אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני עדות › סימן מה

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני עדות · סימן מה

סימן מד

ש"ע (סי' ל"ד סכ"ח) שנים שהעידו באחד שהוא פסול באחד מאלו עבירות ובאו שנים והכחישו כו' ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו וזה לשון רמב"ם (פי"ב) מעדות ויש להתבונן מה זה שכתב לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו דמשמע להחזיק נאמנים ומה זה שכתב מקודם לכלל מונח ה"ז לא יעיד דמשמע בשום עדות אף להחזיק. ובתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' קל"ו) העלה דכיון דתו"ת ספיקא דרבנן ודוקא באיסור החמירו ולא בממון כדמוכח מס' יבמות (דף ל"א) בהא דבר שטיא דבממון לא עשו חז"ל תקנה ומהראוי להניחו בחזקת כשרות אלא דלא אלם חזקת כשרות להוציא ממון ולכן להחזיק נאמן וכבר כתבתי בזה בהגהותי לס' ד"ח דיני אישות (סי' י"ד) דאף דכן מבואר בריטב"א יבמות שם דאם תו"ת ספיקא דרבנן בממון לא מחמירינן ומוקמינן על דאורייתא לאוקמי אחזקה מ"מ זה דוקא היכא דהנידון בא על ממון מה שאין כן בתו"ת על פסולא לגברא דאנו דנין על האיש הזה אם כשר או פסול הוא דומה לכל עניני איסור שהחמירו חז"ל דלא למיזל בתר חזקה בתרי נגד תרי ונ"מ טובא אם להכשירו לעדות לקידושין וגיטין או למסור לו שבועה וכה"ג מבואר ברא"ש כתובות (דף כ"א) דכתב כיון דתו"ת ספיקא דרבנן הוא ולא מוקמינן ע"ח לכך פסול מספק ובס' ע"פ שם הקשה מה מדמי איסורין לממון דלא שייך בו לומר קולא וחומר' נוקמי אדאורייתא חזקת כשרות וכתב כיון דהוי ספק דרבנן לענין ממון לא מפקינן דהוי חומרא לתובע ודבריו נדחים מכח ראיות ריטב"א מבר שטיא רק כוונת הרא"ש כיון דנ"מ על אדם זה לכמה דברים למסור לו שבועה וכדומה ממילא כיון דהדין דתו"ת להחמיר מדרבנן פסול להעיד אחר כך דלא ע"ז לבד נולד הספק וכתבתי שם דלדעת הר"ן רק במילי דאישות החמירו בספיקא דתו"ת צריך לומר דהש"ע דפוסל כאן לעדות הכריע דרק בתרומה דרבנן הקילו לסמוך על חזקה בתרי ותרי ועיין ב"ש אה"ע (סי' מ"ז ס"ק ב') וכ' עוד שם להוכיח דאף בדאורייתא דעת רמב"ם להקל בתו"ת מדבריו הלכות נזירות (פ"ב ה"ט) ועוד כתבתי שם בזה עיי"ש. עכ"פ לשון רמב"ם כאן צריך ביאור דמתחילה כתב לא יעיד משמע דרך כלל ואח"כ כתב ואין מוציאין ממון בעדותו משמע להחזיק מקבלין עדותו. וכעת מצאתי בס' דברי אמת שלמד בדעת רמב"ם הלכו' א"ב כמו שכתבתי בדברי חיים שם עפ"י דברי ש"מ כתובות דחזקה שהיינו דנין עליה עדיף וב"ה שכוונתי לדעת הגדול וגם העלה להוכיח מדברי רמב"ם דסובר דתו"ת ספיקא דאורייתא מדכתב רמב"ם ולא יעיד שום עדות ומבואר בדבריו דאף להחזיק אינו נאמן ויקשה מ"ש ואין מוציאין:

ונראה למ"ש בש"מ ב"ב סוגיא דפו"ט באוקימתא דר"ש שם בגוזל ונגזל ויש שם ב' לשונות דנגזל נוגע משום השני נוח לי והראשון קשה אינו נאמן דאית ליה סהדי למר כו' וכתב שם בשם עליות ר' יונה וז"ל והשתא דאיתמר תרי לישני בהאי מילתא נראה דלא מקבלים סהדותא לכתחילה מטעם השני נוח לי ואף על גב דמספקא לן מילתא אם נוגע בעדות הוא מטעם זה וקיי"ל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו. זו באה זו בפני עצמה ומעידה משמע דמקבלים עדותם אעפ"י שהוא ספק מוכחשת משום דהעמיד הגוף בחזקת כשרות התם הוא דלא מפקינן להו לעדים מחזקתם כדי לפסלם אבל הכי הא ל"ב למפסלה לשאר עדיות אלא דחיישינן שמא הוא נוגע בעדות בדבר זה ואסור להעיד ואם נתקבלה עדותו נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק דשמא ל"ה שמעון נוגע בעדות עכ"ל הרי היכא דהוי ספק פסול לעדות זו מספק לא מקבלין עדותן דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף להחזיק לא מקבלין לכתחילה עדותן של אלו שהם בספק כשר נגד תרי שהם ודאי כשרים רק אם עברו הב"ד וקבלו עדותיו דאז כיון דהם רק ספק פסולים מהני עדותם שלא להוציא מן המוחזק וכמו כן להסוברים דספיקא דתו"ת נגד גברא אינו דומה לב' כתי עדים המכחישים זו את זו כיון דשם אנו דנין על כל כת וכת בפני עצמו מה שאין כן בספיקא דתו"ת דאנו דנין על אותו איש מחזקינן ליה בספק פסול לא מקבלין עדותו נגד עדים אחרים המעידין להוציא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דהספק לפנינו על אותו איש אם הוא כשר או פסול לא מקבלין ממנו שום עדות אולם אם עברו הב"ד וקבלו עדותו או שלא ידעו אם הוא בספק פסול וקבלו עדותו ואחר כך נתברר שהוא בספק פסול בזה כיון דכבר נתקבל עדותן מהני כשהוא להחזיק ואין מוציאין ממון על ידי העדים אחרים. וזה כוונת הרמב"ם הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד היינו בדרך כלל שלכתחילה אין מקבלין ממנו שום עדות אף להחזיק ואין מוציאין ממון בעדותו היינו אף אם העיד ונתקבל עדותו לא מהני להוציא כיון דהוא ספק פסול אבל להחזיק מהני עדותו. וכן בהא דכתבו תוס' ב"ק (דף ע"ב) דאף לרב חסדא דסובר בב' כתי עדים המכחישין זה את זה בהדי סהדי שקרי ל"ל אינו אלא ספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא היתי מוציא ממון מספק י"ל הכוונה גם כן אם נתקבלה עדותן אבל לכתחילה לא מקבלין עדותן על הספק פסולין אף דרצו להעיד להחזיק דאין ס' מוציא מידי ודאי:

אך יש להבין דברי תוס' ב"ק הנז' הא מבואר תוס' כתובות (דף כ"ב) דכתבו אף לר"ח מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לר"ח דחשיב ליה סהדי שקרי ל"ה נאמנת אע"ג דאין אדם מכחישה וכ"ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני עכ"ל והיינו דסברו אף אם נתקבל עדותן מ"מ אינן נאמנין להוצי' את המוחזק בחזקת כשרות דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ כמו כן אמאי מהני עדותן להכחיש את עדים האחרים שאומרים על פלוני שלוה הא כמו כן לא משוי לנו שום ספק על אותן עדים האחרים דנימא גם כן שהמה בספק פסולין דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דהמה מוחזקים לכשרים אין הספיקות מוציאין מידי ודאי כמו דא"נ לפסלן ואם כן כיון דאלו שנים אחרים נשארו כשרים לכל עדות שבתורה למה לא יהיו נאמנין לחייב את הפלוני במנה ובמה יגרע עדות הזאת משאר כל עדיות דעלמא. וראיתי בס' שער משפט שעמד בזה על דברי תוס' והאריך שם לתרץ ולא אוכל לעמוד על דבריו למ"ש דכיון דמהיום והלאה לכל עדות שבעולם כשרים הני תרי סהדי דמעידין על פלוני שחייב ולא מספקינן להחזיק בספק פסולים בשביל שמכחישין אותן הני תרי ספק פסולין ולדבריהם העידו עכשיו שקר ומ"מ מחזקינן אותן לכשרים לכל עדות דאין ספק מוציא מידי ודאי אם כן למה לא נקבל עדותן של עכשיו לחייבו המנה שמעידין עליה:

ונראה על פי מ"ש כמה פעמים דברי רמב"ם דהא דהתורה האמינה לשני עדים הוא לאו בירור הדבר דכן הוא רק חק מחוקי התורה על פי שנים עדים יקום דבר ואם כן אף אם שנים מכחישין זה את זה כיון דודאי חד כת המה פסולין והוי כמו תערובות חד בחד דזה טעמא דר"ח כיון דידענו בבירור שחד כת פסולים המה וכיון דלא ידענו איזהו מהם לא נוכל לסמוך על עדותן שיעידו להוציא אחד מחזקתו ונשאר בחזקתו כמו קודם ואף דיש לנו ספק דלמא זאת הכת המעידה על אחד לפסלו כשרה היא ואף אם פסולה הא מכל מקום אף פסול יכול להיות דמעיד אמת עכשיו מכל מקום כיון דיש לנו ספק בחזקת העדים על זה לא גזרה התורה לסמוך על עדים שהמה בספק ונשאר אותו איש בחזקתו כמו בלעדי הגדת עדים האלה ג"כ לא הוי בירור שזה איש הוא בחזקת כשר רק גם זאת מחוקת התורה להעמיד כל אדם מישראל בחזקת כשרות ונשאר כמאז כן עתה. אולם אם נתקבלה עדותן להכחיש שני עדים אחרים המעידין להוציא אף דאלו השני עדים נשארו כשרים לכל עדות שבתורה מ"מ לעשות מעשה על פי עדותן של עכשיו שהני תרי ספק פסולין מכחישין אותן בגוף המעשה בזה שוב אמרינן אף דחק התורה על פי ב' עדים יקום דבר היינו היכא דלית לנו שום ספק אבל כיון דשנים ספק פסולין מכחישין גוף מעשה ההלואה בזה שוב הספק לפנינו דלמא משקרים אלו הב' עדים כעת ואף דנשארו כשרים לכל עדות שבתורה היינו במקום דלא יש ספק לפנינו על הגדתן כשאר חק התורה לקיים דבר על פי ב' עדים אבל במעשה שלפנינו שאלו מכחישין אותן כיון דלא נעשה ונתברר לנו שאלו הב' המה פסולים בבירור רק מספיקא לא נקבל עדותן אבל להכחיש אם העידו שזה לא לוה באנו לבית הספק ולא נוכל להוציא ממון מספק. דהא באמת אף אם מוחזק אדם שנפסל יוכל להיות דאומר אמת ועיין תוס' ב"ק (דף ק"ח) דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמפסל ועיין קצוה"ח (סי' צ"ב) הטעם דאף אם עבר פעם א' מכל מקום דלמא עכשיו חזר לכשרותו רק עד כיון דמפסל גזירת הכתוב אל תשת רשע עד עד שישוב בתשובה וזה דוקא אם נתברר לודאי פסול אבל כיון דלא נתחזק רק לס' פסול כמו לר"ח בב' כתי עדים המכחישין דלא ידענו דלמא אלו המעידין לפנינו להכחיש האחרים כשרים הם ואף אם המה פסולין דלמא כעת האמת אתם וכל זמן שיש לנו ספק בעדותן של הני אחרים המעידין בגוף המעשה דלמא משקרי לא נוכל להוציא ממון עפ"י עדותן דע"ז לא גזרה התורה על פי שנים עדים יקום דבר במקום שיש לפנינו תרי ספק פסולים המכחישין גוף המעשה ומכל מקום לפסול אותן אף מספק אין בכח אלו הספק פסולין להוציא מידי ודאי ודוק היטב:

וראיתי בס' חמדת שלמה חיו"ד (סי' ד') שהקשה לר"ח מ"ש משני שבילין דמעמידן על החזקה אף דהוי תרתי דסתרי וכ' דעדות שאני כיון דבעו דבר ברור כל היכא דבעי עדות ע"כ לא מהני חזקה עיי"ש ולא אדע הא כל עדות לאו דבר ברור הוא שכן הוא האמת לאמתו כמו שהעידו רק גזירת הכתוב לדון על פי שני עדים ולהחזיקן בחזקת כשרים דלא יעידו שקר אם כן למה יגרע כחן של אלו במה שמכחישין זה את זה כיון דחק התור' הוא לאוקמי כל דבר על חזקתו למה יגרעו עדים האלה ואי משום דיש לפנינו שנים שהמה פסולים שנתערבו כ"כ בשני שבילין ידענו דאחד הוא ודאי טמא ועיין בהרא"ה כתובות שם דכתב באמת דזה טעמא דר"ה דסובר בב' כתי עדים המכחישין זו את זו זו באה בפ"ע ומעידה דדומה לשני שבילין ואם כן קשה מ"ט דר"ח. עוד כתב דלר"ח מדאורייתא לא מוקמינן אחזקה דהתם תולדות הספק של כל אחד הוא בפ"ע מחמת שהלך וא"י באיזה שביל הלך ע"כ כיון דאין אחד תלוי בחבירו מוקמינן כל אחד אחזקה מה שאין כן בב' כתי עדים המכחישין זו את זו עיקר תולדות הספק מחמת שתי הכיתות ע"כ אין מקום להעמיד על החזקה דתיכף כשנרצה להעמיד אלו אחזקה צריכין להוציא האחרים מחזקתן עכ"ד. והנה סברא הזאת נראה דלא כן הוא דהא מבואר יבמות (דף קי"ח) באשה שאמרה מת בעלי תנשא וצרתה אסורה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ועיי"ש בתוס' מידי דהוי אשני שבילין ועיין בביאור דברי תוס' שם בס' ש"ש (ש"ז פ"ב) הרי אף דעיקר לידת הספק הוא על שניהם וא"א שלא יהיה אחת תלוי בחברתה ואעפ"כ מחזקינן לכל אחת בחזקת' ויש לחלק משם כמובן. ובעיקר קושיתו לר"ח י"ל דשאני חזקה דלא הוי בירור הדבר רק חק התורה לאוקמ' כל דבר על חזקתו ושלא להוציא מאשר היינו מחזקינן מעיקרא ואם כן אין חזקת טהרה של חבירו מעידה בבירור על אידך שהוא טמא ושהלך בדרך הטמא מה שאין כן בשני כיתות עדים המכחישין זו את זו סובר ר"ח כיון דשני עדים מעידין בבירור על שנים אחרים שהמה פסולין וזה גזירת הכתוב דעל פי שני עדים יקום דבר איככה נוכל לאוקמי כל אחת על חזקתה והוי כתערובת חד בחד וכיון דידענו בבירור ששנים מאלו המה פסולים כיצד נוכל לאוקמו על חזקה בדבר שידענו ששני עדים מעידים בבירור עליהם שהמה פסולין ועיין היטב:

הדרן לדברי רמב"ם וש"ע אשר נראה דאם קבלו הב"ד עדותן דמהני להחזיק. ולכאורה יש לדון דהוי עדות שאין להם הזמה דאם איתזמו כיצד נוכל לקיים בהם דין הזמה ולהוציא מהם ממון דדלמא המה פסולין כיון דהוא ספיקא דתו"ת ולא אזלינן בתר חזקה רק הואיל דהיה להחזיק מספק לא נוכל להוציא ממון אבל מכל מקום אם הוזמו כיצד יחייבו הב"ד אותם ולקיים בהם ועשיתם להם כאשר זמם דלמא פסולין המה ואינם בגדר עדות וי"ל כיון דבאמת מדאורייתא מוקמינן אותם על חזקתם דתו"ת לא הוי רק ספיקא דרבנן וכמו שכתב הרא"ש וכיון דל"ה רק פסול דרבנן אמרינן דרק ספק פסולין המה ומדאורייתא ודאי כשרים דמוקמינן על חזקתן רק מדרבנן פסלום ורק אם מעידין להוציא ולא להחזיק דבזה נשארו על ד"ת להיות נאמנים בתורת עדות ושוב מקיימינן בהו דין הזמה. אולם מ"מ יקשה לר"ח דסובר בב' כיתות המכחישין זו את זו דהוי ספק פסולי דאוריית' וכמו דמוכח מקושית תוס' ב"ק שם על רבא דסובר כר"ח וסובר עד זומם חידוש וכמו שכתוב בס' ח"ש שם ובכ"ז מבואר בתוס' דלהחזיק נאמנים להכחיש עדים אחרים בזה יקשה דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן דאם יתזמו לא נוכל לקיים בהו דין הזמה. והעדה הזאת יש להעיר גם כן בקטן דמבואר (סי' ל"ה) דפסול להעיד עד שיביא שני שערות אחר י"ג שנים ולכאורה אם העיד וליתי' קמן למיבדקיה אין עדותו עדות ועיין שב שמעתתא (ש"ה פי"א) דהוכיח מזה דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר למיאון דאי הוי ודאי להחמיר היה מהראוי לעדות ממון לסמוך על חזקה דרבא עיי"ש ולפי זה אם העיד להחזיק וליתי' קמן למיבדקיה מהראוי לסמוך ושלא להוציא ממון מספק ויקשה גם כן הא הוי עשאילה"ז דאם יתזמו לא נוכל להוציא ממון מספק אך שם יש לומר ממנ"פ אם יהיה בפנינו אחר כך ונבדקהו נחזיקנו לגדול בבירור למפרע כמו שכתוב בש"ע שם. אולם בטומטם דפסוליה מספק דשמא אשה וכמו שכתוב בש"ע שם ומשמע לדברי תוס' הנז' במס' ב"ק לר"ח דלהחזיק נאמן כמו כן ספק איש ספק אשה אם נתקבל עדותו להחזיק אין מוציאין ממון מספק יש לראות כנז"ל דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן וי"ל בכ"ז כיון דלהך צד דהוא כשר להעיד היינו מקיימינן בהו דין הזמה אף דהשתא מספיקא לא נוכל לקיים בהן דין הזמה אין זה בגדר עדות שאי אתה יכול להזימן ומהני עדותו להחזיק ומ"מ בטומטם יש להתבונן דהא כל מה דאנן סמכינן על עדים הוא משום דאם יעידו בשקר עברו על לא תענה ברעיך עד שקר וזה שייך נמי בס' כשר או פסול דישנו עכ"פ באזהרה דל"ת כיון דהוא בר עדות מצ"ע רק מצד אחר בא הספק דלמא נעשה פסול על ידי מעשיו ורשע הוא או לא לכך יש לומר דמקבלין עדותו להחזיק דלענין מה דמהני עדותו הוא באזהרה דל"ת מה שאין כן בטומטם דהוא ספק איש ספק אשה אם כן יש ספק אם מוטל על זה אזהרה דל"ת וכן ספק הגיע לכלל גדול וב"ח על ל"ת הוא או אם עדיין הוא קטן לאו בר אזהרות לאו הוא י"ל דלא נוכל לקבל כלל עדותו אף להחזיק:

והנה לפי דברי הרא"ש דאינו דומה להא דר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה משום דפסולי דידהו משום דמכחישין זו את זו בעדות זו וחד מינייהו לפי דבריהם מסהדי שקרא וכיון דל"י הי' מינייהו מוקמינן כ"ח אחזקתיהו אבל הכא דמסהדי ליפסל א' בגזלנו' כה"ג בתו"ת ספיקא דרבנן הוא עיי"ש ובב"ח ביאר הדברים כיון דלא מסהדי אפסול מבורר רק דע"י הכחשתן ידענו דחד כת מסהדי שקרא בכה"ג מוקמינן אחזקה ולפי זה היכא דבאו שני כיתי עדים וכל א' מעידה על חברתה שהמה פסולין בגזלנות בכה"ג כיון דידעינן דכת אחת אומרת אמת בזה לא אזלינן בתר חזקה ושני הכיתות פסולין מכח ספק ועיין ס' הפלאה כתובות שם כנראה כיון לדברי הב"ח. אולם מ"מ יש לומר דע"כ לא החמירו בזה רק היכא דבאו הפסולים והעידו מקודם לפסלו דכבר יצא מחזקתו וכמו"ש בש"מ כתובות שם. וגם בקצוה"ח כתב סברא נכונה דדוקא אם השני כיתות נשארו כשרים בזה פסלינן להנידון מדרבנן הואיל דהוי ס' דתו"ת מה שאין כן אם נחמיר בשני כיתות המכחישין זו את זו לפסול תרוויהו מספיקא אם כן ספק פסול א"י להוציא מחזקה עיי"ש ואם כן לפי"ז אף בבאו בב"א להעיד אחת על חברתה בפסול ברור גם כן מוקמינן כל כת אחזקת כשרות. עוד י"ל סברא אחרת דאף דהחמירו חז"ל בתו"ת מדרבנן היינו מספק אבל לא בשביל זה לעשות דבר שאינו ודוקא במכחישין על איש א' פסלינן ליה מספק אבל בשני כיתות המכחישין אם נחמיר למפסל מספיקא היינו צריכין למפסל לתרווייהו ובודאי חד כת הוא כשירה לכן מוקמינן על ד"ת ואזלינן בתר חזקה וכן ראיתי בספר חידושי הרז"ה מהרב מ' וואלף אלעסקר ז"ל שכתב כן. אולם יש לפקפק מדוע יגרע ספיקא דתו"ת דהחמירו רבנן מהא דשני שבילין דמחמרינן גם כן אף שעי"ז מוציאין לאחד מחזקתו על מגן ואולי יש לחלק:

ודע דדעת רש"י ור"ח דמוקמינן על חזקת כשרו' דגברא אף בתו"ת אולם אחרי דלא הביא בש"ע דעתם נראה דא"י לומר קים לי כדעתם. ואין לומר דלמא לכך לא הביא דעתם כיון דעכ"פ הוא רק ספק פסול ומהני להעיד להחזיק ז"א למה שביארתי דלכתחילה לא מקבלין את עדותו אף אם מעיד להחזיק כיון דמחזקינן לס' פסול לא מקבלין עדותו כמו שהוכחתי מדברי ש"מ ב"ב ומלשון הרמב"ם דכ' לא יעיד רק אם נתקבלה אז מהני להחזיק אם כן הי' לו להש"ע להביא דעת ר"ח דלדידי' אף לכתחילה מקבלין עדותו ואף להוציא א"כ היכא דהוא להחזיק עכ"פ נקבל עדותו אף לכתחילה אלא ודאי דלא חיישינן לדעתו והכריע כדעת רי"ף ורמב"ם ותוס' וסייעתם דעכ"פ פסולין מדרבנן בתרי נגד תרי:

וכתב התומים משם פ"מ באם יש ספיקא דדינא אם מיפסל או לא והעלה דיותר גרע דהוי ספק חסרון ידוע ויש לעיין דיש לומר דוקא בספיקא דתו"ת בזה מחמרינן כיון דשני עדי' מוציאין מן החזקה אבל באם יש ספק אם מפסל יש לומר דעדיף ומה דהביא ראיה מד' רא"ש קידושין יש לומר דמצינו במילי דאישות דמחמרינן ועיין מהרי"ט חאה"ע (סי' מ') דהעלה דבכה"ג אף לדעת הרי"ף מוקמינן על חזקת כשרות בודאי ולא מספק והביא ראי' מדברי הרא"ש כתובות (דף מ"ד) בהא דקאמר בש"ס א"ב אורועי סהדי וכתב הרא"ש משם רמ"ה כיון דלא ידעינן הלכתא אוקי סהדי אחזקתיהו. ובאמת מאד יש לגמגם בראי' זאת דשם הא לגבי כל העולם העדים בחזקת כשרות המה ולית בהו שום ריעותא רק עיקר הספק הוא אם לגבי הבע"ד המה פסולין מטעם דיש לומר אודויי אודי ליה ובכה"ג כיון דיש ספק הודאתו אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי חזקת כשרות כיון דגם אם נאמר דאודויי אודי לא לא מיפסלי רק לגבי דידיה מה שאין כן היכא דנולד הספק על גוף חזקת כשרות דעדים לגבי כ"ע יש לומר דמחמרינן מדרבנן וגם שם ליכא שום ריעותא מצד העדים רק מבע"ד מה שאין כן היכא דאיתרעי חזקתייהו עכ"פ יש לומר דלא מוקמינן אותם על חזקתייהו להוציא ממון ועיין מ"ש לעיל (סי' כ"ג):

ועיין מל"מ (פ"ט) מעדות דמסתפק ג"כ בזה היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיזה דבר מר אסר ומר מתיר ובא אחד ועשה אותה פעולה שנחלקו עליה אם מוציאין ממון על פיו וכתב גם כן דחזקה לא יברר שאותה הפעולה היא מותרת. וכבר כתבו אחרונים בזה הרבה בענין חזקה בסד"ד וראיתי בתוספת ר' ישעיה הזקן על חולין שכתב הטעם בזה דהוי חסרון ידיעה דמי יודע דלמא כבר הוכרע הדין בדורות ראשונים שהוא אסור וממנו העתיק הש"ג חולין מובא בכנה"ג יו"ד (סי' כ"ט) ובפ"מ שם ענין זה אולם זה הכל שייך לענין לאסור לא שייך חזקה. ומ"מ לא נוכל לפוסלו מספק אף דמ"מ בבירור איתרעא חזקת כשרות שלו דבין כך ובין כך אף אם הוא מותר כלפי שמיא מ"מ אסור לו לאכול אותו דבר שנפל בו הספק והוחזק לאיסור וכבר כתב המרי"ט בתשובה לדון בס' קידושין אם נתקדשה בבירור קידושי דרבנן והספק הוא על קידושי תורה איתרע חזקת פנויה שלה ולא מוקמינן על חזקתה וכאן נמי איתרע עכ"פ חזקת כשרות שלו דעשה עבירה של תורה לרוב הפוסקים דספיקא דאורייתא לחומרא ואף לדעת רמב"ם יש כמה מחברים הסוברים דבספיקא דדינא מודה דהוא מה"ת לחומרא ואף דהר"ן בתשובה לא ס"ל כן בדעתו מ"מ איתרע חזקתו דעשה בפועל איסור מ"מ יש לומר כיון דלא הוחזק לאיסור ודאי רק לספק איסור לא מוציאין אותו מחזקתו לפוסלו ואינו דומה לתרי ותרי דשם להנך תרי עשה בבירור דבר הפוסלו לכ"ע בבירור גמור אבל בספיקא דדינא אף להנך האוסרים עשה עבירה שנפסל ע"י מ"מ כיון דלדידן הוא ספק איסור לא נוכל להוציא אותו מחזקת כשרות עד דידענו בבירור שעבר עבירה שיש בו מלקות והוא רשע:

ועיין תשובה רשב"א (ח"ג סי' צ"ד) שכתב בנידון אם עבר על שבועה דלהבא דלדעת ר"ח ז"ל לא מיפסל ולדעת ר"ת אין חילוק בין שבועה דלשעבר לשבועה דלהבא וכתב ואין בידינו ראיה מכרעת כאחד מהן כו' ועוד דכל שיש ספק בדבר אין פוסלין בני אדם מן הספק וכן לא יוציא ממון מחזקתו מן הספק. הרי אף דודאי עבר על שבועתו ואיתרע חזקת כשרות דידיה מכל מקום לא מיפסל מספק:

וראיתי בספר חק"ל יו"ד (סי' פ"ז) שיצא לדון בדבר חדש דאף להסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת זה דוקא בספק דמציאות אבל בספק שנחלקו הראשונים ושתי הכיתות שוות דקיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ספק זה קיל הוא ולכ"ע מן התורה מותר ואסור רק מדבריהם והטעם על פי מה שכ' ריטב"א משם חכמי צרפת עירובין (דף י"ג) גבי בת קול דב"ה אלו ואלו דברי אלקים חיים אע"ג דאיסור והיתר סתרי אהדדי היינו דהתורה ניתנה למרע"ה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ואמר לו הקב"ה שההכרעה תלויה בחכמי הדור וכן כתב רמב"ן פ' שופטים והחינוך (סי' ס"ז) דרצון הבורא לעשות כמו שדנו רוב סנהדרין אף אם טעו וכן מבואר ירושלמי פ"ד דסנהדרין אמר ר"י אלו נתנה התורה חתוכה לא הוי לרגל עמידה אמר לפניו רבש"ע הודיעני איך הוא ההלכה אמר לו אחרי רבים להטות וכיון שניתנה ההכרעה לחכמי הדור ולא הוכרע מן השמים מניין לנו לאסור ספק כזה כל זמן שלא הוכרע כיון דאין צד שיעבור על ודאי איסור וא"ד לספק מציאות דקמי שמיא גליא אמיתת הענין ואולי פוגע באיסור ולכך אסור מה"ת אבל בספק בדין שלא הוכרע מחכמי הדור לא משכחת ודאי איסור יש לומר דלכ"ע ספק כה"ג מה"ת לקולא והאריך שם להשיג מכח זה על המל"מ הנ"ל וסוף דבריו הניח בצ"ע מדברי ר"ן בתשובה (סי' נ"א) דכתב להסוברים ספיקא דאורייתא לחומר' מה"ת הוא ג"כ במחלוקת הפוסקים:

ולדעתי יש לומר אף דסברתו נכונה היינו דוקא במחלוקות הפוסקים שלא הוכרע מעולם וידענו שלא נשאל ע"ז מעולם אחר קבלות התורה וזה ספק המזדמן פעם ראשון בעולם אבל מי יודע בכל מחלוקת הפוסקים אם לא נעשה פעם אחד בדור אחד הכרעה לאיסור ואז העובר עושה ודאי איסור דכבר גליא קמי' שמיא ואף דמבואר ברמב"ם מהלכות ממרים דב"ד שעמד אחריהם ב"ד אחר בכחם לסתור ולדון כפי מה שנראה בעיניהם שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם היינו אם קמו וגי"ל על פי התורה להכריע ההיפוך אבל כל זמן שלא הכריע הלכה כהכרע' הב"ד הראשון והוי ודאי איסור ואם כן מי יודע אם לא הוכרע הדבר מכבר לאיסור זה הדין שנסתפקו בהם הפוסקים ולכך הולכין להחמיר מה"ת דדלמא פוגע בודאי איסור דמה דנסתפק לאחרונים היה בירור לראשונים וז"ל רבינו ישעיה הזקן מס' חולין בכ"י שמעתי שיש מי שסומך בזה להתיר כל תיקו דטריפה לקולא שהרי כל ספק טריפה מוקמי לה בחזקת היתר וכמה זה בידם הבל ורעות רוח דלא דמי האי להאי דבס' כשהחזירן כשהן נקובין אין חכם בעולם שיוכל לברר דבמקום נקב נקב והלכך מוקמינן לי' אחזקתיה אבל כל תיקו דטריפה שנסתפק להם האיסור וההיתר מחמת חסרון התורה שהיתה מתמעטת והולכת ואלו היה בימי הקדמונים היו מבררים כל דבר ודבר על בוריו ולא נשאר ספק בדבר לסמוך על חזקת היתר להתירו ושמא בימי הראשונים היה ברור להם כי הוא אסור ונמצא שאכלנו טריפה הלכך אין לומר אלא כל ספק איסורא דאורייתא לחומרא וכך פסק המורה וכל הפסקנים עכ"ל. הרי כמו שכתבתי דספיקא דדינא הוי ג"כ כמו ספק במציאות דאפשר שכבר הכריעו הקדמונים דבר זה לאיסור וכ"ז שלא נתברר בהכרעה להתיר אסור מה"ת:

ואולם גברא רבה אמר למילתא יש מקום לדון דמ"מ מן התורה אינו אסור דיש כמו ס"ס חדא דלמא ספק זה לא הכריעו עדיין ודין זה שבאו לדין עליו אולי נשאר בספק וכ"ז שלא נעשה הכרעה למטה נשאר הדבר במ"ט פנים להתיר או לאסור וכל זמן שלא הכריעו חכמי הדור אינו פוגע בודאי איסור ואף אם כבר עשו חכמי הדור הכרעה מ"מ דלמא היה ההכרעה להיתר ודומה להא דמבואר ברשב"א וריטב"א קידושין (דף ע"ג) בהא דאמר רבא דמן התורה שתוקי כשר דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבי' והתורה אמרה ספק ממזר יבא הא בלא"ה סוף סוף איכא רוב להתיר דאם הבועל אזל אצלה הוי רוב ואף אם אזל' איהי אל הבועל איכא מחצה על מחצה וממילא איכא רוב צדדים להתיר ולמה צריך דהתורה אמרה ספק ממזר יבא. וכתב הרשב"א דאיצטריך קרא להיכא דאזלה איהי לגבי' ובריטב"א כ' בקושי' דהוי ס"ס והכונה גם כן דיש רוב צדדים להתיר והכי נמי דכוותיה דאם לא נעשה ההכרעה מן חכמי הדור כלל בספק הדין שנסתפק לנו ליכא איסור מן התורה כיון דלא מפגע בודאי איסור ואם נעשה ההכרע' ואנחנו לא ידענו דלמא נעשה הכרעה להתיר. אולם כבר חוכח בזה בפנ"י קידושין שם דיש לומר כיון דל"ה רוב ברור לא מהני ואאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים אה"ע (סי' א') הוכיח דהמ"מ חולק בזה על הרשב"א עיי"ש:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה