אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן עה

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן עה

סימן עד

היכא דמחולקין המלוה והלוה בסכום ההלואה על המשכון העלה הש"ך (סי' ע"ב ס"ק ק"ט) כד' הרשב"א דהמלוה נאמן בשבועה אף כשיש עדים דבא לידו בתורת משכון ועדי ראיה באופן דליכא מגו והא דאמרינן דאומן א"נ כדי דמיו אלא במגו הוא משום דאומן אינו קונה משכון שלא בא לידו בתורת משכון אבל בעל חוב קונה משכון מדרי"צ והש"ך ס"ל אף דבשעת ההלואה ל"א בעל חוב קונה משכון מ"מ כיון דנותן לו מתחילה בתורת משכון הוא מוחזק בו שיכול לטעון עד כדי דמיו אפילו בלא מגו. והתומים והקצוה"ח הקשו על זה הא לדעת הרא"ש ורמ"א אה"ע (סי' כ"ח) דגם באומן אם קדשה בשכרו מקודשת דהוי ליה כמלוה שיש עליו משכון וכיון דסבירא ליה דאין לחלק בין אומן לבעל חוב מאי שנא אומן דאינו נאמן בלא מגו וקשה על הרמ"א דבתשובה דכ' דאין להוציא מהמלוה. ובגוף הדין כ' הקצוה"ח אף דא"ק משכון רק בכדי דמיו וכיון שיש עדים שלוה ואינו יודע כמה הוי כאלו אנו מסופקין כמה קנה חלק קטן או גדול וראוי לומר אוקי ממונא אחזקת מרא קמא מ"מ כיון דהוי דררא דממונא מהני תפיסה בטענת ברי. והנה דעת הרשב"א והרמב"ן דלא מהני תפיסה אף בדררא דממונא א"כ בודאי לא אתי עלה מטעם זה. גם לדבריו אם היה נותן לאומן לתקן בשכר בפני עדים ואינם יודעים הקציצה היה ראוי לומר הואיל דהוי דררא דממונא דיהני תפיסה ויהי' נאמן כמו במשכון וזה לא נראה. גם היה נ"מ אם תפס הלוה המשכון מיד המלוה אף בעדים היה ראוי שיועיל תפיסתו בהחזרה כיון דאינו נאמן המלוה בטענתו רק מטעם תפיס'. ובנתיבות כ' דהואיל דאינו טוען על גוף החפץ לא מהני תפיסתו אף בדררא דממונא:

ונראה די"ל בסברת הרשב"א ולדעת הש"ך כן דעת הרמב"ם דאף בלא מגו נאמן והטעם דהנה ז"ל ר"ח גאון ז"ל בתשובת הגאונים המכונה שערי צדק (שער ב' ח"ד סי' י"א) והלכתא משכון שוה מנה ביד מלוה ומלוה אומר מנה יש לי עליו ולוה אומר חמשים מלוה נשבע וגובה מאה שכיון שיש בידו משכון יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע וגובה ולא יכול לוה לאשתבועי ואפקועי בב"ד. אנפא חדא דאם כן מה יש בין מלוה על משכון למלוה בלא משכון ועוד בעל חוב קיי"ל דקונה משכון כדרי"צ ואם אבד חייב באחריותו ואם קידש אשה במשכון בגוה ממון דליה מאי איכא דהוא קאמר מנה והלוה נ' יפה כחו שהרי משכון בידו נשבע וגובה עכ"ל והדברי' מבוארים דלאו מטעם מגו אתי עלה רק אף בלא מגו נאמן וכדע' רשב"א ואף היכא דליכא עדים וליכא דררא דממונא רק על פי הודאתו של הלוה דנתן לו בתורת משכון נאמן הוא המלוה בשבועה. אולם צריך ביאור מ"ש אנפא חדא דלא ישבע הלוה ויוציא דאם כן מה יש בין מלוה על המשכון למלוה בלא משכון דלמא באמת אין יש הבדל בין מלוה על המשכון למלוה בלא משכון ומניין לנו לחלק. וי"ל הכוונה על פי מה שראיתי בספר בשמים ראש (סי' שנ"א) דכ' גם כן דהמלוה נאמן אף דאיכא עדים וראוהו עכשיו בידו דליכא מיגו וכ' דהא דבעינן מגו גבי האי דחבל סכינא דאשכבתא התם שאחר כן חבלו מעצמו אבל זה המוני הימני' וכי היכי דיהיב ליה משכון דלא לשקר ביה בפרעון ה"נ יהיב ליה דלא לשקר בי' בסכום ההלואה וכיון דשניהם מודים כיצד בא לידו כ"כ יכול להיות שהלוה עליו רב כמו מעט והוא משכנו עד שישלם לו וכל כמה דלא משלם זכה האי במשכנו והביא עוד דברי ירושלמי (ספ"ו) משבועות חד ב"נ קם עם חבריה בשוקא ואמר ב' דינרין לי בידך ומשכונך שוה תרין דינרין א"ל חד דינר אנא בעי למיתן לך ומשכוני שוה תרין דינרין אתא עובדא קמי דדייני נהרדעאי אמרי כיון דכ"ע מודי דמשכונא שוה תרין דינרין דינרא אחרינא ייתא עלוהי סהדי ולא שמע מה דמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עכ"ל הב"ר ובבעה"ת (שער מ"ט) הביא גם כן דברי ירושלמי הנז' ומפרש דדייני נהרדעאי סברי דהמלוה צריך ראיה ואמרו שיעמיד עדים על הודאתו שיודה בפניהם שהמשכון הוא בידו וששוה ב' דינרין ור"י אמר דלא מחייבי ליה למלוה בהודאת פיו שהודה בפני עדים דמשכון זה בידו וששוה ב' דינרין דמ"מ יכול לטעון עד כדי דמיו הואיל דלא היה שם עדים בשעת המשכונה שיעידו בכמה משכנו אצלו ומזה מוכח דנאמן אף בלא מגו דהא כיון דהודה בפני עדים חוץ לב"ד דבא לידו בתורת משכון לא מהני המגו חוץ לב"ד כמבואר בש"ע דמהני הודאתו חוץ לב"ד לחובתו ולא לזכותו ועיין תומים (סי' ע"ב ס"ק ל"ה) ומוכח ע"כ דר"י סובר דאף בלא מגו נאמן ובאמת לא לחנם כתוב בירושלמי קם עם חבריה בשוקא משמע דגם מקודם היה טענותיה בשוקא חוץ לב"ד והא ייתי עלייהו סהדי היינו דסברי שצריך לברר כמה הלוהו הואיל דלא יש לו מגו וי"ל דבזה היו מחולקין דייני נהרדעאי הם סברו כיון דנתבטל המגו הואיל דמגו חוץ לב"ד לא אמרינן שוב אינו נאמן המלוה ור"י סובר דאף בלא מגו נאמן וס"ל להבעל התשובה שבספר ב"ר דמטעם דהימוני הימנהו לבעל המשכון הוא. וי"ל דזה כוונת הגאון כיון דראינו דלא רצה להלות לו בלא משכון ואם לא יהיה נאמן על סכום ההלואה מה יועיל לו המשכון כיון דליכא עדים שידעו סכום ההלואה יכול הלוה לכפור בסכום ההלואה אף דעדים ידעו שבא לידו בתורת משכון מ"מ אם הלוה יהיה נאמן בשבועה מה יש בין מלוה על המשכון למלוה בלא משכון ומה מהני ליה למלוה על המשכון כיון דאחר כ"ז אינו בטוח אלא ודאי דהימוני הימני ליה להמלוה לכך נאמן המלוה על סכום ההלואה ועוד דבעל חוב קונ' משכון. ולפי זה דוקא היכא דבא לידו בתורת משכון שייך לומר טעם הראשון דהמניה אבל אם תופס משכון אף דשייך לומר דבעל חוב קונה משכון הוי ליה כמחולקין זה אומר קטן מכר וז"א גדול לקח דהממע"ה וכן באומן אף דיש לו קנין בהחפץ מ"מ כיון דלא בא לידו בתורת משכון דלא שייך לומר דהימוני הימניה על הקציצה לכך א"נ רק במגו:

ונ"מ נמי לדינא באם ידוע שהמשכון לא הי' שוה בשעת הלוא' כמו שהוא שוה עכשיו דנתייקר והמלוה טוען שהלוה כפי דמיו ששוה עכשיו והלוה אומר פחות דאם נאמר כיון דעדים לא ידעו והוי דררא דממונא ומטעם תפיסה נאמן כדי דמיו נאמן כפי ששוה עכשיו ואם נאמר דמטעם דהימוני הימניה א"כ לא נתן לוה הנאמנות שיהיה בטוח מעותיו רק כפי מה ששוה אז המשכון בשע' הלואה ועל המותר ע"כ הימני' המלוה ללוה כיון דאז בשעת הלואה ל"ה שוה כ"כ ואם כן אינו נאמן רק כדי דמיו שהיה שוה אז ולא במה דנתייקר החפץ ותליא בשני הדעות שבש"ע (סעיף כ') אם המשכון אינו שוה לשומת הבקיאים כפי שהמלוה טוען עליו אם יכול לומר לדידי שוה דלדעת המחבר הדין עם הלוה ולדעת רמ"א הממע"ה. וי"ל למה שכ' מוהריק"ש ז"ל טעם הסוברים דהדין עם המלוה כי אם היה טוען לקוח הוא בידי היה נוטל כדי שוויו בעיניו אעפ"י שמודה שאינו שלו הרי הוא טוען שיש לו עליו סך זה ונאמן בשבועתו וזה אתי שפיר היכא דיש לו מגו דלקוח אבל בהשכין אצלו בפני עדים ואינו יודע הסך ההלואה דלא יש לו מגו רק דנאמן עד כדי דמיו בזה י"ל לכ"ע אינו יכול לומר לדידי שוה ואם אינו נאמן רק מטעם דהימוני הימניה אינו גובה רק כפי שווי דמיו שהיה בזמן שהשכין אצלו ואם מטעם דהמלוה הוא מוחזק הואיל דיש לו בו קנין מדרי"צ אזלינן בתר השתא וצריך הלוה הבא לפדותו לשלם כפי מה ששוה עכשיו:

ולכאורה הש"ך לא ס"ל דמטעם דהימוני הימניה נאמן על סכי ההלואה דאם כן היה מהראוי לומר דאף בליכא עדים כלל שבא לידו בתורת משכון מ"מ יהיה המלוה נאמן ומדברי הש"ך (ס"ק צ"ד) מבואר דאם ליכא עדים רק הלוה הודה שמסרו ללוה למשכון ונחלקו בסך ההלואה דאז אינו נאמן בלא מגו ולדברי הב"ר הנז' ולפי מה שכתבתי בכוונת הגאון וכן משמע מדבריו הוא אף בלא יש עדים רק כיון דהלוה מודה שמסר לו בתורת משכון גם כן נאמן. גם למה שכ' הש"ך בדעת הרמב"ם דסובר גם כן דנאמן אף בלא מגו מדכ' (פי"ג) ממלוה אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה אינו יכול ליטול אלא בשבועה ועל כרחך איירי ביש גם כן עדי ראיה באופן דאין לו מגו כמבואר בש"ך (ס"ק ק"ט) ובכ"ז כ' הרמב"ם שם (ה"ג) במלוה שבא לב"ד ומשכון בידו ורוצה למכרו ולהפרע חובו אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבא לוה ויטעון שאם רוצה לומר לקוח הוא בידי נאמן ולמה לו למגו דלקוח הא בלא"ה נאמן שבא לידו בתורת משכון אלא ודאי כיון דלא יש עדים על זה צריך למגו וזה דלא כדמשמע מתשובת הגאון הנ"ל והתשובה שבס' ב"ר. אך באמת הא דהוכיח הש"ך מדברי הרמב"ם דסובר כדעת הרשב"א כבר כ' בס' שער המלך (פ"ד) הלכות גזילה מדברי המ"מ (סוף פ"ב) מה' שכירות דלא כן הוא מדכ' שם הרמב"ם אין לך מי שישבע בנק"ח מתוך שיכול לומר כך וכך אלא השומר בלבד ושאר כל הנשבעין מתוך שיכול לומר כך אין נשבעין אלא היסת וכ' הראב"ד דאיכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים וכ' המ"מ דכוונת הרמב"ם הוא על הנשבעין ונפטרין לא בנשבעין ונוטלין בדין מגו והוא המלוה על המשכון משמע דמלוה על המשכון אינו נוטל אלא מדין מגו עיין שם בדבריו וכן הוא דעת המל"מ הלכות מלוה שם דלדעת רמב"ם אינו נאמן בלא מגו. ועיין בתשובת ר"י בן מיגאש ז"ל (סי' קמ"ב) בטוען על דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כך וכך הלויתיך עליו והממשכן אומר פחות אם נפל ההפרש אחר שנראה המשכון בב"ד אינו נאמן לומר שיש לו עליו כך וכך כמו שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידו ואם המשכון בביתו ואין שם עדים שיעידו שהוא אצלו מגו דאי בעי אמר להד"מ ומהימן כי אמר לקוח הוא בידי יש לי עליו כך וכך מהימן עכ"ל מבואר מדבריו דאף בהוד' הלוה שבא לידו בתורת משכון מ"מ צריך למגו ובלא מגו אינו נאמן. ובאמת לסברת הב"ר דהימנוהו על הסך כיון שלא רצה להלות בלא משכון י"ל דבדבר העשוי להשאיל ולהשכיר לא שייך סברא הזאת דהא היכא דיהיה עדי ראיה דאינו נאמן לומר לקוח ע"כ דנותן המלוה נאמנות להלוה דהא יכול לכפור מכל וכל ולא יהיה נאמן לומר דבתורת משכון בא לידו כמו דאינו נאמן לומר לקוח דאין תפיסתו ראיה וצריך לומר דעכ"פ בטוח הוא כשלא יראהו אז יהיה נאמן ומפשטות דברי הר"י מיגאש נראה דאינו נאמן רק במגו ואף דהש"ך (ס"ק צ"ה) כ' דליכא מאן דפליג בהך דינא בדינא דרשב"א והך דתשובת רמב"ן הוא דהרשב"א מתחילה פסק כך ואחר כך חזר בו מ"מ מפשיטות דברי הר"י מיגאש משמע דחולק וכן מדברי הטור שכ' בחלוקין בעיקר הלואה אם הוא בענין דהמלוה יכול לטעון לקוח או להד"מ נאמן עד כדי דמיו משמע דבלא מגו אינו נאמן אף אם ידוע שבא לידו בתורת משכון ולדברי הש"ך צריך לדחוק בדברי הטור דרק היכא דליכא עדים שבא לידו בתורת משכון אז צריך למגו:

וי"ל בטעם הדבר דלא מהני הודאתו של הלוה דבא לידו בתור' משכון הוא משום דיש להלוה מגו דלא הודה שבא לידו בתורת משכון ומגו להוציא לא הוי אף דיש להמלוה קנין בהמשכון מ"מ כיון דגוף המשכון הוא שלו כשיש ללוה מגו אז אין המלוה נאמן מה שאין כן כשיש עדים שבא לידו בתורת משכון נאמן המלוה אף בלא מגו ולכך הוצרך הר"י מיגאש למגו דבלא"ה אינו נאמן כמו שכ' שם בעצמו הואיל דיש ללוה מגו דאי בעי אמר שאול הוא בידך:

אך לכאורה יש להשיב על זה מדברי הסמ"ע (סי' קל"ד ס"ק ב') דכ' באומן דאין לו חזקה הוא דוקא אם טוען ואומר לתקן נתתיו אבל אם טען הבעל הבית השאלתי כלי זה לאומן ואינו מדברים העשוים להשאיל אינו יכול להוציא מן המחזיק ולא מהימן במגו נתתיהו לתקנו דמגו להוציא לא אמרינן הרי אף דיש לו עדים דהיה שלו ויש חזקת מר"ק מ"מ לא מהני המר"ק עם המגו להוצי' המטלטלין וה"נ נימא כיון דהלוה מודה דבא לידו בתורת משכון לא יהיה נאמן להוציא אף דיש לו חמר"ק. אולם באמת התומים שם משיג על הסמ"ע וכ' כיון דהכלי בחזקת בעה"ב לא הוי מגו להוציא. ולדבריו במשכון גם כן כיון דיש לו חזקת מר"ק אף דמודה דאיתרעא החזקת מר"ק ובא ליד הלוה בתורת משכון מ"מ מה דהודה הודה ונשאר על מה דכופר חזקת מר"ק ומהני המגו להוציא. וגם י"ל דכאן אף הסמ"ע מודה כיון דאינו טוען על גופו של דבר רק להחזיקו למשכון עד שיסלק לו כפי מה שטוען שהלוהו עליו ואם מסלק לו הממון צריך להחזיר גוף החפץ לא הוי כמגו להוציא ורק שם באומן דטוען על גוף החפץ שמכר או נתן לו בזה הוי מגו להוציא. ועוד י"ל דהא קשה על הסמ"ע מדברי רמב"ם (פ"ח) מטו"נ דכתב בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח מבואר בדבריו דאם בעל הכלי טוען אני הפקדתי אצלו או השאלתיהו דנאמן וע"כ הא דנאמן לומר פקדון הוא אצלו הוא מטעם מגו דאי בעי היה אומר השאלתיהו ולדברי הסמ"ע נימא דהוי מגו להוציא מיד המחזיק אלא ודאי כיון דיש מר"ק לבעל הכלי מהני המגו להוציא וחזקתו של המחזיק לאו חזקה הוא כיון דהם הדברים העשוין להשאיל וה"נ נימא לגבי אומן וכן הוכיח מדברי הרמב"ם הנז' בס' שער משפט שם דלא כדעת הסמ"ע. אולם יש לחלק דדוקא בכלים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר טענה הזאת דהשאילו לאומן טענה גרוע הוא ונגד טענה הזאת מהני חזקת המחזיק ומגו דנתתי לאומן לתקן לא מהני בטענה גרוע כזאת להוציא אבל אם טוען דהפקידו אצלי דזה הוי טענה מעליא והואיל דחזקת המוחזק שהוא אומן גרוע נאמן במגו אף להוציא הואיל דמסייעו חזקת מר"ק ולכך בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן להוציא אף בטענות שבפקדון בא לידו כיון שהוא טענה מעליתא נאמן במגו דהשאלתיו כיון דהוי דברים עשוין להשאיל נגרע חזקת המחזיק ומהני המגו בצירוף מר"ק להוציא וכן במשכון נאמן הלוה דכך וכך הלוהו עליו אם אין מגו להמלוה אף להוציא בצירוף מר"ק כיון דטענתו טענה מעליא הוא וליכא ריעותא הן בטענתו שטוען הן בטענות המגו:

וראיתי לאאזמ"ו הגאון זצ"ל בספרו דברי משפט שם שהביא ראיה לדעת הסמ"ע מתשובת מהר"ם ב"ב ז"ל שבמרדכי ב"מ פרק המפקיד בראובן שהשאיל לשמעון סדר קדשים ותובע ממנו והשיב אמת שהשאלת לי אבל אחר כך נתן לו למשכון סדר מועד ששוה יותר מסדר קדשים וראובן הודה ואמר שנתן לו רשות להשאיל לחתנו ונשרף בביתו ושמעון אומר דלא נתן לו רשות וכ' ראובן נאמן ואין צריך לשלם מה ששוה יותר אבל אינו יכול להוציא סדר קדשים מן שמעון אף דאית לראובן מגו דהיה אומר לא נתת לי כלל סדר מועד דהוי מגו להוציא ולשיטת התומים למה לא יהי' נאמן דנתן לו רשות להשאיל במגו דהיה יכול לומר דלא נתן לו סדר מועד כיון דאית לראובן חזקת מר"ק בסדר קדשים עיי"ש. והמעיין במרדכי שם יראה דעיקר טעמו של מהר"ם ב"ב ז"ל כיון דראובן מודה דהשאילו לחתנו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לחובתו מהימנין לשמעון לומר לא נתתי לך רשות להשאילו במגו דאי בעי אמר אין ספרך בידי החזרתיו לך דמגו דידיה להחזיק הוא אם כן אינו ראיה היכא דליכא מגו להמוחזק דאין מוציאין מיד המחזיק במגו היכא דמסייעו חמר"ק וגם בלא"ה שם מודה ראובן דאחר כך הי' ביד שמעון הספר למשכון והי' לו בו קנין משכון ועתה בא להוציא ממנו ולסלקו מחזקתו שהיה לו שלא יצטרך להחזי' לו הספר קדשים עד שיחזיר לו סדר מועד ואף שלא בא לידו בתור' משכון מ"מ זכות זה היה בידו לעכב ספר קדשים עבור ספרו לכן שפיר הוי להוצי' כיון שבא לפטור א"ע מצד אח' שנתן לו רשו' להשאיל ושמעון מכחישו ואומר שיודע שעדיין יש לו זכות זה לכן הוי מגו להוציא מה שאין כן בנידון הסמ"ע התובע אומר שמעולם לא הי' לו זכות לעכב שפיר מוציאין מידו ע"י המגו כיון דלפי דבריו מעול' לא זכה בו רק בתורת שאלה מהני החמר"ק עם המגו להוציא מידו עכ"פ בנידון דידן שפיר כשמחולקין בסך ההלואה אם אין לו להמלו' מגו מהני המגו של הלוה אף להוציא:

עוד יש ליישב קושית התומי' והקצוה"ח על הרמ"א דסובר אף באומן שקדשה בשכרו מקודשת אף דלא בא לידו בתורת משכון מ"ש אומן דאינו נאמן בלא מגו דז"ל הרשב"א בתשובה בת"א (סי' מ"ח) דטלית שביד אומן לא בא ליד האומן מחמת שכרו והלכך אע"ג דאפשר לו למיתפסיה אאגריה מ"מ לא על זה בא לידו ואינו קנוי לו והיינו כל שאמר גמרתיו שוב אינו שו"ש ולפיכך כל שראה חייב להחזירו ועל הקציצה הממע"ה שהרי הטלית עומד הוא להחזר' ודומה לס' זה קדם כו' אבל משכון קנוי הוא לו עד שיפרע לו מה שהלוהו ולא לחזרה קאי עד שיפדנו עיין שם עוד וכן בחידושיו פ"ב דקידושין כ' דאומן לא הוי כמלוה על המשכון אלא באומר הבא מעות וטול את שלך הא טול שלך והבא מעות ואפי' אומר גמרתיו לא כשו"ש הוא וכיון שכן לא הוי כמלוה על המשכון וה"נ כסתמא דמי דהא לא אמר לה הבא מעות. וכבר כתבתי לעיל (סי' ע') מדב' הר"ן שם דאומן לא קנה עד דליתבעו מיניה ותפס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרא וכוונתו כ"ז דלא גלי אדעתו דמחזיקו למשכון בעד שכירתו ועושה מעשה קנין או דא"ר להחזיר לו אינו קונה למשכון. ואם כן י"ל דדעת ר"י ורמ"א באה"ע כיון דרצונה להתקדש בו אמדינן דעתו דחפץ להחזיקו למשכון ויש לו בו קנין למשכון ואף בתפס למשכון מודה הרשב"א דיש לו בו קנין. אבל באומן אומר שתים קצצת לי מחולקין על הקציצה וזה שהודה הבעה"ב רוצה לשלם לו שוב אינו יכול לתפוס למשכון לכך שפיר הממע"ה וכתב הרשב"א שהרי הטלית עומד להחזרה וכיון דלא ע"ז בא לידו ואינו קנוי לו ואף דעכשיו רוצה להחזיקו למשכון לאו כל כמינה כיון דרוצה לשלם לו מה שקצץ לו לפי דבריו ולכך הדין הממע"ה:

והנה אם נאמר דהגאונים דסברו במלוה על משכון דנאמן עד כדי דמיו במגו דלקוח או החזרתי דחייב לישבע בנק"ח סברו גם כן כשיטת רשב"א דהיכא דיש עדים שבאו לידו בתורת משכון נאמן המלוה אף בלא מגו דהוי מוחזק והא דבאומן אומר ב' קצצתי והבעה"ב אומר א' דהיכא דראה דאינו נאמן הואיל דלא ע"ז בא לידו ואינו קנוי לו לכך. יש קצת ליישב מה דהק' כל הראשוני' עליהם למה קתני שם בברייתא בזמן שהטלית ביד האומן הממע"ה. ולא קתני שישבע כאשר האריכו בזה כל הראשונים והש"ך (סי' פ"ט) די"ל ע"כ לא כתבו הגאונים דחייב המלוה לישבע רק היכא דצריך המגו לממון דבלא המגו א"נ כלל בזה הוי המגו לאפטורי משבועה או משום דהוי מגו להוציא אבל היכא דאף בלעדי המגו עכ"פ נאמן לחייבו שבועה מדין מוב"מ וכיון דיש להמלוה מגו הוי כאנן סהדי שכדבריו כן הוא אם כן אין הב"ד מניחין להלוה שישבע וממילא יש על הלוה חיוב לשלם כמו במתוך שאינו יכול לישבע דחייב לשלם כן נמי היכא דיש להלוה מגו לסייעו לטענותיו והב"ד אין מניחין להלוה שישבע חייב לשלם ובמחולקין בסך ההלואה כמה הלוהו על המשכון שפיר כתבו לחייבו להמלוה שבועה כיון דבלעדי המגו היה הלוה פטור אף משבועה דמוב"מ דהמשכון הוי הילך כמבואר בסמ"ע וש"ך דאף כשנותן לו עכשיו משכון לא הוי הילך מ"מ כשהלוהו על המשכון הוי הילך כמבוא' סמ"ע (ס"ק פ"ב) וכיון דבלא המגו אין על הלוה אף חיוב שבועת מודה במקצת ועיקר נאמנתו של המלוה הוא על ידי המגו לכך חייב לישבע. מה שאין כן באומן דאף בלעדי המגו יש על הבעה"ב עכ"פ חיוב שבועת מוב"מ דמשכון הטלית שלא בא לידו בתורת משכון רק אחר כך תפס אאגריה ודאי לא הוי הילך וראיה לזה מדברי רמב"ם הל' טו"נ שכ' ואם יצא הטלית מת"י או שאין לו בו חזקה ואינו יכול לטעון לקוח הוא בידי ישבע שבועת התורה אם הוא מוב"מ ואמאי הא כיון דהטלית בידו הוי הילך אלא כיון דלא בא לידו תחילה לשם משכון לא הוי הילך. גם במשכון שהלוהו עליו דיכול לסלקו אף בשוה כסף שפיר הוי המשכון כהילך מה שאין כן באומן דאינו יכול לסלקו בשוה כסף כמבואר ש"ס ב"מ (דף קי"ח) ובח"מ (סי' של"ו ס"ב) יע"ש בדברי משפט משם הש"מ דאף במקום דאינו עובר על בל תלין מ"מ אינו יכול לסלק בשוה כסף אם כן ודאי משכון לא הוי הילך. ובקצוה"ח (סי' ע"ב ס"ק כ"א) כ' דכ"ז שהטלית ביד האומן הוי הילך דבריו לא נהירא כדמשמע מדברי הרמב"ם (פ"ט) מטו"נ וכמו שכ' ואם כן י"ל דדעת הגאונים דבאומן הואיל דאף אם לא יהיה נאמן מ"מ חייב הבה"ב לישבע שבועת מוב"מ וכיון דעל ידי המגו הוי כאנן סהדי ואין הב"ד יכולין לחייבו שבועה לכך הממע"ה ואף שבועת נק"ח אין האומן חייב לישבע:

אולם דעת הרמב"ן דגם באומן אף דהבעה"ב הוא מוב"מ והאומן נאמן מ"מ חייב לישבע בנק"ח וכבר האריך הש"ך בזה (סי' פ"ט) וכן בנ"י ב"ב עמד ע"ד הרמב"ם עכ"פ שהוא מה שאינו מבואר בש"ס ומה שכ' שם הש"ך לתרץ דהברייתא אתיא כר"י דגם בקציצה השכיר נשבע ונוטל לכן היכא שהטלית ביד האומן אין צריך לישבע אבל לדידן דבקציצה מידכר דכירי לכך אף כשהטלי' ביד האומן דינו כשאר טוען על משכון דחייב לישבע בנק"ח. ומכח זה כ' הש"ך לדינא דכל הנשבעין ונוטלין אם הם מוחזקין ויש להם מגו נוטלין בלא שבועה בנק"ח וסגי בהיסת אף לדעת הגאונים [ומה דקשה על הש"ך דכלל כל הנשבעין ונוטלין ובכלל זה גם כן פוגם שטר חוב וקשה הא בפוגם הוי מגו בדדמי כאשר עמד ע"ז בס' ש"מ כתבתי ליישב לעיל (סי' מ"ה) עיין שם] אולם באמת מבואר בש"מ ב"ב (דף מ"ו) משם רבינו יונה ועוד ראשונים להיפך דהביא דברי הגאונים שכל הנוטלין נשבעין והקשה מברייתא וכ' ויש להשיב דל"ד שבועה דסיפא לדרישא ועוד כשהטלית ביד אומן אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה שכן כ' הגאון ז"ל בכל הנשבעין ונוטלין שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא לפרוע מנכסי יתומים והפוגמת וע"א שפרוע בכל אלו אם נוטלין בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד האומן כיון שתפס ועומד אין מוציאין מידו אף אם אינו נשבע להכי תנא על הבעה"ב להביא ראיה ללמדינו שהוא מחזיק בו מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאין מידו אבל אחר שנתנה שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל לכך תנא נשבע ונוטל וכן כ' עוד שם דמשמתינן ליה עד דמשתבע הרי מבואר דאף היכא דיש לו מגו אפילו תפס ועומד לא מיפטר משבועות הגאונים ומשמתינן ליה. עכ"פ מבואר דאף היכא דאם לא נאמן להמלוה יהיה הלוה מחויב שבועת מודה במקצת גם כן חייב המלוה לישבע בנקיטת חפץ ואלי י"ל דכמו דיש להמלוה מגו דלקוח כמו כן יש להלוה מגו לאמת טענתו דהיה יכול לכפור בכל ולומר פקדון הוא אצלו ובאומן דלית ליה חזקה אף בטענת פקדון נאמן במגו דהיה טוען דנתן לו לתקן דבר מה ולא תיקן וכמו שכ' הסמ"ע לדון במגו הזאת או דבתורת שאלה בא לידו ואף דהאומן יטעון שבא לידו לתקן ותיקן מ"מ הלוה יכחישו וכשיש לזה מגו ולזה מגו לכך צריך לישבע ותנא דברייתא דקתני על בעה"ב להביא ראיה הא כ' שם תוס' דברייתא סברו דא"נ במגו דלא שכרתיך ועיין תומים (סי' פ"ט) די"ל דאינו נאמן במגו לר"י או דהוי מגו בדדמי ולאו מגו מעלייתא וכיון דליכא מגו לבעה"ב דאף בקציצה לא דכיר ולהאומן יש לו מגו לכך פטור אף משבועה היכא דהבעה"ב מודה במקצת וחייב לישבע מה"ת דהוי ע"י מגו כמתשאי"ל ומשלם מה שאין כן לדידן דהוי מגו גם לבעה"ב ונוטל על ידי המגו לכך חייב לישבע בנקיטת חפץ. ובזה יש ליישב מה שהקשו באם אין הטלית ביד אומן דהבעה"ב אינו נשבע רק הסית דכיון דאיירי על כרחך בשכרו שלא בעדים דאם לא כן ל"צ כלל למגו כדעת הרשב"א וממילא נאמן במגו דלא שכרתיך כן י"ל ע"ד פלפול אולם באמת נראה דהמגו של בעה"ב הוא מגו גרוע כמובן וגם אף אם ע"י המגו של האומן הוי כאנן סהדי מ"מ לא נוכל לעכב את הבעה"ב מלישבע ועדיף מחשוד דדעת התוס' דלא הוי כמתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דרוצה לישבע כ"ש בזה דלכ"ע ל"ה כמתוך וכמובן:

ודע דלכאורה מדברי ר' יונה ז"ל ורשב"א בש"מ הנ"ל נראה כיון דכ' דאם אינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו אבל משמתינן ליה כמו דמשמע בפשיטות דבריו דדומה לשאר נשבעין ונוטלין כשתפסו יש להוכיח דאינם סוברים כמו שכ' הר"ן המובא ברמ"א (סי"ז) דסובר אם תפס מעות נשבע היסת ונפטר ועיין בסמ"ע ובש"ך דאף בחפץ אם המלוה שותק ואינו מבקש שיפדה הלוה משכונו ואינו רוצה לפרוע וגם אינו רוצה למכרו רק שותק ורוצה להחזיק אצלו המשכון עד שיפרע לו דמיו הוי לי' כטוען על גופו של משכון שהוא שלו ורוצה להחזיק להיות שעבודו קיים אין צריך אלא היסת וכ' הש"ך דיכול להיות שכל הפוסקים מודים לו לדינא. ולפנינו למה שכ' מבואר מדברי רבינו יונה ותלמידו דאם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיו רק משמתינן ליה אם כן על כרחך אינו יכול לגבות מהטלית דמאן שם לו ובלא ב"ד אינו יכול למכור וכיון דמשמתינן ליה כדי שישבע הרי משמע דאף כשרוצה רק לעכבו עד שיפרע לו גם כן מחייבינן ליה מן הדין לישבע בנקיטת חפץ וכן משמע מלשון מהר"מ ב"ב שבמרדכי פ' המפקיד שהבאתי לעיל שכ' אבל לא מפקינן ס' קדשים מיד שמעון אלא יעכבהו ובשבועה אם רוצה לישבע שלא הרשהו ללמוד בו בניו וכן כ' שם כ"פ יעכבנו שמעון ויגבה ומבואר דאף אם אינו רוצה לגבות רק לעכב תחת ידו גם כן חייב לישבע בנק"ח:

וי"ל דאף הר"ן לא אמר דהיכא דרוצה לעכבו עד שישלם לו ואינו רוצה לגבות מהמשכון דאינו חייב לישבע בנקיט' חפץ רק היכ' דגם ע"פ טענת הלוה זכה במשכונו לשיעבודו כשהלוהו עליו שיחזיק אותו עד שישלם לו וכן באומן אף דלא בא לידו בתורת משכון מ"מ ידוע דאינו חייב להחזיר לו עד שישלם דמי מלאכתו וכיון דגם על פי טענת המלוה והבעה"ב יש לו להמלוה ולהאומן תפיסת יד בו לעכבו עד שישלם לו והשתא מחולקין זה רוצה לסלק שעבודו הזה כפי מה שאומר שנתחייב וזה טוען יותר לכך אינו חייב לקבל כפי הודאת הבעלים ויכול לעכב עד שישלם לו כפי טענותיו הואיל דיש לו מגו ואינו מוציא מיד הבעלים לא מחייבינן לי' שבועה בנקיטת חפץ. אבל בתופס כמו בהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא ב"ב (דף ל"ו) וכדומה בתופס אף דיש לו מגו דלקוח מ"מ כיון דלא בא לידו על חוב שיזכה לשעבודו בזה אף אם רוצה לעכב תח"י עד שיכרע לו גם כן חייב לישבע בנק"ח דהוי כבא להוציא ועיין ר"ן סוף סוגיא דקציצה שכתב בהני עיזי שיכול לטעון עד כדי דמיהן משום דמצי למימר לקוחין הן בידי דכולהו מודו דאינו נוטל אלא בשבועה כעין דאורייתא משום דליכא מגו גמור דהוא מאינו מעיז למעיז עיין שם ומשמע קצת דאף באם אינו רוצה רק לעכב ת"י עד שישלם גם כן חייב לישבע בנק"ח. [ובאמת מה שכ' הר"ן כולהו מודו לא משמע כן לדעת רבינו אפרים והרז"ה והראב"ד דהקשו משם ע"ד הגאונים וכן מבואר להדיא ברמ"ה ב"ב שם לדינא דחולק על דברי הגאונים במלוה על המשכון הה"ד שם אינו חייב לישבע בנקיטת חפץ ועיין בש"מ ב"ק (דף קט"ו) משם פרטי הרמ"ה] ואף אם נאמר דשם באינו רוצה לגבות רק לעכב תחת ידו עד שישלם לו לדעת הר"ן פטור מלישבע בנקיטת חפץ מ"מ י"ל כיון דעכ"פ תפס לשעבוד בשביל ההיזק ויש לו שעבוד ברור אבל היכא דבזולת המגו לא ידענו אם יש לו כלל שום תביעה על מה שתפס י"ל דגם הר"ן מודה דאף כשרוצה רק לעכב עד שישלם הוי כבא להוציא וחייב לישבע בנקיטת חפץ כדין נוטל. ומה"ט אתי שפיר דברי הר"ן כתובות פרק הכותב בעובדא דבקרא דתפס בעל חוב תורא דיתמי ואמר מחיים תפיסנא דנאמן במגו דלקוח כתב הר"ן ומיהו לדעת הגאונים ז"ל דכל שאינו טוען בגופו של דבר רק דתפס כעין משכון דאינו נוטל אלא בשבועה אף בע"ח זה נשבע דמחיים תפסו וראיתי שם בספר הפלאה דהקשה על דברי הרא"ש דלענין מאי כ' דלא הוי הבקרא כע"א שיצטרך לישבע הא כל תופס שלא בעדים צריך לישבע בנקיטת חפץ וכ' דמזה ראיה דבתופס מעות לא בעי שבועה בנק"ח כיון שהוא טוען על גופו של מעות אם כן ביורשים דא"צ לשלם מעות משלהם ותופס זה החפץ בעצמו אין צריך נקיטת החפץ וגם כשהתופס אינו תובע אין צריך נקיטת חפץ ולא אבין דבריו מה זה שכ' כיון דהיורשים אינם צריכים לשלם משלהם תופס זה החפץ בעצמו הא מ"מ כשבא לגבות על פי שומת ב"ד הוי כנוטל ובלא שומת ב"ד אינו יכול לגבות דאף דאינם חייבין לשלם משלהם מ"מ גוף המטלטלין ירשו הם ויכולין לסלק בדמיהן ואם כן הוי כנוטל ואף ברוצה רק לעכב עד שישלם לו י"ל דבתופס חפץ ולא ידענו כלל אם זכה בו לשעבוד אף כשרוצה לעכב חייב לישבע בנק"ח ותמהני שלא שם עיניו הטהורים שם בדברי הר"ן דכ' להדיא דשייך גם בזה שבועת הגאונים ואף דאינו מבואר אם אף כשרוצ' רק לעכב עד שיפרע מ"מ זה מבואר דגם לגבי יתומים הדין כן הוא דלא הוי כטוען על גוף החפץ:

ולמ"ש דהיכא דל"ב לידו בתורת משכון אף אם אינו רוצה לגבות רק לעכב בידו עד שיפרע לו גם כן חייב שבועה אתי שפיר מה דקשה לכאורה הא דמבואר בש"ע (סי' קל"ג) אם ראו עדים החפץ קודם שתבעו המערער לדין אף אם אמר בפניהם כי הוא ממושכן לו בכדי דמיו קרינן ביה שפיר עדים וראו ועיין שם בש"ך אף דליכא עדי פקדון מ"מ עיקר תלוי בשבועה וכיון דראו והכירו או שהודה שהוא של פלוני וצריך שישבע לא מהני המגו חוץ לב"ד ומבואר דחייב אף להחזיר החפץ ויקשה הא מ"מ כיון דטוען ממושכן הוא מיד כשהראהו בפני עדים אם נאמר דכשלא בא לגבות רק לעכב עד שיפרע אם כן לא יהיה חייב להחזיר וזה לא משמע מסתימת הש"ע אלא כיון דנתבטל המגו ומהני הודאתו לחיוב ממיל' חייב להחזיר ואמאי הא לזה לא היה צריך למגו ונאמן בטענתו בעצמו ואף אם נאמר דצריך למגו מ"מ הא כיון דאין צריך שבועה מהני המגו אף חוץ לב"ד לדעת הש"ך. ולמה שכ' אתי שפיר דדוק' בהודה הלוה שבא לידו לשם משכון או אף באומן מ"מ יכול לעכב ויש לו זכות לעכב על שכרו אף כפי מה שטענו הבעלים לכך לא הוי להוציא ולא בעי שבועה אבל אם כפי דברי הלוה אינו חייב לו כלל לעולם חייב שבועה:

שוב ראיתי בנתיבות (סי' קל"ג) שכ' ליישב דעת הסמ"ע שם שכ' דאיירי דאיכא עדי פקדון והש"ך שם השיג עליו דכיון דראו עכשיו עדים ואזיל ליה מגו דליה מה בכך שלא הפקידו בעדי' כי הכל תלוי בשבועתו כי ב"ד יפסקו לו שחייב כדי דמיו במגו וכ' דלכך צריך עדי פקדון שלא יהיה נאמן אף להחזיק המשכון עד שישלם. ולדבריו לא היה צריך דוקא עדי פקדון רק בהודה שבא לידו בפקדון ואחר כך הלוהו עליו ואינו נאמן אלא במגו וצריך שבועה ודברי הסמ"ע שם דאיירי דיש עדי פקדון ואין לו טענה לפטור רק אם החזיר כ' שם בס' מ"ש להקשות דכיון דהראה החפץ לעדים הרי ראו וכיון דאיכא עדים וראו איך מהימנינן ליה במה שאמר שהוא משכון נגד עדים דבא לידו בתורת פקדון והניח בצ"ע ול"ק כלל דהא על זה אנו דנין אם יש לו מגו דלא היה מראהו ובב"ד כה"ג אף דיש עדי פקדון נאמן לומר דמשכון הוא אצלו אחר כך במגו דהחזרתי ועיקר החקירה הוא אם אמרינן חוץ לב"ד או לא] עכ"פ לדעת הש"ך וטו"ז שם דמשמע דאף בלא עדי פקדון מוציאין מידו על כרחך דסברו דכל זמן שלא נשבע מוציאין מידו ואינו יכול לעכב היכא דלא בא לידו אף לדבריו בתורת משכון שיעכבנו בידו עד שיפרע ובזה אף הר"ן מודה וכמו שכ' לעיל:

ועיין ש"ך (ס"ק ס"ט) שהביא שכ' הר"ן שאין לחלוק על הגאוני' וכתב וכן כתב רב האי גאון בס' המשכון ובס' משפטי שבועות דמלוה על המשכון נשבע ונוטל וקשה ממה דהביא הבעה"ת (שער מ"ט ח"ד אות ו') משמו דרב האי גאון ז"ל שכ' אם טוען שחייב לו פטור משבועה דאורייתא וחייב מדרבנן והה"ד במאן דתפס בפקדון שישבע עליו היסת ויתפוס מה שתופס וקשה הא לדבריו חייב בנק"ח כדין נשבע ונוטל וצריך לדחוק בדבריו דאיירי בתפס מעות ולא חפץ למשכון ותפס בפקדון איירי במעות וכמו שהביא עוד אחר כך מתשובתיו דבמעות לא הוי כעבד דינא לנפשיה אלא חושבנא בעלמא קא חשיב וכ' דאם אינו מוב"מ חייב היסת וכ' אחר כך אבל אם מלוה יש לזה והאחר יש לו פקדון שחייב להחזירו בעינא הא ודאי דמי לעביד דינא לנפשיה ונאמן במגו דלא הד"ם או החזרתי יכול לטעון עד כדי דמיהן כמו בההוא דחבל סכינא והנהו עיזי דאכלי כו' ומשתבע ולא כתב היסת אלא ודאי דשם איירי בפקדון חפץ דצריך להחזיר בעינא בזה הוי כנוטל וכעביד דינא לנפשיה וצריך שבועה כדין נשבע ונוטל מה שאין כן כשתפס מעות דל"ה רק כעביד חושבנא דינו כנשבע ונפטר ואינו חייב רק היסת. וראיתי בתשובת כהונת עולם (סי' פ"א) שכ' דאף החולקי' על הר"ן ואף בשותק רק להחזיק הפקדון לא מיפטר בהיס' מ"מ היכא דלא משכנו מדעתו אלא הוא תופסו ואומר יש לי עליו כך וכך משמע מדברי פוסקים שאין לו אלא היסת שהרי רה"ג סובר במלוה על המשכון דישבע בנקיטת חפץ והבעה"ת הביא משמו דאינו חייב אלא היסת וכ' וכעת נלע"ד שכולם יודו לזה והדברים מתמיהין דכי כיון שבא לידו למשכון יגרע מתופס למשכון זה נגד הסברא ודאי בבא לידו בתורת משכון דמודה הלוה שיש לו שעבוד בהחפץ עדיף מתופס והלוה כופר בכל ואם במלוה על המשכון צריך שישבע בנקיטת חפץ מכ"ש בתופס וכן מבואר בפוסקים דבהני עיזי דאכלי דחייב לישבע בנק"ח ומשם עיקר קושית הראב"ד נגד הגאונים וכן בחבל סכינא דאשכבתא מבואר אף דנאמן במגו דלא תפסתי בכ"ז חייב שבוע' נק"ח וכמבואר בבעה"ת שם ובכל הראשוני' ולהיפך י"ל דבתופס אף בשא"ר לגבות רק להחזיק בידו החפץ דינו גם כן כנוטל וחייב לישבע בנק"ח וכמו שכ':

ואם מת המלוה והיתומים אינם יודעים כמה הלוה והלוה אומר כך וכך הניח הש"ך (ס"ק קמ"ג) בצ"ע אם טוענין בעדם עד כדי דמיהן ובתומים תמה דא"כ כל מלוה על המשכון שמת לקתה מדת הדין דהלוה רק פ"א ובנתיבות כ' דרק אם היתומים רוצים לגבות מהמשכון זה הוי כלהוציא ולא טוענין ליתומי' אבל אם רוצים להחזיק המשכון עד שיסלק כדי דמיהן טוענין עבורם ואכתי לא מסתבר דאם כן הכי לעולם יהיה מונח המשכון בידם ובבעה"ת כ' דישליש החמשים עד שיגדלו היתומים וישבעו שלא פקדנו אבא ויקחו הממון מיד שליש ולדברי הנתיבות לא יגבו לעולם רק יהיה מונח אולם י"ל דכיון דיש להם חזקה שאינם צריכין להחזיר עד שיתן כדי דמיו של המשכון וזה רוצה בהמשכון לכך צריך שישליש ביד שליש ויתרצה על שבועתם דאם לא כן יהיה מונח עד עולם והיורשים אינם חייבין להחזיר בעד החמשים שמודה דדלמא חייב יותר לכן כ' דרך פשרה שיעשה הלוה כך ובאמת אם אין הלוה מתרצה בזה רק שיחזיקו המשכון תחת ידם ולא יגבו כלל יכול הלוה לעכב כי כפי דבריו אינו חייב רק חמשים וכל זמן דהמשכון הוא בעין תחת יד היתומים אינו חייב להחזיר החמשים שמודה וגם אם היתומים אינם רוצים שיקבל המשכון רק יהיה מונח אצלם יכולים לעשות כך רק בדרך פשרה אמר שטוב שיעשו כן ולכן השואל כ' שם שכל הק' יתן על ידי שליש עד שיגדלו וישבעו שבועת היורשי' שלא פקדנו דאם לא כן למה יוציאו המשכון מתחת ידם והר"י ז"ל השיב שאינו מן הדין שיניח הכל ביד שליש רק מה שמודה תנתן ליורשים ונ' ביד שליש ומשמע דמסכים להשואל שכשיגדלו לא יהיו צריכין לברר רק שישבעו שלא פקדנו ויקחו הנ' והיינו דכיון דהן מוחזקין להחזיק עכ"פ המשכון עד שישלם כדי דמיו למה יוציאו מידם אם לא שיקבלו דמי שויו המשכון ומ"מ זה דוחק ובפשטו' משמע כמו שכ' התומים דמה"ד טוענין אף לגבות מן המשכון דלא הוי להוציא כיון דבין כך ובין כך מונח בידם. ועיין בתשוב' גו"ר (ח"ב ח"מ כלל ג' סי' ז') דהשיג גם כן על הש"ך וכ' להלכה דטוענין הב"ד בשביל היורש שממושכן עד כדי דמיו:

אך בתשובת רשב"ש (סי' שנ"ד) כ' באחד שבשעת פטירתו צווה שהלוה על המשכון כך וכך דינרים ויש ספק מאיזה משקל ודן דהוי כמו שטר דיד בעל השטר על התחתונה ואעפ"י שתופסין המשכון אין תפיסתן תפיסה לפי שאין יודעין בבירור וישבע הלוה וישלם כפי שהודה ובספר ע"ש תמה עליו דסותר לדין זה ולדברי עצמו (סי' קכ"ז) דאף ביורשים קטנים ינתן ביד שליש עד שיגדלו וישבעו ויטלו. ול"ק דכאן אמרו דאביהן ציוה שממושכן במאה וכן בנידון דרשב"ש (סי' קכ"ז) אמרו שאביהן פקד שממושכן על כ"ה דינרים ממשקל הגדול. אבל בנידון דרשב"ש (סי' שנ"ד) אביהם לא צוה כלל מאיזה משקל רק סתם שממושכן על כ"ז דינרים והיורשים באים ליטול מכח צוואת אביהם ולשונו מסופק אנו הולכין בו אחר פחות שבלשונות כמו בשטר ואעפ"י שמוחזקין בהמשכון לא מהני כיון שהספק הוא בלשון וקצת יש לומר דאם לא היה אביהן מצווה כלל אפשר דמודה דהב"ד טוענין בעד יתומים טענת ברי עד כדי דמי המשכון דלא הוי להוציא כיון דהם מוחזקין במשכון וכמו שכ' הגו"ר והתומים רק שם הואיל דצווה אביהם שממושכן על כך וכך ואין הכחשה בזה רק אם משקל גדול או קטן הוי ריעותא דלא בירר אביהן איזה דינרין לכך נוטלין רק הפחות שבלשונות אבל לעולם היכא דליכא ריעותא טוענין עבור יתומים דמשכון שהוא בידם הוי כלהחזיק:

ועיין רמ"א יו"ד (סי' קס"ט סכ"ה) בטוען לקחת ממני רבית וזה אמר לא לקחתי נאמן בלא שבועה וכ' הרמ"א דוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה ישבע ויפטור ועיין שם בש"ך (ס"ק ע"ח) אפילו טוען על המשכון הלויתני ק' בר' והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחילה בהיתר הרי משמע דהיכא דיש בידו משכון הוי הוא המוחזק ולא הוי כלהוציא ומשמע שם דאף לגבות ע"פ ב"ד יכול המלוה מן המשכון אף דהלוה טוען דהיה רבית מ"מ מטעם דלא שביק היתירא ואכל איסורא מחזקינן מה שהוא בידו ופטור אף משבועה אף דלא מהני כשבא להוציא מ"מ אם יש בידו משכון הוי הוא המוחזק ואף במקום דלדברי הלוה בטוען הנחתי לך משכון בעד הרבית דלדבריו לא זכה המלוה כלל בהמשכון מ"מ כיון שהוא מוחזק לא הוי כלהוציא אף שבא לגבות מהמשכון אם כן למה לא נטעון בעבור יתומים עד כדי דמיו של המשכון ובפרט היכא דנודע שבא ליד אביהן בתורת משכון רק שאינם יודעים על כמה הוא ממושכן נימא דהוי להחזיק וטוענין עבור יורשים כל מה שהיה מורישן יכול לטעון. ועיין מש"ל (סוף סי' נ"ז):

והיכא דתובע טוען שמא כ' הש"ך (ס"ק ס"ז) דגם כן חייב שבועת הגאונים ובתומים גמגם בזה דבהני עיזי דאכלו חושלא דין הוא דחייב לישבע הואיל דלא הוי ליה למידע וכללא הוא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע אבל במלוה על המשכון דהוי ליה לידע ולא ידע גרע טענתו ואינו חייב לישבע על ספק ובאמת בבעה"ת שם משם הראב"ד כ' דבהני עיזי דהאי ודאי שבועה בעי מטעם דלא אפשר ליה לידע כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכ' דהבאים אחריהם האריכו בזה ואמרו על כל משכון ואפשר שהיה טעות בידם או אנו הטועים. ואם כן כיון דקיי"ל דבכל משכון חייב לישבע אפשר שהוא גם בטוען שמא כיון דקיימינן דהגאונים חייבו שבועה לא מטעם דהאי ידע והאי לא ידע. אולם מ"מ בלא הו"ל למידע על כרחך דמחייבינן שבועה דאנן אמרינן דלא הוי טעות בידם וילפינן לכל נוטל נקטינן דכל נוטל צריך לישבע היכא דלה"ל למידע ותמהני ע"ד נתיבות (סוף סי' פ"ט) שכ' לתרץ קושית הראשונים שהקשו על הגאונים מברייתא דאומן אומר שתים קצצתי וכ' כיון דר"י הוא דאף בקציצה טרוד בפועלים הוא והוי בו"ש ומהני מגו אף בלא שבועה. דהא אף לר"י מ"מ לא גרע טענת הבעלים שאמרו בברי דלא קצץ אלא אחד וצועק שזוכר בבירור מטענת שמא במקום דלא הוי למידע כיון דהוא יודע רק אנן אמרינן דאפשר דלא ידע ולמה יהיה האומן פטור משבועה וז"פ:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה