אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים · סימן ח
היכא דקנה מחבירו מטלטלין ונתן המעות ועדיין לא משך ומכר אחר כך הלוקח לאחר וזה הלך אל המוכר וקבל ממנו החפץ ולא נתכוון לזכות רק לעצמו אם אחר כך המוכר הראשון רצה לחזור מן המקח יש לעיין אם יכול לחזור או לא. ולכאורה היה נראה להמבואר במתניתין דב"ק (דף ע"ט) נתנו לבכורת בנו או לבע"ח לשו"ח כו' והי' מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציא מרשות הבעלים ומת חייב ופירש"י נתנו הגנב וחייב בקנין שלוחיו ובס' קצוה"ח (סי' ער"ה) הוכיח מזה דאם אחד עשה שליח לגדור בנכסי הפקר כדי לקנו' על ידי זה והשליח סבר שהוא של המשלח דמ"מ קנה המשלח במעשה שלוחו וכוונתו לקנות דאם לא כן אכתי אמאי חייב הגנב במשיכת השומר אף דנתכוין לקנות מ"מ הא על כרחך שם איירי דהשליח לא ידע דאם לא כן אשלד"ע וכמו שכ' תוס' שם. אולם אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני גניבה (סי' ו') כ' דאדרבא משם מוכח להיפוך דפירשו הא דבעי אמימר תקנו משיכה בשומרי' היינו דהמשאיל אינו יכול לחזור אחר המשיכה ופשיט ממתניתין מדחייב הגנב במשיכת השומר ש"מ דאינו יכול לחזור ומאי ראיה דלמא לעולם דשומר אינו קונה במשיכה כיון דלא זכה בגוף הפרה ומ"מ הגנב חייב כיון דמתכוין לקנות במשיכת השואל אלא ודאי כיון דהשומר אינו מתכוין לקנות בעד הגנב לא מהני כוונת המשלח רק אי מהני משיכה ואין המשאיל יכול לחזור הועילו מעשיו של הגנב ונכנס ברשותו להתחייב באונסין אבל אם לא תקנו משיכ' לא הועילו מעשיו לא נכנס לרשות הגנב להתחייב באונסין. וכן מוכח שם מפרש"י דבעיית אמימר הוא אי בעי משיכה לענין חיוב אונסין והקשו התו"ח והפנ"י אם כן מאי הוכיח הש"ס מהא דמת ברשות בעלים פטור הא מ"מ הגנב ודאי דבעי משיכה ואינו מתחייב אלא במשיכת השומר בשליחותו. אולם הפירוש הוא כמו שכ' בש"מ שם דהש"ס הוכיח דע"כ בעי משיכה לענין חיוב השומ' דאם נאמר דחייב באחריות שמירה אף בלא הגבהה או משיכה יתחייב הגנב גם כן כיון דהועילו מעשיו שנכנס לרשותו מדחייב השומר באחריותה ומדקתני פטור מכלל דבעי משיכה יעי"ש:
ולפי"ז היה נראה נמי בנד"ד לסברת הקצוה"ח מהני גם כן משיכת הלוקח השני עם כוונת הלוקח הראשון. וכן נמי לדעת אאמ"ו ז"ל דלא מהני כוונת המשלח עם מעשה השליח רק שם הואיל והועילו מעשיו של הגנב בזה נכנס לרשותו כן במכר אפ"ל נמי דשוב אין המוכר יכול לחזור וכמו שם דנתנו לבעל חוב או לבכורת בנו אף שלא נתכוונו לזכות בעד הגנב רק לעצמו מ"מ כיון דהועילו מעשיו של הגנב נכנס בזה לרשותו והוי כאלו קנה הוא כ"כ לענין זה כיון שקנה הלוקח ונתכוין לזכות לעצמו ממילא הוי כאלו משלחו זכה ושוב אין המוכר הראשון יכול לחזור. אמנם נראה דזה אינו די"ל דוקא בגנב אמרינן במה דנתן לשומר והשומר נתכוין לזכות לעצמו הועילו מעשיו של הגנב ונכנס לרשותו להתחייב באונסין דלא גרע מאם שימש הגנב שלמ"ד בעלים דהוי גזלן ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני שומרים (סי' טי') אולם גנב שלקח חפץ ושימש אף דלא עשה מעשה קנין מ"מ כיון שנתכוין לקנות והא דגזלן חייב באונסין הוא מטעם דלא גרע משואל כמבואר סנהדרין (דף ע"א) אם כן אם שימש בדבר ורצה לזכות בו קאי ברשותו כדי שיתחייב באונסין דגנב אינו קונה גוף הדבר שגנב רק לענין אחריות אונסין והוי כמו אכילת פירות דהוי קנין לשימוש אבל לא הוי קנין לקנות גוף הדבר. ולפי זה דוקא לענין חיוב אונסין לגבי גנב הוי זה קנין אבל לענין לקנות גוף הדבר ודאי זה לא הוי קנין כ"ז שאינו מתכוין לקנות בעד חבירו וכן אף לדעת הקצוה"ח נראה דלא מהני דדוקא אם המגביה עושה עכ"פ שליחותו של המצוה ומגביה בשביל המשלח לו אף שלא ידע שאינו שלו וסבר ששל המצוה הוא מ"מ כיון דעכ"פ מגביה בשביל המשלח מצרפינן הגבהתו לצורך המשלח עם כוונ' המשלח והטעם יבואר לקמן אי"ה. אבל בנידון דמתניתין ב"ק הנז' אין המגביה מושך ועושה מעשה בשביל המצוה רק מתכוין לקנות לעצמו אם כן כיצד נצרף כוונת הגנב לקנות עם המעשה שעושה הכהן או הבעל חוב או השומר אשר עושים לעצמן ובשבילם אף שעושים עפ"י רשות המשלח עם כוונת הגנב כדי שיקנה על ידו ועל כרחך צ"ל דשם הואיל דהועילו מעשיו נתחייב הגנב לאוקמי ברשותו לענין חיוב אונסין וכמו שכ' אאמ"ו ז"ל ודלא כמו שכ' הקצוה"ח בזה. אמנם אף ששפיר מדחי בזה ראיות הקצוה"ח מ"מ מה שכ' אאז"ל להוכיח להיפך משם כדעת הקצוה"ח למ"ש אינו מוכח כיון דשם אי אפשר לצרף מעשה הקנין של הכהן ובעל חוב ואינך לכוונתו של הגנב לכך על כרחך נתחייב הגנב רק מטעם הואיל דהועילו מעשיו על ידי מעשיהם אבל במקום דעושה השליח המעשה הקנין בעד המשלח י"ל דמהני וכמו שכ' הקצות. ואף דתוס' כ' שם ובב"מ להוכיח משם דבלא ידע השליח יש שלד"ע ולמה שכ' דשם על כרחך עיקר קנין הגנב לאו בתורת שליחות הוא כיון דאינם עושים הקנין בעד הגנב רק בשביל עצמן רק החיוב בשביל דהועילו מעשיו של הגנב הוא. על כרחך צריך לומר דכוונת תוס' דכיון דאף אם עושה בשליחותו של הבעלים לא מהני מטעם דאין שלד"ע מכ"ש בזה לא עדיף מה דעושין בשביל עצמן מאם היו עושין בשביל המצווה הגנב והוי כאילו נעשה בטעות דאם היו יודעים שעל ידי קניינם מה שעושין בשביל עצמן נגמר העביר' קנין של הגנב לא היו עושין אלא ודאי כמו דבשליח אמרינן בלא ידע יש שליח לדבר עבירה ולא הוי בטעות כן נמי בזה מהני אבל מ"מ עיקר הקנין של הגנב לאו בתורת שליחות הוא כיון דעושין מעשה הקנין בשביל עצמו:
ובזה לא אדע מה שכ' מרן זקיני ז"ל בספרו דברי משפט (סי' ער"ה) וכן אאמ"ו ז"ל שם בספרו להוכיח מדברי הראב"ד שם המובא ברשב"א דלא כמו שכ' הקצוה"ח מדכ' לפרש המתניתין בענין אחר והקש' על פירש"י דאף למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו התם מתכוין לזכות למי שהגביה לו אבל הכא לא לזכות לגנב מגביה אלא לשמירה בעלמא ובמה קנה הגנב ועל כרחך דלא כמו שכ' הקצוה"ח ולמה שכ' לא אדע די"ל דכוונת הראב"ד כיון דהגביהו לצורך עצמן זה לזכות ושומר לשמור במה קנה הגנב אבל ודאי אם השליח עושה עיקר המעשה בשביל המשל' יש לומר דמהני לצרף מעשה של השליח עם כוונת המשלח. וראי' לזה ממה שכ' הראב"ד בש"מ ב"מ (דף פ' ע"ב) דהקשה בשומר כי אמר הנח לפני אמאי חייב הא לא משך וכ' דכי א"ל הנח לפני כמו שאמר לו הכישה במקל והיא תבוא דהוי משיכה ובסימטא עסקינן דמקום משיכה הוא וכי מייתי לה קמיה בשליחותי' דידי' כמי שמשכה היא דמי א"נ ד"א דידי' בסמטא כחצר דמיין לכ"ד עכ"ל. והנה זה כלל גדול דאין אדם זוכה בשלו לאחרים כמבוא' מש"ס עירובין (דף ע"ט) ומוכר אינו יכול לזכות ללוקח ואיך מהני משיכת הבעלים בשליחות של השומר למיחשב כאלו משך השומר אי כוונת הראב"ד דמעשה המשיכה נעשה בשביל השומר ואף דאינו יכול לזכות בשלו לאחרים מ"מ מצטרפינן כוונת השומר למשיכת הבעלים כנז', ואם כן אמאי כ' הראב"ד דלא מהני משיכת השומר או הכהן ובע"ח בעד הגנב אלא ודאי דעיקר קושית הראב"ד היה כיון דאף גוף המשיכה אינם עושין בשביל הגנב בשליחותו רק בשביל עצמן לזכות ואיך נוכל לצרף כוונת הגנב עם מעשה של המושך שעושה בשביל עצמו אולם בכל זה אין להוכיח מדברי הראב"ד המובא בש"מ ב"מ הנז' כסברת הקצוה"ח שיועיל היכא דהשליח עושה מעשה בשליחותו עם כוונת המשלח לקנות די"ל דוקאי לענין חיוב שמירה דלא בעי קנין גמור להכניסו לרשות השומר רק לחייב להשומר כדינו על ידי משיכה זו וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף צ"ט) דמה"ט סגי משיכה אף ברה"ר. ואף להסוברים דלא מהני היינו ברה"ר דלאו מקום קנין הוא כלל אבל מ"מ בסימטא מטעם שליחות מהני משיכת הבעלים גם כן אבל היכא דרוצה לקנות ממש דצריך קנין גמור להוציא מרשות אחרי' ולהיות כשלו בזה לא מהני משיכתן של אחרים לצרף עם כוונת הרוצה לזכות. וגם י"ל דשם בשומר כשמושך הבעלים בשליחות השומר הוי כהתחלת מלאכה וכאלו שימש בו השומר לצורך שמירה ונתחייב עי"ז משא"כ לקנות ממש א"ק:
ובגוף חקירת הקצוה"ח הנז' נראה לכאורה דתליא במה שיש לחקור בענין שליחות דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו. אם אמרינן דהמשלח מוסר כחו להשליח וכל מה שהשליח עושה הוי כאלו המשלח עושה ואין השליח נקשר עם המשלח. או דנאמר דהשליח מוסר כחו וזכותו להמשלח והשליח נעשה כיד המשלח. ולכאורה תליא זה במחלוקת הרמב"ם והטור אה"ע (סי' קכ"א) באם עשה שליח לגרש אשתו ואחר כך נשתטה המשלח דלדעת רמב"ם הגט פסול רק מדרבנן ומדאורייתא יכול השליח לגרש כ"ז שהבעל חי כיון דאגידה לגביה ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ח) אם כן י"ל דסובר דהמשלח מוסר כחו להשליח שיכול לעשות בחריקאי מה שיעשה והשליח עומד במקום המשלח לכך אף שבשעת מעש' אין ביד וכח המשלח לגרש מ"מ כיון שכבר בעת מינוי השליח הי' בכחו לעשות ונעשה במקום המשלח יכול גם כעת לעשותו לגרש. אולם דעת הטור שם דפסול מדאורייתא י"ל דסובר הא דחדת לן התורה דיכול לעשות דבר על ידי שליח הוא שהשליח נותן כחו ורשותו להמשלח והוי כיד אריכתא של המשלח לכך כשהמשלח לאו בר גירושין הוא שנשתטה הוי כאלו השליח עושה המעשה בשטותו כיון דכל כחו של השליח הוא שנעשה יד המשלח ומה שאין בכח המשלח לעשות אף שהשליח יש לו דעת בפ"ע מ"מ הוי כאלו ידו של המשלח עשה וכיון שהמשלח אין לו דעת ל"מ. ולפי זה בנידון דהקצוה"ח אם אמרינן כדעת הטור דהשליח נעשה ידו של המשלח נוכל לצרף כוונת המשלח עם מעשה השליח וכיון דהמשלח מכוון לקנות בהגבהתו של השליח הוי כאלו ידו ממש הגביהה. אבל לדעת הרמב"ם דהשליח במקום המשלח עומד י"ל כיון דהשליח לא כוון לזכות לא מהני כוונת המשלח לצרף כיון דאך המעשה שעושה מצד עצמו מועיל וכשהשליח אינו מכוין לזכות אינו זוכה המשלח. אולם י"ל דאף דעת הטור הוא שהשליח עומד במקום המשלח ומ"מ לא מהני בגירושין אם נשתטה המשלח דבעי שיהיה המשלח בר מעשה בשעת גמר המעשה אבל היכא דהמשלח בר מעשה הוא באמת אמרינן דהשליח עומד במקום המשלח ומה שהיה יכול ועל המשלח לעשות יכול לצוות להשליח שיעשה בחריקאו לא שהשליח נעשה כיד המשלח. ואם כן אם השליח עושה בלא כוונת זכיה לא מהני כוונתו של המשלח לזכות ועימ"ש לעיל דיני גב"ח (סי' כ"ו):
והנה המב"ט (ח"ב סי' קמ"ה) כתב וז"ל וכן אם אמר להמוכר משוך פרה זו שאתה מוכר לי לרשותי או לסימט' מרה"ר כדי שאחזיק בה נראה דקנה דנעשה שלוחו להוציא החפץ מרשותו לרשות הקונה דכיון דקונה ע"י שליח מה לי הוא מה לי שליח דעלמא. ולכאורה נראה דודאי הוא רק בצירוף כוונת המשלח דאם הלוקח המשלח לא מכוין לקנות כיצד יועיל כוונת המוכר הא אין אדם זוכה בשלו לאחרים. ועיין תשובת מהרי"ט (סי' קכ"ז) לענין אם עשה שליח למכור דאין יכול לזכות ללוקח כמו בגט אשה דאין שליח להולכה יכול לעשות שליח לקבלה כמו בגט אשה דלא מהני כיון דבשעה שנעשה שלוחו של המקבל עדיין לא זכה כלום ולאחר מכאן פסקה שליחותו של הנותן ושוב אינו יכול לזכות לזה מכח שליחות הנותן יע"ש ואם המוכר בעצמו יכול לזכות להלוקח אמאי השליח לא יהיה יכול לזכות אלא ודאי דגם המוכר אינו יכול לעשות רק המעשה הקנין בשליחותו של הלוקח כיון דבכ"מ שלוחו של אדם כמותו ונקרא המעשה על שם הלוקח ובכוונ' הלוקח זוכה על ידי מעשה המוכר. ובספר חקרי לב ח"מ (סי' קמ"ד) חקר בנתן לשליח מטלטלין למכור ועומד בבית השליח ומכרו לאחר וקבל עליו השליח שחצרו יזכה להקונה אם קנה הלוקח כמו אם היה מונח בפקדון ביד השליח דמהני כמבואר בטור ח"מ (סי' ר') או די"ל דהשליח דינו כמוכר עצמו והביא ראיה דלא מהני הזכיה ממה דמבואר ר"פ הזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכפי דברי הרמב"ן ור"ן וריטב"א שם היה הגט מונח בחצירו של השליח להולכה ואם כן לא הי' צריך רבא להורות דליקנייה בקנין ועיין שם דעמד בצ"ע על שיטת הרשב"ם דגבי מוכר נמי סגי בדיבור גרידא. ותמהני עליו הא גבי גט ודאי לא מהני דהוי טלי גיטך מעג"ק וגם לא חזרה שליחות אצל הבעל כמבואר (סוף פ"ב) דגיטין וכמו דשליח להולכה א"י לזכות בהגט בשביל האשה כ"כ חצרו של השליח לא עדיף מכחו ועיין ש"ך (סי' קפ"ה) ובמ"ש המח"א דיני שלוחין והביא דברי הרא"ה דדוקא לגבי גט דטלי גיטך מעג"ק ל"מ אינו יכול לזכות אבל בממון מהני ובמח"א שם דבמכר השליח הוא המקנה ואי פסקה שליחותיה מי מקנה לו ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני שלוחין ודיני מכירה (סי' י"ג). אמנם אם הלוקח מתכוין לקנות ודאי לא גרע ממוכר עצמו דמהני לדעת המבי"ט:
וראיתי בס' שער משפט (סי' ר') שהביא דעת המבי"ט וכ' דתליא במחלוקת הראשונים שהבאתי לעיל לענין שומ' אם מהני הכישה במקל וכמ"ש הש"מ משם ראב"ד דמהני בשליחותו של השומר כ"כ בקנין מו"מ ולהסוברים דשם החיוב הוא מטעם ערבות הרי דלא מהני. וכבר כתבתי לעיל דלענ"ד י"ל דבמכירה להוציא מרשות הבעלים ולהכניס לרשות הלוקח י"ל דלא מהני מעשה הקנין של המוכר אף בצירוף כוונת הלוקח מה שאין כן לענין חיוב שמירה. וגם י"ל להיפך אף להחולקים שם על הראב"ד וסוברים דלא מהני רק בסימטא ומטעם ד"א או מטעם ערבות היינו כיון שעיקר המשיכה בשומרים אינו להוציא מרשו' הבעלי' רק להוציא לענין זה להכניס לרשות השומר לחייבו בשמיר' בזה צריך שיעשה בעצמו או שלוחו שבזה מסולקים הבעלים משמירתן ונכנס לרשות השומר לחיוב שמירה אבל משיכת המשאיל בשביל השומר אף שעושה בשליחותו של השואל או השומר ואף דמתכוין השואל או השומר להתחייב מ"מ כל זמן שלא בא לרשותו על ידו או על ידי שליח אחר בסילוק בעלים לא מהני משא"כ לענין קנין י"ל דמהני וכמו שכ' המבי"ט. וראיתי למי שכתב שנראה לו דבר חדש דע"כ ל"כ המבי"ט דקונה הלוקח על ידי משיכת המוכר רק היכא שעשה המשיכה לרשותו של הלוקח אבל כשמשך בסימטא לא מהני דהא הוא רשות לכל אדם להכניס שם חפיציו וא"כ במה יקנה הלוקח והחדש מפני ישן תוציא דלא עיין כלל בדברי המבי"ט דלהדיא מבואר בדבריו דאף אם אמר להמוכר משוך פרה זו שאת' מוכר לי או לסימטא מרה"ר דמהני דנעשה שלוחו להוציא החפץ מרשותו לרשות הקונה יעיין שם בדבריו. וכמו שכ' דמצטרפינן מעשה המוכר בשליחותו של הלוקח עם כוונת הלוקח:
ומ"ש אאמ"ו ז"ל שם בדיני גניבה להוכיח מדברי המרדכי שכ' בפ"א דב"מ משם המהר"ם אם אמר אחד קח לי שור שבבית פלוני שהוא שלי ונמצא אחר כך שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין חייב הגנב במשיכת השליח ומובא ברמ"א (סי' שמ"ח) והקשה הוא ז"ל על הרמ"א הא התוס' והראב"ד חולקין וע"כ סוברים דלא מהני רק היכא דהועילו מעשיו ונעשה שומר וכמו שכ' באורך הנה כבר כתבתי די"ל היכא דעיקר מעש' נעשה בשביל המשלח י"ל דמהני בצירוף כוונת המשלח מה שאין כן בהא דנתנו לבכורת בנו נעשה המעשה הקנין לצורך עצמן לכך לא מהני. וגם מה שכ' דמדברי המרדכי נראה כמו שכ' הקצוה"ח י"ל גם כן דרק לענין חיוב אונסין מהני הצירוף כוונת הגנב עם מעשה של השליח אבל לקנות ממש י"ל דל"מ וצ"ע בכ"ז:
אגב אזכיר מה שכתבתי בדיני שומרין ליישב דברי הטור (סי' רצ"א) שכתב דעת הרמב"ם דבשומרין בעינן משיכה ובמקום שמשיכה קונה וקשה הא בש"ס כתובות (דף ל"א ע"ב) ר"א מתני הכי רבינא מתני לעולם דאפקי' לרה"ר וברה"ר נמי קנה והתוס' שם כ' משם הר"י הא דמשיכה קונה ברה"ר היינו לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהיה שלו לגמרי. ובמל"מ (פ"ב) מגניבה כתב ואף דרב אחא פליג עליה אפשר דהלכתא כרבינא אך מסתימת דברי הפוסקים נראה דס"ל דחיוב הגנב אינו אלא במקום דמהני קנין. ולכאור' קשה על המל"מ מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ב) שהביא הדין דהי' מגררו עד שהוציא מרשות הבעלים שהוא רה"י לרה"ר ומדלא כ' לסימטא מבואר דברה"ר מהני קנין לגבי גנב. ומצאתי בס' שער המלך שהעיר בזה דמדברי הרמב"ם משמע דמשיכה ברה"ר מהני לגבי גנב ולעומת זה הביא דברי הרמב"ם פירוש המשנ' ב"ק דמבואר דלא מהני וכן בשומרין והעלה כדברי הרמב"ם בפסקיו ומכח זה תמה על דברי טור דלמה יגרע שומר מגנב כיון דגם שומר אינו קונה רק לחיובו. והניח בצ"ע:
ולענ"ד יש לחלק בזה ולומר דאף לדעת הר"י דבגנב מהני משיכה ברה"ר לחייבו באונסין מ"מ בשומר לא מהני דהא אנן פסקינן כר"י דדבר תורה מעות קונות ומשיכה לא מהני רק מדרבנן ומבואר בתוס' דבמתנה כיון דליכא קנין מעות משיכה קונה מה"ת והיינו דר' יוחנן סובר אף דמשיכה הוי קנין המועיל מן התורה לא מהני רק לקנות החפץ אבל שיתחייב על ידי זה במעות זה לא מהני שיתחייב במעות מן התורה אבל משיכה הוא בעצם קנין המועיל והא ראיה דאם לא כן במה יקנה המוכר בהמעות דמי המקח וכן כ' בס' המקנה קידושין (פ"א) ואאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' קצ"ח) אם כן הא דכתבו תוס' דלענין להתחייב באונסין הוי משיכה ברה"ר קנין לגבי גנב הטעם כיון דרצה לקנות סגי בקנין כל דהוא ודוקא במקח וממכר במקנה לחבירו שהדבר הנמשך יוצא מרשות הבעלים לגמרי בעינן משיכה בסימטא אבל לא ברה"ר דלא יצא בזה עדיין מרשות הבעלים אבל בגנב דבאמת לית ליה קנין הגוף בהחפץ רק הואיל שרוצה לקנות ושולח יד בחפץ חבירו חייבו התורה באונסין ועיין סנהדרין (דף ע"א) וברש"י שם לכך מהני משיכה כ"ד. אבל בשומר דכתבו התוס' כתובות (ד' נ"ו) דחייבתו התורה ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה ונגמר החיוב ע"י הקנין לכ"ע י"ל דבעי קנין המועיל במקום הראוי לקנין גבי מקח וממכר כיון דעל ידי משיכה זו מחייב את עצמו לשלם אם יאבד החפץ. ועיין קצוה"ח (סי' ע"ד) דכל חיובו של השומר אינו על שמירה רק על חיוב תשלומין שחייבו התורה ולכך לא שייך בזה דין פועל יכול לחזור ולכך בעינן קנין המועיל במקום הראוי לקנין. וביותר למה שכ' הריטב"א קידושין (דף מ"ז) בשומרין לא מהני המשיכה מן התור' כלל רק מצד תקנת חכמים י"ל דלא העדיפו חז"ל הקנין רק במקו' המועיל לגבי מקח וממכר. אך זאת קשה על הרמב"ם דמשמע דמהני משיכה ברה"ר לגבי גנב הא הכלל הוא כל היכא דפליגי ר"א ורבינא ר"א לקולא וקיי"ל כר"א וכאן הוי לקולא דלא מהני משיכה לחייב את הגנב באונסין ועיין תוס' ב"מ (דף צ"ה) ד"ה איתמר ובמה שכ' לעיל דיני גב"ח (סי' ז') וה"נ איך נוציא ממון לחייב הגנב באונסין ודוחק לומר דנ"מ נמי לענין שיקנה הגנב הגניבה על ידי שינוי ועיין סמ"ע (סי' שמ"ח ס"ק ח') דפשיטא ליה דל"מ משיכה ברה"ר והארכתי בזה במקומו: