אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני עדות › סימן לה

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני עדות · סימן לה

סימן לד

ובענין מחלוקות הראשונים אם מפסל מן התורה בעבר על שבועת ביטוי דלהבא כ' הריב"ש (סי' רס"ו) דאפילו לדעת רש"י אפ"ל דוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד אעפ"י שעבר ועשה מה שנשבע עליו אינו חשוד לישבע לשקר לשעבר ולהוציא שקר מפיו בשבועתו אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה פסול שהרי עבר עד"ת ואמרינן פז"ב ארבעים בכתפי' וכשר. ובתשובת מהרח"ש (סי' מ"ב) הביא משם מהרש"ך שכתב כן בדעת הטור שכ' (סי' ל"ד) בלי שום חולק דעובר על שבועות ביטוי פסול ובסי' (צ"ב) הביא פלוגתא דרש"י ור"ת משמע דסובר דעיקר פלוגתתם הוא לענין חשוד על השבועה והמרח"ש שם כ' דאיכא סתירה מדבריו עצמו (סי' שי"א) מתשובת רשב"א שכתב מי שנשבע לפרוע בזמן ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך ואינו בדין חשוד על השבועה משמע דלשיטת רש"י אינו נפסל לעדות וכן מדברי הכרעתו שם בנשבע לעשות ולא עשה אינו פסול לעדות ולשבועה הרי השוה עדות לשבועה. וזה לא קשה דודאי כשנשבע לעשות ולא עשה אליבא דכ"ע לא מיפסל דעבר על לאו שאין בו מלקות ואף בנשבע לפרוע בזמן ולא פרע ל"ה רשע דחמס דהא אף הכופר במלוה כשר לעדות. ומה"ט תמהני על תשובת מבי"ט (ח"א סי' רצ"א) שדן שם לפסול עדי קידושין שהעידו עליו שנשבע לפרוע מה בכל חודש וחודש ועבר זמן שלא נתן דבר ואנן סהדי שהיה יכול לפרוע באיזה חודש מחדשי השנה א"כ אף לדעת רי"ף ורש"י ורמ"ה ורמב"ן דסברו דלא מפסל אפשר לעדות פסול ולמ"ש בעבר ולא קיים לעשות מעשה בלא"ה לא מפסל ואף אם נחזיק בסברתו דאנן סהדי שהיה יכול לפרוע ול"ה אנוס דהיה יכול להסתפק ולא לאכול אלא לחם צר ומים לחץ וכמו שכתב שם המבי"ט שהיה לו לעשות כן ולא לעבור על השבוע' מ"מ אם בלעדי השבועה לא מפסל מטעם דהיה מטופל בהוצאות מזונות ובא רק לפסול אותו מטעם דעבר על השבועה בזה לכ"ע לא מפסל מן התורה הואיל דל"ה רשע למלקות דעבר בשב ואל תעשה ולגבי קידושין אף אם פסול מדרבנן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין וגם אף ברשע דחמס כבר כתבתי לעיל דבעינן שיעבור על לאו שיש בו מלקות:

וכן יש לדקדק בדברי ריב"ש (סי' רס"ו) שם היה ג"כ הנידון לענין קידושין לפסול העד שהעידו עליו שני עדים שעבר על החרם ולא העידו שניהם על מעשה אחד האחד מעיד על חרם השחוק שעבר ושחק והשני העיד סתם שעבר על החרם. וכ' אפ"ה מצטרפין עדותן כמו בפ' ז"ב דחד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא כ"ש שאחד העיד סתם שא"ל נחלקו עדותן. וקשה בשלמא שם שניהם העידו ע"ד ברור שנפסל ע"י אבל כאן באם עבר על חרם בשב ואל תעשה לא מפסל ומניין לנו לומר שכוונתו היה ג"כ על חרם השחוק דלמא כוונתו היה על חרם אחר שלא עבר בקום ועשה ולא מפסל עי"ז מה"ת ואף אם מפסל מדרבנן וכמו שכתב הב"י בעובר על של תורה באין בו מעשה מפסל מדרבנן מ"מ לגבי קידושין הוי כמקדש בפסולי עדות דרבנן ואף שע"י האחד מיפסל מה"ת מ"מ לא משמע אם נפסל בכה"ג לענין שלא לחוש לקידושין. וגם מדברי הריב"ש (סי' שי"א) בהכרעתו דלכך לא קתני במתניתין שבועות בטוי להבא משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי דלהבא אף די"ל דס"ל דמפסל עכ"פ מדרבנן בנשבע שיאכל ולא אכל ומ"מ ברישא דמתניתין לא קתני רק פסולי תורה דנעשה חשוד מ"מ ממה שכתב שם עוד וכן נראה דעת רמב"ם דכתב בהלכות טו"נ שכל הפסול לעדות משום עבירה הרי הוא חשוד על השבועה ובהלכות עדות כתב איזה רשע כל שעבר על עבירה שחייבין מלקות משמע דס"ל דאף מדרבנן לא מפסל דאם לא כן אינו ראיה. שוב ראיתי בתומים שהעיר בזה דעכ"פ מדרבנן פסול לעדות וכן בכנה"ג עמד ע"ז ולמד בדעת הריב"ש דאף מדרבנן לא מפסל בעבר עבירה שאין בו מלקות א"כ בודאי יש להבין דבריו (שבסי' רס"ו):

ובעיקר דעת הריב"ש ודעת מהרש"ך בדעת הטור דלענין עדות מפסל בשבועה דלהבא ולענין חשוד על השבועה תליא במחלוקת הכנה"ג מגמגם בזה. וכן אחיו הגאון ז"ל מובא בתשובת פני משה (ח"ב סי' צ"א) כתב בדעת רמב"ם להיפך דלענין עדות שלא הזכיר הרמב"ם שבועת בטוי משמע דס"ל כרש"י דלא מפסל בשבועת בטוי דלהבא אבל להיות חשוד ופסול לשבועה דעת רמב"ם כר"ת והפ"מ לא הסכים עמו וכתב דעדות ושבועה הא בהא תליא וכל הפסול לשבועה פסול לעדות וכתב דהרמב"ם סמך בהל' עדות על מ"ש בהלכות טו"נ וכלל הכל בשבועת שקר והא ראיה דהרי גם בעבר על שבועת עדות ופקדון לא הזכיר. ולכאורה יש להוכיח דגרע למפסל לשבועה מלעדות וכמו שכן מבואר במהרי"ק דהא במתניתין דשבועות לא קתני רק החשוד על השבועה וקתני פסולי דרבנן כמשחק בקוביא וכדומה שהוא חשוד על החמס ולא קתני ברע לשמים והרמב"ם הוסיף וכן כל הפסול לעדות משום עבירה והמ"מ שם כ' שאעפ"י שלא נשנו כולם במשנתינו הדין שוה בהן. ויש להבין הא אנן לא קיי"ל כר"מ והחשוד לדבר אחד לא חשוד לדבר אחר ועל הקל לא חשוד על החמור. ועיין ש"ך יו"ד (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שכתב הא דחשוד ע"ד החמור בין בעונש בין בעיני הבריות חשוד ע"ד הקל ממנו הוא דוקא אם הוא מין איסור אחד הא לאו הכי לא וכתב ראיה דמומר לערלות אינו מומר לשחיט' אעפ"י שהדבר ידוע דהמילה חמור בעונש ובעיני הבריות משחיטה [ובס' דגול מרבבה שם כ' דאינו ראיה ממילה שאף שחמורה בעונש כרת מ"מ יש לו זמן כל ימי חיו משא"כ שאר איסורין שאין לו תקנה ובאמת ראיה הזאת לא כ' הש"ך מדעתו שכן מבואר בתשו' רשב"א (סי' ס"ד) ויש ראיה מש"ס חולין (דף ד') דע"כ מילה חמור דקתני האי ערל ה"ד אלימא כו' אלא פשיטא מומר לערלות אימא סיפא ואפילו ישראל מומר אי מומר לדבר א' היינו מומר לערלות ואי מומר לערלות הוי קל דיכול עוד לתקן איצטרך לאשמועינן במומר לדבר אחד באינו יכול לתקן א"ו דאין חילוק. ועיין רמב"ם הל' מילה דכל יום מבטל מ"ע וראב"ד סובר דעובר בכל יום בחיוב כרת ועיין טיו"ד (סי' רס"א) עכ"פ החשוד על החמור אינו חשוד על הקל אם אינו ממין אחד] ולענין עדות קיי"ל כאביי דרע לשמים פסול לעדות כבר כתבו תוס' בכורות (דף ל"ו) דהוא דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא חשוד וכ"כ הרא"ש וא"כ זה דוקא לענין עדות אבל לעשותו חשוד על השבועה מניין לנו דנעשה חשוד בשביל שעבר עבירה אחרת.

ולכאורה י"ל הטעם דהא כבר כתב הרשב"א בתשובה הטעם דחשוד על דבר אינו נאמן אף אם נשבע שהוא כשר משום דחשוד לאותו דבר דכבר מושבע ועומד מהר סיני וכן פסקינן בש"ע יו"ד (סי' ב' וסי' קי"ט) א"כ חשוד הוא על השבועה כשעבר על עבירה. א"כ מזה מבואר דאף בנשבע על שבועה דלהבא גם כן חשוד על השבועה דאל"כ למה נעשה חשוד על השבועה אף כשעבר עבירה שמפסל ע"י לעדות שם התורה אמרה אל תשת רשע עד אבל בחשוד על קל אינו חשוד על החמור ונימא גם דאף שהוא רשע ורע לשמים בעבירה אחת מ"מ אינו חשוד על השבועה דאף דעבר על מה דמושבע ועומד מהר סיני זה הוא שבועה דלהבא משא"כ שבועה שיצא מפיו בשקר ע"ז לא חשוד א"ו דשם שבועה חד הוא ואם כן ממילא מהראוי להיות חשוד כשעבר על שבועה דלהבא. ובש"ך (סי' קי"ט ס"ק כ"א) הקשה באמת על הרשב"א דהא ס"ל דיש הבדל בין שבועה דלעבר לשל להבא וכתב לחלק דוקא לענין ממונא אמרינן הכי אבל לענין איסורא אין חילוק בין שבועה דלהבא לשלעבר ותירוץ זה הוא דוחק גדול דהא אדרבה באיסור א"צ לתורת עדות ואף אשה ועבד כשרין ומומר לדבר אחד אף שהוא רשע ופסול לעדות ממון כשר לגבי איסורין רק חשוד לאותו דבר פסול ואפי"ה לאותו דבר אינו נאמן אף בשבועה מטעם דחשוד על השבועה כ"ש לגבי ממון דיהי' חשוד על השבועה. וע"כ דיש לחלק בין שבועה דלהבא לשעבר א"כ אמאי בחשוד לאותו דבר אינו נאמן בשבעה. ובתירוץ השני מתרץ הש"ך כיון שמושבע ועומד ועובר ג"כ ועל עבירה גרע טפי ולכך הוא חשוד אף בשבועה דלשעבר. וצריך להבין א"כ שבועה דלהבא דידענו שעבר ע"ז וגם עבר על מה שמושבע ועומד מהר סיני נימא ג"כ כיון דבאנו לברר ע"י שבועתו אין זה בירור כיון דחשוד על שבועתו. וראיתי בת"ש (סי' ב' ס"ק י"ב) דמפרש דברי הש"ך דודאי מושבע ועומד קיל הוא דאינו משים על הלב ואין לפוסלו לשבועות ממון עי"ז דחמירא ליה לעבור על שתים איסור גזילה דלא נחשד עדיין ואיסור שבועה אבל היכא דחשוד לאותו דבר ואין לנו לסמוך כ"א על שבועתו לחוד דחינן לה אפילו ע"י עבירת מושבע ועומד עיי"ש. ויש לומר למ"ש הסמ"ע (סי' צ"ב ס"ק ז') הטעם דשבוע' דלהבא קיל דיש מקום ליצה"ר לגרותו כיון שלא אסרהו התורה ובשביל זה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו וי"ל דזה דוקא מה שהוא קבל על עצמו בשבועה אבל במה שהוא מושבע ועומד מהר סיני חמור הוא והוי כחשוד לאותו דבר ולכך באוכל נבילה דפסול לעדות מטעם דהוי רשע פסול ג"כ לשבועה כיון דעבר על מה דמושבע ועומד מהר סיני. אולם באמת זה דוחק גדול דמה"ת יהיה פסול לשבועה דלא משמע להו לאינשי איסור זה דמושבע ועומד מהר סיני וכבר כתב הרמ"א יו"ד (סי' קי"ט ס"ד) בדבר דלא משמע להו לאינשי שהוא אסור לא נעשה חשוד והא דכ' הרשב"א הטעם דאין חשוד נאמן בשבועה על איסורין דחשוד על השבועה מצד דמושבע ועומד מהר סיני כבר כתב הת"ש שם דלא כתב כן רק לסיוע בעלמא למימר דכבר ראינו קצת דעבר אשבועה ולאו דחשוד ממש ועיקר הטעם כיון דלתאותו עובר גמר בכל לבו לעבור על איסור זה בכ"מ שיצטרך אליו אף אם יתלוה אליו איסור אחר חמור בשבועה וכן משמע בתשובת רשב"א (סי' ת"ל) וא"כ שוב יתעורר הקושיא אמאי חשוד על נבלה פסול לשבועה. וגם כיון דפסול לשבועה למה צריך רשב"א לטעמ' דמושבע ועומד מה"ס הא בלאו הכי החשוד על איסור פסול לשבועה. והת"ש שם כ' דמשמע מתשובת רשב"א הנ"ל דאף לשבועת ממון לא מפסל כ"א בחשוד על עבירת ממון דהוי ליה כחשוד לאותו דבר. וזה דוחק גדול לומר כן בדעת רשב"א ובפרט דהא מבואר ברמב"ם (פ"ב) מהלכות טו"נ דאוכלי נבלות חשודין על השבועה ויקשה כיון דלא קיי"ל כר"מ וחשוד לדבר א' א"ח ע"ד אחר רק לעדות פסול מצד גזה"כ אל תשת רשע עד ומנ"ל דחשוד ג"כ על השבועה:

וראיתי בלבוש (סי' צ"ב) דכ' החשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה שהתורה פסלתו בפסוק אל תשת ידך עם רשע וכיון דנשבע לשקר הרי הוא רשע והתורה פסלה רשע להיות עד משום שצריכין להשביעו שלא יעיד שקר כדכתיב ושמע קול אלה וכיון שהוא רשע לא יחוש לקול אלה ויעיד שקר. א"כ י"ל דמטעם זה פסול לשבועה הפסול לעדות דכל מה דהתורה אמרה אל תשת רשע עד הוא משום דפסול לשבועה והפסול לשבוע' אינו ראוי להיות עד דלא יחוש לשבועת קול אלה ויעיד שקר ג"כ. אולם כבר כתב הסמ"ע (סי' צ"ב) דדבריו אינם ברורים כלל ובאמת הדבר תימא לדרוש מעצמו דטעם דאל תשת רשע עד הוא משום דא"ח לשבועה. ועוד א"כ בעדות נפשות דלא שייך בהו שבועות אלה דעדות אמאי פסול א"ו דזה הוא גזה"כ ואם כן יקשה לשבועה אמאי פסול ועיין בס' בית מאיר (סי' קט"ו ס"ו) דעמד ג"כ בזה דלמה עבר עבירה של תורה פסול לשבועה כיון דמומר לדבר אחד ל"ה מומר לכל התורה וכתב דבאמת אינו פסול אלא מדרבנן והטעם כיון דפסלתו תורה לעדות הוא להשביעו עיי"ש וא"כ ודאי מוכרח לומר דלעדות גרע ומיפסל אף בשבועה דלהבא ממה דמפסל לשבועה:

וי"ל דזה דעת הטור דלענין עדות כתב סתם דעובר על שבועת בטוי פסול ולא הביא כלל מחלוקת דרש"י ור"ת ומשמע דעיקר מחלוקותם הוא רק לענין למפסל לשבועה והטעם כיון דסובר כמו שכתבו תוס' ב"ק (דף ק"ח) דהחשוד על השבועה אינו חשוד מה"ת על השבועה רק מדרבנן וכן יש להוכיח מדברי תשובת רשב"א (סי' ת"ל) הנ"ל בסוף דבריו מדכ' ולדייני גולה פקע דמוטב לפקע ממונא מדנמסר לו שבועה וחזרה שבועה לסיני ואמאי צריך לומר דמוטב ליפקע ממונא הא כיון דלא ס"ל מדאי"ל משלם ושבועה לא נוכל למסור מאי שייך הפקעות ממון א"ו דלא מפסיל אף לשבוע' שהוא אותו דבר רק מדרבנן וכמו"ש תוס' ב"ק הנ"ל ותוס' ב"מ משם הרי"ח ותוס' גיטין ועיין קצוה"ח (סי' צ"ב) מ"ש בביאור דבריהם דאף דיצא מחזקת כשרות לא ידענו אם לעולם חשוד הוא על כך רק לעדות פסלה התורה מגזה"כ. ובאמת ברשב"א מסכת שבועות (דף ל"ב) מבואר דמה"ת ראוי שיטול בלא שבועה עיי"ש וכן מבואר מדברי הר"ן. וקצת יש להבין בדברי תוס' הא קיי"ל החשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו אף באיסור דל"צ תורת עדות וצריך לומר דדעת התוס' דחשוד לאותו דבר אינו פסול רק מדרבנן וראיתי בס' חק"ל יו"ד (סי' קנ"ט) דהאריך להוכיח דחשוד הפסול לאותו דבר הוא מה"ת אולם יש לגמגם בכל ראיותיו שם דמ"ש דנפ"ל מהא דחולין (דף ה') דנפ"ל דחשוד על החלב אינו מביא קרבן על שגגות חלב ש"מ דמד"ת בחזקת שאוכל תדיר. וזה צ"ע א"כ להמבואר בדברי רמב"ם (פ"ג) ממעשה קרבנות דמומר לאותו דבר לא מקרי אלא מי שהורגל לעשות אותו עבירה אבל לא בפעם א' ועיי"ש במל"מ וא"כ ע"כ מומר לדבר אחד הוא ענין אחר ובחשוד משמע ביו"ד שם דאף בפעם אחד נעשה חשוד ועיין יש"ש חולין פ' גה"נ (סי' כ"א) דבאיסור דרבנן אינו נעשה חשוד בפעם אחד אבל באיסור תורה אף בפעם אחד נעשה חשוד לאותו דבר ומניין לנו זה דמומר לדבר אחד הוא כשהוא מפורסם וידוע והורגל בו ובלשון הורגל יש מחלוקת בין גדולי מחברים אם הוא ב' או ג' פעמים עיין תשב"ץ (ח"ד סי' כ"א) ובכנסת הגדולה ח"מ (סי' רצ"א אות ס"ז) ובברכי יוסף ובב"ח יו"ד (סי' קי"ט) ובתשובת רשב"א (סי' תקצ"ד) ובירושלמי נדרים ואכ"מ בזה] ועוד הא מבואר רמ"א יו"ד דדוקא בחשוד שלא לתיאבון אבל באינו עובר רק לתיאבון לא מקרי חשוד ועיי"ש בש"ך (ס"ק ו') והא דממעטינן מקרבן הוא אף באינו עושה רק לתיאבון וכמבואר שם בש"ס חולין ובדברי הרמב"ם הל' מע"ק ודוחק לומר דלכך נקיט הרמב"ם מפורסם וידוע והורגל בכך דכוונתו רק אם עובר לתיאבון דמפשטות דבריו משמע דקאי גם על עובר להכעיס. ועיין תשובת פנ"י (סי' ט"ז):

ומה שהביא ראיה מתוספתא המובא בבדק הבית (סוף סי' קי"ט) דלא מפסל למפרע דכתיב ומן היום אשר צוה ד' והלאה הרי דמיעט הכתוב פיסול למפרע ש"מ דלהבא פסולו מן התורה לא אדע הכוונה הא שם קאי על וזה ודאי הוא מן התורה ומ"ש ראיה מהא דפריך הש"ס בכורות (דף ל"ה) לר"מ דאמר החשוד על דבר א' חשוד לכל התורה כהני ה"נ דלא דייני דינא והכ' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ואם הוא פסול רק מדרבנן מאי קשיא ליה הא מה"ת כשרים ובתוס' שם כתבו דהיה יכול להקשות איך יכול לאכול משחיטתן וכשרים על הקרבנות ואי מדרבנן אימא באם יש ביטול לכמה עשין לא אסרו ויש לומר דפירכת הש"ס הוא דהכ' על פיהם יהיה כל ריב ואם ח"ו לדברי ר"מ כל הכהנים חשודין לס"ד דש"ס כיצד אפשר כיון דהתורה הבטיחה דע"פ יהיה כל ריב ומזה מוכח דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה וכן קושית תוס' ג"כ כיצד אפשר שיאסרו חכז"ל דבר שאי אפשר להתקיים. אבל לעולם י"ל דאף לאותו דבר אינו חשוד מה"ת. שוב ראיתי בחק"ל חח"מ דהרגיש על דבריו מדברי תוס' ב"ק הנ"ל דמוכח דל"ה רק מדרבנן. וא"כ יש לומר דאף לענין עדות הכריע הטור וכתב בסתם דפסול בעובר על שבועת ביטוי דאף הוא מחלוקת הפוסקים מ"מ פסול מספק שהוא ספק של תורה על הפסול מה שאין כן לענין למפסל לשבועה שהוא רק מדרבנן הביא מחלוקת רש"י ור"ת כיון דמה"ת מהני שבועתו י"ל דל"א מספקא דרבנן שכנגדו ישבע ויטול:

ויש להבין בדברי תוס' סנהדרין (דף כ"ז) ומס' שבועות (דף מ"ז) דהקשו לרבא דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן יקשה ממתניתין דפ' כל הנשבעין דחשוד על השבועה אפילו שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל אלמא דרע לשמים חשוד נמי אשבועת ממון דרע לשמים הוי רע לבריות. הא לענין למפסל לשבועה הוי כחשוד לאותו דבר ולענין עדות סובר רבא אף דחשוד לאכול נבלות להכעיס הוא אינו חשוד לעבור על לא תענה שהוא מין איסור אחר אבל בחשוד על השבועה דהוא איסור אחד עם שבועות הדיינין חשוד אף על שבועת שקר לכפור של חבירו. וצריך לומר כיון דרבא ס"ל דאף לאותו דבר כמו עד זומם שהוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות כר' יוסי דאף דהוי רע לשמים ולבריות מ"מ מקולא לחומרא ל"א והא דאוכל נבלות לתיאבון פסול משום דהוי כרשע דחמס ועיי"ש בתו"ח א"כ רבא ס"ל דאף בחשוד לאותו דבר לא חשוד אם אותו דבר הוא חמור. ובאמת זה תליא לדידן בפלוגתא דחכמים ור' יהודא (פ"ב מ"ב) דמס' דמאי במקבל עליו להיות נאמן דסבר ר"י אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים ואנן קיי"ל כחכמים דאינו נאמן ועיי"ש בר"ש משם ירושלמי. ואנן פסקינן שם כחכמים הרי אף דאינו חשוד לאכול שאינו מעושר בודאי רק לאכול אצל ע"ה דמאי וקל הוא מ"מ חשוד הוא לאותו דבר שהוא אותו מין ואסור לחבר לאכול אצלו אף דאינו חשוד על הודאי ואם הוא מאכיל אותו שאינו מעושר הוא חמור יותר שיודע בודאי שאינו מעושר ומה דחשוד על הדמאי הוא רק ספק דרוב ע"ה מעשרין בכ"ז כיון שהוא אותו מין איסור חשיד מקל על החמור ודוחק לומר דאינו חשוד רק דלמא מאכיל ג"כ פירות של ע"ה שלקח מהם אבל מפירותיו באמת אינו חשוד דלא משמע כן רק חשוד אף על פירותיו דלא עישר אותן ור"י סובר דאינו חשוד על של חמור אף שהוא אותו מין איסור וע"כ ר' יוסי דסובר עד זומם לד"מ כשר לדנ"פ אף דהוא חשוד לאותו לאו דלא תענה מ"מ אינו חשוד שיעבור אותו לאו להעיד שקר לחייבו דיני נפשות ואם כן ע"כ רבא גם כן ס"ל כן ולכך הקשו התוס' שפיר מהא דחשוד על השבועה אף דהוא שבועת שוא נימא אף דחשוד לישבע לשוא מכל מקום הוא רק לשמי' ואינו חשוד לישבע לשקר בדבר שהוא רע לשמים ולבריות וע"ז מתרצו כיון דאתה חושדו ברע לשמים ועכשיו שכופר ממון אתה מחזיקו ברע לבריות לא יודה מיראת השבועה ועיי"ש חידושי הר"ן ביתר ביאור דהשבועה לא יברר במה דכופר אי אשתמוטי קא משתמיט או לא כיון דחשוד לעבור על שבועה.

וראיתי בתשובת בעי חיי חיו"ד (סי' קפ"ח) שתמה על דברי תשובת הרשב"א הנ"ל דמצדד בטעמים דחשוד על אותו דבר דאינו נאמן בשבועה דלמה לו לטעמים הא מבואר מש"ס קידושין (דף מ"ג) ותוס' שם דעד הצריך שבועה לאו תורת עד עליו ועדות שאינו מתקיימת אלא בשבועה אין כאן עדות והביא דברי הב"י שכתב בבדק הבית יו"ד (סי' קכ"ח) שכתב כן לגבי איסור דכל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד גם בשבועה אינו נאמן דנפק ליה מתורת עד. והדברים נפלאים מניין לנו לדמות עדי איסור לעדי ממון דלגבי ממון בעינן תורת עדות והגדה בב"ד ובדרישה וחקירה ובזה גזירת הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר דוקא אם יכול להתקיים בהגדות פיהם הוי תורת עדות והצריך שבועה הוי כבע"ד ולאו תורת עדות עליו אבל באיסור דאף פסול ונוגע ובע"ד נאמן ולא בעי תורת עדות והגדה בב"ד ואף רשע החשוד לדבר אחד אינו פסול לדבר אחר כיון דלאו תורת עדות בעינן רק לאותו דבר פסול ואין צריך רק גילוי מילתא דאינו משקר ולמה לא יהיה נאמן בשבועה לכך צריך הרשב"א לצדד בטעמים. ועוד הא כתב שם רמב"ן בחידושיו לקידושין הטעם דאין השליח נאמן אף בשבועה דהמלוה יכול לומר לא מהימני לי בשבועה ולכך אין להם דין עדים כיון דהם בעלי דברים ועדים בתורת עדות שאינם נוגעין האמינם התורה אבל לא כשהם בע"ד ונסתלק נגיעתם ע"י השבועה יכול המלוה לומר דא"נ אצלו אף בשבועה כיון דשבוע' אינו בירור רק נגד הבע"ד מה שאין כן לגבי איסורין למה לא יהיה נאמן בשבועה כיון דא"צ תורת עדות לכך צריך הרשב"א להוסיף טעמים וסברות דחשוד לאותו דבר גרע:

ודע דעובר על שבועה דפסול לעדות יש בענין עובר על שבועה כמה חלוקים דלפסלו מה"ת בעינן שיהיה לאו שיש בו מלקות ולדעת רמב"ם ורש"י כמובא בטור יו"ד (סי' רל"ז) בעינן בכולהו שם או כנוי דעיקר שבועה כי כתובה בשם כתובה אולם איסורא איכא וכפי דמשמע מדברי הר"ן פ' שבועות עדות אינו אלא מדברי קבלה לדעת הרמב"ם וא"כ אם נשבע בלא הזכרת שם או כינוי לא מיפסל מה"ת ואף מדרבנן אם לית ביה חימוד ממון. אולם דעת רמב"ן ורשב"א והר"ן וכן נראה דעת הרא"ש דאף באומר אני נשבע ה"ז שבועה ול"ב לא שם ולא כינוי ולא גרע מידות דהוי שבועת התורה למלקות וכ' הר"ן ריש נדרים דהא דאמרינן פ' שבועות העדות דבעיא שם ר"ח בר אידי הוא דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן ל"ב לא שם ולא כנוי וכדמוכח מתניתין וכי תנן התם וכל הכנויין הרי אלו חייבין לאו דבעי שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין. ובס' מח"א הלכות שבועות (סי' ג') הקשה עליו דבהדיא אמרינן ר"פ שבועות הדיינין לימא ר"ח בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד אפילו תימא רבנן דאמר בכנוי הרי בהדיא דאפילו רבנן בעו שם או כנוי. והמעיין בר"ן מס' שבועות יראה דל"ק כלל דלרבנן תרי גווני שבועות קתני מתניתין כשאמר בשבועה אפילו בלא הזכרת השם וכן אם לא אמר בשבועה אלא שאמר בשם ולרבנן אף בכנוי הוי שבועה והא דקאמר בש"ס ר"פ שה"ד אפילו תימא רבנן דאמרו בכנוי היינו דכשמזכיר הכנוי ל"ב לשון שבועה ומה שאמר בשבועה האמורה בתורה נפקא מינה צריך לאתפוסי חפצ' בידיה ועיין חידושי הרשב"א והר"ן שבועות (דף ל"ה) ומשם בארה דל"ק כלל קושית המח"א. ולדעתם מיפסל מן התורה אף בלא הזכיר לא שם ולא כינוי ובס' מח"א שם למד בדעת הטור באלה או בארור צריך שיזכיר את השם או הכנוי והשיג עליו דלמאי דמסיק הרא"ש דאפילו כי לא הזכיר שם הוי שבועה דלא גרע מידות תו ליכא לפלוגי בין אומר בלשון שבועה לאומר בלשון אלה אם כן כמו כן מיפסל מן התורה לדעתם אף באומר לשון אלה או ארור ובאמת הב"ח למד כן גם כן שם בדעת הטור דלדעתם אינו חילוק בין לשון שבועה או אלה או איסור דל"צ להזכיר לא שם ולא כינוי לדעתם והא דהזכיר הטור שיזכיר שם או כינוי בלשון ארור או אלה הוא רק לדעת רמב"ם ורש"י ועיין כנה"ג יו"ד שם שהביא דברי רדב"ז דעתו נוטה לפשרת הראב"ד דלחייבו מלקות בעי בשם ובהנרא"ו ז"ל שם כתב והשיטה המחוורת שבכולן הוא שיטת הרמב"ם ואם כן אם עובר על שבועה שנשבע בלא הזכרות השם או כינוי אין לפוסלו מן התורה ואם הוי ספיקא דדינא תליא בחקירות הפנ"מ המובא במל"מ (פ"ו) מעדות ויבואר לקמן:

ולכאורה כשנשבע מעצמו בלא שם בזה יש רוב הפוסקים דאם עבר אחר כך בקום ועשה דעבר על בל יחל וחייב מלקות ולא נשאר רק דעת רמב"ם ורש"י דלדעת ר"ת ורא"ש ורמב"ן ור"ן ורשב"א וריטב"א הוי שבועה מה"ת. ומה שהקשה הר"ן ריש נדרים על ר"ת דהא העונה אמן אחרד שבועה כמוציא מפיו דמי וילפינן לה מס' שבועות מסוטה דכתיב ואמרה אמן וכמ ושבעת מפי עצמה עיי"ש בדבריו ובס' קרבן נתנאל כתב דל"ק דאימתי כמוציא שבועה מפיו דמי כששמע שבועה בשם מפי אחרים אבל בלא שם וענה אמן ל"ה כמוציא שבועה מפיו אבל במושבע מפי עצמו ל"ב לא שם ולא כינוי ודבריו אינם מובנים דהא קתני שם מס' שבועות (דף כ"ט) במתניתין ומפי עצמו וקתני סיפא אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב ועל המתניתין סידר רב אשי מימרא דשמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי מבואר דשניהם שוים וכמו דמושבע מפי עצמו סגי בלא שם כן נמי מושבע מפי אחרים. אולם באמת המעיין בלשון הרא"ש נדרים שם וכן בפסקי הרא"ש והטור יו"ד (סי' רל"ז) יראה דר"ת אינו מחלק בין מושבע מפי עצמו או מושבע מפי אחרים רק בין מושבע מעצמו היינו שברצונו נשבע ואין מי שמכריחו לבין שאחרים משביעין אותו בע"כ בכח התורה כגון שבועת העדו' ופקדון ושבועת הדיינין המחייבין אותו בע"כ דזה הוא דומיא דסוטה בעינן בשם או בכנוי אבל באם נשבע מה שאוסר מעצמו ברצונו ל"ב שם ואף במצוה לאחרים שישביעוהו ואומר אמן אחריו כיון דמרצונו הוא הוי כמוציא שבועה מפיו וראיתי בב"ח שם שהכריח כן מדעת הרא"ש שכן הוא ההבדל בין מושבע מעצמו או מאחרים והדברים מבוארים שם בטור שכתב מעצמו ולא בעצמו וכן כתב בפסקי הרא"ש וכתב אבל נשבע מפי אחרים כגון מפי ב"ד בעי בשם או כינוי הרי דעיקר תלוי בין מעצמו ורצונו למפי אחרים בהכרח וחיוב. עכ"פ הנשבע מעצמו לא בעי שם וחייב מה"ת לדעת ר"ת ומיפסל העובר על שבועה כזו:

וכן לדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב) דהלכות שבועות דרק בשבוע' עדות ופקדון מצינו דבעי בשם או כינוי אבל שבועת ביטוי ל"ב כלל שם וה"מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אם נשבע שלא אוכל ואכל דעבר בקום ועשה חייב מלקות אבל למלקות היינו אם נשבע שלא אכל או שאכל לשקר בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ד' לא תשבעו בשמי לשקר ועיין בר"ן שבועות ובלח"מ שם אם כן אם נשבע על להבא אף בלא שם כשעבר בקום ועשה מיפסל להסוברים דאין לחלק בין שבועה דלעבר לשבועה דלהבא. ולכאורה קשה לדעת הראב"ד מש"ס שבועות (דף כ' ע"ב) דאמר ר"י אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה לא תשבעו בשמי לשקר אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה לא תשא כו' קונמות עובר בלא יחל דברו ועיי"ש ברש"י ובתוס' דבשבועה נמי איכא לא יחל רק בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא משא"כ בשבועה ולדעת הראב"ד הנך תרתי שוא ושקר שיתחייב מלקות על אזהרת יהו בעינן שם וכשנשבע בלא שם הוא א"ח מצד הלאוין ואזהרות הללו רק משום בל יחל וכשעובר בקום ועשה אבל על שוא ושקר היכא דהזכיר השם לוקה אף כשאין בו מעשה דשבועה כזאת הוא בכלל חוץ מנשבע ומימיר ומקלל א"כ יש שבועה כשהוא בלא שם ולמה נקיט דוקא קונמות. וי"ל למ"ש הש"ג פ' שבועת העדות דלעבור על בל יחל א"צ הזכרות השם שאם אמר נשבע אני שלא אעשה כך וכך ה"ז עובר בבל יחל דברו שהרי אפילו אם אמר נודר אני או הרי עלי לעשות כך וכך הרי כל אלה בכלל ידות נדרים והרי הוא בבל יחל עכ"ל לכן כיון דעיקר מה דידענו דבאומר שנשבע אף דלא הזכיר השם דג"כ חייב וקאי בבל יחל אף דאזהרות השבועות הוא דוקא במזכיר השם מ"מ מדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה כו' לא יחל דברו ידענו דיש חיוב בל יחל על שבועה בלא הזכרות השם דל"ג מאם אמר נודר אני לכך נקט ר' יוחנן קונמות עובר בבל יחל דמקונמות כבר ידענו דשבועה דכתי' בקרא הוא באם לא הזכיר השם רק אמר נשבע אני. ומאי דפריך שם הש"ס (דף כ"א) האי שבועת שקר ה"ד אלימא שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא איתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אינו לוקה ר"י אמר משום דהוי לאו שאין בו מעשה ומאי פריך דלמא שם איירי בלא הזכיר השם דליכא הלאו דלא תשבע בשמי לשקר רק הלאו דבל יחל ובזה היכא דלא עבר במעשה אינו לוקה והא דבשבועות שקר לוקה אף באין בו מעשה הוא היכא דנשבע והזכיר השם דבזה כתיב לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין ובכלל חוץ מנשבע הוא באמת אף אם נשבע לשקר באוכל ולא אכל כיון דנשבע והזכיר השם מה שאין כן מצד לאו דלא יחל דברו כשלא הזכיר השם בזה דומה לכל ל"ת שבתורה דבאין בו מעשה אין לוקין עליו ויש לתרץ כיון דאתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר"י ורל"ק דאמרו תרוייהו אינו לוקה רק מחולקין בהטעם דלרל"ק הטעם הוא משום דהוי התראת ספק וממילא לטעמו אף באם נשבע בהזכרת השם דע"ז יש לאו דלא תשבע בשמי לשקר ג"כ אינו לוקה. אם כן ודאי ר' יוחנן דאמר מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה גם כן אין לחלק בין שבועה בהזכרת השם לאין בו הזכרת השם ואף דודאי יש נ"מ בין הטעמים כמבואר בירושלמי מס' שבועות מובא ברמב"ן מכות (דף ט"ו) הנ"מ מצד אחר אבל לא בעצם השבועה וכיון דלר"ל אינו לוקה אף בהזכרת השם כ"כ לר"י ושפיר פריך ולכך א"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי וא"ש עכ"פ כנרא' דעת רוב פוסקים דיש חיוב לאו בשבועה אף בלא הזכר' השם ובודאי אם עבר בקום ועשה הוי ספק פסול מדאורייתא וכן במשמע מסתימ' הש"ע הן לגבי עדות והן (סי' צ"ב) לענין שכנגדו נשבע ונוטל דסתם משמע אף בחשוד על השבועה בלא הזכרות השם הדין כן הוא ועיימ"ש לעיל בדין ספק חשוד אם הדין ג"כ שכנגדו נשבע ונוטל:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה