אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן יט
הגם דהכחשה בבדיקות כשירה בד"מ כגון אחד אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור מ"מ כתב הטור ורמ"א בש"ע דצריך שיתבע שניהם וכן אחד אומר ק' הלוה ואחד אומר ר' אף דהוי הכחשה מ"מ יש בכלל ר' ק' וג"כ צריך שיתבע שניהם ודעת המחבר משמע דא"צ לתבוע שניהם וכדמשמע פשטות דברי הרמב"ם ועיין ב"י משם רבינו ירוחם. והנה מדברי תוס' ב"ב (דף מ"א) ונ"י שם מבואר אף דעדי' מכחישין זא"ז מ"מ עבידי דטעי וכן כ' הרמ"ה סנהדרין (דף ל"א) דהקשה הא בעדים מכחישין זא"ז אחד מכת זו ואחד מכת זו לכ"ע פסולין להעיד כאחת ויש שם חיסור לשון וכנראה צ"ל דא"ל דלא עבר ע"א על לאו דל"ת ברעך עד שקר דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים לא ס"ד דהא גבי עדות חודש דקתני בברייתא א' אומר גבוה ב' מרדעות כו' דמיירי בכת א' וקא מותיב מינה ר"ה תיובתא לר"ח ש"מ דאפילו בכת אחת נמי פסלינן ליה לחד מיינהו דקא מסהיד בשקרא [ועיין ש"ך (סי' ל"א) משם חכמי בריסק ובתומים שם] ומסתברא דכי פליגי ר"ה ור"ח היכא דמכחשי אהדדי בכולא עדות כו' אבל ז"א ק' וז"א ר' לאו הכחשה מיקרי לאיפסולי עלה אלא מוסיף על דבריו הוי ואיכא למימר דמיטעא טעי חד מינייהו וצ"ע עכ"ל הרי דכ' ג"כ דתלינן בטעות דחד מינייהו ולא הזכיר כלל דצריך שיתבע המלוה שניהם רק לעיל מיניה בהלואה אחר הלואה בזמנים מתחלפי' כ' דוקא היכא דלא מכחיש מלוה חד מינייהו רק תבע שני מנין שהלוה בשני זמנים דאל"כ ודאי חד מינייהו בשקרא מסהיד וכמו שהביא הרא"ש שם משמו ובז"א מנה וז"א מאתים לא כתב דצריך שהמלוה יתבע שניהם וסובר דאף אם אינו תובע רק מנה ג"כ מצטרפין דיש בכלל מאתים מנה ותלינן בטעות וסובר כמו דתלינן בטעות לגבי הכחשת העד לגבי עד כמו כן תלינן הטעות לגבי בע"ד:
ודעת הר"ן שם משם הרמב"ן דצריך שיתבע כשיעור שני העדי' אבל כשטוען כשיעור הע"א אין מצטרפין שביטל הבע"ד את דברי האחד והודאות בע"ד עדיף יותר ממאה עדים ואע"ג דיש בכלל ר' ק' דוקא בעדים הוא דאמרינן הכי אבל בבע"ד חזקה שהוא תובע כל מה שיש לו ויכול לבטל העדות שהוא לזכותו משא"כ בעד אחר שא"י לבטל העדות שהוא לזכות התובע והביא ראיה מב"ב פ' י"נ מלוה אומר לא נפרעתי כלום והלוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרעו כולה נשבע וגובה מחצה ואי אמרינן גבי בע"ד יש בכלל מאתים מנה למה נשבע הרי יש לנו לסמוך על העדים א"ו כיון דלוה אמר דלא פרע אלא מחצה הרי כמו שהודה שלא פרע יותר עכ"ד ויקשה על הרמ"ה מהא דב"ב הנ"ל וביותר הא ברמ"ה שם פ' י"נ(סי' קכ"א) הקשה למה חייב הלוה לישבע הא לגבי פלגא דטוען פרעתי דלא קא מכחיש לסהדי תהני ליה סהדותא וכ' וכ"ת כיון דהעדים העידו דפרע כולה ולוה מודה דלא פרע רק מחצה אודי דסהדי שקרי נינהו ואיפסלי להו לגבייהו לגמרי אף להא פלגא דמסייעי דלדבריו רשעים נינהו והתורה אמרה אל תשת רשע עד א"כ יגבה מלוה בשבועה כיון דהנך סהדי לגבי מלוה ולוה כמאן דליתא דמיא ב' תשובות בדבר חדא כיון דבליכא סהדי כלל וטוען פרעתי לא גבי מלוה אלא בשבועה מדר"פ השתא דאיכא סהדי דפרע כולה לא מסרינן ליה שבועה כלל דאע"ג דהנך סהדי לגבי האי לוה כמאן דליתא דמיא דהא אודי דפסולין נינהו סהדי גופייהו לב"ד ולכ"ע כשרין נינהו וא"כ היכי משבעי ב"ד שבוע' דאיכא סהדי כשרי דבשקרא משתבע וכיון דהשטר ל"מ למלוה למגב' בלא שבועה ול"מ משתבע הו"ל כתביעה בע"פ ומשתבע לוה כדין כל מוב"מ ועוד דיש ללוה מגו דיכול לומר פרעתי כולה דעדי מסייעי ליה ולאפטורי משבועה ל"א מגו והעלה טעם זה לעיקר דשבועה דר"פ זיל שלים אמרינן רק היכא דנתבע טעין אישתבע לי ואמאי פסק נשבע וגובה מחצה א"ו טעמא דמגו עיקר גם נ"מ היכא דהימנ' למלוה דא"צ שבועה עיי"ש ועיין קצוה"ח (סי' ע"א ס"ק ה') דכוון לדברי רמ"ה דא"י לישבע ולטול נגד עדים ועוד יבואר לפנינו בדברי רמ"ה. עכ"פ מבואר מדברי רמ"ה דלגבי הלוה איפסלו העדים שאמרו שפרע כולה ולא מסייעו ליה על המחצה וע"כ דלגבי בע"ד פסלינן לעדים רק היכא דמכחשי עדים אהדדי שלא לפוסלן תלינן בטעות ולא לגבי בע"ד וכמו שנראה מדברי הר"ן וי"ל הטעם דכדי להחזיק העדים על חזקתן חזקת כשרות שלא יהי' אחד מהם פסול תלינן דמיטעא טעי חד מינייהו בין מנה למאתים משא"כ לגבי בע"ד דבאמת לגבי כ"ע ישארו בכשרות רק לגבי דידיה הודאת בע"ד כמאה עדים ולא מרעינן החזקת כשרות כלל לגבי כ"ע לא תלינן בטעות. א"כ הי"ל להרמ"ה להתנות דצריך שיתבע שניהם:
ואפ"ל דרמ"ה סובר דלגבי בע"ד ל"ח ודאי לטעות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ולכך היכא דעדים אמרו שפרע כולה מה"ת לנו לתלות הטעות בשני עדים שהמה יטעו ויעידו לזכותו והבע"ד אשר אמרו חכז"ל דפרע דייק נאמר דטועה בדמיונו לומר שפרע מחצה לכן מהני הודאתו לגבי עצמו למיפסל להעדים לגבי נפשיה ובזה לא מרעינן לחזקת כשרות דהעדים כיון דלב"ד ולגבי כל העולם נשארו בחזקת כשרות רק לגבי עצמו מצד הודאת בע"ד נאמן לכן אתי עלה הרמ"ה ז"ל דנאמן פרעתי מחצה מטעם מגו ולא לאפטורי משבועה משא"כ היכא דהעדים מכחישין זה את זה דלא נצטרך לומר רק דאחד מהן טועה ואם נאמר דאינו טועה מרעינן לחזקת כשרות של אחד לפסול אותו ואף לר"ה דכ"א בא בפ"ע ומעיד מ"מ שניהם ביחד נפסלו להעיד ובהכרח צריך לדון על העדים דכשרים המה לכל עדות שבתורה מצד דתלינן בטעות של אחד מהן בין מנה למאתים שוב לא מיפסל אף אחד מהם לגבי בע"ד ואמרינן יש בכלל מאתים מנה. ועוד יש לומר בטעמא דרמ"ה דכיון דאנו אומרים דחד מינייהו טועה ומיישבין דברי עדי' שלא יהיו מוכחשין בהכרח לחייב אותו מאה דהא כיון דחד מינייהו כשר ואמרינן עדים המכחישין זא"ז בבדיקות אף בכה"ג כשר הגם דלגבי המלוה אדם נאמן יותר ממאה ואמרינן אם אינו תובע רק מנה ע"כ מודה דזה שאמר מאתים משקר מ"מ לכה"פ יתחייב שבועה להכחיש את העד שאומר מנה והב"ד לא יוכלו לתת לו שבועה כיון דלפנינו שני עדים דעכ"פ חייב מנה דלב"ד ולכ"ע שניהם כשרים ולפי דבריהם ישבע לשקר וכמו"ש הרמ"ה ב"ב הנ"ל וא"כ ממילא חייב לשלם המנה דהוי מתוך שאיל"מ ואף דהנשבע להכחיש העד אינו נשבע שאין לו כלום עליו רק שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העד וכמ"ש הר"י מיגאש מ"מ אם נשבע להכחיש העד שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העד האומר מנה יהי' מוכחש מב' עדים מעד זה וגם מעד האומר מאתים ולגבי כ"ע שניהם כשרים דתלינן בטעות ועכ"פ לדברי שניהם יש בכלל מאתים מנה ולכך הוי מתשאיל"מ והא דמס' ב"ב (דף מ"א) ברב כהנא דהדר גודא בארעא דלאו דידיה ואייתי סהדי חד אמר תרתי אוצייתא עאל וחד אמר תלת א"ל רב יהודה אהדיר תרתי מגו תלת כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה אף דשם הוי קרקע ול"ש לחייבו מטעם מתשאיל"מ י"ל דשם רב כהנא ואידך לא ידעו כמה אוצייתא ול"ה הכחשה מבע"ד להעד:
אולם אם מטעם מתשאיל"מ נאמר דיש בכלל מאתים מנה דחייב אף באינו תובע רק מנה היה נ"מ היכא דהיה חשוד על השבועה דהיה צריך שכנגדו לישבע גם י"ל דכמו דסברו פוסקים בחשוד על השבועה דל"א מתוך שאיל"מ מן הדין הואיל דצוח דרוצה לישבע רק אנן לא מסרינן ליה השבועה כן נמי היכא דזה טוען ברי דאינו חייב כלום ורוצה לישבע רק דהב"ד אין מניחין לו לישבע מצד העדים וכיון דהודאת בע"ד המלוה דחד הוא פסול א"י לגבות אף דאין מניחין לו לישבע לכך סברו הנך פוסקי' דצריך שיתבע שניהם דאל"כ לא מחייבין אותו לשלם אף דלא מסרינן לי' שבועה ועיין קצוה"ח (סי' ע"א) דכ' להקשות למה בא' אומר ק' וא' אומר ר' כשאינו תובע רק מנה דהלוה נשבע שאינו חייב כלום הא לדידן העדים כשרים והוכחש משני עדים ובאמת לא ראיתי מבואר בטור אם חייב לישבע אם אינו תובע שניהם ולפי מה שהבאתי לעיל (סי' ו') משם הרב המאירי בג' עדים ונמצא אחד מהם קאו"פ דעדותן בטילה ומ"מ משביעין אותו היסת ואין הכשרים יכולין לפסול אותו אח"כ י"ל ה"נ דכוותי' וצ"ע אף אם לא נוכל לתת לו שבועה מ"מ י"ל דל"ה בכה"ג מתשאי"ל לחייבו לשלם ודעת הרמ"ה כמ"ש בטעם הראשון דכמו דמיישבין דברי עדים שלא לעשות אותן כמכחישין זה לזה ואמרינן דאחד טועה כן נמי כשר לגבי בע"ד וא"ד להא דאומר פרעתי מחצה כמו"ש לעיל:
והנה בדברי הר"ן שכ' דבע"ד יכול לבטל העדות שהוא לזכותו והביא ראיה מהא דלוה אומר פרעתי מחצה יש להתבונן דהא גם שם לא מבטלינן להעדים שאמרו פרעתי כולה ומקיימינן אותן לבטל השטר והר"ן מס' שבועות והנ"י ב"ב שם כתבו הא דצריך לישבע ול"א יש בכלל מאתים מנה המעידין כדבריו הוא משום שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ למה נאמן בשבועה הא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זוכר אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה ולאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והו"ל תביעתו של מלוה כתביעה ע"פ שאין עליה עדים שכל שמוב"מ נשבע. ובביאור דבריהם נראה כמו"ש הבעה"ת (ש"ח) ובש"מ ב"ב הרשב"א משם הראב"ד דאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים רק כשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה רק י"ל הכוונה עד כאן אני זכור והעדים אומרים אנו זכורים יותר שפעם אחרת פרעת המחצה האחר וכיון דיש ספק בדבריו אם יש הכחשה או לא לכן הוי כמוב"מ דעלמא ועיי"ש בג"ת דאם עדים אמרו שפרע כולו בפעם אחת והלוה אומר פרעתי מחצה הוי הכחשה גמורה דא"ל בענין אחד שזוכר מקצתו ושוכח מקצתו [ומ"ש שם דוקא כשאומרים שפרע החצי האחר בפעם אחרת. לא נראה כן מסתימות דברי הראשונים רק אף אם העידו בסתם שפרע כולו נוכל ליישב הדברים שלא יהיה מוכחשים] וזה נמי כוונת הר"ן והנ"י דהוי הכחשה ולאו הכחשה דיש להסתפק בדברי הלוה מה שאמר פרעתי מחצה דע"כ זוכר וי"ל דהעדים זכורין יותר ממנו שפרע בפעם אחרת ועיין סמ"ע (סי' פ"ב ס"ק נ"א) דמשמע ג"כ מדבריו דא"צ לומר דהעדים העידו על פרעון החצי האחר בזמן אחר רק אף אם אמרו בסתם פרעת כולו מסלקינן להשטר מה"ט וזה נמי כוונת הר"ן והנ"י דיש ספק הכחשה. וראיות הר"ן בחידושי סנהדרין דל"א לגבי בע"ד יש בכלל מאתים מנה שיכול לפסול עדות שהוא לזכותו דאל"כ למה נשבע שם על המחצה א"ו דהוי כמו שהודה דלא פרע יותר ופוסל להעדים והיינו שם להך צד דמה שאמר שפרע מחצה הוי הכחשה מזה מוכח דלגבי בע"ד ל"א דיש בכלל ר' ק' אולם אף דשם הוי ספק הכחשה היינו כיון דיש ליישב דבריו דל"ה הכחשה דהעדים מעידין דפרע בפעם אחר החצי השני. אבל בתובע רק מנה שהלוהו בפ"א וב' עדים מכחישין א"ע זה אומר ק' וז"א ר' ושניהם מעידין על זמן אחד ובפעם אחד בזה הוי ודאי הכחשה בקיום הדבר אף דאמרינן דהעדים מטעי טעו מ"מ לגבי התובע יכול לפסול העדות לזכותו ולא תלינן לומר דאינו תובע רק מנה ושכח כמו"ש מדברי ג"ת הנ"ל:
ולפי מ"ש יש לגמגם במ"ש הקצוה"ח (סי' ל' סק"ו) באם תובע בשטר וע"א אומר שפרע ק' וע"א אומר ר' על זמן אחד והלוה אומר שפרע ק' דמצטרפין דהכחשה בבדיקות אינו הכחשה ודאית כמו בלוה אמר פרעתי מחצה והעדים אמרו דפרע כולו דל"ה רק הכחשה ולאו הכחשה ולכך לא מפקינן ממונא מן הלוה וכ"כ (סי' פ"ב) דהוי ספק הכחשה גם בז"א מנה וז"א מאתים אם אין הבע"ד תובע שניהם ובנתיבות כ' דא"כ לפי דבריו יהיה מועיל תפיסה וכן בהא דפרעתי מחצה ובמשובב כ' דבאמת כן הוא להסוברים דמהני תפיסה אחר שנולד הספק בטענות ברי. ולמ"ש כאן ל"מ תפיסה דהוי ודאי הכחשת בע"ד להאומר מאתים כיון שהוא על זמן אחד. ברם זה הוא רק להסוברים דבעינן שיתבע שניהם אבל לדעת הראב"ד ורמ"ה והעומדים בשיטתם דל"ב שיתבע שניהם וכמו דאמרינן לגבי עדים דיש בכלל ר' ק' כן נמי לגבי בע"ד ועוד יש כמה פוסקי' העומדים בשיעתם א"כ י"ל אם תפס הלוה אין מוציאין מידו ויכול לומר קים לי אבל לדעת הר"ן והטור י"ל דהוי כודאי הכחשת הבע"ד להאומר מאתים אם אינו תובע רק מנה ומוציאין מידו ולדעת הראב"ד כפי שהביא הש"מ ב"ב משמו דסובר דלגבי בע"ד הוי שם ספק הכחשה וכאן כפי שהביא הר"ן בחידושיו משמו סובר דאף הכחשת התובע עם העדים בכולן יש בכלל ר' מנה צריך לומר דוקא היכא דיש הכחשה עד לגבי עד כיון דמיישבין דבריהם שוב נקטינן דיש בכלל מאתים מנה אף בהכחשת התובע משא"כ היכא דמכחיש לעדים סובר דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים וכמו"ש לעיל בדברי הרמ"ה ומה שיש עוד לדקדק בדברי הראשונים והש"ך והקצוה"ח (סי' פ"ב) יבואר אי"ה לקמן בדיני טו"נ ויש להבין בדברי הר"ן סנהדרין שכתב שצריך כשיעור שני העדי' דלכאורה משמע שצריך שיתבע מנה ומאתים ואינו מובן כל צורך למה הא בזה מכחיש לשניהם ובל"ס סגי כשתובע מאתים וכן נראה מדברי הר"ן עצמו שכ' אם תובע מנה הרי כמודה שאינו חייב לו יותר מבואר דבתובע מאתים סגי ותלינן הטעות בדברי העד האומר מנה וע"כ הא דכ' כשיעור שני העדים היינו השיעור היותר גדול אשר יכלול בו המנה וראיתי בנתיבות שכ' ג"כ דסגי בתובע ר' וכן אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט כתב בטעם וסברא דסגי כשתובע מאתים אולם בכנה"ג (אות ל"ג) כתב דנראה מדברי מהרי"ט שצריך שיתבענו מנה ומאתים שהם ג' מאות וכ' והכי מסתברא דכל שלא תבע את שניהם איכא הכחש' בין העדים. ודברי מהרי"ט שהביא תמוהין כמו שהקשה עליו בס' קמ"ר (ח"ב) הלכות עדות דודאי ז"א ק' וזה אומר ר' איירי בהכחשה ואפ"ה מצטרפין ודברי כנה"ג דצריך שיתבע ג' מאות הם יותר קשים לשמוע דלהיפך הוא דאם תובע ג' מאות הוא מכחיש לכל אחד מאלו השנים ואם תובע רק מאתים תלינן הטעות בהאומר מנה. וראיתי מבואר הדבר בדברי הרב המאירי בש"מ סנהדרין שכתב וז"ל ז"א ק' וזה אמר ר' היו אין זה הכחשה שיש בכלל ר' ק' ויש מי שכתב שצריך שיתבע מאתים שאל"כ הרי הוא כמכחישן מאחר שהוא טוען שלא הלוה אלא מנה ונראה שא"ז נכון שמאחר שאין אנו חושבין אותן כמכחישין זא"ז משום שיש בכלל ר' מנה אף הוא אינו כמכחישן שיש בכלל מאתים מנה וא"ד להלואה אחר הלואה שכל שאינו תובע ר' מוכחשים גמורים הם שאומר שלא הלוה אלא פ"א והם מעידים על ב"פ עכ"ל הרי מבואר דהסוברים שצריך שיתבע שניהם א"צ לתבוע רק מאתים:
וראיתי שם בדברי המאירי שכ' בתבעו שהודה לו ביום זה מאתים ובאו עדים והעיד אחד על מנה ואחד על מאתים י"א שאין אומרים בזו יש בכלל מאתים מנה שלא נאמר כן אלא בהלואה שאף האומר מאתים אומר ומודה שמתחלה מסר לו מנה ונמצא ששניהם שוים במסירות המנה אבל בזו המעיד בהודאת מאתים לא העיד בהודאת מנה כלל ונמצא שאין זו עדותו של זה אף אצל הק' ולדעת זה אף בהלואה אפשר לומר כן הגע עצמך שלא מנה לו עכשיו אלא שהי' מאתים בארנקי ביד העדים ומצד אחר מנה בארנקי אחר ואמר אחד אותו ארנקי שבו הר' מסרת לו ואחד מעיד על אותו של מנה הרי אין כאן מנה אחד שיעידו עליו כלל וכן אם אמר אחד זהובי' במאתים מסרת לו וזה אומר מנה במטב' מסרת לו בכל אלו ובכיוצא בו אין מצטרפין עכ"ל ועיין בחידושי הרב המאירי מס' נזיר סוף (פ"ג) דמתאחדים דבריו שמה לכאן ולדעתו אף במכחישין זה עם זה במספר החיוב ואף הבע"ד מכחיש ואינו תובע רק מנה מ"מ יש בכלל מאתים מנה אף דאמר בדיבור אחד שהלוה מאתים וע"ז מוכחש מן העד והבע"ד כיון דנחתו למנין אין האחרון אלא כמוסיף על דבריו ואף אם הראשון העיד על מאתים והשני על מנה ובהכחשה מ"מ כיון דנחתו למנין והעידו שראו שמונה וז"א שמנה מאתים וז"א שרק מנה ראה אותו מונה ולא יותר עכ"פ אינם מוכחשים על מסירת מנה הראשונה משא"כ כשמכחישים במסירת הממון ז"א שמסר לו מטבע של מאתים וז"א שהי' מטבע מק' בזה יש הכחשה ביניהם לא מצטרפין ולשיטה הזאת לא תלינן כלל בטעות דעדים דייקי ואינם טועים רק מחזיקין אותם למוכחשים ושניהם יחד פסולין לעדות אחרת ואף אותו עדות נתבטל אם לא השתוו יחד על מסירת מנה רק אם מעידים יחד על מסירת המנה אף דזה הוסיף שמנה לו עד מאתים לא נתבטל עדותו על מנה הראשונה דל"ה רק כמוסיף על דבריו ואפשר שזה נמי דעת רשב"ם ב"ב (דף מ"א) דכתב אלא מוסיפין מנה אחת היינו דזה הוי כעדות אחרת:
וכן כתב הרבינו יונה מס' סנהדרין דמנה אחרת שחולקין בו כעדות אחרת דמיא ובשעה שהעידו ל"ה פסולין ואלו היה הכחשה גדולה כזו באותו מנה אעפ"י שמודים במנה הי' עדותן בטילה אבל עכשיו שהם מודים במנה ובמנה אחרת הם מעידין ומכחישים זה את זה אותו מנה ששניהם מודים משלם והכוונה כנ"ל דכיון דמעיד שהלוה מאתים במספר עדותו על מנה הראשונה לא נתבטל אבל אם זה אומר מטבע של מנה וז"א מטבע של מאתים הוי הכחשה גדולה וכ' שם דבין שחור ולבן כהכחשה בדבר אחד דמי רק דקילא מאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דשם לא דייקי אינשי אבל בין מנה ומאתים ודאי דייקי ומכחישין זה את זה נינהו ופסולים להעיד ביחד בעדות אחרת וכן נמי דעת התוספת רי"ד ב"ב (דף מ"א) דפסולין לעדות אחרת ולא תלינן בטעות בין מנה ומאתים רק דמחלק בין עדות אחרת לאותו עדות דאנן תפסינן מקצת העדות ששניהם מודים והביא דעת הר"י ז"ל דהוכיח מזה דחד המכחיש עם חד כשרים לעדות אחרת והוא ז"ל מתמה עליו וכתב דברור כשמש דכמו בב' כיתות עדים המכחישין זא"ז אין אחד מכת זו ואחד מכת זו מצטרפין לעדות אחרת כן נמי בחד המכחיש לחד דאין מצטרפין רק בז"א מנה וז"א מאתים נקטינן העדות על מנה האחרת כעדות אחרת ולא נתבטל אותו עדות על מנה והש"ך (סי' ל"א) הביא משם חכמי בריסק להסתפק בחד המוכחש מחד אם מצטרפין יחד לעדות אחרת ובאחרונים הקשו ע"ז מש"ס שבועות (דף מ"ח) ועכשיו זכינו לאורן של הראשונים ז"ל וראינו דדעת הר"י ז"ל דאינם פסולין ודעת ר' יונה ז"ל והתוס' רי"ד בפשיטות דפסולין רק אותו עדות לא נתבטל ועיין חידושי אאמ"ו ז"ל בסוף ס' ד"מ הנ"ל שכוון דבריו לדעת הראשונים רק המה הוסיפו דאף אם העיד בדבור אחד מאתים לא נתבטל העדות על מנה אם מעידין שמנה לו עד מאתים משא"כ כשמכחישין על מטבע אם זה אומר מטבע של מנה וז"א מטבע של מאתים בזה הוי הכחשה גמורה ול"א יש בכלל מאתים מנה:
ואפשר שזה נמי דעת הראב"ן שדבריו צריכין ביאור שכתב (בדף י"ז) תשובה לחכמי רעגנשבורג דכיון דקיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפת כ"ש היכא דתרוייהו אמנה מסהדי אלא שמכחישין שחלוקין בזמן מצטרפי דקיי"ל כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה והאריך שם דכיון דל"ב בד"מ דו"ח מפני נעילת דלת הוי הכחשה בחקירות כמו בבדיקות והחכמים הנ"ל הסכימו לד לדבריו רק הקשו לו מ"ט דב"ה לרשב"א דמכשרי עדותן במנה הא אחד מהן פסול בודאי דהא מוכחש במנה השני והשיב אם נאמר דהוי הכחשה ויפסול אחד מהם למה בב' כתות אחת אומרת ק' וא"א ר' דאף ב"ש מודים דיש בכלל מאתים מנה ולא מיפסלי א"ו ל"ה הכחשה עד שמכחיש זא"ז בכל העדות כיון דקיי"ל כר"ח דל"ב דו"ח בד"מ משום נע"ד הלכך כל היכא דמצינן לצרופי עדות המכחשת בבדיקות כשרים בד"מ והודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה מצטרפין וכולה משום נע"ד הלכך כל היכא דמצינן לצרופי עדות העדים משום תקנות המלוה שלא תהא נע"ד מצרפינן ואזלינן בתר מאי דשוה סהדותייהו וכי אמר אחד ק' ואחד ר' בק' דשוה מצרפינן לסהדותייהו ומנה השני לא הכחשה הוא אבל כי מכחשי בכל העדות הוי הכחשה והביא ראיה בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא ינשאו אבל עד אומר מת ועד אומר נהרג הואיל ושניהם מודים שאינו קיים ינשאו ור"ה ור"ח במכחישין זא"ז בכל העדות כגון כת אומר ליטרא זהב או חבית של יין ממש וכת אומר לא כי אלא ליטרא של כסף או של שמן ממש או שאומר כת אחד מנה הלוה פלוני לפלוני ביום פלוני ובמקום פלוני וכת אחת אומרת המלוה או הלוה הי' עמנו במקום פלוני ביום פלוני או שאמרה כת אחת ק' ולא ר' והשניה אמרה ר' ולא ק' דמכחישין זא"ז בכל העדות בהא פוסל ר"ח אותן לכל העדות ור"ה אמר זו באה בפ"ע כו' אבל א' זו וא' מכת זו דודאי איכא פסול לא כו' ומדאמרי ב"ש נחלקה עדותן ול"א בטל עדותן משמע דמנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי וב"ה סברו כיון דתרוייהו אמנה קמסהדי מצטרפין לעדות עכ"ד ודבריו צריכין ביאור דמ"ש כי אמר זה מנה וזה ר' דל"ה הכחשה בכל העדות והוי רק כהכחשה בחקירות וכשאומר ק' ולא ר' וז"א ר' ולא ק' הוי הכחשה דאין מצטרפין ובמכחישין בזמן מצטרפין ממה דיש בכלל ר' ק' הרי דסובר דז"א ק' וז"א ר' הוי הכחשה ובכ"ז מצטרפין ולהנ"ל א"ש דכוונתו דוקא כשזה אומר שראה שהיה מונה מאתים באותו זמן וז"א שראה ק' אז יש בכלל מאתים מנה כיון שאף לדברי המכחיש מודה שמקצת עדותו היינו מנין מאה שמנה הוא אמת אבל כשזה אומר ק' ולא ר' היינו שנתן רק מטבע מק' ולא מר' וז"א ר' ולא ק' הוי הכחשה בגוף הדבר שסותרין כ"א דברי חבירו מכל וכל בזה אין עדותן כלום כיון דמכחשי אהדדי בכל העדות ובעד אומר מת ועד אומר נהרג עיקר עדותן שאין הבעל חי בזה הוי הכחשתן כדבר אחר משא"כ כשמכחישין בעיקר החיוב כיצד היה בשעת החיוב הוי כהכחשה בכל העדות וכמו זה אומר ליטרא כסף וז"א זהב או חביות יין וז"א שמן ממש:
אך הא דמבואר מדברי הראב"ן דזה הכל הוא מדרבנן מטעם נע"ד דכל היכא דמצינו לצרף עדותן מצטרפין אבל מד"ת נתבטל עדותן אף אם זה אומר מנה וז"א מאתים מבואר מדבריו דהלואה אחר הלואה דמצטרפין זה ג"כ ל"ה רק מדרבנן זה דבר תימא דהא מכל הראשונים וכן מסוגית הש"ס דסנהדרין משמע דדברי ריב"ק דיליף דמצטרפין הוא מה"ת. ועיין תומים (ס"ק י"א) ומ"ש במ"א אולם הא דבאינם מכחישין כל העדות בז"א מנה וז"א ר' דמצטרפין הוא רק מדרבנן. וכן נראה מדברי רמב"ם (פ"ג) מעדות דכתב וסדר דד"מ א"צ דו"ח וכ' בהוכחשו בבדיקות עדותן קיימת ואח"כ כ' בז"א ק' וז"א ר' שיש בכלל מאתים מנה משמע דהכל הוא מדרבנן ולכן א"ש נמי דל"א בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וי"ל דגם דעת רמב"ם באם יש הכחשה בכל עדות כגון שזה אומר מטבע של זהב וז"א של כסף או שזה אומר שהודה מנה וז"א שהודה מאתים דלא מצטרפין. ועיין רמב"ם (פ"ג) מנזירות בב' כתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנזיר שתים ואלו מעידין שנזיר חמש ה"ז נזיר ב' שבכלל חמש שתים והרי כולן מעידין בשתים ובלח"מ שם הקשה הא לר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אפילו כת אחד שנחלקו אחד אומר ב' וא' אומר ה' יש בכלל חמש שתיים כמו בהלואה דפסקינן כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה. ובס' בני שמואל המובא בכנה"ג משמו כ' דכולה האי לא טעו כשזה אומר מנה וזה אומר שלש בהלואה וראיתי שמה דחילו הוא מדברי הרמב"ם בנזירות. אולם אם נאמר דגם דעת רמב"ם דהא דיש בכלל מאתים מנה הוא לא משום דתלינן בטעות רק כיון דליכא הכחשה בכל העדות וכמו שכתבתי משם המאירי וסייעתו ולדידהו רק כשמוסיף האחד על חבירו שזה אומר שמנה לו ק' וז"א שמנה מאתים אבל כשזה אומר שנתן לו מטבע של מנה וז"א מטבע של מאתים נתבטל עדותן א"כ גם שם בנזירות איירי באופן זה שז"א שנזיר ב' בב"א וז"א שנזיר חמש בב"א ואז הוי הכחשה בזה דוקא בשני כתות עדים המכחישין אמרינן שבכלל חמש שתים אבל בחד לגבי חד ל"א יש בכלל חמש שתים רק במונה בפרט שפרט שנזיר א' ב' וזה הוסיף ג' ד' אז מצטרף כמו בממון והרמב"ם העתיק המשנה כצורתה בב' כיתות עדים שיש בכלל חמש שתים אף בכולל ובפורט דזה הוי כמו שאמרו בש"ס במונה אף בחד לגבי חד י"ל כיון שאין ביניהם הכחשה ברורה יש בכלל חמש שתים וכמו שכתב שם הרב המאירי בביאור דברי הש"ס נזיר וירושלמי סנהדרין.
אולם מדהוסיף הרמב"ם והרי כולן מעידים בשתים משמע קצת דגם בב' כיתות איירי במונה שהעדים העידו שנזיר א' ב' וזה הוסיף ג' ד' ה' ואף דבכה"ג בחד לגבי חד נתבטל עדותן ועיי"ש במאירי שכ' אף דבש"ס אמרו לדעת ר' ישמעאל שאף בכת אחת יש בכלל חמש שתים יחידאה הוא וסתם משנה עדיף ואעפ"י שבד"מ אמרינן אף בכת אחת שיש בכלל מאתים מנה בדין זה אינו כן ויש פוסקים מזו של ד"מ כר' ישמעאל עיי"ש וכנראה מסתימת רמב"ם דפוסק כסתם משנה ודלא כר' ישמעאל ועיין בתומים (סי' ל' ס"ק ז') בטעם הדבר דרק בד"מ מטעם נע"ד כה"ג הוי רק כמו הכחשה בבדיקות ולא בנזירות. ומ"מ אתאן לדברינו דאינו ראיה לכ"ע מהך דנזירות לדון בד"מ כשזה אומר ק' וז"א שלש מאות שיתבטל עדותן וכמו"ש הבני שמואל ובפרט במונה דל"ה רק כמוסיף ואף דלא תלינן בטעות עדותן קיימת על מנה ועיין בש"מ נזיר דכתב משם תוספת הרא"ש וז"ל וצ"ע דמשמע דאחד אומר חמש דהוי הכחשה לדברי הכל וא"כ כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהו' הכחשה עכ"ל מבואר דלית ליה לחלק בין הכחשה מועטת דנוכל לתלות בטעות להכחשה גדולה כמו בין שתים וחמש ומשמע קצת מדבריו דלא אתי עלה הא דבממון שיש בכלל מאתים מנה מטעם דתלינן בטעות דאל"כ היה לו לחלק בין שתים לחמש לבין מנה ומאתים וכמו"ש הבני שמואל הנ"ל ורק תליא אם הוי הכחשה גמורה דזה אומר לא כי. אולם מדברי הטור מבואר דאף בהכחשה גמורה אמרינן יש בכלל מאתים מנה וע"כ או דתלינן בטעות או י"ל דגם כוונת הרא"ש הוא כמו"ש בכוונת הראב"ן דאם יש הכחשה בלא"ה היינו שזה אומר מטבע אחת של מנה וז"א מאתים כמו זה אומר ליטרא כסף וז"א זהב והיינו בכולל אז לא מצטרפין רק במונה. אולם בכ"ז י"ל ולחלק בין דיני ממונות לנזירות וכמו"ש התומים בדעת הרמב"ם ובאמת לא משמע דהרא"ש והטור אזלו בשיטות הר"י והמאירי הנ"ל דהא ס"ל דבעינן שיתבע שניהם וכנ"ל:
וגם נ"מ טובא דלדעתם דהכחשה במקצת עדות אמרינן יש בכלל מאתים מנה ולא תלינן כלל בטעות רק במנה שחור ולבן א"כ בהודאה אם יש הכחשה לבין מאתים ומנה לא מצטרפין וכמ"ש המאירי ז"ל ולא משמע כן בטור. ועוד דלדבריהם הא דמוקי בש"ס ז"א חבית יין וז"א שמן בדמי צריך לומר כמ"ש המאירי שא' אומר דמי חבית מסר לו יוד דינרין לחבית של יין והשני אומר עשרים דינרים מסר לו לחביות של שמן אף בהכחשה גמורה משלם בפחות שבהם אבל אם ז"א שחייב לו יוד בעד יין וז"א עשרים בעד שמן כיון שהחיוב היה בכולל ולא בפורט דהיינו מונה בזה הוי כולה בהכחשה לא מצטרפין וזה דלא כפירש רש"י דכ' ז"א בפני הודה לו דמי חבית של יין וז"א שהודה בדמי חבית של שמן דלדעתם אף בהודאה כשמחולקין בממון כמה הודה בפ"א לא מצטרפין ומסתימת דברי הטור דכ' מקודם בתובע שהלוה לו ז"א חבית של יין הלוה לו וז"א חביות של שמן עדותן בטילה ואח"כ כתב אם א' אומר דמי חביות של יין והשני אומר דמי חבית של שמן דנותן הפחות שבשניהם משמע דקאי אדלעיל מיניה דמכר לו ואז הוי ההלואה בכולל ולא בפורט דלא מנה לו המעות ואעפ"כ נותן לו הפחות ע"כ דלא ס"ל כדעתם. ובדברי הרמב"ם יש לפרש דכ' דמי חבי' של יין יש לו בידו היינו שמעיד שמסר לו דמים על חבית יין וז"א על שמן והוי כמו ז"א מנה וז"א מאתים והיינו במונה שמנה לו המעות דאז שניהם מודים שמנה לו עשרה וההכחשה הוא רק על התוספת מן עשרה עד עשרים והרבותא הוא אף דמזכירים שניהם על מה נתן עשרה הראשונים ז"א על יין וז"א על שמן מ"מ ל"ה בעשרה רק כהכחשה בבדיקות ומשלם בפחות שבדמים:
ומדברינוו יוצא נ"מ לכמה דינים חדא מה דס"ל לרבותינו האחרונים דבין מנה ומאתים טעו אינשי ולא דייקי וכשרים המה לעדות אחרת יש ויש כמה ראשונים הסוברים דנקטינן לעדים דבדיוק העידו ונפסלין לעדות אחרת רק יש בכלל מאתים מנה הוא ובתוספת דברים לגבי מנה וממילא נפסלין להעיד יחד עדות אחרת. שנית דאם תבע ג' מאות או יותר וז"א מנה ומכחיש להשני שאומר יותר ממאתי' י"ל דכל כך לא טעו ונתבטל עדותן אף על מנה וכמו שהביא הכנה"ג משם ס' בני שמואל ולדעת הני הראשונים מצטרפין על מנה דהמותר הוי כתוספת דברים ולא נתבטל עדותן על מנה. שלישית באם מכחישין על מסירת ההלואה ז"א ארנקי של מנה וז"א ארנקי של מאתים אם אמרינן דהוא מטעם דלא דייקי וטעו גם בזה אמרינן יש בכלל מאתים מנה. ולהנך הראשונים שהבאתי י"ל דלא מצטרפין ונתבטל כל עדותן וי"ל אף דהרמ"א כתב דעת הטור דבעינן שיתבע שניהם היינו דאין להוציא ממון אבל מ"מ לא הכריע כדעת הטור לגמרי ואם מכחישין א"ע בין מנה ומאתים במסירה אחת י"ל דאין מוציאין ממון דלדעת ה"ר יונה ומאירי והעומדים בשיטתם אמרינן דלא טעו והוי כמוכחשין ונתבטל בזה כל עדותן וגם אם בכה"ג מעידין על פרעון שזה אומר מנה פרע וזה אומר מאתים אם מכחישין על מסירת הממון אם אינו אומר המלוה כשיעור שניהם לכ"ע נתבטל עדותן אבל אם הוי כמוסיף באופן דיש בכלל מאתים מנה אז אף דהלוה אינו אומר רק שפרע מנה הממע"ה ואין מוציאין ממנו דלהנך פוסקים לא נתבטל עדותן על מנה. ולעדות אחרת אם מצטרפין יחד י"ל דהוי ספק פסולין כיון דלדעת הנך פוסקים לא תלינן כלל בטעות וספק פסול בספיקא דדינא יבואר אי"ה לקמן ולדינא צ"ע בכל הנ"מ שיש בענין זה אם המוחזק יכול לומר קים לי:
והנה הטו"ז הקשה ע"ד הטור שכתב באחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דצריך שיתבע שניהם ממה דמבוא' (סי' קמ"ה) באחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין דא"צ המחזיק שיאמר שאכלה שתיהן ובנתיבות מתרץ ע"נ דדוקא בהכחש' הנוגע בסך הממון בפחות ויותר שמטבע ישינה חשובה מן החדשה ואם הם משקרין בכוונה לפני ב"ד פסולין לעדות אז כשיש הכחש' נתבטל עדותן כיון דלא דקדק בעדותו אבל כשאינו נוגע לחיוב ממון בפחות או יותר כמו באכל שני חזקה דאין נ"מ מה אכל אם חטים או שעורים א"צ לדקדק כ"כ כיון דליכא נ"מ בענין חיוב אינו צריך התובע לתבוע שניהם ואם כי מצד הסברא דבריו אמתים מ"מ יש להעיר א"כ שם (סי' קמ"ה) אם אחד אומר חטים אכל ואחד אומר קטניות יהיה ג"כ עדותן כשר כיון דליכא נ"מ לענין ממון וכל מה שאכל ג' שנים סגי ובאמת שהמחבר שם כ' שאין העד מדקדק בזה וזה כמו"ש בב"י בבדק הבית דהוי מילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי וכך לי חטים כמו שעורים או קטניות אבל הטור כתב שם דאם אחד אומר חטים ואחד אומר קטניות אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי והסמ"ע והש"ך שם הסכימו לדעת הטור הרי אף בדבר שאינו נוגע להזיק ממון במה שאין אדם טועה הוי הכחשה גמורה ועדותן בטילה ועיי"ש בתומים ובנתיבות ובקושית הט"ז י"ל בפשיטות דבאמת י"ל כמו דתלינן בטעות שבין העדים דלא דייקי בין חטים ושעורים כ"כ תלינן בטעות לגבי תובע דע"כ ל"א לגבי תובע שלא לתלות בטעות רק היכא דתובע את שלו כמה נתחייב לו דע"ז חזקה ברורה הוא דזוכר ומדייק מה דנתחייב לו אבל לזכור במה אכל השני חזקה דליכא שום תועלת בזה לכן כמו דאמרינן בין חטים ושעורים טעו אינשי ומיישבין דברי עדים לומר שעכ"פ ראו שאכל וזרע בהשדה כן נמי מיישבין דברי המחזיק בזה כיון דאינו תובע כלום רק בין חטים וקטניות אם מכחישין העדים זה את זה כיון דלא עבידי לטעות בזה אמרינן שאין זה נכון ולא מקבלין עדותן אבל בטענות המחזיק לא דייקינן כלל במה דליכא נ"מ לחיובו וזכותו:
עוד כ' הנתיבות לדון אם תבעו מנה ועדים מעידין מאתים דאין מקבלים עדותן לחייבו ע"פ במנה דמ"מ חייב שבועה מדין העדת עדים דר' חייא וזה עפ"י דבריו כיון דעפ"י הודאתו טעו בסך המעות אין אנו מחזיקין אותן לעדים אפילו על מנה דאימר היה פחות אפילו ממנה וטעו וקשה לדבריו כיצד ישבע נגד עדים כשרים אשר אנו מחזיקין אותן שכשרים לכל עדות שבתורה רק מצד הודאת בע"ד נתבטלו אבל לדידן הם כשרים וגם הטעות הוא רק על מנה שניה דמנה הראשונה מודה הבע"ד רק לדבריו כיון דהבע"ד הודה דהעדים טעו לא נוכל לסמוך ע"ד עדים דדלמא היה גם פחות ממנה אבל מ"מ גם אם נחזיק דטעו עכ"פ ראו הלואה איזה סך וכיצד מניחין אותו לישבע כמו"ש הוא בעצמו שם ולדון בזה מתשאיל"מ ל"ש כיון דרוצה לישבע. וגם כיון דלא נוכל לחייב אף המנה שתובע והעדים מסייעם על מה יחייבו שבועה על מנה שאינו תובע לא מחייבין כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים ועל מנה שתובע כיון דמעידין בברור שחייב ואעפ"כ אין מוציאין מידו ל"ש שבועה וכנראה לדעת הטור והר"ן פטור הלוה רק למה שכ' הקצוה"ח די"ל דהוי ספק הודאה מהני לדבריו תפיסה ומ"מ י"ל דאין מניחין לישבע ויבואר עוד בזה אי"ה בדיני טו"נ ולדעת המאירי הנ"ל וסייעתו מגדולי הראשונים אם מכחישין במונה נקטינן ג"כ העדת עדים עכ"פ על מנה וכמו שכתבתי לעיל ולדינא צ"ע בכל הדינים הללו דעל כל צדי ודאי המוחזק יכול לומר קים לי: