אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה · סימן לב
אם כתב ידם יוצא ממקום אחר כתוב בש"ע (סי' מ"ו) א"נ בשום דבר שיאמרו לבטל השטר חוץ מלומר בפנינו מסר מודעה ודעת הסמ"ע דלאו דוקא דבתנאי נאמנים כמו שכתב הש"ע (סי' פ"ב) דעדי השטר נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפי' אם כתב ידם יוצא ממ"א והש"ך העלה דאינן נאמנין לומר שהי' על תנאי והניח דברי הש"ע בצ"ע. ולענ"ד יש לומר בדעת המחבר שכ' בדקדוק גדול דכאן כתב אינן נאמנין בשום דבר שיאמרו לבטל השטר חוץ ממודעה וכל דברי הש"ע כאן הוא שבשעה שהעידו עדותן השניה יצאו לבטל השטר מעיקרא דעכשיו כבר נתבטל השט' מכל וכל כמו אנוסים היינו ומודעה כן נמי תנאי ולא ראינו שנתקיי' ואף דבשעה שחתמו היה מקום שיתקיים השטר בקיום התנאי מ"מ עכשיו שלא נתקיים כבר נתבטל מעיקרא ואיירי בתנאי שכבר עבר הזמן וכבר נתבטל המעשה. מה שאין כן לקמן (סי' פ"ב) כתב סתם שנעשה על תנאי ואיירי בתנאי שעדיין אפשר שיקיים המלוה התנאי ובאין לדון עכשיו שזה תובע ממונו בשטר שבידו והלוה טוען שיש לו עליו חיוב שיקיים התנאי ואינו חייב לפרוע עד שיקיים התנאי ואיירי שיש עדיין ביד המלוה לקיים התנאי בזה נאמנים ונפטר הלוה היינו כל זמן שלא יקיים התנאי. וסברא הזאת לחלק בין תנאי שכבר עבר הזמן לתנאי שעדיין ביד המלוה לקיים ראיתי בתשובת הר"י מיגא"ש ז"ל (סי' קכ"ג) וז"ל שיש לנו בזה סברא חדשנו אותה במה שאמר התלמוד עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים והוא שדקדקנו בחוזק העיון שזה המאמר הוא דוקא באין כתב ידם יממ"א אבל אם יוצא ממ"א אינם נאמני' ואנחנו סומכין על סברא זו שנראית לנו אם היות שלא ראינו מי שקדם מהמפרשי' ז"ל שיסבור סברא זו ואינו מחלק בקאמר זה החילוק עכ"ז בזה התנאי ביחוד אפילו אם הי' כתב ידם יממ"א הוא תנאי קיים ועדותן בו עדות לפי שלא אמרנו אנחנו דהיכא דכ"י יממ"א אין שומעין להעדי' במה שאומרי' תנאי היו דברינו אלא אם היתה עדות' בתנאי עוקרת עדות הראשונה מעיקרא באותו התנאי שהם מעידי' בו עתה דומיא דאמנה ומודעה וקטנים ופסולי עדות וכל המאמרי' שקדמו בענין זה אבל אם היה שבעת שהם מעידים עדותם השני' אין עדותם הראשונה נעקרת מעיקרא בתנאי זה שבעת שהעידו לא קדם אז בבית למכור או להשכין לגוי באופן שתהיה העדות של התנאי מבטלת המתנה מיד אבל היה באפשר שיתקיים התנאי ותהי' המתנה קיימת עדותן עדות אף בכ"י יממ"א וכשיתברר שראובן זה עבר על התנאי ומשכנו אצל גוי בטלה המתנה כפי מה שהעידו העדים עכ"ל הטרחתי להעתיק כל לשונו כי הוא שיטה חדשה להכריע בין מחלוקת הגאונים ז"ל:
ועיין בלשון ר"י מיגאש ז"ל בש"מ כתובות (דף י"ט) דשם כתב דתנאי ומודעה בכ"י יוצא ממ"א א"נ וכשיטת הפוסקים שקבצם כעמיר גורנה הש"ך ז"ל (ס"ק קי"ז) דגם במודעה אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממ"א משום דלמעקר סהדותייהו קא אתו ומכי חתמו על השטר נעש' כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ובל"ס שם קאי הר"י מיגאש ז"ל בתנאי שכבר אין סיפק ביד המלוה לקיים דעקרו לסהדותייהו מעיקרא וזה דומה למודעה דברינו אבל היכא דעיקר הדו"ד הוא אם מוטל עליו לקיים התנאי וכשמעידין עדות השניה עדיין סיפק בידו לקיים התנאי בזה נאמנים אף בכ"י יממ"א. וגירסתו היה בש"ס דא"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ובש"מ שם משם ר' יונה ז"ל גרסו קיימו שטרייכו דסובר דא"נ כשכ"י יוצא ממ"א ולגירסתינו קיימו תנאייכו היינו דאף בכ"י יממ"א גם כן נאמנים רק אם כי אתו לדינא יש עדיין ביד המלוה לקיים התנאי דאז לא עקרו בהגדה השניה הגדה הראשונה אבל כשכבר עבר הזמן ולדברי הגדה השני' נתבטל השטר לגמרי בזה אינן נאמנין וכן כתב עוד הר"י מיגאש ז"ל (סי' קס"ז) דכל היכא דבעת שהעידו בתנאי אינם עוקרים עדותן מעיקרא ואינה בטלה לשעתא אעפ"י שתבטל לאחר זמן הם נאמנים בזה אף בכ"י יממ"א עיין שם בדבריו ואם כן יש להעמיס שכן הוא הכרעת המחבר מרן הב"י ז"ל (ובסי' מ"ו) קאי על תנאי שכבר נתבטל וכמו מודעה ופסולי עדות דעוקרים לשטר מעיקרא ובזה אף בתנאי כיון דאיגלאי למפרע שלא נתקיים התנאי עקרו בעדותן השניה לשטר לגמרי ואינן נאמנין ובסי' (פ"ב) אף דבתחילה לענין טענת הלוה בליכא עדים כ' על תנאי שאומר הלוה אם אקיימנו אפטור וקיימתיו מ"מ בסוף דבריו שכתב ואם יש ללוה עדים דעדים עצמם נאמנין אף בכ"י יממ"א יש לומר הכוונה על תנאי שעדיין יש ביד המלוה לקיים או אם הלוה יקיימנו ואף שהוא דוחק לחלק בין השוים דבאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים אף אם בדברי' דנתבטל השטר מיד ובכתב ידם יממ"א אינו נאמן רק דוקא בתנאי שאינם עוקרים עדותן מעיקרא ואינה בטילה לשעתא מ"מ יש לומר דמרן הב"י סמך את עצמו בזה על מה שכ' (סי' מ"ו):
וראיתי בתומים (ס"ק מ"ו) שהביא דברי רדב"ז [והוא ח"ג סי' תקח"י] שכתב דאם העידו דכבר עבר זמן המוגבל לקיום התנאי דתו אינן נאמנין כיון דמבטלין השטר לגמרי ואינן נאמנין בכ"י יממ"א וכ' עליו אבל אני לא מצאתי בשום מחבר לחלוק בכך והרי לפנינו דעת חד מקמאי תלמידו של הרי"ף ז"ל דסובר כן לחלק:
עוד כתב התומים שם למה שכ' הר"ן כתובות הא דאמנה אינן נאמנין דהוי עולה ובתנאי נאמנים וכתב דתנאי הוא תלוי בדעת המלוה ואם ירצה לקיים מוכרח לשלם ולכך ניתן לכתוב ומות' אבל באמנה אם לא ירצה הלוה ליקח ההלואה אין בשטר ממש וכת' לדון דאם התנאי תלוי בהלוה שאם יעשה כך יתחייב ואם לא יעשה לא יתחייב הוי כמו אמנה דביד הלוה שלא יתחייב אבל אם התנאי היה על הלוה שאם יעשה כך שיפטור מחובו גם כן מותר דהא עכ"פ מתחיל' חל שעבודו של שטר קוד' שקיים תנאו וכן מוכח מדברי בעה"ת שכ' תנאי כזו דנאמנים וכן מבואר (סי' פ"ב) בטוש"ע שכ' טענות הלוה שהיה על תנאי שאם אקיימנו אפטור וקיימתיו ואח"כ כתב ואם יש ללוה עדים כו' ואפילו עדי השטר נאמנים. אולם למ"ש לעיל דיש לומר בכתב ידם יוצא ממקום אחר הוא דוקא תנאי דאינו מבטל מהשתא השטר יש לומר דאיירי בתנאי שמוטל על המלוה ועיין שם בש"ך (ס"ק ל"ג) דכתב דאיירי בתנאי שעל הלוה לקיים בקו"ע. ובאמת אם דברי הר"ן יהיה בדקדוק דדוקא בתנאי שתלוי ביד המלוה לא הוי עולה הואיל דחל שעבודא דהשתא בע"כ של הלוה מה שאין כן בתנאי שתלוי ביד הלוה דהוי עולה לא אבין לחלק בין תנאי שהוא בקום ועשה לשב ואל תעשה ועיין בס' הפלא' כתובות שם כנראה מדבריו דס"ל דלדעת הר"ן בכל תנאי שתלוי בלוה הוי עולה ואינו נאמן והקשה מש"ע (סי' פ"ב) כנ"ל והדברים קשים לומר ולפרש דבתנאי שתלוי ביד הלוה דומה לאמנה:
לכן מתוך הדוחק נ"ל לפרש דברי הר"ן באופן אחר דלאו דוקא נקט הר"ן בע"כ דלוה שהרי בידו של מלוה לקיים תנאו ועיקר הסברא לחלק בין אמנה לתנאי הוא דבאמנה אף דכ' הר"ן לעיל דאיירי שמשעבד הלוה נכסיו לכשילוה מעכשיו מ"מ כיון דביד הלוה שלא ילוה אם כן נתבטל מעיקרא השטר ולא הוי מתחיל שום שעבוד מה שאין כן בתנאי כיון שביד המלוה לקיים התנאי בע"כ דלוה ודאי לא הוי עולה דעכ"פ יש שעבוד אולם אף בתנאי התלוי ביד הלוה מ"מ יש על ידי שטר זה חוב על הלוה דנתחייב לו רק שיכול לפטור את עצמו מחובו אם יקיים תנאו הן בתנאי שב ואל תעשה שלא יעבור הלוה ויהיה מוכרח להיות בשב ואל תעשה והן בתנאי קום ועשה יהיה הלוה מוכרח לקיים התנאי והוי התנאי כפרעון חוב שבזה יפקע שעבודו לכן כיון שאין התנאי בגוף ההלוא' והתנאי הוא כדבר אחר אבל החיוב הוא בבירור רק שיש ביד הלו' להפקיע חיובו בקיום התנאי אבל עכ"פ נשתעבד הלוה בחיוב ברור בשטר זה או לשלם או לקיים התנאי לכן לא הוי עולה ורשאין העדי' לכתוב מה שאין כן באמנה לא יש למלוה על הלוה עדיין שום חיוב עליו רק אם ילוה ממנו לכך הוי עולה דאינו עושה שום חיוב מהשתא בבירור על הלוה:
והנה דברי הר"ן אמורים לשיטתו דסובר דעדים נאמנים לומר תנאי אף בכ"י יממ"א והיינו דלא חשבינן לה לסהדותייהו שחותמין בשטר בסתם כאלו כתבו בפירוש שנעשה אותה מעשה בלי שום תנאי בזה אף דאם אינם לפנינו להעיד על התנאי מוציאין מיד הלוה מ"מ רשאין לכתוב ולא הוי עולה כיון דעכ"פ עושה השטר השעבוד וחיוב על הלוה רק שיכול להפקיע חיובו בקיום התנאי ואינו דומה לאמנה ולקמן בהשגתו על דברי הרמב"ן דכ' להכריע דאינן נאמנין בכ"י יממ"א שפיר הקשה דאי לא מהימני משום דהוו להו חוזרין ומגידין על כרחך דס"ל דחשבינן לה לסהדותייהו קמא כאלו כתבו בפירוש שנעשה בלי תנאי ואי הכי אפילו אין כ"י יממ"א ל"ל להימנינהו דהא משוו נפשייהו רשעים ולא דמי לאנוסים מחמ' נפשות דבכתב ידן יממ"א אינם נאמנים ובא"י ממ"א נאמני' דהתם נהי דהוו חוזרין ומגידין מ"מ לא משוו נפשייהו רשעים אבל הכא אי קרית להו חוזרין ומגידין הא משוו נפשייהו רשעים אלא ודאי דאף בכ"י יממ"א לא חשבינן לחוזרין ומגידין דלא הוי עדו' הראשון כאלו נתפרש בו שלא היה בו תנאי לכך השתא מילתא אחריתי מסהדי ומהימני אף בכ"י יוצא ממ"א ועולה לא הוי כמו אמנה משום דעכ"פ השטר הועיל מהשתא לחיוב או ממון או קיום התנאי. ועפי"ז אינו מובן דברי הש"ך (ס"ק ק"י) דמשיג על דברי הרמ"א דאם כ' בהשטר אנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בהשטר דאינן יכולין לומר תנאי דהוי חוזרין ומגידין והש"ך כ' אף דדעת רי"ר כן מ"מ הבעה"ת חולק וכתב דלכאורה באין כתב ידם יוצא ממקום אחר למה לא יהיו נאמנים במגו ואין לומר כיון דמפורש שלא הי' תנאי דמי לאמנה דמשוו נפשייהו רשעים דהא בתנאי שעבודא חל במקצת ולא דמי לאמנה כמו שכ' הר"ן הא אדרבה מדברי הר"ן דמשיג על הרמב"ן מבואר דעיקר הטעם דתנאי הוי מלתא אחריתי ול"ה חוזרין ומגידין הואיל דמסתמא לא הוו כמעידין בפירוש דנעשה בלי שום תנאי ועל זה כוונתו אף דלא הוי ככתוב בפירוש מ"מ למה לא יהיה עולה כמו אמנה הואיל דשעבודו חייל במקצת אינו דומה לאמנה אבל אם כתבו בפירוש שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהיה בו תנאי דמי לאמנה וכמו שכ' הש"ך בסוף דבריו ולא ידעתי למה כ' ומ"מ לדינא צריך עיון הא הדברים מוכרחים לומר כן בדברי הר"ן:
אך יש לומר דכוונת הש"ך למה שהעלה הוא כדעת הרמב"ן וסייעתו דבכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמני' העדים לומר תנאי היה דברינו דהוו חוזרין ומגידין ועל כרחך דס"ל אף דמסתמא הוי בלא תנאי מ"מ תנאי מילתא אחריתי וכשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים במגו אם אמרו תוכד"ד יהיה מאיזה טעם שיהיה צריך לחלק מאמנה לכך יש לומר דס"ל דאף בכתב בפירוש בלי תנאי מ"מ לא משוו נפשייהו רשעים. ובתומים כתב דבעה"ת אינו חולק על רבינו ירוחם רק היכא דכ' ביה דלא הוי שיור וזה הוי כמו סתם והוי כמו מוקדם דנאמנים לומר ע"ז חתמנו ועל זה לא חתמנו ואמרינן דלא דייקו לחתום על כל מה שנכתב ונאמנים באין כ"י יממ"א ובכ"י יממ"א אמרינן חזקה דאכולה מלתא חתמו אבל אם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא כמו שכתב הרמ"א הרי אמרו בפירוש דחתמו אכולי מלתא הוי כמו אם כתב ידם יוצא ממ"א דא"נ. אולם בתשובת הרשב"א (ח"ד סי' רל"ו) מבואר להדיא אף בלא כתבו ואנן סהדי מסהדינן בלא שום תנאי ושיור רק כתבו סתם בלא שום תנאי ושיור בעולם ואין כ"י יממ"א דא"נ וכתב ויותר הוא זה משטר אמנה כי יותר אלו מכחישים לגמרי ומשימים עצמם רשעים ומעידין עדות שקר שכבר העידו שהי' דבריהם בלי שום תנאי ואם כן עכשיו שאמרו תנאי עדות שקר מעידים בעצמם עכ"ל וידוע דדעת הרשב"א הוא כדעת הסוברים דבכ"י יוצא ממ"א א"נ לומר תנאי רק באין כתב ידם יממ"א ומ"מ דעתו כשכתבו בשטר בלי שום תנאי ושיור אינם נאמנים. אף אם לא כתבו אנן מסהדינן על זה מ"מ הוי כחוזרין ומגידין כשאמרו תנאי היה בדבר. והנה לדעת הרמב"ן וסייעתו דבכ"י יממ"א א"נ נשאר קושית הר"ן ז"ל דלמה לא הוו חוזרין ומגידין ומ"ש תנאי ומ"ש אמנה ובספר הפלאה כ' דאם נאמר דתנאי מלתא אחריתי הוא ונאמנין אף בכתב ידם יממ"א לא הוי עולה דיכולין לכתוב וליתן ביד הלוה שהיה על תנאי ולא יבא מזה ריעותא אף אם כתב ידם יממ"א ולא גרע ממודעה דכ' הר"ן דניתן לכתוב ולמסור ביד המוכר. ולא נראה כן דהא הר"ן כ' דבמודעה הוי כלא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסין היינו מחמת נפשות והחילוק מבואר בש"מ שם משום דשטר מודעה ניתן לכתוב עכשיו וכדאמרינן מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו וכיון דיכולין לכתוב אפילו מזמן הראשון כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא מה שאין כן בתנאי לא ניתן לכתוב ואם יכתבו ללוה לאו תורת שטר עליו לבטל השטר שכתבו ולא הזכירו התנאי והוי מפי כתבם. ויש לומר לדעת רמב"ן וסייעתו דאמנה נודע לכל שהוא עולה ותנאי אם אין הלוה מקפיד בדבר ואינו מצוה לכתוב התנאי ומאמין למלוה בזה ליכא איסור דתנאי מילתא אחריתי הוא ועיין ש"מ ב"ב שבסוף ספר הרמ"ה (דף קנ"ד) שכ' דוקא באמנה אינם נאמנים אף במגו שהכל יודעים מן הדעת שזו להעיד על דברים שאינם אמת אבל לא מי שאינו יודע להזהר בכל הדקדוקים נעשה רשע דקיי"ל תנאי היה דברינו נאמנים במקום מגו ואע"ג דודאי שלא כהוגן עשו כשהעידו על הלואה או על המכר סתם ולא פירשו בשטר את התנאי שהיה בפניהם שהרי המלוה יגבה בו אעפ"י שלא נתקיים אם יצא כתב ידם ממ"א אינם נאמנים או מייתי סהדי או אזלי למדה"י עיין שם ומבואר מדבריו דבאמת איסור יש על העדים שיחתמו סתם בשטר הנעשה על תנאי רק דלא נעשה רשע בזה שאין דבר זה ידוע לכל מן הדעת כמו אמנה:
ובנתיבות כתוב לדינא דאם צוה הלוה לכתוב בשטר התנאי נאמנים לומר תנאי אף בכתב ידם יממ"א דדוקא באנוסים היינו דלא נתקן על זה שטר א"נ מה שאין כאן תנאי הוי כמו שובר וכשנכתב בצווי המלוה יש תורת שטר עליו וכיון דבידם לכתוב שטר קודם לזמן המכר ולכתוב בו שנעשה על תנאי וכיון שהתנאי ניתן לכתוב בהשטר ובידם לעשות הגדתן שבשטר שלא נזכר בו התנאי לחוזר ומגיד לכך אף שלא כתבו לא הוי כחוזרין ומגידין ומיישב בזה דברי מהרש"ך ז"ל שרמז עליו הש"ך (ס"ק קי"ב) ושם כתב בעדים שהעידו שלא מכר כי אם ע"ד לעלות לא"י עדותן זה הוא בשטר לא מקרי חוזר ומגיד והמל"מ (פ"ג) מעדות תמה על זה דמה לנו אם עדותן בשטר או בעל פה כיון שקדם השטר הראשון שחתמו הם בעצמם ונעשה כמו שנחקרה כל שחתמו עצמם אחר כך ההיפך הוי חוזר ומגיד. וכ' הוא כיון דהתנאי ניתן לכתוב בשטר לא הוי חוזר ומגיד עיין שם בדבריו ואפילו אם המלוה לא אמר שיכתבו שטר בפני עצמם ולמסרו ללוה רק שאמר שיכתבו התנאי ולא הוי רק כאומר כתבו מ"מ כיון שהכתיבה היה בצווי המלוה לא הוי מפי כתבם. ולפי זה היה מהראוי שיהיו נאמנים לגמרי ולא יהיה רק כתרי ותרי כמו במודעה וכן כתב להדיא הנתיבו' ליישב דעת הש"ע כיון דניתן לכתוב. ולא כן מבואר בדברי מהרש"ך שהעתיק דבריו ראיתי בספר בתי כהונה (ח"א סי' כ"א) ושם היה הנידון שכ' בשטר שביד הלוקח בלי שום שיור ותנאי הן בעל פה והן בשטר והעדים נתנו כתוב וחתום ביד המוכר שטר מכר ושלא מכר כי אם ע"ד לעלות וכתב אע"ג דבכתב בשטר בלי שום שיור ותנאי הושוו הפוסקים שאינם נאמנים לומר תנאי מ"מ כיון שמה שמעידין שאמר בשעת מכר שלא מכר כי אם ע"ד לעלות זה הוא בשטר לא מקרי חוזר ומגיד אלא חשיב כתרי ותרי דעלמא וכל היכא דאיכא ב' כיתות המכחישו' אמרינן אוקי אחזקה הכי נמי הנך תרתי סהדי שטר דמכחישו אהדדי אוקי שטרא בהדי שטרא וארע' בחזקת מרא קמא עכ"ד הרי מבואר דלא אתי עלה מטעם זה ואף לדבריו לא הוי רק כתרי נגד תרי:
ומ"ש הנתיבות לדמות לדברי הר"ן גבי מודעא אין הנידון דומ' דשם בלתי באפשרות לעשות באופן אחר דלא יוכלו להזכי' שום דבר בהשטר וניתן לכתוב שמסר קודם לכן המודעא לכך נאמנים ולא הוי חוזר ומגיד וכמאן דכתוב דמי ואתי שטר ומרע לשטר מה שאין כן בתנאי דיכולין לכתוב בשטר אחד וכשכתבו ולא הזכירו התנאי הוי כחוזרין ומגידין. ובספר בתי כהונה שם כתוב בארוכה בדעת המרש"ך דדוקא כשמזכירין העדים בעדותן האחרונה עדות הראשון הוי חוזר ומגיד אבל כשאין מזכירין עדות הראשון בעדות האחרון אע"ג שהשטר השני הוא מזמן מאוחר לזמן הראשון מ"מ העדות הוא על קרקע אחד ולית כאן חוזר ומגיד אלא ב' שטרות מכחישין זה לזה ושטר הראשון הוא סתמ' אמרינן ממנ"פ חד מנייהו מזוייף הוא או שקר ענו ולא ידענא הי מנייהו קושטא דמי לב' כתות עדים המכחישות ואוקי שטרא בהדי שטרא וארעא בחזקת מריה עכ"ד בארוכה ואינו מובן כיון דחד מנייהו הוא מאוח' אמרינן השתא הוא דאיתרעא ובודאי אזלינן בתר שטר הקודם רק צריך לומר ליישב דברי העדים דשכחו וטעו ואם כן לא הוי כתרי ותרי ואף אם נאמר כיון דבשטר הראשון הוי כאלו מעידין דלא הוי תנאי אף דלא שייך לומר בכה"ג לדבריו דהוי כחוזר ומגיד והוי כתרי ותרי אולם כיון דכתב בשטר הראשון בלי שום שיור ותנאי בכה"ג א"נ לכולי עלמא להיות חוזר ומגיד ונשאר דברי מהרש"ך בקושיא. ואאזמ"ו זצ"ל בדברי משפט (סי' כ"ט) הביא סמוכין לדברי מהרש"ך ז"ל מדברי ש"מ ב"ב (דף מ"ט) דמפרש ה"מ על פה דלא אתי על פה ומרעא לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרע' לשטרא דאינו חוזר ומגיד לא גמרינן בשטר מבעל פה דשטר אלימא דלא צריך ב"ד ועל כרחך לא אמרינן דאינו חוזר ומגיד אלא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותן לסתירת מה שהעידו ואין חוקרים לבטל עדות הראשונה אבל הם שהעידו מאליהם שלא בב"ד וחתמו ומסרו ונעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כשיבא השטר לפני ב"ד אתי עדות שנעשה כמו שנחקרה ומרע עדות כיוצא בה והוי כשנים אחרים שהעידו אחר עדותן של אלו עכ"ל. אולם מ"מ לדינא כל הראשוני' חלקו על זה וברשב"ם שם מפרש דאתי שטרא שנכתב מקודם להאשקלתא דבתריה. ועיין בתשובת הר"י מיגאש ז"ל (סי' קנ"ט) שכתב להדיא בב' שטרות שיצאו בח"י ואחד מהם מכחיש לחבירו דעושין עפ"י השטר הראשון דכיון שחתמו הוי כמו שנחקרה וא"י לחזור ואם היו זמנים שווין שניהם בטילין מפני שאין אנו יודעין איזה מהם קדם וכן מבואר בתשובת הרי"ף ז"ל ועיין ח"ס אה"ע (סי' ע"ה):
ועיין תשובת רשב"א (ח"ג סי' י"ג) בשטר משכנתא שכתוב בו שלא יהיה רשות ביד המלוה לכוף את הלוה לפדות המשכונה ומסרו השטר למלוה ולא הרגיש בטעות ולאחר זה מצא המלוה שלא הי' בו זמן ואמר לעדים איך כתבתם כן והלא זמן היה לי עם הלוה בפניהם שאוכל לכופו ועדים מודים שכן היה אלא טעות הוא וכן מצאו כן במזכרת עדותן שעד אותו זמן אינו יכול לכופו אבל משם ואילך יהיה רשות בידו לכופו אם יכולין לכתוב לו שטר אחר לפי שכבר עשו שליחותן ועוד שאינן נאמנין לפי שכתב ידם יממ"א ואם הלוה כאן ומכחישן א"נ דא"י לחזור ולהעיד א"ד כיון שאמרו שטעו בכך לא עשו שליחותן והשיב כל שטעו אף שמסרו ביד המלוה לא עשו שליחותן וכ' ואפילו הלוה בכאן ויצא שער זה בב"ד ומכחיש לעדים קרוב אני לומר שהעדים נאמנים אעפ"י שכ"י יממ"א מפני שאינו מפורש כאן שלא יהיה רשאי לכופו לעולם אלא סתם אמרו והעדים מבררין הן ולא עוקרין את השטר ולא חוזרין בעדותן כו' וכ' ומ"מ אף כשתמצא לומר שאינם חוזרין ומגידין ואם היה הלוה בכאן ומכחישן א"נ ה"מ כשיצא השטר והוחזק בב"ד והלוה כופר במה שהעדים מעידים עכשיו לפי שהב"ד מסופקין בדבר ואין רשאין לדון מן הספק כנגד מה שכתוב בהשטר אבל עד שלא יצא השטר והוחזק בב"ד העדים שיודעים האמת ומכירי' בטעותן ושלא עשו שליחותן חוזרין וכותבין ומתקנין טעותן ועושין עכשיו שליחותן והגע עצמך דל שטרא מהכא מי לא מסהדי הני סהדי בעל פה שתנאי היה ביניהם לפורעו בזמן פלוני ומהימנין להו כל שלא הוחזק השטר בב"ד וה"נ לא שנא עכ"ל העתקתי דבריו שמבואר דלא כשיטת מהרש"ך ז"ל ובעל בתי כהונה והנתיבות הנ"ל דלעולם כשהוחזק השטר בב"ד שוב אינם חוזרים ומגידין אף אם צוה המתחייב לכתוב התנאי בשטר:
והיכא דמכר בנכסי אביו דצריך שיהיה בן עשרים שנה אם העדים אמרו אחר כך דלא דקדקו אחר זה מבואר מש"ס ב"ב דאינם נאמנים אם כתב ידם יוצא ממ"א ואם אין כ"י יממ"א מבואר ברמ"ה ב"ב שם ובש"מ דנאמנים כמו באומרים קטני' היינו וא"ד לאמנה דלא ניתן לכתוב והכל יודעין דעולה הוא ואעולה לא חתימי אבל הכא לאו מלתא דידעו כולי עלמא דאתי מניה פסידא היא דאי מעיקר הדין לאו עולה דב"ד בתר עדים דייקי וכי מפיק ליה שטרא מצריכינן ליה סהדי דגדול הוי וכי קיי"ל הך חזקה דאין חותמין אלא אם כן נעשה בגדול משום דעדים גופייהו חיישי לב"ד טועין ומ"מ אטו כ"ע דיני גמירי ונאמנים דלא הוו ידעי דאין מעשיו כלום אי נמי דלא הוו ידעי אי קטן הוי או לא וסברי דלא סמכי ב"ד עלייהו עיין שם ברמ"ה ב"ב פ' מי שמת(סי' קל"ו) ובש"מ שם משם רבינו יונה וזה דומה ממש לתנאי הי' דברינו דבכ"י יממ"א א"נ ובאין כ"י יממ"א נאמנים דלא הוי עולה כמו אמנה וכמבואר שם בש"מ וזה כדעת הרמב"ן:
ועיין בר"ן כתובות דהקשה בהך עובדא דבר שטיא זבין נכסי דבלית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין הא חזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בהכשר וכתב דאם לקח בר שטיא בשטר ה"נ רק אם לקח בכסף או בחזקה בפני עדים ואותן עדים לא דקדקו אם הי' אז בריא או שוטה שלא היה עליהן לדקדק. ובריטב"א שם מתרץ דחזקה על העדים לא שייך רק על המוכר ולא על הלוקח דבלוקח לא צריך לעדים לידע אם בר קנין הוא דזכין לאדם שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן או גדול עיין שם וברמ"א (סי' רל"ה סי"ג) כתוב גם כן אלא אם כן המכר נעשה בגדול משמע גם כן דעל הלוקח אין צריך לדייק. אולם ברשב"ם ב"ב (דף קנ"ה) כתוב להדיא חזקה אין העדים כו' בגדול נותן ומקבל ועדים כולם גדולים וכשרים משמע דגם על המקבל צריכין לידע אם נעשה בגדול. ולכאורה קשה על דברי הר"ן מב"ב שם בעובדא דבני ברק במכר בנכסי אביו וערערו בני משפחה לומר קטן הי' דקאמר שם בש"ס אי ראיה בקיום השטר ל"ל לבודקו ומפרשי רשב"ם ותוס' לקיומי שטרייהו וחזקה שאין עדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול. ומאי פריך דלמא שם לא הוי הקנין בשטר רק בכסף או בחזקה ובזה אין על העדי' לדקדק ולכך הוצרך לבודקו כיון דלא שייך חזקה בזה. ואפשר לומר דאף דסברת הר"ן הוא דוקא בשטר דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד צריכין לדייק מה שאין כן בקנין אחר הנעשה בפניהם כיון דעדיין לא הגידו בסתם עדותן אינם צריכין לדקדק מ"מ זה דוקא אם לא יחדו אותם לעדים אבל אם יחדו אותם לעדים שידעו להעיד כי זה מכר לזה החיוב עליהם לדעת מהות העדות אם נעשה בכשרות ובפרט בדיני ממונות דאין צריך דרישה וחקירה ויעידו אחר כך אף אם יהיה נשכח מהם הזמן ויעידו שזה מכר לזה צריכים לדעת אם יש קיום לעדותן בשעתן היינו אם נעשה בהכשר ובגדלות וכן משמע קצת בלשון הר"ן שכ' ואותן עדים אעפ"י שראו המקח לא דקדקו אם היה בריא או שוטה שלא היה עליהם לדקדק היינו כיון שלא נתייחדו לעדים להעיד בדבר אחר כך אבל אם נתיחדו שיהיו עדים אחר כך להעיד בדבר יש לומר דחייבין לדקדק בדבר ושייך חזקה. ואם כן יש לומר שם בודאי היה בחזקת קטן כיון שערערו אחר כך ובודאי הי' הלוקח מייחד להעדים להעיד בדבר ושייך גם כן חזקה זו ועדיין צריך עיון בזה כי אולי יש לומר דהיה ידוע להש"ס שם דהמכר היה בשטר אבל בלא שטר כיון דעדיין לא הגידו עדותן ולא הוי כנחקר' אין על העדים לדקדק:
ובהא דכתב המחבר דבמודעא נאמנים אף בכתב ידם יוצא ממ"א ובש"ך הביא חבל גדולי הראשונים דס"ל דא"נ וכן גם כן דעת הר"י הלוי ז"ל כמו שכ' לעיל וכן דעת רמ"ה ב"ב. ובסמ"ע (ס"ק ק"ו) כ' על שטר הלואה או שטר מכר וברש"י כתובות כ' אם שטר מכר הוא ובס' הפלאה שם כ' דבהלואה לא משכחת מסירת מודעא דאם איירי שבאמת נתן מעות וכופהו על השטר וטוען הלוה שפרע קשה דמ"מ אינו יכול לטעון פרעתי דשייך לומר שטרך בידי מאי בעי ואי איירי שלא נתן מעות הוי תלי' ויהיב ולא בעי מסירת מודעא ואי במתנה דחייב את עצמו ובלא אונס לא שייך ניתן לכתוב בין לרש"י בין לר"ן לגבות בו מעות שנתן עיין שם עוד. אולם בש"מ שם כ' משם לקוטי הגאונים מודע' דברינו שהודיע לנו המוכ' את אונסו אי נמי שהודע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו ומבואר דשייך מודעא אף בהלואה ולמאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא אם כן לא חל השעבוד לטרוף מלקוחות רק על ידי השטר ובמסר מודעא דהלוה לו באמת הלואה בעל פה ועכשיו כופהו לכתוב לו שטר לא קנה השעבוד נכסים לטרוף מלקוחות בשטר זה ואף אם שעבודא דאורייתא ושטר בעינן רק שיהיה קול להלואה מ"מ כבר כתבו כמה אחרונים דעכשיו כיון שהפקיעו חכז"ל דמלוה על פה אינו גובה מלקוחות וחייל השעבוד רק על יד השטר וממילא בעינן כל דין שטר ולא מהני לטרוף מלקוחות על ידי שיש קול אם כן שפיר כשהוא באונס אינו יכול לטרוף מלקוחות וניתן לכתוב בין לפירוש רש"י להצילו בין לפירוש הר"ן כמובן ועוד יש נ"מ טובא במודעא גם בהלואה:
ועד אחד בשטר כתב הרמ"א (סוף סי' מ"ו) דיש אומרים דיכול לחזור בו והוא מדברי הריב"ש (סי' קכ"ז) ובש"ך תמה ע"ז כיון דקיי"ל דע"א בכתב זוקק לשבועה והו"ל כמעיד בעל פה והאיך יכול לחזור ואף הריב"ש לא כתב רק בדרך אפשר והעלה דאם כ' עדותו בלשון שטר בצואות בע"ד בענין דלא הוי מפי כתבם אינו יכול לחזור בו. ועיין מה שכ' לעיל דיני עדות (סי' ט"ז) דבאמתל' דאינו חוזר ומגיד יש מגמגמים מניין לנו כיון דקרא אם לא יגיד איירי בשני עדים ולא בעד א' וכיון דבעד א' ליכא קרא מניין לנו וכתבתי דלדברי הריטב"א דלמדנו דאינו חוזר ומגיד מדכתיב יקום דבר ממילא בעד א' נמי כיון דכתיב לא יקום עד א' באיש לכל עון אבל קם הוא לשבועה קם בקיומו דאינו חוזר ומגיד ואם כן יש לומר דזה רק בע"פ אבל בשטר דמלמדנו רל"ק דעדים החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד יש לומר דוקא בב' עדים ולא בעד א' אע"ג דחייב שבועה לדעת הרמב"ם מ"מ יש לומר דחוזר ומגיד ובפרט לדעתי' דרמב"ם עדות בשטר לא הוי רק מדרבנן יש לומר אף דגם על ידי עד א' בשטר חייב שבועה ואף הוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם אף דעדותו לא הוי רק מדרבנן מ"מ כיון דנחתינן לנכסי אם אינו רוצה לישבע הוי מתשאי"ל ומשלם מ"מ יש לומר דיכול לחזור אם אינו מעיד בעל פה ודוקא אם כבר דנו הב"ד על פי השטר ופסקו לחייבו שוב אינו יכול לחזור אבל קודם שפסקו יכול לחזור מ"מ קשה לחלק בין עד א' לב' עדים כיון דהוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד וכשר הוא מה"ת אינו יכול לחזור ועיין בריב"ש (סי' קצ"ג) שכתב להדיא דעד א' בשטר גם כן מהני והוי כנחקרה עדותו בב"ד וכתב אם כתב ונתן לבקשות הבע"ד כ"ש דמהני דהו"ל כמו שנחקרה עדותו בב"ד כדאמרינן בשנים ומצטרף עם אחר בע"פ בגמרא דילן עיי"ש ואם כן מהיכי תיתי נימא דיכול לחזור ועל כרחך צריך לומר ולחלק דבעד א' בעינן שיבא השטר לב"ד וכל זמן שלא בא יכול לחזור וכמו שכתב הנתיבות בדעת הרמ"א דגם שטר בעד א' לא הוי מפי כתבו רק דלא הוי כמו שנחקרה בשעת חתימה ויכול לחזור קודם שבא השטר לפני ב"ד אבל אחר שנראה בב"ד אינו יכול לחזור ולפי זה נראה באם חתם עד שלא נעשה חתנו ואחר כך נעשה חתנו דאף דבשנים הדין הוא דאחרים מעידים על חתימתם אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו כמבואר (סעיף ל"ה) זה דוקא בב' עדים דהוי כנחקרה מיד מה שאין כן בשטר בעד א' אף דמחייב שבועה מ"מ כיון דלא הוי כנחקר' עדותו עד שיבא לב"ד ועכשיו שהוא חתנו פסול להעיד לו אינו מחייב שבועה: