אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני הלואה › סימן כא

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני הלואה · סימן כא

סימן כ

אם לא כתב זמן בשטר הלואה אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולין לומר קנינו קודם להלואתך וי"א שאם קנו אחר שראו העדים השטר טורף מהם כמבואר ש"ע (סי' מ"ג ס"א) והש"ך שם הסכים לדעת הי"א ובתומים האריך להשיג על ראיותיו של הש"ך והביא ראיות דאינו טורף מדברי הרא"ה והריטב"א כתובות (דף צ"ד) דאם כתב בשטר זמן השנה אף שבאו עדים שנכתב בתחילת השנה אינו טורף אלא מסוף שנה דאינו מוצי' קול אלא מזמן שמוכח מתוכו וכן שטר מאוחר אמרינן דדעתו שלא יחול השעבוד עד הזמן ה"נ באין בו זמן וכבר עמד ע"ז בספר בני יעקב ובתשובת ריח השדה. וראיתי בספר מ"ש (סי' ק"ד אות כ"ו) כתב לחלק דהר"ן איירי שהעדים ראו ההלואה שהיה בתחיל' חודש או שנה ואמרינן דלמא ההלואה היתה באותו יום והשטר נתאחר בחתימתו עד סוף שנה או חודש והיה מלוה על פה עד חתימת העדי' בשטר אבל אם ראו העדים דכתיבת השטר היה בתחילת חודש או שנה גם הר"ן מודה דגובה מניה ולא ראה בדברי הרא"ה שכתב להדיא דאפי' מפורש שבאו עדים שזה השטר נכתב תחילת השנה אינו גובה דאינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו וכן נמי כוונת הר"ן לאו דוקא שבר"ח לוה ולא ראו מסירת השטר אלא אף אם באו עדים והעידו שכתב ומסר בתחילת חודש ג"כ אינו גובה כיון שאינו מוכח מתוך השטר דהא כתב כן על שני שטרות היוצאים ביום אחד דאפילו לוה מזה תחילה וכ' ומסר אפילו הכי אינו עדיף מחבירו דהשעבוד אינו חל אלא מסוף היום שמוכח מתוך השער ושם כוונתו אף דיש עדים שכתב ומסר לזה תחילה וה"נ מה שכ' אפילו באו עדים שמר"ח לוה היינו נמי שראו אז מסירת השטר אפו"ה אינו טורף אלא מסוף החודש ובס' בני יעקב (דף מ"ח) מחלק בין לית ביה זמן כלל דבזה מוציאין הקול מיד לאם יש זמן חודש או שנה והדברים דחוקים. ובנתיבות כתב דבאין בו זמן כלל עדיף כיון דיתבטל השעבוד מכל וכל אמרינן דאחריות טעות סופר כמו בגוף אחריות כשלא נכתב בשטר מה שאין כן במאוחר או זמן השנה דלא יתבטל מכל וכל האחריות רק מזמן שמוכח מתוך השטר הוי כמו שכ' מקצת אחריות דלא אמרינן אחריות טעות סופר. אולם בדברי הרא"ה מבואר דאינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו ואם כן אף אם נאמר אחריות טעות סופר מ"מ כיון דאינו מוכח מתוך השטר דדלמא בכיון לא נכתב בו זמן מדעת הלוה שלא ציוה לכתוב בו זמן. ואף בגוף אחריות כשלא נכתב בהשטר אמרינן דטעות סופר הוא והעדים שידעו שלא נעשה ברצון המלוה מוציאין קול ואף דאם מתו העדים מיד באותו יום מ"מ טורף ממשעבדי היינו כיון דמוכח מתוך השטר דסתמא הוא באחריות אית ליה קלא גם אחר כך וידעו לקוחות להזהר מה שאין כן כשלא כתב כלל זמן דיש לומר כיון דסתם שטר הוא בזמן וזה אין לו זמן לא תלינן בטעות סופ' וסברו דבמכוון לא נכתב זמן כדי שלא יטרוף מלקוחות. ואף בנכתב אחריות בהשטר יש לומר דע"י הב"ד יכול לעשות המלוה קיום ומעשה ב"ד יש לו קול. ועוד אם נאמר דמטעם טעות סופר אתינן עלה למחשב לשטר מזמן שראו עדים השטר אם כן בשטר חיוב במתנה נאמר אף דקבל עליו אחריות ושיעבד הנכסים כיון דאין בו זמן אף דיתבטל האחריות מכל וכל נימא כיון דלא שייך לא שדי אינש זוזי בכדי לא יטרוף ממשעבדי ומסתימת דברי הי"א משמע דאין לחלק בין שטר הלואה אם בשביל שהלוה או שנתחייב במתנה בחנם וא"ל דאם כן מבטלין השעבוד מכל וכל מה בכך דכיון דלא שייך לא שדי זוזי בכדי יש לומר דכתב אחריות על אחר זמן פרעון דאחר כך כשלא ישלם ויתבע בב"ד יחייבו לשלם ושישתעבדו נכסיו מאז:

ובפרישה כתב מדכתב הטור הטעם דאינו יכול לגבות מלקוחות שיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואה משמע כל דליכא ה"ט כגון שידוע בעדים שקנו אחר כך טורף וכמו שכתב הר"י משום דמשעת כתיבה עדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו דאפסידו אנפשייהו וכן דייק הב"ח מדברי הטור ולדבריהם יקשה למה כ' בש"ע דין זה משם י"א כיון דכן מוכח מדיעה הראשונה ג"כ. ויש לומר דהא במלוה על פה אף אם שיעבד נכסיו בפני עדים דאינו גובה ממשעבדי דלית ליה קלא כשלא כתב וחתם עדים בשטר ואז אף אם הלקוחות ידעו וקנו אחר ההלואה אינו טורף מהם ולא אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דכיון דלא יש שטר מחל השיעבוד ולא סמך דעתו כיון דלעולם יכלו הלקוחות לומר דלא ידעו מן ההלואה. וכמו כן בשטר שאין בו זמן כיון דאינו מוכח מתוך השטר אינו מוציא קול רק מזמן שמוכח מתוך השטר שוב אף דיש עדים שראו השטר ביד המלוה קודם קניית הלקוחות ואף אם ידעו הלקוחות מזה גם כן אינו טורף מהם דכיון דיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואה ליכא סמיכת דעת דהמלוה כיון דאין הקול יוצא מהעדים שראו רק משעת כתיבת השטר והם לא יוציאו הקול רק כמו דמוכח מתוך השטר שוב אף אם הלקוחות בעצמם יודעים וראו את השטר ביד המלוה מ"מ אינו גובה מהם כיון דאז בשעת כתיבת השטר ליכא קול והלקוחות לעולם יכולין לומר שקדמה קנייתם משטרו אינו סומך דעתו והוי כמלוה על פה וזה כוונת הטור וש"ע מ"ש שיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואתך אין הכוונה שיאמרו כן רק כיון שיכולין לומר כן שוב ליכא הוכחה מן השטר ולא חל השעבוד כלל:

עוד הביא התומים ראיה מבוררת מדברי ירושלמי (פ"ג) דיבמו' וגיטין פ' המגרש מובא ברשב"א גיטין שם דקתני ג' שטרות הללו גובה מבעל חוב ואינו גובה ממשעבדי וקתני שם דאף בהוחזק שטר ביד המלוה אינו גובה ופליגי אמוראי ר"ב אמר מפני קנוניא ר' אבין אמר מפני שהוא פסול לוה הזקן ושעבד הבן אית לך למימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול ופי' הרשב"א שאין לו דין שטר לגבות ממשעבדי כיון שאין לו קול והנה שם בירושלמי איתא עוד הוכחה דמפני שהוא פסול מדקתני אף בגיטי נשים כן אית לך מימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול והכי מפני שהוא פסול. וקשה הא בתוס' יבמות (דף ל') וגיטין (דף ג') מבואר דכ' בכ"י פסול הוא משום קנוניא ושלא תפסיד האשה שלא כדין:

[אגב נבאר דברי תוס' גיטין הנ"ל לפי שראיתי באבני מילואים. ח"ב (סי' ע"ח) דמפרש דבריהם לדרכו ונ"מ לדינא ולדעתי העניה אין פירושם כדבריו דכתבו דבכ"י א"נ האשה לטרוף מן לקוחות שקנו הפירות מהבעל מזמן הכתוב בגט שכתב בכתב ידו רק הפסול משום דהאשה תפסיד שלא כדין שיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים ואז היה לה לטרוף מזמן הכתוב בו ואנו חוששין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא כדין לא תטרוף מזמן הכתוב דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. וצריך להבין על איזה זמן קאי דבריהם אם על הפירות של אחר הנתינה הא ע"ז ליכא חשש דיכולה להביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו היום נתגרשה כמו שכתבו תוס' (דף י"ז) ד"ה עד שעת נתינה דמשום הפסד דידה לא צריך זמן. ואם על פירות דמשעת חתימה קשה גם כן למה שכ' תוס' שם ד"ה רל"ק דלכך סברו רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אף דראוי לגרש בו מיד מ"מ יש לבעל פירות עד שעת חתימה כיון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות אם כן כיון דכל עיקר הטעם דלא מפסיד הבעל הפירות מן שעת כתיבה הוא משום דליכא קלא ממילא בכתב ידו דליכא קול אינו מפסיד רק משעת נתינה ואילך אם כן אין הפסד להאשה ואמאי פסול. ובס' א"מ שם הכריח מזה דכונ' תוס' על פירות דאחר הנתינה והיא לא תביא גיטה לב"ד כיון דרואית שיש בו זמן לא תסיק אדעתה דסמכה דעתה וסבורה שיאמינו לה כפי הכתב יד שבידה ותפסיד אחר הנתינה והוכיח מזה דהיכא דלכתחילה לא תנשא יש לבעל פירות והוא הדין בספק מגורשת דאגידה בי' יותר דאפילו אם נשאת תצא כ"ש שיש לו פירות וחייב בפרקונה ודלא כמו שכ' בש"מ ב"מ (דף י"ב) משם הרמ"ך להסתפק במגורשת ואינה מגורשת אם אשתו הוא לכל דבר חוץ ממציאתה:

ולי הצעיר נראה כיון דמבואר ש"ע אה"ע (סי' צ' ס"ד) דאינו יורשה ה"נ לענין פרקונה הוי הבעל מוחזק וממילא אינו אוכל פירות וכ"ש היכא דהדין הוא דאם נשאת לא תצא ופירושו דכוונת תוס' גיטין על פירות דאחר הנתינה לא נהירא דבתוס' יבמו' כתבו להדיא וז"ל ופעמים תפסיד האשה שלא כדין בשלא הקדים הזמן ואנו חוששין אותו שביום הנתינה כתב והקדים הזמן ומפסד' האשה שלא כדין פירות שמשעת הזמן עד הנתינה אבל כשנפסלנו לא תפסיד שלא כדין דהא דאין לבעל הפירות משעת כתיבה וחתימ' הוא דוקא בגט כשר מבואר דעיקר חשש הפסד דאשה הוא רק משע' כתיבה ולא משעת נתינה דאין לנו לחוש על הפסד שלה משבא הגט לידה במה שבידיה לשמור ממונה וחששו רק על ההפסד במה שאין בידה ולעולם אף דלכתחילה לא תנשא מ"מ הפירות הם להאשה כיון דגט כשר הוא מד"ת. והא דקשה אמאי בכתב בכ"י מפסיד הבעל הפירו' משעת כתיב' הא מ"מ לית ליה קלא. נראה דהא בלאו הכי קשה לסברת תוס' דמשום הקול מפסיד הפירות למה תקנו כלל זמן לרל"ק משום פירות הא בלא כתב בו זמן אין העדים מוציאין הקול כמבואר כאן מטור וש"ע אם כן כדין תפסיד האשה ובא"מ (סי' קכ"ז) הוכיח מזה דדע' תוס' כדע' רבינו ירוחם שהיא ד' הי"א בשו"ע וזה דוחק. גם קשה דהקשו הש"ס (דף י"ז) כיון דאם נשאת לא תצא מה הועילו חכמים בתקנתן ומתרץ אהני דלכתחילה לא תנשא דוחק לומר כיון דלכתחילה לא תנשא שזה יהיה כוונת הש"ס דבשביל זה לא תפסיד. וגם מהא דפריך כתב בו שבוע חודש שנה אין הקול יוצא עד הסוף וכדין תפסיד וגם מה סברא הוא זאת באם הקול יוצא שרוצה לגרש או שגירש יפסיד הבעל בשביל הקול הפירות ואם אין קול יוצא תפסיד האשה:

לכך נראה דכוונת תוס' דהא לר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה אף לאחר זמן מרובה שוב אין לו לבעל פירות מיד ורבנן סברו דאם באמת נתן עיניו לגרשה מיד שוב אין לו לבעל פירות אף דנתעכב זמן מה רק אם כתב הגט לגרשה לאחר זמן לא מפסיד עדיין הפירות וסברו אף שכתב הגט על דעת לגרשה מ"מ כל זמן שלא חתמו העדים לא נתברר אם דעתו לגרשה מיד ואולי לא נתן עיניו רק לגרשה אחר זמן והא דמצוה עכשיו לכתוב הגט הוא משום דמזדמן לו סופר וכ"ז שלא חתמו עליו עדים אולי לא נתן עיניו לגרשה מיד ולא נפקע ממנו זכות הפירות רק כשמצוה להעדים לחתום אז חזינן דרוצה וגומר בדעתו לגרשה כיון דהקול יוצא דרוצה לגרשה וגומר בדעתו בגירושין מיד וזה לא ניחא ליה אי לאו דבבירור נגמר בדעתו לגרשה מיד ועיין בחידושי רמב"ן ז"ל דכתב הטעם דלא מקדים כו' הוא משום דהקול יוצא דרוצה לגרש ואם כן עיקר הא דמפסיד הבעל הפירות מטעם הקול היוצא לא שהקול גורם שיפסיד דזה אינו סברא כלל רק הקול שיוציא זה לראיה ועד נאמן כיון דלא איכפת ליה בפירסום הדבר מוכח שבאמת רוצה בגירושין וכיון דמוכן לגרשה לכך שוב אין לו לבעל זכות בהפירות ואף בשטר שאין בו זמן דלית ליה קלא היינו הזמן לית ליה קלא אבל מ"מ עצם הדבר ודאי הקול יוצא ויוצא עכ"פ הקול שחפץ בגירושין וגמר בדעתו לגרשה וכיון דידענו דלא קפיד ע"ז שיצא הקול ומצוה להעדים לחתום הוי בירור שרוצה לגרשה עכשיו כמו"ש וזה אתי שפיר בכותב גט וחותם עדים עליו אבל בכותב בכתב ידו דלעולם יש בידו לכתוב ואם אינו רוצה לגרשה עכשיו מה זה שמיהר לכתוב לכן מודים רבנן דזה הוי כמו חתימת העדים ושוב אין לבעל פירות מיד אף דאין הקול יוצא ולכך כתבו תוס' דכתב ידו פסול שלא תפסיד האשה שלא כדין ואתי שפיר כל הקושיות הנ"ל וכוונת תוס' כיון דפסול לכתחילה תפסיד כדין היינו עד שעת נתינה אבל לאחר הנתינה לא תפסיד דתוכל להביא מיד גיטה לב"ד ולא חששו אם תהיה טועה בדעתה ולעולם דאין לבעל פירות אף היכא דלכתחילה לא תנשא וז"ב ודלא כבעל הקצוה"ח באבני מילואים הנ"ל. וגם אינו מוכח כלל דד' תוס' דשטר שאין בו זמן יש לו ג"כ קול לענין לגבות ממשעבדי]:

הדרן לדברנו עכ"פ מבואר דבגיטין הפסול הוא משום קנוני'. וצריך לומר דעכ"פ עצם הפסול אינו משום קנוניא דהי' להם לומר דכשר אף לכתחילה דתנשא ושלא תטרוף הפירות מלקוחו' רק בשביל שלא תפסיד האשה חששו. אולם קשה למה שכ' תוס' גיטין שם ועוד יש לומר דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו ועיין שם במהר"ם לובלין בביאור דברי תוס' משם רוב התלמידים דאף דאין בידה לגבות דחיישינן שמא הקדים הזמן ועושה קנוניא מ"מ תפיסה מהני והוא פירש בענין אחר אבל עכ"פ עיקר הפסול משום קנוניא אם כן לגבי ד"מ ג"כ י"ל דעיקר הפסול הוא משום קנוני' ואפ"ל דראיות ר' אבין בירושלמי הוא ממה דתני אף בגיטי נשים כן אית לך למימ' מפני קנוניא אינו מן כתב בכתב ידו רק מגט דפסול באין בו זמן דשם ליכא טעמא דקנוניא רק או מטעם שלא יחפה על בת אחותו או משום פרי שלא תפסיד האשה כן נמי אף בהוחזק הוא מפני שהוא פסול ולא מפני קנוניא. והא דבאמת לא פסלו גט שאין בו זמן מטעם זה לר' יוחנן דלא אמר כריש לקיש דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומלאחר נתינה לא תפסיד האשה דתוכל להביא גיטה לב"ד הא מ"מ יש פסידא דלקוחות שהיא לא תביא גיטה לב"ד ותאמר שנתגרשה מקודם ותתפוס הפירות מלקוחות יש לומר דמשום חשש זה בלבד לא היו מתקנים לפסול גט שאין בו זמן דהלקוחות יכולין להזהר שלא תתפוס לכך סבר ר"י דעיקר התקנה היה בשביל שלא יחפה ופסלו גם כן כתב בכתב ידו. ולרל"ק גם כן אף דסובר דזנות לא שכיח ולא הוי התיקון זמן רק בשביל שלא תפסיד האשה מ"מ כיון שתקנו בשביל זה זמן פסלו גם כן בשביל פסידא דלקוחות שלא יפסידו אם תתפוס אבל אם לא הוי לר"י החשש חיפוי רק שיתקנו זמן בשביל חשש הפסד כשתתפוס אין סברא לתקן בשביל זה זמן וכן לרל"ק עיקר החשש הוא פסידא דידה ובשביל שתקנו זמן פסלו גם כן כתב בכתב ידו מפני החשש פסידא דלקוחות כשתתפוס:

וראיתי בספר דברי חיים לאאמ"ו ז"ל דיני גיטין (סי' ה') דכ' דבגט שאין בו זמן כלל לא הוי מהני תפיסת האשה דדוקא בכתב בכתב ידו שיש בו זמן רק דאנן חיישינן שמא הקדים הזמן ועושה קנוניא מהני תפיסה אבל באין בו זמן כלל לא מהני תפיסה. ולי צריך עיון בזה אם מהני תפיסה ביש בהכ"י זמן על כרחך אף דיש ריעותא דיש לה להביא הגט לב"ד או להעדי' ושיכתבו לה הזמן שראו הגט בידה ובכל זאת כיון דטוענת ברי דמאז נתגרשה והרי גרושה לפנינו מהני תפיסה למה לא יהני תפיסה אף באין בו זמן ואפשר לומר דהא באמת הרשב"א בתשוב' המיוחסת לרמב"ן מסתפק אי חיישינן בכ"י לקנוניא וכתב שם הטעם דלא חיישינן לעשות מעשה ולחתום בשקר לא עבידי ובתומים (ס"ק ג') הביא דבריו וכתב מזה ראיה לדעת הש"ך להסוברים דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר דאם אינו ידוע בעדים רק בכתב ידו דלוה לא חיישינן לקנוניא והביא דברי תוס' הנ"ל דכתבו דחיישינן לקנוניא בכה"ג ואם כן יש לומר דוקא אם כתב בהכ"י הזמן מפורש והחשש הוא רחוק שיכתוב ויחתום בשקר ולדעת הרשב"א לא חיישינן לכך אף דכתבו תוס' דחיישינן מ"מ אם תפסה מהני תפיסתה אבל לקנוניא דיכתוב כתב ידו דחייב לו ולא יכתוב בו שום זמן כלל דאינו עושה מעשה בשקר כלל אז אף דאם יאמר אחר כך שהוא מוקדם הוי רק דיבור בעלמא מקרי ואמר כמו שכ' הרשב"א שם ואז אף תפיסה לא מהני ועיין שם במה שכתב אאמ"ו ז"ל לדחות ראיות התומים מדברי תוס' הנ"ל דיש לומר כמו שכ' הרשב"א דלא חיישינן לקנוניא בזה רק שם בגיטין דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזיקינן וכיון שהבעל מכר הפירות ללקוחות הוי כאומר אז שהם שלו ושעדיין לא גירשה אם כן רגלים לדבר שבכוונ' הקדים הזמן בהגט ושעשה קנוניא ואף דעל כרחך עשה מעשה רשע מ"מ מחזקינן דאחר כך עשה שלא כהוגן ומחזיקינן דבעת שמכר הפירות עדיין לא גירשה ומוקמינן אותו על חזקת כשרות ואחר כך איתרע חזקתו לעשות קנוניא מה שאין כן בשני בע"ח מאחר דליכא ריעותא לא חיישינן לקנוניא ומיישב בזה גם כן דמהר"ם אלשיך ז"ל (סי' ס"ב) בנידונו שם דחשש לקנוניא אינו חולק על תשובת מהר"ם לובלין דסובר בכ"י מוקדם דקודם למע"פ בעדים המאוחר כמ"ש הש"ך (סימ"ח סק"ב) דשם בנידון דמהר"ם אלשיך הוי כהודה מקודם שלא מכר בהחזרה כיון דהשכין הבית ללוי לכך איתרע וחיישינן לקנוניא ודומה לדברי תוס' גיטין הנ"ל ודבריו נכונים למאד דהא התומים בעצמו כ' שם לסלק ראיות הש"ך מתשובת הרשב"א כיון דיש חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וזה בא בכ"י להודות דהחצי מנכסיו אינו שלו איתרע הכ"י שהוא נגד חזקה מה שאין כן בסתם כת"י שחייב מאן יימר דחיישינן לקנוניא. ואם כן ממילא שוב ליכא ראיה מדברי תוס' דגם כן הוא נגד חזקה דלא מחזיקינן לאינש שימכור דבר שאינו שלו וביותר דהוא נגד חזקת א"א אף דהוא גרושה לפנינו מ"מ מחזיקינן דבעת שמכר הפירות היתה עדיין אשת איש:

עוד יש לומר דמדברי תוס' אינו ראיה לחוש לקנוניא למ"ש בח"ר באורך בדיני שבת (סי' ל"א) דבכל מקום שאנו דנין על הפרט המקרה אשר יקרה ראוי למיזל בתר רובא כחק התורה אף דנמצא מיעוט חק התורה למיזל בתר רובא אבל חכז"ל חששו על דבר ההוה וטבע לתקן אף המיעוט דבכל עולם ובזמנים טובא יקרה אף דבר ממיעוט עיי"ש וה"נ דכוותיה דעת הסוברים דהכ"י מוקדם קודם ואינן חוששין על קנוניא כל זמן דליכא ריעותא לפנינו לאחזוקי ברשיעא דעשו קנוניא אבל חכז"ל דתקנו זמן בגיטין חששו על פסידא דאשה שיוכל להזדמן המקרה בזמן מן הזמנים ואיש ואשה שיעשו קנוניא דיש המיעוט גם כן בעולם שיעשו שלא כהוגן בזמן מן הזמנים לכן פסלו כ' בכ"י שלא יעשו קנוניא והוצרכו לחוש שלא תוציא הפירות מלקוחות ואם כן תפסיד האשה בלא זמן ואם נכתב הזמן ואנו דנין על הפרט יש לומר דלא חיישינן לקנוניא.

ולכאורה יש להעיר בדברי תוס' גיטין הנ"ל למה לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת כמבואר ב"מ (דף ק"י) במלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דגם לענין פירות אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת והכא נמי כיון דיש ספק אם מכר הבעל הפירות קודם דנתגרשה או אח"כ נימא לאוקמי הקרקע בחזקת האשה אולם זה אינו דוקא שם דומה להא דר"נ דאמר אף הבא בסוף החודש קרקע בחזקת בעלים עומדת דאזלינן בתר שעת לידת הספק וכיון דהספק נולד בתחילת החודש ואם היה בא המשכיר בתחילת החודש אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת לכן אף בבא בסוף החודש חייב השוכר לשלם. אבל כאן עכשיו לנו הספק אימתי בא הגט לידה ואם היתה מראה הגט מיד להעדים או לב"ד מיד אחר הנתינה לא הוי שום ספק בדבר כיון דידענו מאותו יום וזמן הכתוב בהגט בידה ורק עכשיו שלא ידענו מתי בא הגט לידה אין מוציאין הפירות דמוקמינן האשה על חזקת אשת איש ואמרינן דאחר כך נתגרשה:

שוב ראיתי בספר מקור מים חיים שהעיר בזה והעלה דבאמת מצד הדין היה לנו לאוקמי הקרקע בחזקת בעלים כמבואר ב"ב (דף קנ"ח) גבי נפל הבית עליו ועל האשה דנכסים בחזקת יורשי אשה רק דמ"מ אינו מוציא מהלקוחות דהוי כמו מלתא דעביד' לגלויי כמו מס' ב"מ שם והכא נמי עבידא לגלויי מתי בא הגט לידה או ע"י עדי מסירה או באופנים אחרים והאריך בזה. ולענ"ד להוציא מיד הלקוחות וחות כשלא תפסה מצד קרקע בחזקת בעלים עומדת א"ד כלל לנידון דשטר שכ' בו שנין סתמא ונפל הבית עליו ועל האשה דכאן אין הספק נולד על הקרקע רק על הפירות אזלינן בתר המוחזק כיון דמקודם לא הי' שום ספק בדבר לדעת אימתי נתגרשה ובבא בסוף החודש אזלינן בתר שעת לידת הספק והספק נולד מתחלת החודש ובבא בתחלה היינו מוקמינן קרקע בחזקת בעלי' לכך גם עכשיו כולה למשכיר אבל כאן נולד הספק אחר שהחזיק הלוקח במקחו לכך אזלינן בתר המוחזק. אך בזה שפיר קאמר דהא דמהני תפיסת האשה ומזה למד הקצוה"ח (סי' ס"ט) דאף בכ"י מוקדם אף אם ניחוש לקנוניא ואינו גובה נגד מלוה על פה בעדי' מ"מ תפיסה מהני ובנתיבות שם כתב דאין בזה שום סברא ומדחיק את עצמו לפרש דברי תוס' גיטין בדרך רחוק. ולהנ"ל אינו ראי' דבגט הוי כמלתא דעבידא לגלויי דאין מוציאין מן המוחזק ולכך מהני תפיסת האשה מה שאין כן בכ"י אם ניחוש לקנוניא לא הוי מלתא דעבידא לגלויי יש לומר דאף תפיסה לא מהני והדברים ראוים למי שאמרם ובזה מיושב נמי דברי תוס' גיטין (דף י"ז) דכתבו דתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוי בו זמן פעמים שהיה מוכר עבדו ואחר כך כותב לו ג"ש בלא זמן ויאמר העבד להלוקח שיביא ראיה שהשטר מכר שלו קודם לשיחרור והעבד מוחזק בעצמו וכבר עמדו על זה האחרונים למה לא מוקמינן העבד על חזקתו דמעיקרא עיין ספר בני יעקב (דף פ"ח) ובשמחת יו"ט מגאון עולם מהרי"ט אלגאזי ז"ל (סי' כ"ה) ולהנ"ל אתי שפיר דליחוש לקנוניא שלא יכתוב כלל גט שיחרור לשחררו לא חיישינן ובודאי מסר לו כדינא בפני עדי מסירה וכן אם נותן גט שיחרור בחתימת העדים בלא זמן הוי מלתא דעבידא לגלויי ומהני תפיסת העבד כמו דמהני בקרקע וכן בכתב בכתב ידו גם כן יש לומר דלא חיישינן שלא יגרשה כלל רק ימסור לה הכ"י בלא עדי מסירה בשביל הקנוניא לתפוס מן הלקוחות הפירות זה לא חיישינן דלא יקלקלה רק שיגרשה באמת אחר המכירה וימסור לה בפני עדי מסירה ואז מהני תפיסה כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי ע"י העדי מסירה. אך מה שכ' שם בספר הנ"ל דגם בכ"י הוי מלתא דעבידא לגלויי לא נהירא כלל ודברי תוס' מיושבים דבגט הוי מלתא דעבידא לגלויי שפיר על ידי עדי מסירה דלא חשוד לקלקלה שימסור בידה כ"י בלא עדים מה שאין כן בממון בכ"י יש לומר שפיר כיון דחיישינן לקנוניא מסר לו בינו לבינו ולא הוי עבידא לגלויי כלל ול"מ תפיסה:

אך מ"מ יש לגמגם בזה למה שכ' הש"ך (סי' שי"ז ס"ק ח') משם הריטב"א ב"מ דהא דמהני תפיסה במלתא דעבידא לגלויי הוא דוקא היכא דתפס קצת ברשות דלא עיכב עליו הלוה כשאכל יותר מב' שנים והוי ליה כמאן דתפס ברשות שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר והוציא ממנו גם כן א"מ ממנו אבל בתפס לגמרי שלא ברשות אפילו במילתא דעבידי לגלויי מפקינן מניה אם כן בהחשש דתתפוס הפירות מלקוחות לא שייך לחוש שתתפוס ברשות דזה ודאי לא ניתן להאמר שיפסלו בשביל חשש תפיסה ברשות רק בתפיסה שלא ברשות ובזה לא מהני אף במלתא דעבידא לגלויי. ואולי יש לומר דוקא שם הואיל דהשטר מסייעו להלוה דכתיב בו שנין סתמא וסתם הוא שנים כמו שכתב שם הב"ח והדו"פ והנ"י ב"מ שם בפ' המקבל לכך צריך עוד לטעם דהוי קצת כתפס ברשות כיון שהניחו לוה למלוה לאכול הפירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותיה דשטרא והוי קצת כתפס ברשות אבל בלאו הכי לא מפקינן במלתא דעבידא לגלויי אף בתפס שלא ברשות וכן מבואר מד' רמב"ן בש"מ ב"מ (ד"ו) ונ"י שם ורשב"א ריש (פ"ב) דכתובות דבמלתא דעבידא לגלויי לעולם לא מפקינן מרשות התופס אף בתפס שלא ברשות ומדמו להאי דפרק המקבל ועל כרחך אף דהתם הוי כתפס ברשות היא משום דנגד ריעותא דשטרא מסייעו צריך לזה הריטב"א דהוי קצת כתפס ברשות. אולם בריטב"א ב"מ שם מבואר דבכל מקום אף דעבידא לגלויי לא מהני כשתפס שלא ברשות אבל דעת רמב"ן ורשב"א והנ"י דמהני אף שלא ברשות כלל והש"ך שהעתיק (סי' שי"ז) דברי הריטב"א בלי חולק הוא משום דיש לומר דכוונתו דוקא על נידון דשנין סתמא דבזה יש לומר דגם הרמב"ן מודה דהוא דוקא בתפס קצת ברשות אבל בכ"מ מהני אף בתפס שלא ברשות וא"ש דברי תוס' הנ"ל דתפיסה מהני הואיל דהוי מלתא דעבידא לגלויי וכן בעבד דמוחזק בעצמו כשיש בידו שיחרור שאין בו זמן:

ולכאורה יש לדון בכ"י מוקדם ושטר מאוחר או מלוה על פה מאוחר בעדים למה לא נאמר ברי ושמא ברי עדיף כיון דאין שניהם מוחזקין קיי"ל דברי ושמא ברי עדיף כמ"ש הרמב"ן ב"ב (דף ל"ד) וריטב"א ריש ב"מ וכיון דזה טוען ברי וזה טוען שמא נימא ברי עדיף דהוי כמו שאין שניהם מוחזקין בשלמא בדברי תוס' ריש גיטין דשם הוא נגד לוקח שקנה הפירות מהבעל וטוענין ללוקח כמו טענות ברי כמו דטוענין עבור יורשים כל מה דאביהן מצי למיטען והוי כמו טענות ברי כמו שכ' הרא"ש (ריש פ"ב) דכתובות אבל נגד בעל חוב לא מצינו דטוענין עבורו כל מה שהלוה יכול למיטען ומבואר ברא"ש בתשובה (כלל צ"ט סי' ז') דדוקא ליורש טוענין דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסים וטוענין ליה אבל בעל חוב קיי"ל מכאן ולהבא גובה והוא בא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ודאית ולא טוענין ליה. וכ"כ דטוענין ללוקח כיון דכבר זכה בקנינו אף שא"ב ולא הוחזק עדיין מ"מ הוי כמו טענת ברי ולכך חששו לפסידא דאשה דלא תוכל ליקח הפירות ולהוציא מיד הלקוחות אף אם עדיין אינן מוחזקין אבל בבעל חוב שבא לגבות מהלוה ודאי דלא טוענין בעד המאוחר טענת ברי ואם כן נימא ברי ושמא ברי עדיף ובתשובה המיוחסת (סי' כ"ב) הנ"ל דכ' בבאו כולן בבת אחת לגבות מב"ח ולא הוי בהן אלא כדי שטר אחד אפשר היה לומר דמלוה בשטר המאוחר קודם שאין לבעל כתב יד עדים ממש שקדם אבל אם קדם זה וגבה איך נוציא ממון מספק ואם יש ספק בזמן על התובע לברר שהוא קדם ויקשה למה לא נימא בו"ש ברי עדיף. ויש לומר לדעת התוס' וכן דעת הרשב"א ב"ק (רפ"ה) דר"ה ור"י דסברו ברי ושמא ברי עדיף הוא דוקא בברי טוב והשמא גרועה דהיה לו למידע אבל בברי גרוע ושמא טוב היכא דלא הוי ליה למידע לא אמרינן ברי עדיף הכא נמי לדידן דאף היכא דאין שניהם מוחזקין אמרינן ברי ושמא ברי עדיף הוא דוקא בברי טוב ושמא גרוע היכא דהו"ל למידע אבל היכא דלא הוי ליה למידע לא אמרינן ברי עדיף והכא נמי לא הוי ליה לבעל השטר או המלוה על פה בעדים למידע אם יש לו לאיזה בעל חוב כ"י מוקדם. ולדעת הרמב"ן דסובר דלר"ה ור"י דברי ושמא ברי עדיף אף בלא הוי למידע כמבואר בבעה"ת יש לומר באמת דברי ושמא היכא דאין שניהם מוחזקין ברי עדיף נגד שמא אף בלא הו' ליה למידע וידוע דתשובה המיוחסת הוא לרשב"א ז"ל ולכך דן רק כשהחזיק בו וכבר זכה מחמת שטרו וירד לביתו ומספק אל תוציאנו מביתו. ולכאורה שם בנידון דרשב"א דמשמע שהלוה הגבהו ומכר הבית לנכרי והנכרי מכרו אחר כך לישראל הוי כמו לוקח דכבר זכה בהבית והבעל השטר בא לגבות חובו אף שהוא מאוחר מפני שמא הכ"י לא היה אמת אם כן הוי כמו לוקח עכ"פ דיכול לסלק בזוזי אם כן הספק הוא רק על הדמים ועל הדמים הוי הלוקח מוחזק. אולם דן שם בכ"מ אם כבר גבה ובבע"ח מאוחר אם נאמר מה שגבה לא גבה אינו יכול לסלק בזוזי כמבוא' בדברי תוס' כתובות (דף צ"ד) ד"ה שנמצאת [ובקצוה"ח (סי' ק"ז ס"ק ה') מסתפק בזה אם בע"ח מאוחר יכול לסלק למוקדם במעות והדברים מבוארים בתוס' הנ"ל] ולכן כ' דבספק אין מוציאין:

וראיתי לאא"ז מורי ורבי ז"ל בדברי משפט (סי' מ"ח) שדן דהיכא דיש עדים לבעל הכ"י המוקדם למלוה על פה מאוחר בעדים והעדים של בעל המוקדם לא ידעו הזמן דבזה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כיון דידעינן ודאי דהלוה חייב רק היכא דלית ליה להמוקדם עדים כלל דלא ידענו כלל אם חייב לו אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דזה יש לו ודאי שעבוד אף שהוא מאית' ולמוקדם לא ידענו אם יש לו כלל שעבוד אבל היכא דיש לו שעבוד בודאי רק הספק מי המוקדם בזה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ולמה שכ' דהיכא דלא הוי ליה למידע והברי גרוע והשמא טוב לא אמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף אף היכא דאין שניהם מוחזקין מלבד לדעת רמב"ן דסובר דלר"ה ור"י דבו"ש ברי עדיף הוא אף בלא הוי לי' למידע יש מקום לומר דהיכא דאין שניהם מוחזקין גם כן דבו"ש ברי עדיף הוא אף בלא הוי ליה למידע. וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני ג"מ ונ"ח (סוף סי' ג') שם כ' על דברי מר אביו ז"ל בד"מ הנ"ל דדבר זה אינו דמאחר דיש להמאוחר זמן ידוע בעדים וזה שבא בכ"י אין לו זמן ידוע דהא חיישינן לקנוניא דומה להא דכתובות (דף צ"ד) דנותן לזה שיש בו זמן ובש"מ שם כתוב לפרש אפילו אחד שטר הלואה וכ' בו ה' ניסן וללוקח שטר מכר כ' בו ניסן סתם גובה המלוה דהקרקע בחזקת בעלים עומדת וה' בניסן עדיף טפי הכא נמי כאן כיון דחיישינן לקנוניא הוי הכ"י כאין בו זמן ולמלוה על פה יש לו זמן ינתן לו ומוקמינן על החזקה של"ה נשתעבד לזה עד אחר כך עיין שם בדבריו ואני הצעיר אומר שדבר זה תליא במחלוקת אם כי הרא"ה ז"ל הביא דבר זה בשם הרב מהר"ש ז"ל מ"מ יש לומר דמהאי טעמא לחוד ל"ה דן להוציא מיד הלוקח כיון דכבר איתרע החזקת מרא קמא שבא בשטר מכר ובודאי קנה וקשה לומר להחזיק בשעבודו דבעל חוב שהוא בה' ניסן ולומר דמכר הלוה אחר כך כיון דסוף סוף יצא הקרקע מרשו' הלוה ואנו דנין רק על השעבוד אם חל של המלוה בה' ניסן על הקרקע הזאת נימא לאוקמי על החזקה שקרקע הזאת לא נשתעבד להמלוה שכבר היתה אז מכורה וגם כיון דהלוקח הוא מוחזק בקרקע דבודאי זכה בגוף הקרקע ויכול לסלק בזוזי נימא המוציא מחבירו עליו הראיה. אולם בש"מ שם הביא דברי תלמידי ר"י ז"ל הטעם כיון דזכות שלו מפורש בהשטר שלו וזכות של האחר אינו מפורש ידו על התחתונה אי נמי כיון שלא נכתב בהשטר הזמן הוחזק בו ריעותא ומוכחא מלתא מפני שהזמן היה בסוף חודש שלא רצה שיכתוב שם היום עיין שם ויש לומר דלכך נמי שטר הלואה שכ' בו זמן מפורש עדיף טפי מהלוקח שיש בידו שטר מכר בסתם ניסן דהוי כאין בו זמן וניכר הריעותא ומוכח דהיה סוף ניסן אבל אם יש בידו כתב יד בזמן מפורש דליכא שום ריעותא רק אנן חיישינן לקנוניא שפיר יש לומר דזה דוקא כשלא ידענו משום הלואה אז אין ספק מוציא מידי ודאי ומלוה על פה בעדים קודם לגבות אבל אם ידענו על ידי עדים דהיה הלואה רק דאינם זוכרים זמן ההלואה כיון דהוא גם כן ודאי שוב אמרינן בו"ש ברי עדיף ולא מחזקינן בשביל החזקה דלא נשתעבד מעיקרא כיון דיש עדים דנשתעבד וגם הלוה מודה יש לומר ברי ושמא ברי עדיף הואיל דאין שניהם מוחזקין וכמו שכ' אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט שם ועי' במ"ש לעיל באורך מזה (סי' י"ז):

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה