אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן נד

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן נד

סימן נג

אשה הנו"נ בתוך הבית ושטרות כתובים על שמה עליה להביא ראיה כמבואר ש"ע (סי' ס"ב) והעלה הש"ך שם דהוא הדין במטלטלין תחת ידה ואית לה מגו דלא היה דברים מעולם וכדומה אינה נאמנת דהואיל דנו"נ בתוך הבית עומד הכל בחזקת הבעל והוי ליה מגו במקום חזקה והשיג על הסמ"ע ומהר"ם אלשיך ומהר"א ששון דס"ל באית לה מגו דנאמנ' וכבר השיגו עליו האחרונים בראיות הרבה דנאמנת במגו וכן מבואר להדיא בחידושי רמ"ה ב"ב פ' חזקת הבתים (סי' ר"ט) דכ' דהוא הדין אם אשתכח גביה לאחר שפסק משאו ומתנו מתוך הבית ואיכא סהדי דהאי ממונא גופיה הוי שכיח גבי' בעוד שהיה נו"נ בתוך הבית בחזקת אחין קאי וכ' וכי תימא ולהימני' אהני מטלטלי משום מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי אי נמי נתונים לי במתנה כי אמר דמעיקרא דידי הוו מהימן ש"ה דליתיה למגו כלל כיון דהוה שכיח האי ממונא גביה בעוד שהיה נו"נ בחזקתא דאחין קאי ולית ליה חזקה בגויה למטען לקוח הוא בידי כ"ש דלא יכול לומר דמעיקרא דידי הוי הרי מבואר דמדמה לאומן ולית ליה מגו דלקוח דאינו נאמן אבל במגו דלהד"ם נאמן דומיא דאומן וכן כ' שם דאם לא אתברר דאיכא גביה ממונא כלל אלא איהו מודי ואומ' שלי הוא שנפל מבית אבי אימא או שנתן לי מתנה מהימן מגו דאי בעי אמר ליכא גבאי וכן נראה דהא כ' הרא"ש הטעם באם מת הנו"נ על האחין להביא ראיה משום דמסתבר לאוקמי בחזקתייהו אלא דבחיו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה לפי שבידו להביא אבל לאחר מותו מוקמינן אחזקתייהו וכן כ' הרמ"ה דחומרא בעלמא דאחמירו רבנן דיכול להביא ראיה ולאו מעיקר דינא ועליה דידיה אחמירו איתמי לא אחמירו וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"ב (סי' מ') דרק מצד חומרא מחמיר רב שיהיה על הנו"נ להביא ראיה אם כן ודאי מהני מגו ואף דהם כתבו על אונות ושטרות שיוציאו על שמו מ"מ כיון דהדין הוא לרוב הפוסקים דגם במטלטלין שהוא ת"י דומה לשטרות לא גרע משטרות והוי רק מצד חומר בעלמא שיביא ראיה ומן הדין היה ראוי לאוקמי על חזקתייהו לכן ודאי מהני מגו. ומה שכ' הש"ך מדברי תוס' ב"ב כבר כ' בזה בתומים להוכיח מדברי תוס' דנאמן במגו:

אולם מה שכ' בתומים ראיה מהא דכ' הרא"ש סוף פ' הכותב וטור אה"ע (סי' צ"ז) משם ר"ת באחד שעשה לאשתו אפוטרופס ואמרה על ממון הרבה שיש בידה שהוא של אחרים ורצ' הבעל להשביעה ופטרה ר"ת והסכים הרא"ש עמו וקשה הא בנו"נ אינה נאמנת לומר של אחי הוא אלא ודאי דשם היה לה מגו ולכך נאמנת ודנו רק אם ביד הבעל להשביעה תמהני הא מבואר שם ברא"ש דהקשו לר"ת מזה דהנו"נ בתוך הבית עליה להביא ראיה אלמא א"נ ותירץ דההיא ברייתא איירי לאחר מיתת בעל דמוריה התירא דטרח' קמי יתמי עיין שם אם כן מבואר דדעת ר"ת דבאשת איש לא אמרינן עליה להביא ראיה. והרא"ש והטור דהביאו דבריו אף דמשמע מכל הפוסקים דאין לחלק בין אשת איש לאלמנ' מ"מ נ"מ היכא דנאמנת כגון אם ידענו דיש לה מעות או אם כבר נתנה להאחר דיש לומר דאינו חייב לשלם כאשר יבואר לקמן אי"ה וכדומה אם הבעל יכול להשביעה אבל לא איירי במקום דיש לה מגו. אולם לדינא ודאי דעת רוב הפוסקים דבמגו נאמנת וכמבואר ברמ"א אה"ע (סי' פ"ה סי"ב):

אולם ברמ"א שם לא כתב רק אם טוענת שלי הן בזה יש לומר דנאמנת במגו דלהד"ם או החזרתי היכא דלא ראו אבל אם אומרת של פלוני הם יש לומר דאינה נאמנת במגו דדוקא באם אומרת שלי הן לא הוי כלהוציא כיון דהוא ת"י ורשותה אף דכל נו"נ חזקה הוא דכל נכסיה הוא של בעל מ"מ אינו כמוציא ממש מרשות הבעל אבל באומרת של פלוני הם דיש חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו ורשותה וחזקתיה הוא של בעל יש לומר דהוי כלהוציא ממש מן הבעל ואינה נאמנת ובזה יש ליישב קצת דברי הרמ"א דכ' כאן בכתבה לאחרים כל שיש לה שייך לפלוני אם אין ידוע לה נכסים אינה נאמנת. ובסוף (סי' נ"ו) מבואר דאם הנכסים ת"י מהימנית במגו דנתנם לו והאריכו בזה כל האחרונים:

ולמ"ש יש לומר דהא הרמב"ן כ' ב"ב (דף נ"א) דאף באינה נו"נ אינה יכולה להפקיעה הפירות מהבעל דידו עדיף מידה והחולקין מ"מ בנו"נ יש לומר דסברו דרשותה הוי כרשות הבעל והוי כמגו להוציא מרשותו וגם נגד חזקה וכמו שכ' הש"ך ורק אם יש לה מגו וטענת דשלה הוא כיון דהוא תח"י ויש לה רשות לעצמה גם כן אינו חשוב להוציא אבל באומרת של פלוני הוי להוצי' ולכן כאן (סי' ס"ב) כיון דהבעל חי ורשותה היא רשות הבעל לא מהני מגו דהוי כלהוציא אבל בסי' (נ"ו) כיון דאיירי דמת הבעל ונפסק רשותה לעצמה ושוב אינה נו"נ שפיר נאמנת במגו אף דהוא במקום חזקה כיון דלא הוי להוציא דהא היא אומרת דמונח ברשות פלוני דידה הוא רשות של פלוני ולכך נאמנת במגו כיון דלא הוי להוציא מרשות יתומים דכבר נפסק רשות שהיה לבעלה כיון דמת ולא הוי נו"נ להיורשים ואף דהוי כלהוציא ממרא קמא מ"מ דעת כמה מחברים דרק להוציא ממש מרשות לא אמרינן מגו להוציא אבל להוציא ממר"ק אמרינן מגו אבל אם הבעל חי חשוב ידה כידו ולא מהני מגו באומרת של פלוני הוא. אולם כל האחרונים העלו דאף לומר של פלוני גם כן נאמנת במגו כמו דנאמנת לומר שלי הוא וגם די"ל דבבו"ש אמרינן אף מגו להוציא:

והנה הש"ך הביא דעת בעה"ת דדוקא באונות ושטרות יוצאות על שמה צריכה להביא ראיה אבל במטלטלין מהני תפיסת' ובתומים כ' דהש"ך לשיטתו דלא מהני מגו לכן יפה כ' דבה"ת חולק דדבריו שם הוא בשותף שיש בידו מטלטלין ואומר דלא שייך לעסק השותפות אם יש לו מגו דלהד"ם דנאמן וכ' דלא קשה מהא דאונות ושטרות יוצא על שם בן הנו"נ דאינו נאמן דדוקא אונות ושטרות דאין תפיסתו מחוורת אבל למה שכ' דביש לו מגו נאמן אם כן הא דכ' הרמ"ה דהוא הדין מטלטלין היינו בלית לה מגו אבל ביש לה מגו נאמנת במטלטלין דשייך מגו ואין כאן מחלוקת כלל בין רמ"ה ובעה"ת. ודבריו נפלאים מאד הא להדיא מבואר בבעה"ת (שער נ"א ח"ח) משם ר' נתן בר' מאיר ז"ל וז"ל וקיי"ל כרב הלכך א' מאחין שהיה נו"נ בתוך הבית וכן האשה וכן הבן בנכסי אב אם יש מטלטלין בידם וטוענין שלנו הן שנתנו לנו או אתה נתת לי אפילו לא הוחזקו מעולם בנכסים נאמנים דדוקא אונות ושטרות שהממון הוא ביד אחרים ואין תפיסת השטר מהני להיות הממון אלא יהיה הממון של בעליהם והשטרות גרירי אחריהם שהרי ודאי כדאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא ודאי יחזיר השטרות בחזקת תפיסת הבית עכ"ד. הרי מבואר לפנינו דאף בלא מגו נאמן במטלטלין ואין צריך להביא ראיה. ובאמת גם דעת רבינו יונה מפורש דרק באונות ושטרות הואיל דלא יש הממון ת"י לכך עליה להביא ראיה אבל במטלטלין שהם ת"י ממש אין צריך להביא ראיה מובא דבריו ברדב"ז (סי' פ"ח) ובתשובת בני אהרן (סי' נ"ד) וז"ל על הא דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ואתקיף לה ר"פ וסלקא לה בקושיא ואפ"ה הלכתא דעל האחין להביא ראיה וכ' דטעמו של דבר דכי אמרינן עליו הראיה משום סתמא דמלתא כשהוא מלוה משלו להודיע הדבר לעדים מתוך שהוחזק כל מה שיש לו הוא משל שותפות ואלו היה טוען בשעת הלואה בפני שנים שהמעות הם משלו ודאי היה נאמן כיון שהוא מוחזק בממון ואפילו לרב דוקא באונות ושטרות פליגי דבשעת טענתו הממון ביד אחרים וכבר הוא חוץ לרשותו בחזקת תפיסת הבית אבל כשמת אין היתומים יודעים במילי דאביהן להבי' עדים שהזמין הלכך הרי הממון בחזקתו וטוענין אם היה אביהן קיים היה מביא עדים שהממון שלו מפני שהשטרות בחזקתן עיי"ש ומבואר דחולק על הרמ"ה הנז' וכן כ' שם בס' בני אהרן דר"י חולק. ובכנה"ג כ' דיכול לומר קים לי כבעה"ת. וראיתי בבית מאיר (סי' פ"ה סי"ב) דכ' דכדעת בעה"ת הוא דעת ר"ת שבתוס' כתובות (דף פ"ח) וכ' דצ"ע קצת אם לא תוכל לומר קים לי ובאמת ר"ת סובר דדוקא באלמנה לית לה חזקה דמורית היתירא ולא בא"א ובזה כל הפוסקים חולקין עליו וגם לדבריו באלמנה אינו מבואר דבמטלטלין סובר דנאמנת וכן באחד מן האחין אולם כיון דדעת רבינו יונה ג"כ כדעת בעה"ת דבמטלטלין מהני חזקתן ורק באונות ושטרות עליהן להביא ראיה יש לומר דיכולין לומר קים לי.

וראיתי בכנה"ג מהדו"ב (סי' ס"ב) דמתמה על מהר"ם אלשיך דפוסק בפשיטות כבעה"ת אחר שהרמ"ה והש"ע חולקין וכ' להמליץ בעדו דדברי הרמ"ה הם דוקא באשה דבאשה הנו"נ אף במטלטלין עליה להביא ראיה אבל באחד מן האחין יודה לבעה"ת ובעה"ת יודה לדברי רמ"ה באשה דלכ"ע באחין מטלטלין עדיף ובאשה הנו"נ אף במטלטלין עליה להביא ראיה והרוא' בבעה"ת ירא' דכייל שלשתן יחד אחד מן האחין וכן הבן בנכסי אב אם יש מטלטלין בידם וטוען שלנו הן נאמנים. וכן הרמ"ה אינו מחלק כלל בין אשה לאחד מן האחין דהא כל חילו דהרמ"ה דבמטלטלין גם כן עליו להביא ראיה הוא כמו שכ' בחידושיו וז"ל דהשתא היכא דנפיק שטרא על שמיה קאמרינן דעליו להביא ראיה היכא דליכא שטרא על שמיה לכ"ש ועוד אי אמרת דכי קאי ממונא ברשותיה הממע"ה אלמא כל מאי דקאי ברשותיה בחזקתיה קאי אם כן כי יוצאות השטרות על שמו נמי אמאי עליו להביא ראיה כיון דהאי ממונא דאונות ושטרות כי הוי קאי ברשותיה בחזקתיה הוי קאי השתא דזבין ביה קרקע על שמיה ונפיק שטרא על שמיה מגרע גרע אלא ודאי ש"מ דמעיקרא נמי קאי ממונא בחזקת אחין דאי הוי טעין מעיקרא שלו הן עליו להביא ראיה עכ"ל אם כן מה"ט אין לחלק כלל בין אשה הנו"נ לאחד מן האחין ועיין שם ברמ"ה דלא חיישינן כלל דגזל להדיא מתפיסת הבית ומכוון למיזבן לנפשיה אלא דחיישי' דהני חובות והני קרקעות דזבן אדעתא דתפיסת הבית הוא דזבינהו כשאר ממונא דהוי לתפיסת הבית והשתא הוא דקא מימלך למתפסינהו לנפשיה הלכך בזמנן יוצא לאחר שפסקו המו"מ הרי הוא כשאר אדם עיין שם ולדבריו עיקר הטעם דהכל הוא בחזקת תפיסת הבית ואף גוף הקרקע שקנה מחזקינן לתפיסת הבית אף דנכתב השטר על שמו אמרינן דלא אתכוין אז לגזול הממון ושיזכה לנפשיה בהקרקע אף אם קנה ממעות של תפיסת הבית דעל זה אין לנו ספק דאחזוקי אינשי בגזלן לא מחזקינן ואמרינן השתא הוא דאיתרעא וקנה אז לזכות בעד תפיסת הבית ועכשיו מימלך ורוצה לגזול לעצמו דאם היה לנו ספק רק על הממון אם נתחייב בהממון שלקח מתפיסת הבית לא היינו יכולין לדון דעליו להביא ראיה כיון דכבר זכה בהקרקע ונ"מ רק לחייבו בממון מספק אין בידינו לחייבו דאף בדברים שעשוים להשאיל דאינו נאמן לומר לקוח מ"מ דוקא אם אנו דנין על החפץ אבל לחייבו ממון אין אנו יכולין לחייבו יבו כמבואר מדברי תשובת רשב"א מובא ב"י וסמ"ע (סי' ע"ב ס"ק) ובאורים שם (ס"ק פ"ז) חקר דאף בעדי פקדון וראיה דאינו נאמן לומר לקוח היינו כשדנין על גוף החפץ ולא להוציא מעות וה"נ דכוותיה אף בנו"נ דקאי הנכסים בחזקת הבעל ותפיס' הבית היינו דהוי כאומן דאין לו חזקה וכמו שכ' הרמ"ה אם כן אם היינו אומרים דקנה הקרקע לעצמו וגזל הממון מן תפיסת הבית לא הי' לנו להוציא מחזקתו דהא באנו לחייבו ממון ולמה עליו להביא ראיה אלא ודאי דאנו דנין על גוף הקרקע דקנה בעד תפיס' הבית ועתה נמלך ורוצה להחזיק לעצמו וממילא על כרחך צריך לומ' דאף אם היינו באין לדון על הממון אז גם כן לא הי' נאמן לומר דשלו הוא:

ומה"ט יש לומר דהרבינו יונה אינו חולק על שיטת רמ"ה ומוד' גם כן כשבאין לדון על המטלטלין מחזיקינן גם כן בחזקת תפיסת הבית ודלא כמו שכ' הבני אהרן רק דסובר דאם היה אומר בעת שקנה הקרקע ועשה השטר לפני עדים שהמעות הוא שלו וקונה בעד עצמו שוב אין האחין יכולין להוציא מידו לומ' שנתחייב ממון כיון דאנו דנין עכשיו לחייבו ממון אבל אם דנין על הממון שבידו או מטלטלין יש לומר דא"נ אולם מלשון רבינו יונה שכ' דאם היה טוען בשעת הלואה בפני שנים שהמעות הם משלו ודאי היה נאמן כיון שהוא מוחזק בממון ובשטרות פליגי דבשעת טענתו הממון ביד אחרים וכבר הוא חוץ לרשותו בחזקת תפיסת הבית משמע דסובר דגם אם היו דנין על המעות אז היה נאמן כיון שהוא מוחזק ממש בממון וכמו שכ' הבעה"ת. עכ"פ ודאי לדעתם אין שום חילוק בין אשה הנו"נ לאחין שאחד נו"נ דלדעתם בכולן מטלטלין מוקמינן אחזקתיה שהוא ת"י ובאונות ושטרות שאין חזקתן מחוור שאין הגוף ת"י על הנו"נ להביא ראיה. ולדעת ר' יונה סגי אם מביא ראיה שאמר בפני עדים שהמעות הוא משלו ולדעת הרמ"ה לעולם מוקמינן הכל אחזקתיה דבעל ותפיסת הבית הן במטלטלין הן באונות ושטרות כיון דלא מחזקינן דגזל אז בשע' שקנה או שהלוה וקנה ולוה לצורך עצמו רק לצורך תפיסת הבית ועכשיו איתרעא ורוצה לגזול ודברי הכנה"ג צ"ע. וראיתי בתשובותיו של הכנה"ג ח"מ (ח"א סי' ל') שכ' ורבים וגדולים מהפוסקים סוברים דלא אסיקנא דעליו להביא ראיה אלא באונות ושטרות אבל בשאר מטלטלין על האחים להביא ראיה ועוד דל"א דעליו להביא ראיה אלא דוקא כשבשעת טענתו היו הנכסים ביד אחרים וכבר הם חוץ לרשותו אבל אם בשעת ההלואה היה טוען הנו"נ בפני שנים שהמעות משלו היה נאמן בודאי כיון שהוא מוחזק בממון כמו שנמצ' כתוב בתשובה לאחד מגדולים האחרונים בשם עליות דרבינו יונה עכ"ד ולא אדע לכלכל דברים האלה הא דא ודא אחת היא וטעמא דר"י הוא דנאמן במטלטלין וכשיטת הבעה"ת ורק באונות ושטרות דאין חזקתן מחוור הואיל דאין הממון ת"י לכך עליו להביא ראיה וכשהביא ראיה שאמר אז בזמן שהממון היה ת"י דשלו הן סגי אבל הכל מטעם זה דבמטלטלין אין צריך להביא ראיה ודלא כשיטת רמ"ה:

והש"ך (ס"ק י"ז) העלה דבמת הנו"נ דמודה רב דעל האחין להביא ראיה הוא דוקא באונות ושטרות היוצאין על שמו אבל במטלטלין על יורשיו להביא ראיה. ובאמת גם הרמ"ה ב"ב שם כ' משום דאיכא שטרות יוצאין על שמו ויש לומר דבמטלטלין אין חזקתן מהני להוציא מתפיסת הבית אולם ממ"ש דחומרא בעלמ' הוא דאחמירו רבנן דיכול לאיתויי ראיה איתמי דידיה לא אחמירו רבנן משמע דעתו דאף במטלטלין כשמת על האחין להביא ראיה ובפרט כיון דדעת בה"ת ור' יונה דבמטלטלין לעולם בחזק' המוחזק א"כ ודאי אין להוציא מיתומים:

והיכא דקנה הנו"נ קרקע או מטלטלין לאחר שפסק משאו ומתנו ונסתלק מלהיות נו"נ ואיכא סהדי דהאי ממונא גופיה הוה שכיח גביה בעוד שהיה נו"נ תוך הבית אף דאם המעות היה בעין היינו מוציאין מידו ועליו להביא ראיה כמו שכ' הרמ"ה מ"מ נראה דבזה מודה הרמ"ה דאם קנה בעד המעות או הלוה לאחרים דאין מוציאין מידו דיש לומר דוקא אם המעות או המטלטלין בעין ואנו דנין עליהן בזה דנין אחר חזקתיה ורוב ומצוי דכיון שראו הממון בעודו היה נושא ונותן אע"ג דעכשיו נסתלק מ"מ נשארו בחזקתיה אבל אם הוציאן וקנה על שמו כיון דנסתלק מלהיות נושא ונותן חשוב כשולח יד וגזלן ואנו דנין רק על הממון להוציא מידו אבל עיקר הקנין וההלואה שייך לו לבדו בזה יש לומר דדומה לדברי תשובת הרשב"א הנז' דחזקה דמעיקרא לא מהני להוציא ממון כיון דלא דנו אז על המעות אף דראו עדים הני זוזי גופיה אצלו אז מ"מ כל זמן שלא דנו וטענו האחין על זה לא החזקנו בבירור שהוא מתפיסת הבית דלא הוי צריך דאפשר ידעו. האחין דשלו הוא ועכשיו כשבאו לדון אנו דנין רק לחייבו ממון ולא אלם החזקה הזאת שהמעות היה מתפיסת הבית להוציא ממון ועל האחין להביא ראיה ואף להחולקים על הרשב"א בדברים העשוין להשאיל דמוציאין ממון שם היה עכ"פ חזקת מרא קמא לכן נגרר אחריו לחייבו בממון מה שאין כן כאן לא הוי חזקת מרא קמא רק כל זמן שחי עליו לברר מצד חומרא כמו שכ' הראשונים הנז' ובמת אין מוציאין מיורשיו ודאי לא אלם החזקה הזאת דהממון שראו סהדי בעודו היה נושא ונותן דנאמר אף אחר שנסתלק מלהיות נושא ונותן דעליו להביא ראיה רק כל זמן שאנו דנין על הני זוזי אבל לחייבו ממון כ"ע מודים דהממע"ה:

ומהאי טעמא נראה דבנושא ונותן אם החזיר הנפקד להאשה דאינו חייב לשלם לבעל אף דלכתחילה צריך להחזיר להבעל דלא כמו דנראה מתשובת הריב"ש מובא ברמ"א אה"ע (סי' פ"ו) וכבר תמהו שם על זה בח"מ ובב"ש. ובאמת גם בתשב"ץ (ח"א סי' נ"ט) דנשאל שם גם כן באותו נידון דנשאל עליו הריב"ש ז"ל תמה על זה וכ' דהאיך אפשר לומר דאם אונות ושטרות יוצאין על שמה מחזיקין אותה בחזקת של בעל ואם הפקידה ביד אחרים יהיו בחזקתה אין אלו אלא דברי תימא והראיה שהביא הריב"ש מדברי רמב"ם אינו ראיה דהוא איירי באינה נו"נ אבל בנו"נ דאחר כך יקחם הבעל ואפוכי מטרתא למה לי. וכבר נחלקו בזה אחר כך המבי"ט והב"י ז"ל כמבואר במבי"ט (סי' רמ"ב) דדעתו גם כן דבנו"נ אין להחזיר בשום אופן ליד האשה והב"י בתשובת אבקת רוכל (סי' קס"ד) פוסק כדברי הריב"ש וסובר גם כן בדעת הרמב"ם דאין לחלק בין נו"נ ואינה נו"נ וכמו באינה נו"נ דמחזקינן הנכסים שבידה בחזקת נכסי מלוג שהבעל יאכל רק הפירות כן בנו"נ גם כן אם מת הבעל יחזיר לאשה. והדברי' מתמיהי' הא דעת כל הראשוני' בפירוש דבנו"נ בחזקת הבעל הם לגמרי ואיך נלמוד מסתימות דברי הרמב"ם להיפך ובש"ע לא פסק הב"י בזה רק הרמ"א הביא דברי הריב"ש בשם י"א ובל"ס לדינא קיי"ל כדברי התשב"ץ והמבי"ט. אולם מ"מ אם החזיר הנפקד ליד האשה והבעל אינו יכול להוציא מידו או אף אחר מות הבעל אם החזיר ליד האשה ויורשי בעל אינם יכולים להוציא מידו פטור הנפקד דאף דבחזקת הבעל קאי הנכסים מ"מ על זמן שלא דנו על זה ואחר כך באין לדון להוציא מיד הנפקד שפשע במה שהחזיר ליד האשה הממע"ה ודומה במכ"ש מדברי תשובת רשב"א הנז' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כשלא דנו על עיקר הדבר רק להוציא ממון אמרינן הממע"ה וה"נ דכוותי' ועיין מה שכ' לקמן בדינים השייכים (לסי' ע"ב) בדברי התשובות רשב"א הנז':

ועיין רמ"א אה"ע (סי' פ"ו) בקבל פקדון מאשה שאינה נו"נ בתוך הבית דהדין הוא דיחזיר לאשה מיהו אם החזיר לבעל פטור הנפקד ובב"ש שם כ' דלדעת רמב"ם המעות הם בתורת נ"מ ולשאר פוסקים במעות טמונים יכול הבעל להחזיק בהם ולומר שלי הם לגמרי מיהו יש לדמות להא דמבואר (סי' נ"ח) בשליח שפרע ולא לקח השטר חוב דהשליח יתבע את המלוה ה"נ יכולה לתבוע להנפקד והנפקד יתבע את בעלה מיהו יש לומר אע"ג כשהוא בידה יכולה לומר במתנה ניתן לה והם בתורת נ"מ מ"מ אם החזיר לו פטור ולא כ' טעם בדבר. ובס' נתיבות המשפט הספרדי ז"ל כ' בצריך להחזיר לאשה ולא לבעל חייב הנפקד לשלם מדין פושע ומזיק ואאמ"ו ז"ל בד"ח דיני כתובה (סי' ט"ז) כ' כיון דהוי כדררא דממונ' דהא מהני תפיסת הבעל לכך אינו חייב הנפקד לשלם כיון דיש ס' בדבר אם שלה הוא או של בעל ומהני תפיסתו כמו דמהני תפיסת הבעל. ויש לדון בזה למה שכ' לעיל דיני דיינים (סי' ל"ב) להוכיח דאף היכא דמהני תפיסת הבע"ד מ"מ אם אחר התפיסהו הוי כמזיק כיון דהדין הוא הממע"ה ואין הב"ד יכולין לחייבו דנין אותו כמזיק ומה"ט דעת התומים שם בטעה הדיין במקום שהוא תיקו בש"ס אם כבר גבה דמהני תפיסתו חייב הדיין לשלם עיין שם שסלקתי ממנו השגות הנתיבות שם וה"נ דכוותיה אף דאם תקף הבעל אין מוציאין מידו מ"מ כשהחזיר לו הנפקד הוי כפושע ומזיק. ומה שכ' הב"ש והנ"מ לדמות לדין (דסי' נ"ח) י"ל כיון דהבעל טוען דשלו הוא תופס ויש לו טענה בגוף הדבר שהוא שלו בזה גם שם (בסי' נ"ח) אינו חייב לשלם וכמו שכתבו שם האחרונים ועיין מה שכ' לעיל (סי' מ"ג) בדין זה בארוכה לצדד דפטור הנפקד בכה"ג וה"נ דכוותיה יכול הבעל לומר מה איכפת לי בפסידך שאתה חייב לשלם כיון שאני מציל את שלי והנפקד למה לא יהיה חייב לשלם. אולם עפ"י דברי תשובת רשב"א הנז' י"ל דחזקתה של האשה על מה שהוא בידה אף דיד הבעל כידה ולדעת הרמב"ם וסייעתו יכול להחזיר אף לבעל דממון הנמצא ביד אשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירות ואף לשאר פוסקים מ"מ כיון דאין חזקת האשה ברורה אין מוציאין ממון מיד הנפקד אם החזיר להבעל:

ויש להתבונן למה שכ' תוס' ורא"ש דאם תקף הבעל אין מוציאין מידו אם מהני תפיסת האשה בהחזרה דאם הטעם הוא משום דהוי דררא דממונא ומהני תפיסת הבעל אם כן כיון דהוי הספק לפנינו מהני התפיסה של האשה בהחזרה והא דהביאו התוס' ראיה מלוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום אף די"ל שם הוי כתפיס' ברשות כיון דהלוה לו ולקח הממון ברשות וכיון דליכא עליו טענה רק שעבוד בזה י"ל דלכך מוקמינן על החזקה של הבעל דאינו חייב כיון דהספק בחיובו מה שאין כן כשהממון הוא ביד האשה והבעל תופס מאתה י"ל דלא מהני על כרחך דתוס' סבירא להו דאין לחלק בזה כיון דהתפיסה הוא לאחר שנולד הספק וכמו דשם לא מהני המכירה וההלואה שישתעבד ועל כרחך דמהני תפיסת הבעל כמו כן מהני תפיסה בעל כרחו גם כן ושם קתני בברייתא לוה מן האשה וגרשה אין להן עליו כלום משמע קצת דלא יש שום טו"מ נגדו והבעל נאמן ואף תפיסת האשה בהחזרה לא מהני אולם ברא"ש שם כתוב במעות שאינן טמונים אפי' תקף הבעל האשה מוציאה מידו בב"ד אבל במעות טמונין אם תקף אין מוציאין משמע דרק בב"ד אין מוציאין אבל אם תפסה מעצמה בהחזרה אין מוציאין שוב מידה וכן כ' בספר הפלאה (סי' פ' סק"ט) דמהני תפיסה בהחזרה דליכא חזקה לא לבעל ולא לאשה והיכא דקיימו זוזי ליקום עיין שם ואם כן ודאי בזה י"ל דאם החזיר הנפקד לאשה דאינו חייב לשלם:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה