אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות · סימן יח
אם מעידין עדים בדבר חוץ לב"ד אם עברו על לא תענה ברעיך עד שקר לא ראיתי מבואר רק בד' ס' יראים מרבנו אליעזר ממיץ (סי' רמ"ג) באזהרה שלא להעיד שקר דכ' במעיד בב"ד במקום דא"י לחזור איירי וילמוד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה אם לא יגיד כו' ואמרינן בת"כ ובשבועות לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון וספק בידי אם ילמד עד דהתם מועד דהכא וצריך שאילה לרבי עכ"ל ויש שם איזה ט"ס עכ"פ המתבאר בדבריו דלשון עד היינו עדות המועיל הוא דוקא במעיד בפני ב"ד אז עובר על לא תענה אם העיד שקר אבל אם מעיד חוץ לב"ד אף במקום דמועיל כגון באיסורין או להעיד דמת בעלה של פלונית י"ל דאינו עובר על ל"ת רק באזהרה דמדבר שקר תרחק ועיין קצוה"ח (סי' ל"ח) דחקר במעידין על איסור ואתזמו אם מקיימינין בהו דין הזמה ובנתיבות כתב שם דבאיסור הואיל דל"ב הגדה בפני ב"ד לית בהו דין הזמה וכדבריו נראה מס' יראים הנז' כיון דאינו עובר על ל"ת ברעיך עד שקר רק כשמעיד בפני ב"ד כ"כ דין הזמה הנאמר בתורה והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם כו' איירי דוקא ג"כ במעיד בב"ד ולא באיסור דל"ב הגדה בב"ד מזה לא איירי הקרא:
אך מ"מ י"ל כמו דמצינו בשבועות אלה דעדות אף במה דא"צ הגדה בפני ב"ד כגון בעד סוטה ובמת בעלה דל"צ הגדה כלל בפני ב"ד ומ"מ נכלל בכלל חיוב דק"ש אם הוא עד כשר לשאר דבר אף דלענין זה א"נ בתור' עדו' דאף אשה ועבד כשרים רק בתור' אומדנא ודיעות ופסולין דאינן בתורת עדות לשאר דבר אינן בחיוב ק"ש ומ"מ עד כשר דהוא בתורת עדות והיכא דא"נ אינו בשבועו' עדות והיכא דנאמן הוא חייב בק"ש ועיין ש"ש (ש"ז פ"א) הרי דהגדה בפני ב"ד מועיל דהכפירה בב"ד מחייבו בק"ש כן נמי י"ל אם מעיד בפני ב"ד אף בדבר דא"צ הגדה בפני ב"ד מ"מ נכלל בכלל לאו דלא תענה ואם מעיד שקר עובר בלאו וממילא נכלל בכלל והנה עד שקר העד ואם אתזמו מקיימינן בהו דין הזמה וכבר הערותי בזה בספר דברי חיים סוף דיני עדות מדברי ירושלמי סוף (פ"ב) דכתובות על מתניתין דאלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן קאמר שם מהו להוציא ממון מתוך עדותן האיך עבידא היו הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באין בשבת ונמצא השדה של שמעון מהו מפקיתה מן שמעון ומחזרת לראובן וקאמר בתר הכא רב אחא רב שמואל בעי הוזמו מהו שישלמו או ייבא כו' דא"ר בא ר' יהודא בשם שמואל אין לומדין דבר מדבר בעדים זוממין עכ"ל. והיינו דסובר אף דלענין ממון אין יכול להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו מ"מ כיון דלא בא להעיד אלא לענין איסור תחום שבת אף דאח"כ נ"מ ממיל' לענין ממון מחזקינן לדברי העדים דוגמא מה דמבואר ירושלמי מס' סוטה לענין איסור דהוחזק בע"א אף ללקות עליו כמו שכתב רמב"ם (פ"ג) משגגות ובהל' סנהדרין דהאיסור מוחזק עפ"י ע"א אף ללקות עליו אח"כ ה"נ אף דממילא בשעת עדותן נ"מ לענין ממון מ"מ כיון דלא בא להעיד ע"ז רק לאיסור תחומין ונתקבל עדותן דנין ע"פ הגדתן אח"כ גם לענין ממון. אך יקשה כיון דלענין איסור לא בעינן הגדה בפני ב"ד איך יהיה שייך בהו דין הזמה כיון דל"ה צריך להיות הגדה בפני ב"ד. ובתומים (סי' ל' ס"ק ז') כתב בדברי רמב"ם הלכות נזירות דגם לענין עדות על חיוב נזירות בעי דו"ח ושייך בהו דין הזמה. וע"כ דסובר נמי דבעי הגדה בפני ב"ד דשלא בפני ב"ד ודאי ל"ש דין הזמה כיון דאף על לאו דל"ת אינו עובר. אולם שם הבאתי דברי רמב"ן וריטב"א ריש מס' מכות דסברו לענין איסור דהוא דבר התלוי ברצונו ל"ה רק הודעה בעלמא ולא שייך ביה הזמה ואף מלקות אינם חייבין דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא עיי"ש בדבריהם בהא דלא קתני במתניתין במעידין שחייב קרבן שאינם משלמים משום דלאו בני כפרה נינהו ועיי"ש היטב בריטב"א ובמה שכתבתי שם בדברי חיים וא"כ גם לענין נזירות ל"ה רק הודעה בעלמא ותליא ברצונות. אולם יקשה מן ירושלמי הנז' כיון דל"ה צריך הגדה בפני ב"ד לענין איסור מהו ס"ד לחייבן בדיני הזמה על הממון שיצמח מעדותן:
וע"כ צריך לומר אף במה דל"ב הגדה בפני ב"ד מ"מ אם הגידו בב"ד לשם עדות תורת עדות עליהם לענין דעברו על לא תענה אם העידו שקר וישנן בהזמה וגם ראי' ממ"ש הרמב"ם (פכ"א) מעדות דעד המעיד על סוטה שזינתה דאם הוזם דמשלם אף דא"צ הגדה בב"ד דאף עד מפי עד כשר בזה וע"כ כיון דמעיד בתורת עדות בב"ד שם עד עליו וה"נ לענין איסור רק מה דאין נ"מ בעיק' הגדתן רק לענין איסור בלבד בזה ל"ה רק הודעה בעלמא ול"ש בי' הזמה אבל לענין אם יצמח אח"כ נ"מ לענין ממון כמו בסוטה תורת עד עליו אם העיד בב"ד וכן בהך דירושלמי ג"כ רק מטעם דאין למידין דבר בעדי זוממין הא ל"ה כיון דשם עד עליו היה מחייב בהזמה. ועיין קצוה"ח דחקר אם יש בע"א במקום דמחייב ממון כגון במתוך שאיל"מ אם יש בו תורת הזמה או לא ותמהני הא אף בע"א לגבי סוטה דלאו מתורת עדות המועיל נאמן כיון דאף קרוב נאמן רק הואיל דהוי רגלים לדבר הואיל דקנא לה ונסתרה ובכ"ז אם העיד בתורת עדות בפני ב"ד יש בו דין הזמה כמבואר רמב"ם הנז' מכ"ש דבר אשר צריך מן הדין הגדה בפני ב"ד ולהיות עד כשר דוקא מכ"ש דשייך בי' תורת הזמה:
הן אמת דראיתי בפירוש המשניות לרמב"ם ריש סוטה שכתב שעיקר אצלינו שכ"מ שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי עדים זוממין ולא תתקיים הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר מס' מכות עכ"ל ומבואר מדבריו דלא שייך דין הזמה אלא בב' עדים. אולם אין לדברים אלו הבנה הא מבואר דבע"א לגבי סוטה באמת יש בו דין הזמה וכן מבואר בירושלמי מס' סוטה. ועוד הא בש"ס מבוא' טעם אחר דכ"מ שנאמר עד הוא שנים מדכתיב לא יקום עד אחד כמבואר ריש מס' סוטה ועיי"ש בתוס' דהקשו באמת אמאי הכל מודין בע"א דסוטה דחייב ק"ש ע"ש. עכ"פ הדין דחייב ק"ש אף ע"ג דכתיב והוא עד כן נמי לענין הזמה ועיין פירוש משנה לרמב"ם (פ"ו) דהביא הטעם הזה דעד כ"מ הכוונה על שנים מדכתיב לא יקום ע"א עיי"ש ודבריו בריש המסכת אין להם הבנה והברור דלא כמו שכתב הקצוה"ח דקרא כתיב דוקא בב' עדים דהא לענין קרבן שבועה נמי כן הוא ומ"מ במקום דמועיל עדות ע"א חייב בק"ש כן נמי לענין הזמה וכמבואר ברמב"ם הנז':
אך מ"מ בתובע לו ע"י ע"א והלה אומר איני יודע יש לפקפק אם שייך בו הזמה למ"ש הגהות מיימוני הטעם דבנסכא דר"א הוי מתוך שאיל"מ אף דע"א אינו בכחו לחייב ממון מ"מ כיון דלא בא תיכף העד לממון דאי הי' בעי הי' טוען לא חטפתי והי' נשבע ואינו משלם ושייך לומר דע"א על חיוב שבועה בא ולא על ממון בא בעיקר עדותו ומשו"ה אף שטוען דידי חטפתי הוי מחייב שבועה ואי"ל משלם עיי"ש ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני טו"נ (סי' ל"ב) ובמ"ש שם בהגהותי וע"כ כן נמי באומר איני יודע אם נתחייבתי הטעם דע"א ל"ב רק לחייב שבועה והיה לו מקום לכפור ולומר לא נתחייבתי ולפי"ז י"ל כיון דע"כ הא דחייב ממון הוא משום דאין עיקר עדותו דעד על ממון רק על שבועה רק מתוך טענותיו נתחייב ממון י"ל ג"כ דבזה ל"ש כאשר זמם לעשות לאחיו כיון דע"כ אתה צריך לומר דלא בא העד על חיוב ממון דלא יקום ע"א כתיב לגבי חיוב ממון רק זה נסתעף ממילא ע"י טענותיו של הנתבע שטוען אינו יודע בזה לא שייך בו הזמה וצ"ע:
גם יש לומר בהעידו שנים לפני ב"ד דנתנסך יינו אף אם נאמר דכיון דהעידו בפני ב"ד תורת עדות עליהם ועברו על ל"ת וכנ"ל או כמו שכתבתי בד"ח שם די"ל להסוברים דע"א א"נ במקום דאתחזק בהתירא וצריך ב' עדים וצריך שיעידו בפני ב"ד ועיין ריטב"א גיטין (דף ה') וטו"ז אה"ע (סי' קמ"ב) מ"מ י"ל דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה להמבואר מדברי רמב"ן ור"ן קידושין (דף ס"ה) הטעם דע"א א"נ לומר ראיתי אביכם שהטמין מעות בבית ואמר של מעשר שני הן משום דהוי כמעיד להוציא ממון מרשותו עיי"ש וצ"ל הא דלאסור בהנאה ע"א נאמן אף דכתיב לא יקום ע"א להוציא ממון ה"ט משום דאינו מוציא הממון מרשותו רק דאומר שאסור הוא לו בהנאה אבל מ"מ שלו הוא כמו דסברו הראב"ד וריטב"א סוכה (דף ל"ה) וכמו שהאריכו בזה כל המחברים בראיו' שונות דאיסור הנאה הוי שלו מה שהיה מקודם שלו. ולכך ע"א נאמן לאסור כיון דאינו מוציא משם בעלים משא"כ באומר של מעשר שני הוא מוציא מחזקת הבעלים לכך א"נ ועיין מ"ש בזה בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' כ"ט) ולפי"ז כיצד נוכל לקיים בו כאשר זמם לעשות לאחיו אם נאמר שישלם לו ההפסד מה שאסרו בהנאה ולהוציא ממנו ומרשותו הוי יותר מאשר זמם לעשות לאחיו ולקיים כאשר זמם לומר שיינו יהי' אסור בהנאה ג"כ לא שייך לאסור דבר המותר בהנאה כמובן וצ"ע בזה. ומ"מ בעד פסול אף אם אתזם אחר שהעיד בפני ב"ד אינו לוקה דלא תענה הוא רק במעיד בפני ב"ד וכן מוכח בש"ס מכות (דף ח' ע"ב) דכוותה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא ואם נאמר כשמעיד בב"ד באיסור אף הפסול להעיד בממון מ"מ עובר על ל"ת משכחת שפיר עבד שיהיה לוקה ע"י שהוזם בעדותו לענין איסור ובמקום דל"ש לעשות לו כאשר זמם ואז מקיימינן במלקות א"ו דעד פסול אינו בתורת הזמה לענין לא תענה: