אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה · סימן כב
הא דגובה מב"ח בשטר מוקדם מבואר בש"ע דוקא כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה אבל אם הקדימוהו בכוונה שהרי העדים פסולים שחתמו בשקר וא"ג אפילו מב"ח ודין זה הוכיחו בתוס' דהקשו למה ליה לרל"ק לאוקמי מתניתין דשטרות המוקדמים פסולים כר"מ דקניס תפ"ל דהעדים פסולים לכך כתבו דאמרו שטעו. וראיתי בספר ש"מ דכ' דיש לומר במוקדם שנחתם אחר זמן הלואה למאן דסבירא ליה שיעבודא דאורייתא ומה"ת אף מלוה על פה גובה מלקוחות רק חז"ל חששו לפסידא דלקוחות כיון דלית ליה קלא לא עברו עדים אלא על איסור דרבנן ובעבירה דרבנן לא מיפסלי רק אם עברו משום חימוד ממון ולא מיפסלי במוקדם כה"ג. והדברים מתמיהין והברור דאף בכי האי גוונא אינו גובה אף מב"ח דמפסלי העדים מן התורה דכיון דחכז"ל הפקיעו השיעבוד במלוה על פה ולא נשתעבדו הנכסים עד שיכתוב השטר ודאי דהוי עבירה דאורייתא דעברו על ל"ת ברעך עד שקר ואטו אם העידו עדים על הוצאת ממון מחבירו מה שחייב מן התורה רק מדרבנן פטור לטענתו של הנתבע והעדים העידו בשקר לחייבו אף מדרבנן נאמר דאינו עובר על לאו דלא תענה מה"ת זה ודאי לא נהירא דסוף כל סוף כיון דחז"ל פטרוהו והוא מעיד עד שקר עובר מן התורה על לא תענה והכא נמי כיון דחז"ל הפקיעו השעבוד כשלוה בעל פה ועיקר הקנין והשעבוד עושה השטר בין אם נאמר דעל ידי השטר חל השעבוד בין אם נאמר כשכותב שטר ויוצא הקול חל השעבוד על ידי הכסף בין כך ובין כך כיון דנפקע השעבוד ולא חל אז משעת הלואה כשכתבו אחר כך השטר עברו על לא תענה מן התורה ונפסלין וביותר למה שכתבו כמה אחרונים כיון דהפקיעו חז"ל השעבוד במלוה על פה שוב לא סמך דעתו של המלוה על זה כיון דיודע שיכול למכור ולא יגבה ודומה למטלטלין. ועיין במה שכתבתי לעיל (סי' א') ובדברי משפט ודברי חיים (סי' ל"ט) אם כן כיון דליכא סמיכת דעת לא חל כלל השעבוד אף מן התורה כיון דסוף סוף בלא שטר לא יגבה מלקוחות וכשכתבו או חתמו אחר כך השטר ועושים שעבוד לטרוף מלקוחות שלא כדין ודאי עברו על ל"ת ונפסלין העדי' וז"פ ועיין מה שכ' לעיל בדיני עדות (סי' א') דאף דבד"מ ל"ב דו"ח מ"מ נפסלו העדים מה"ת אם העידו בשקר:
וכן נמי לדעת הרמב"ם הא דעדי שטר מהני וכמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא אינו מן התורה רק מדרבנן מ"מ נראה דנפסלין מן התורה כיון דעדותן מהני לענין ממון שייך בהו לאו דלא תענה עד שקר ואף למה שכ' לעיל דיני עדות משם ס' יראים שהניח בצ"ע אם האזהרה שלא להעיד שקר הוא דוקא בב"ד ואם העידו בשקר חוץ לב"ד אף במקום דמועיל עדותן יש לומר דאינו עובר בלאו דלא תענה יש לומר דוקא במקום דיכול לחזור מעדותו שהעיד חוץ לב"ד אבל בעדים החתומים על השטר דעשאן חכז"ל כנחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימה וכשמסרן אחר כך לבע"ד דשוב אינן יכולין לחזור יש לומר דעוברין על לאו דל"ת עד שקר ונפסלין מן התורה וראיתי בקצוה"ח (סי' נ"ב) דפשיטא ליה לדעת רמב"ם דשטר בעדים ל"מ מן התורה דבעינן בפיהם לא יתכן ללקות משום דמהני מדברי סופרים ומה דפשיטא ליה צ"ע טובא לדעתי העניה וכן משמע מדברי המ"מ (פרק כ"ג) ממלוה דע"ד הרמב"ם שם דסובר דשטר מוקדם גובה מב"ח ורק מטעם גזירה שמא יטרוף מלקוחות מזמן ראשון קנסו אותו שלא יטרוף אף מזמן שני הביא דברי רמב"ן ורשב"א דאיירי במקום דלא נפסלו העדים דאם הקדימו בלא אונס נפשות פסולין הן ואין ע"ז תורת שטר כלל ואין כאן עדות ומשמע מדבריו דכ' זאת על דעת הרמב"ם ולדעת רמב"ם דכל שטרות המה מועילים רק מדרבנן לא הי' צריך לזה כיון דלא עברו על ל"ת מן התורה ואם עברו רק על איסור דרבנן לא נפסלו רק ביש בו חימוד ממון אלא ודאי דסובר כיון דתקנו חכז"ל דעדותן שבשטר מהני ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד באם חתמו בשקר עוברים על ל"ת מה"ת ועיין קצוה"ח (סי' ל"ד) דהעיר עכשיו דלא יש סמוכין ועדים דנפסלו בעבירה דאורייתא שהעידו עליהן בב"ד מהראוי לומר דלא נפסלו אלא מדרבנן כיון דליכא קבלת עדות בפני ב"ד מומחין ואם כן כמו במקדש לפני עדים פסולי דרבנן מקודשת מה"ת וצריכה גט כמו כן ראוי לחוש להצריכה גט האידנא אף אם קדשה בפני פסולי עדות מה"ת וכ' כיון דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן אף לקבל גרים ואם קידש אשה הוי קדושי תורה ואין קידושין של אחר תופסין בה וצ"ל בדבר גדול כזה דיש כח לעקור ד"ת אף בקום ועשה. ולדבריו למה לא נאמר כמו כן כיון דתקנו חכז"ל דעדות שבשטר מהני עדותן והוי כנחקרה עדותן בב"ד ממילא נפסלין כמו אם עברו מה"ת על ל"ת:
אך דברי קצוה"ח הנ"ל שכתב לעקור ד"ת בדבר גדול יש כח ביד חכמים ולכך א"ח לקדושי אחר שקדשה הגר לא ידעתי מה צריך לזה הא י"ל מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקידושין וכבר כ' הנ"י סנהדרין הא דמפני נע"ד מהני עדים אף בלא דרישה וחקירה ולא צריך זמן בגט מן התורה שהוא מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש וכן למקדש בשטר שלא בעינן זמן הוא מהאי טעמא ועיין מה שכ' בתומים (סי' ל"ד ס"ק ט') וה"נ בגר וכן במקדש בפני פסולי עדות מן התורה דא"ח לקידושין הוא מהאי טעמא דאף המקדש בפסולי עדות דרבנן דעת הרי"ף דל"מ מה"ט והחולקים דחוששין לקידושין הוא משום דלא מצינו דהאלימו חכז"ל לדבריהם והא ראיה דבעי הכרזה וקודם הכרזה לא פסלי להו. ובפסולי עדות מן התורה לא מצינו דיהיה צריך הכרזה ולכך אין חוששין לקידושין. וגם כבר אמרתי דיש לומר למה שכ' הפנ"י דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין הוא משום דאין קידושין לחצאין לענין כל עניני אישות לכך צריך עדים וכיון דחכז"ל נתנו דין פיסול על אותן העדים שהעידו עליהן שעברו על איסור תורה שנפסלין על ידם אם היו מומחין אף דהאידנא לית לן מומחין כיון דשליחותייהו דקמאי עבדינן נתנו עליהן בקבלת עדותן פסול תורה כיון דאם היו מומחין ידענו שגם כן היו מעידין עדות זאת לפסול אותן ולא נוכל לדון אחר כך על אשה המתקדשת לתת לה כל דיני אשת איש המסתעף לכך אין חוששין לקידושין מה שאין כן בעדים שעברו על איסור דרבנן כיון דמן התורה לעולם נשארו בכשרותם אף דיש לומר דלא תהיה נידוני' אחר כך לכל עניני אשת איש מ"מ כיון דמן התורה כשרים הם הכריחו חכז"ל לחוש לדברי תורה לדעת הפוסקים דחששו לקידושין. ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ. ואם כן אינו ראיה כל כך לומר דעברו מן התורה על לא תענה כשהעידו בדבר המחייב רק מדרבנן ומ"מ מצד הסברא נראה דנפסלין גם בזה מן התורה כיון דכל נאמנות של העדים הוא שלא יעברו על לא תענה אם נאמר דמה"ת לא נפסלין חיישינן למשקר. וכן נמי ראיה מוכרחת מקושית התוס' וכל הראשונים דכ' דהעדים שחתמו על שטר מוקדם בכוונה דהם פסולין מה"ת אף דמה"ת בעינן דרישה וחקירה ואחת משבע חקירות הוא לידע באיזה שעה ולא מצינו בשום שטר חקירה דשעות ולהדיא מבואר במתניתין נכתב ביום ונחתם בלילה פסול הא ביום ונחתם ביום או בלילה ונחתם ביום שלאחריו הוא כשר ומד"ת לא מהני אם חסר אחת מחקירות רק מדרבנן מפני תיקון דנע"ד לא בעי בממון דרישה וחקירה ואם נאמר דהיכא דהעדות לא מהני מדין תורה רק מדרבנן אינן נפסלין מה"ת רק מדרבנן הא בפסולי דרבנן בעינן שיעבור בחימוד ממון אלא ודאי דנפסלין מה"ת כיון דעדותן מועיל עברו מן התורה על הלאו דלא תענה וכן בודאי פשוט היכא דהעידו בשקר לחייבו במה שפטור מדרבנן ודאי נראה דעברו על ל"ת ונפסלין מה"ת:
ולכאורה יש להביא ראיה דאין נפסלין מה"ת מהא דמבואר בגדולי תרומה המובא בש"ך (סי' נ"ב) בשטר שיש בו ריבית דרבנן ונכלל עם הקרן דלכ"ע גבו בו ממשעבדי דלדע' תוס' לא גזרו קרן אטו ריבית אלא בדאורייתא ולדעת הרמב"ן לא יפסלו העדים כיון דלא עברי אדאורייתא וכנראה מסכים הש"ךלדבריו ואמאי לא נימא כיון דעדים חתמו על שקר דהלוה חייב סך כזה להמלוה דבאמת אינו חייב כיון דאסרו חכז"ל ואם כן יהיה פסולין מדאורייתא אלא ודאי דדעתם כיון דמה"ת אין כאן שקר לא נפסלו ע"י זה ועיין במל"מ (פ"ד) ממלוה שכ' משם הר"י אשקאפה ז"ל דפסול העדים הוא משום דהוי עבירה בענין עדות עצמו והוי כמו עדים שהעידו שקר דהם פסולין לעדות ומשיג עליו דשם העיד שקר והוא רע לשמים ורע לבריות אבל ברבית אף דכללו הקרן עם הריבית הא נעשה ברצון הלוה עיין שם ולכאורה הא מ"מ כיון דאסרו חכז"ל הרבית הוי כמעידין על שקר. אולם באמת דברי המל"מ נכונים דכיון דכתבו בציוה הלוה לכלול הקרן עם הרבית מ"מ שקר לא הוי אף דאסרה התורה לקבל מ"מ כבר העלה המל"מ (פ"ח) ממלוה דכל רבית הוי חיוב על הלוה ומוטל עליו רק המלוה אינו רשאי לקבלו ואם כן אף דאינו רשאי מ"מ לא העידו שקר דהתורה לא אמרה שלא יחול החיוב רק באמת נתחייב הלוה רק דאסור לקבלו ומ"מ בשקר לא העידו בחתימתם על השטר. ואף למה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' ל"ד) משם המרי"ט שכתב אף דבריבית נתחייב הלוה מ"מ כיון דאיסורא רבע עליה ואסור ליקח אף רבית דרבנן נפקע חיובו אף מדאורייתא מטעם הפקר כמו בנודר הנאה מפירותיו דכל הקודם זכה כ"כ ברבית הלוה זוכה בחיובו עיין שם בדבריו ובמ"ש שם ליישב בזה הא דמבואר יו"ד (סי' קס"א) באם לקח רבית אחר שהלוה צווח עליו מוציאין מדין גזל אף דבגזל דבריהם קיי"ל דאין מוציאין מידו מ"מ ברבית דרבנן כיון דחז"ל אסרו נפקע אף החיוב מדאורייתא מטעם יאוש והפקר כיון דאסור לו ליקח וזכה הלוה מצד הפקר ומה"ט בנידון דמל"מ באחד תובע לחבירו ד' זוז והודה שחייב לו וסלק חובו בחפץ שנתן לו תמורת החוב ואחר כך נתברר שטעה דדן המל"מ דחייב להחזיר לו גוף החפץ ואינו יכול לסלקו בדמים וכתב דאינו דומה לדברי הש"ס ב"מ (דף ס"ה) בנתן גלימא ברבית דמה"ד אינו חייב להחזיר רק הדמים משום דשם זכה במה דשקל דנתחייב לו רק החיוב עליו להחזיר הדמים מה שאין כן כשנתברר שלא הי' החיוב מעולם כל מה שנתן הי' בטעות חייב להחזיר גוף החפץ דז"א דהא משמע בש"ס אף כשנפקע החיוב מצד יאוש גם כן אינו חייב להחזיר גוף החפץ ועוד יש לדון בזה אכ"מ ויבואר אי"ה במ"א עכ"פ כיון דהחיוב נפקע מצד איסור שאסרו חז"ל לקבל אם כן נימא דהוי כמעידין בשקר דחייב הלוה לפרוע כך וכך לשלם כיון דתיכף ומיד נפקע החיוב אבל באמת זה אינו דמ"מ כיון שכ' בצואת הלוה דמחייב באמת נתחייב ועדיין לא רצה לזכות בהחיוב ושפיר יכול לחייב את עצמו ואינם כמעידין בשקר ואף דמשעבד נכסיו גם כן מ"מ אף דיכול לטרוף מלקוחות שלא כדין כיון דאסו' לו ליקח בכל זאת אינם עושים שום שקר בעדותן כיון דבאמת חייב והעדים מוציאין הקול והי' להן להזהר ולכן שפיר יש לומר דאף לדעת רמב"ן לא מיפסלו כיון דלא עברו אדאורייתא כמו שכתב הג"ת והש"ך:
וקצת יש להעיר לדעת הרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדברי סופרים למה מה"ד מוקדם כשר לגבות בו מזמן שני הא מצינו דלא תקנו חז"ל תקנתם במקום איסור כגון בפעוטות דמקחן מקח וממכרם ממכר מתקנת חז"ל מ"מ הוא רק במקום דהתירא ולא במקום איסור כמבואר בתשובת הר"ן וברמ"א (סי' רל"ה) והכא נמי לא יועיל עדות בשטר כיון דכתבו באיסור דהיו אנוסים מחמת נפשות. אולם לאו בכל מקום מצינו זאת לבטל קנין דרבנן הנעשה באיסור כאשר יבואר אי"ה בדיני מו"מ וגם דיש לומ' כיון דמן הדין דשעבודא דאורייתא אף מלוה על פה גובה מנכסי' משועבדים רק חכמים הפקיעו מטעם דלית לי' קלא ומשום פסידא דלקוחות וכאן יש לו קול אף דיש לומר כמו שכ' לעיל דשטר עושה השעבוד אחר שתקנו דמלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדי' וכמו שכתב הנתיבות (סי' ס"ו) מ"מ בכה"ג לא מבטלינן השטר כיון דמפקי לקלא.
ברם יש להבין מה מועיל השטר אף מן התורה כיון דלהסוברים דעדי שטר לא הוי מפי כתבם מן התורה הוא דנעשה כתיקון השטר ומדעת המתחייב והוי מפי כתבו והעדים הם שלוחי דהמתחייב אם כן כשהיו אנוסים בדבר לכתוב מדעת המתחייב בהקדמת הזמן מהלואה אף דלא שייך לומר בזה אין שלי' לדבר עבירה שיתבטל המעשה לגמרי דלא יתקן בזה האיסור מה שנעשה באונס מן הלוה ומלוה. ועיין נו"ב תנינא חלק או"ח (סי' קל"ד) וכן בשטר שיש בו רבית המלוה והלוה עברו משעת שימה ולא נתוסף איסור בשטר והעדים אנוסים בדבר מ"מ היכן מצינו דיהני שליחות באונס כשהשליח אינו רוצה לעשות הדבר ומוכרח באונס נפשות לעשות שלא ברצונו ומעשה הנעשה באונס אין לו קיום ודומה לתלוהו ויהיב דלא מהני כ"כ אם אנסוהו לעשו' דבר בשליחותו מניין לנו דמהני. וראיתי בספר קול אליהו (ח"ב אה"ע סי' ל"א) דנשאל ע"ד שליח באונס שאנסוהו להיות שליח להולכה בנט מהו דינו והביא דנסתפק בדבר זה והוא העלה לדבר פשוט דכיון דהדב' תלוי ברצונו של שליח כל שאנסוהו להיות שליח אינו אלא מפני אונס ול"מ. אולם מצאתי בתשובת פנ"י הנדפס מחדש (ח"ב סי' פ"ה) שכ' דאפשר לו' באנסוהו להיות שליח הוי שליח ולכאורה יש ראיה מהא דקיי"ל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי ואם אין שליחות בעל כרחו אם כן היכא הוי חצר שליח הא חצר הוי בעל כרחו כדאמרינן פ"א דב"מ דחצר דבעל כרחו מותיב יש שליח לדבר עבירה ש"מ שליחות בעל כרחו הוי שליח וראיה זו יש לדחות בקל דהא חצר אין לו דעת בזה גלי קרא דמהני אף בעל כרחו אבל אדם דיש לו דעת אם אנסוהו בדבר שאינו רוצה לעשות ומוכרח לעשות עדיין היכן מצינו מעשה הנעשה באונס והכרח שיהיה לו קיום. ועיין שם בספר קול אליהו דהרגיש להביא ראיה מחצר דפריך הש"ס ואי ס"ד דחצר משום שליחות אם כן מצינו שליח לדבר עבירה ואם איתא דשליח בעל כרחו אי אפשר להיות הוה לי' להקשות ואי חצר משום שליחות מצינו שליח בעל כרחו כי היכא דחצר הוה בעל כרחו ודחי דאין הכי נמי הוי מצי לאקשויי הכי רק כיון דלא אשכחן מתניתין או ברייתא מפורשת דליכא שליח בעל כרחו לא פריך ליה ובאמת בלאו הכי אינו ראיה דזה ודאי דגלי קרא דחצר יש לו תורת שליחות אף אם שליח בע"כ לא מהני היינו אדם דיש לו דעת ודבר שעושה בהכרח בלי דעתו אין לו קיום מה שאין כן חצר דאין לו דעת נעשה כשלוחו רק פריך הא עכ"פ אין שליח לדבר עבירה אף באדם המתרצה לזה סבר דחצר גם כן מהראוי שלא יועיל ומשני דכיון דבעל כרחו מותיב בו יש שליח לדבר עבירה והיינו כיון דחצרו הוא וקנין כספו ויכול לעשות בו כל מה שרוצה גלי רחמנא דמהני אבל אדם שהוא בר דעת ואין לו עליו כלום. מניין לנו שיכול להכריחו שיעשה מעשה בשליחותו ושיהני המעשה ובין אם נאמר דחוזק שליחות הוא שמוסר המשלח כחו להשליח או שהשליח מוסר כחו וידו להמשלח אין חוזק למעשה הזאת רק אם נעשה ברצון גמור אבל באונס יש לומר דאין קיום למעשיו ומ"מ באנסוהו מחמת נפשות להקדים הזמן כיון דעכ"פ ברצון העדים לכתוב שטר וברצונם נעשו שלוחין והאונס הי' רק על הקדמת הזמן לכך מהני עכ"פ להיות שטר מזמן שני אם לא משום גזירה לדעת הש"ע שהיא שיטת רש"י ורי"ף ורמב"ם אינו גובה ממשעבדי והוא שיטת המחבר ולדעת תוס' ורא"ש וסייעתם פסול לגמרי ואין לו דין שטר:
ולדעת המחבר כתב הש"ך (ס"ק י') דכשבא לב"ד לתבוע ללוה גובה בו מיד מב"ח וקורעין השטר או שכותבין לו פס"ד על הלוה וממילא טורף אף ממשעבדי מיום שנכתב הפס"ד אבל אין מוסרין לו השטר שיגבה מהלוה וכן מבואר בפרישה דאף אם הב"ד יכתבו על השטר דלא למגביה ביה ממשעבדי רק כותבין פס"ד ומצי לגבות מלוקח שקנה אחר הפס"ד ומסתימת דברי הש"ך משמע דאף אם השטר הוא תוך זמן כשבא לב"ד קורעין להשטר וכותבין לו פס"ד. אולם לא נראה כן מתשובת רשב"א (ח"ג סי' ח') דכתב ומ"מ אף לגבות מב"ח לא משהינן ליה בידו דמלוה כו' אלא דכי מפיק ליה מגבינן ליה וקרעינן לשטרא ואי לא מטא זמניה אפשר דב"ד קורעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר מפור' לגבות בו מב"ח וכאותו שאמרו פרק ג"פ ואם נפסוק לומר שאין ב"ד כותבין לו מ"מ כיון שיש לחוש לטריפת הלקוחות שמענו שאין מניחין את השטר בידו ותקנתו לא נתפרש' לנו עכ"ל נרא' מדבריו דאין הב"ד מאלים כחו לתת לו פס"ד שירויח שמזמן הפרעון ישתעבדו נכסיו מאז רק או שכותבין לו שטר אחר מפורש לגבות בו מב"ח או תקנה אחרת אולם אם בא בזמנו לתבוע להלוה בזה כיון דחייב לשלם לו מיד ודאי כותבין לו אף פס"ד כמו"ש הפרישה והש"ך:
והנה ד' הרז"ה דעדים בעצמם נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו היינו על הזמן לא חתמנו ולא הוי על הזמן כנחקרה עדותן בב"ד וכתוב בתומים (ס"ק ז') אם כן לא שייך בזה הזמה וכ' דהא דדעתו בפ"ג מיבמות דלכך לא הוי שטר מפי כתבם דבשליחותיה דלוה ומפי כתבו הוא והרמב"ן הקשה עליו בהא דאמרינן שם אי לא דכירי העדים זמן שטר קידושין זימנא דחזי בכתבא ומסהדי מה בכך ימסרו השטר לב"ד וכתב כיון דעל זמן השטר לא נחקרה עדותן כלל ועל זה יש לומר לא חתמנו וטעינו אף דבד"מ כ"ז דלא אמרו טעינו מוציאין ממון מתקנתא דרבנן מ"מ לקטול נפש ודאי דאין סומכין על זמן הנזכר בשטר קידושין ועל חזקה אם לא יעידו בעל פה על הזמן והביא כן מדברי בעל העיטו' עיי"ש בדבריו ולדבריהם דעל הזמן לא הוי כנחקרה עדותן הא דטורף מלקוחות הוא רק תקנתא דרבנן והדבר קשה מאד איה מצינו תקנה הזאת ועיינתי בדברי בעל העיטור וכתב וז"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מד"ת בלא קיום ומדרבנן בקיום וה"מ בעיקר השטר והא דיבמות דבעינן דדכירי דוקא אזמן הוא דקאמרינן כו' נהי דבסתמא כשר ולא מצי למיפסליה משום מוקדם דכיון דאיתחזק לא מחזקינן ריעותא כו' מיהו אצטרכינן לברורי זמנא אפומא דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירי ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופייהו אי מקדמי או מאחרי זמנא מהימנינן להו ולא אמרי' נחקרו עדותן בב"ד וה"נ אי דייקינן בהני סהדי ואמרו מוקדם הוא מהימני ולא קטלינן לה השתא נמי לא קטלינן והביא דברי ירושלמי דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו והיכא דאיכא ערעור לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהיד אלא אוקים ממונא בחזקת מריה והאריך שם עוד עכ"פ לא ראיתי בדבריו שיאמר דמתקנתא דרבנן מוציאין ממון כ"ז דלא אמרו שלא חתמי על הזמן ואדרבה כתב דכיון דאיתחזק לא מחזיקינן ריעותא רק בדאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה וגם כתב מי דייקינן בהני סהדי ואמרו מוקדם הוא מהימני ולא קטלינן לה השתא נמי לא קטלינן. מדבריו נראה דסמכינן לגבי ממון להוציא בחזקה הזאת כ"ז דליכא ערעור מן התורה ולא חיישינן על מוקדם אף דאם מעצמם יאמרו דלא חתמו על הזמן לא הוי כחוזרין ומגידין. ובאמת היא שיטה חדשה וקשה אם נאמר דלא קטלינן על סמך הזמן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו זמן בגיטין לר' יוחנן דאמר משום בת אחותו הא אף אם נכתב בהגט הזמן יאמר הבעל שהוא מאוח' והעדים לא חתמו על הזמן ואם כן כיון דחתימת העדים לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד על הזמן יוכל תמיד לחפות ויאמרו שכבר נתגרשה ויהיה צריך להביא העדים לפני ב"ד שיעידו שבזמנו כתבהו אם כן למה צריך כלל להזמן כיון שהוא ללא תועלת ואף לאחר הזמן אם יש ערעור צריך שיעידו העדים בפני ב"ד על הזמן אם כן אף בלא זמן נמי נוכל להביא העדים לפני ב"ד ואין לומר כיון דהצריכו חכמים לכתוב הזמן יקפידו העדים ודייקו גם על הזמן ואז גם הזמן הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאם כן גם גבי שטר קידושין נימא כך כיון דתקנו לכתוב זמן יקפידו וידייקו שפיר והזמן יהיה כנחקרו בב"ד אלא ודאי כיון דלאו אכולה מילתא מסהדי והעדים נאמנים לומר לעולם על הזמן לא חתמנו וצריך לחקור מהם שיעידו בב"ד אם בזמנו כתבהו ולא קטלינן עד שיעידו בב"ד ולכך אמרינן זימני דלא דכירי וחזו מכתבא ומסהדי והוי מפי כתבם אם כן בנט נמי לא קטלינן לה עד שיעידו בב"ד. ואולי יש לומר דהא בלא"ה כתבו תוס' גיטין (דף י"ז) כשאין בו זמן הא דלא קטלינן לה אף דיש לומר אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה הוא משום דהרי גרושה לפנינו וחזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא אשת איש ועיין שם בפנ"י דצריך לתרתי וכמו שכ' הר"ן וזה אתי שפיר כשלא יכתוב שום זמן בגט אבל אם נכתב זמן ואתחזק דרק מזמנו הכתוב בהגט נתגרשה ולא מקודם בזה אף דהיא גרושה לפנינו נסמוך על חזקת אשת איש ומזמן הכתוב בהגט נתגרשה מה שאין כן בשטר קידושין דיש לה חזקת פנויה אם יאמרו ויערערו שעדיין היתה פנויה כשזינתה יש חזקת כשרות לצרף ובזה לא נסמוך על מה דנתחזק השטר וצריכין העדים להגיד בעל פה על הזמן. אך קשה דהא בש"ס יבמות אמרו לינחה גבי דידה מחקה ליה לינחה גבי דידיה זימנין דבת אחותו היא ומחפה עליה ולמה צריך לומר דמחקה ליה הא כיון דסוף סוף לא קטלינן לה עד שיבאו העדים ויעידו על הזמן בב"ד כיון דלא אמרינן על הזמן כנחקרה עדותן ולמה צריך למחוק הזמן ויש ליישב בדוחק:
ומה שכתב התומים דלדברי הבעה"מ והעיטור ע"כ דלא שייך כלל הזמה בשטר אף בכ' בו בזמנו כתבנוהו כיון דנאמנים לומר דלא חתמו על הזמן. ולכאורה יש מקום לומר אף דלדעת בעה"מ והעיטור נאמנים העדים לומר ע"ז לא חתמנו ולענין קטלא צריכין העדים להעיד על הזמן מ"מ כיון דבאין העדים לפנינו מחזקינן להשטר בחזקתו שבזמנו נכתב ומוציאין ממון יהי' מאיז' טע' שיהי' או כיון דאתחזק השטר או מתקנתא דרבנן כמ"ש התומים וכיון דסמכינן להוצי' ממון אם אתזמו שוב אין העדים נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן דכיון דבהזמ' האחרוני' נאמני' שוב אין הראשוני' נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן דהוי נוגעים בדבר להציל עצמם מהזמה ושוב כיון דאתחזק על ידי השטר ונתקבל עדותן אף על הזמן עבדינן בהו דין הזמה. אולם מד' הבעה"ע נראה כמבוא' דלא כן הוא דכתב באותו קבלת עדות דעדי קיום ודייני קיום לא יהיו קרובים זה לזה דהא שייכא הזמה בעדי קיום אם אמרו בפנינו חתמו ביום פלוני והוזמו אלו משלמין על פי אלו ולא הזכיר כלל דצריך שלא יהיו הדיינים קרובים לעדי השטר מבואר דסובר דעל עדי השטר דלא שייך הזמה רק על עדי הקיום אם אמרו בפנינו חתמו ביום פלוני אבל על עדי השטר לא איכפת לן דלא שייך בהו הזמה מטעם דלא הוי כנחקרה עדותן על הזמן. אולם אחר כך כתב הבעה"ע וז"ל כתב גאון והה"ד אם קרוב לעדי שטר ומשמע דסובר דהדיינין או העדים של קיום לא יהיו קרובים לעדי השטר ויש לומר דכוונתו בדרך אחר ואין להאריך בזה:
ושטר מוקדם דפסול ואינו גובה ממשעבדי אף מזמן שני כ' הש"ך (סי' מ"ג ס"ק י"א) אם המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן הזה כשר ועיין בנתיבות דאיכא ג"כ עדים שראו בידו מזמן שני עיין שם. ובזה יש ליישב קושית מהרש"א ב"מ (דף ז') לשיטת תוס' שם (דף י"ג) דעיקר החשש דכ' ללות ולא לוה היינו ועתה רוצה ללות אם כן שם במצא כתובה דהקשו ליחוש שמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי שם כיון דכבר נשאה למה חיישינן ויש לומר דגם התוס' מודו דאף דלוה כבר יש לומר כיון דנפל איתרע דלא נזהר לשמרו כיון דהוי מוקדם וכמו שכ' רש"י רק בשטר הלואה אם נאמר דכבר הלוה וקבל השטר סברו תוס' דמה"ת לנו לומר דאיתרע משום דלא נזהר לשמרו הא השטר הוא לו למלוה לתועלת דיכול לילך עם השטר לב"ד ויכתבו על השטר דהוא מוקדם ויוכשר השטר לטרוף מלקוחות ולמה לו להשליכו כיון שבידו להכשירו אלא ודאי דרק מקרה ונפיל' מאיזה סיבה נפל ממנו לכך כתבו לחוש דלא לוה כלל. אבל בכתוב' שפיר יש לחוש דהפקירה להשליכה בשביל דהוא מוקדם ואי דהיה לה לתועלת להכשירו ע"י עדים לזה א"צ לשמור דאף כשיאבד השטר ממנה תתבע הבעל לב"ד ויצטרך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה: