אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן מט

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן מט

סימן מח

היכא דיעבור על השבועה ונוגע לאיסור מבואר בכנה"ג משם כמה פוסקים דאינו יכול לומר קים לי ובש"ך יו"ד סוף הלכות רבית הביא משם מהרשד"ם דבס' דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק דאורייתא ודעת מהר"א ששון דהוי ספק ממונא ולקולא דהממע"ה אם לא היכא דרוב הפוסקים סברו דהוי ר"ק ובכ"ז אין הב"ד מוציאין ממון והביא הש"ך ראיה ממתנות כהונה וס' בכור דפטור משום הממע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה. וראיתי בחתם סופר יו"ד (סי' רמ"א) דכתב דהרשד"ם איירי היכא דהוא מחלוקת הפוסקים אי הוי רבית קצוצה והמלוה רוצה לומר קים לי וכיון דתחילת פלוגתייהו הוא לענין איסור אי הוי א"ר או ר"ק והלוה והערב והעדים שאין להם ענין בממון כלל וכן המלוה אפילו לא נטל הרבית מ"מ בשעת ההלואה אי הוי רבית קצוצה נפסלו לעדות ולשבועה ובהא פליגו הפוסקים ול"ש לומר בזה קים לי א"כ ממילא אעפ"י שעתה הסתעף מזה אפוקי ממונא שהמלוה כבר קבל וצריך להחזיר ל"מ למימר קים לי כהמיעוט כיון דעיקר פלוגתייהו לענין איסור וכ"ע מודים דכל ספק ממונא קולא לנתבע אעפ"י שהוא איסור גזלה ועושק וכדומה עיי"ש שכתב דדין זה ברור הוא.

ולע"ד לכאורה מבואר להיפך בדברי רמב"ן הלכות בכורות (פ"ג) בהא דקיי"ל דטינוף פוטר בבכורה ואין חוששין לטינוף כתב וז"ל ומסתברא לן דכי א"ח לטינוף משום דהוי מיעוט ולמיעוטא ל"ח דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקי עניה בגיזה ועבודה ולמינהג בגופיה כל דיני בכור ודאי אבל לאפוקי כהן מנייהו דבעלים לא מצי מפיק דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין הממע"ה וכן מבואר שם מדברי הרא"ש ודלא כמו"ש שם בתוס' דלא עבדינן תרתי דסתרי וכיון דלכל דיני בכור מחזקינן לבכור ודאי מטעם רוב ממון נגרר אחריו ודעת רמב"ן ורא"ש דכל חד כדינו ואף דלענין מלקות דין ודאי בכור יש לו מ"מ לענין ממון הממע"ה וא"ה אחר הרוב וכן משמע דעת הטוש"ע יו"ד (סשי"ו) הרי אף דלענין איסור הוי כודאי מ"מ לענין ממון הממע"ה ושם תחילת הספק הוא לענין איסור דהא לענין מצות נתינה לא חל עליו מיד שנולד הבכור דאין נותנין כשיולד אלא יטפל בו בעליו עד שיגדל מעט כמבואר מס' בכורות וש"ע יו"ד (סי' ש"ו) ומיד כשיולד דנין על האיסור להחזיקו לודאי בכור וחייב מלקות בגיזה ועבודה ואעפי"כ כשבאנו לדון לענין איסור ולקיים מצות נתינה הנוגע לממון אמרינן הממע"ה וא"כ אף בנידון זה אף דלענין איסור קיי"ל כרוב הפוסקים דהוי רבית קצוצה מ"מ כשכבר קבל המלוה ובאנו לדון על הממון אם חייב להחזיר למה לא מצי למימר קים לי כהמיעוט אף דעיקר פלוגתייהו לענין איסור:

ולכאורה יש לומר בטעמו של הרשד"ם דשאני איסור רבית משאר עניני ממון דהא בגזל ואונאה ועושק יכול הנגזל לומר הרני כאלו התקבלתי ואם מוחל לו מהני מחילתו וברבית לדעת הגאונים ל"מ מחילה והיינו טעמא דברבית ליכא שום שעבוד הגוף ללוה על המלוה ולא שעבוד נכסים וגלי לן קרא דאי עביד מהני כיון דמדעת נתן רק רמי רחמנא מצוה על המלוה להחיות להלוה ולקיים בו המצוה להחזיר לו לכך חייב למיהדר וא"י למחול כמו שאר מצות עשה אשר אין שום אדם יכול למחול וכמבואר טעם זה בש"מ ר"פ א"נ ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח דיני דיינים (סי' ב') דאף הסוברי' דברבית ל"מ מחיל' מ"מ בשוחד מהני מחילה כיון דיש לו שיעבוד יכול למחול השעבוד משא"כ ברבית ודלא כמו"ש שם הקצוה"ח וכ"כ לעיל (סי' ט"ז). וא"כ כיון דליכא שעבוד נכסים ואף מחילתו ל"מ לכך בס' רבית י"ל ג"כ דאזלינן בתר רוב הפוסקים לחייבו לקיים המצוה כיון דאין בזה נגיעת ממון רק חיוב הגוף לקיים המצוה ואף מחילה ל"מ היכא דמהני מחילת הלה שבא לזכות ממנו בזה אף דהרוב מחייבו לקיים המצוה מ"מ כיון שהוא רק ברצון שכנגדו ואם יאמר הריני כאלו התקבלתי מהני בזה כיון דהדין הוא דהממע"ה לגבי ממון הוי כאומר הרני כאלו התקבלתי. ואף במתנות כהונה ובכור דפטור מספק אף דכהן א"י לומר הרני כאלו התקבלתי מ"מ אם קבל הכהן יכול להחזיר ועיקר המצוה הוא שיזכה בו הכהן מצד הממון וגם דמתנה ע"מ להחזיר מהני בהו ולכך בספק אמרינן הממע"ה משא"כ ברבית אם מקבל הלוה ומחזיר לו בשביל לקיים הבטחתו שהבטיח לתת הרבית אינו רשאי ועיקר המצוה הוא שיקיים בו וחי אחיך עמך אהדר ליה שיזכה בו לחלוטין לכן אף בספק אם פטור להחזיר מ"מ היכא דרוב הפוסקים אסרו ופסקו דהוי רבית קצוצה חייב להחזיר:

אך לפי"ז תליא במחלוקת הפוסקים אם מהני ברבית שקבל מחילת הלוה דלדעת הרמב"ם דמהני מחילה אח"כ לכן גם בספק כיון שהדין הוא הממע"ה וחייב הלוה לקיים הדין הוי כמחילה ויש לו דין ממון אף דבאיסורא אתי לידו ויש בו ספק חיוב קיום העשה דומה לכ"מ דהממע"ה דהנוגע לממון א"ח רק בדבר ברור. וי"ל דהא דכתב בעה"ת (שער מ"ו) בשם הר"ר אברהם בר' יצחק במשכנתא בלא נכייתא וכתב אין בנו כח לפסוק ואם יסתפק בדבר יעמוד ממון על חזקתו וא"י בדיינין ומזה הוכיח בס' דברי אמת בשו"ת (סי' ט' וי"א) היפך דברי מהרשד"ם ולמ"ש יש מקום לומר דהוא סובר דברבית מהני מחילה של הלוה וכיון דביד הלוה למחול הרי דל"ה רק ענין ממון לכך בספיקא דדינא פטור דהמהע"ה אבל להסוברים דל"מ מחילה הרי דהקפידה התורה שיתקיים המצוה דהחזרה בפועל כיון דאף מתחילה מדעתו יהיב ואפ"ה אסרה התורה לכן הוי כמו ספק איסור דהוא לחומרא וי"ל דמהרשד"מ מספקא לי' לדינא אם כדעת הגאונים דל"מ מחילה או כדעת הרמב"ם דמהני מחילה לכן כ' שפיר דהוי ספק איסורא ולחומרא אבל לדידן דפסקינן כדעת הרמב"ם דמהני מחילה כמבואר בש"ע יו"ד (סי' ק"ס) ל"ה רק כמו שאר ספק ממון דהוא לקולא וכמו בספק גזל דא"ח בהשבה מספק כ"כ ברבית:

וראיתי שם שהרב דברי אמת הביא ראיה מדברי תוס' (סוף פ"א) דכתובות גבי מצא תינוק מושלך אם רוב ישראל חייב להחזיר לו אבידה וכתבו תוס' אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא שבהיתר בא לידו ומדעתו נתנם לו הרי דאם הי' חזק' גמורה היינו דוחין הרוב אעפ"י שיש לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם והו"ל מילתא דאיסורא א"ו כיון שהוא דבר של ממון אף דפתיך בהדיה איסור אם הוי חזקה גמורה אין ב"ד יורדין לנכסיו להוציא בע"כ אלא הוא יחוש לעצמו ולמ"ש אינו ראיה דשם דומה ממש לספק גזל דמהני מחילה משא"כ לגבי רבית וי"ל נמי דאינו ראיה מהנך פוסקים דפסקו בספק ממון עניים ובצדקה ובהקדש לחומרא דשם שייך איסור שאין ביד אחד למחול. ולכך בהך איבעיא דב"ב בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם חוזר כשעמד כתב הר"ן בטעמא דל"ח למעילה משום דאיהו ידע בנפשו דלא גמר ומקנה ומשמע היכא דליכא הך טעמא ספיקא דאיסורא לחומרא אף דדעת הר"ן בנדרים (דף ז') דספק ממון עניים לקולא אף דפתיך ביה איסורא דשם בממון עניים מהני מחילה אם כולם מחלו משא"כ בהקדש דאין ביד אדם למחול. וכן בכל ספק ממון שיש בו חומר שבועה וחרם דאעפ"כ אזלינן לקולא ואין מוציאין בדיינים יש לומר גם כן דהוא דוקא במקום דמהני מחילת התובע ואף דפתיך ביה איסור שבועה מ"מ דיינין ביה דין ממון והממע"ה אבל במקום דל"מ מחילה י"ל דהוי כספק איסורא ולחומרא ועיין עוד שם בדברי אמת מ"ש דבממון עניים הטעם דיש בו משום בל תאחר והוי כספק איסור וכן כתב הנתיבות וכבר כתבתי בענין זה באורך בספר דברי חיים דיני תפיסה (סי' ח') עיי"ש. די"ל דכיון דפטור מן הדין מצד ממון דהממע"ה אין בו משום בל תאחר וראיה לזה מהא דמבואר מס' כריתות (פ"ה) דר"ע מחייב על ספק מעילות א"ת וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו הרי אף דמספקי לי' אם נהנה מן ההקדש או לא וחייב להביא א"ת להגין עליו מ"מ א"צ להביא הממון ובאם באמת נהנה מן ההקדש וחייב להביא מעילתו עובר על בל תאחר כמבואר רמב"ם (פי"ד הי"ג) הלכות מע"ק דכל מה דאדם חייב להקדש ולעניים עובר בבל תאחר ובכ"ז כיון דהדין הוא דספק ממון לקולא ליכא חיוב עליו משום דלא יעבור על בל תאחר ורק בס' מתנות עניים לדעת רמב"ן ורשב"א וסייעתם אמרו דהוי ספק איסורא ומשום הקרא דכ' עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו גלי לן הקרא דלא למיזל בתר חזקת ממון אבל בהקדשות ובשאר איסורין אף דהוי ספק איסור ג"כ לענין בל תאחר וחיוב מעילה דהקדש אמרינן הממע"ה ועיין מה שכתבתי זה באורך בדברי חיים שם.

וגדולה מזו ראיתי בס' הלכות יו"ט מגאון עולם מהרי"ט אלגזי זצ"ל הלכות בכורות (פ"ה) שהביא מדברי בעל שיטה מקובצת כ"י יבמות (דף ק' ע"ב) דאיתא שם במתניתן היה אחד ישראל ואחד כהן כו' ובכורו יהיה רועה עד שיסתאב והקשה שם בקרבן עדה משמע לעולם הוא רועה עד שיפול בו מום ואמאי הא חייב להקריב בכור תוך שנתו וכי בשביל הנאתן יעברו על מצות על ל"ת והביא ע"ז דברי ר' בצלאל משם גליון וז"ל ובכורן ירעו כו' י"מ עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר וי"מ דדוקא בבכור ודאי אבל בבכור תערובות ליכא בל תאחר עכ"ל הרי אף דהוא ודאי בכור וחייב להקריבו רק כיון דיש לו ספק אם הוא כהן וא"ח לתת לכהנים אחרים וגם א"י להקריב בעצמו ואם יחייבוהו לתת לכהנים יפסיד מספק ממון אמרינן הממע"ה אף דהוא ודאי לאו דבל תאחר מ"מ כיון דהדין הוא הממע"ה ובעצמו אינו רשאי להקריב אינו עובר בבל תאחר ק"ו היכא דהוא ספק אם חייב כלל דכיון דאמרינן הממע"ה שוב אינו עובר בספק בבל תאחר. וי"מ הראשוני' סוברים כיון דודאי חייב בהקרבה עובר בבל תאחר ובאמת יש להבין דעד שנה ימתין עד שיפול בו מום הא גם קודם שנה איכא עשה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כמבואר ברמב"ם (פט"ו) ממעשה הקרבנות ובפ"א דר"ה וכיון דעשה זו מוטל עליו מ"ש תוך שנה או משנה ואילך דיש בל תאחר וצריך לדחוק בזה או דלאו דוקא. אבל הי"מ אחרים סוברים דכל דיפסיד ממון מספק אף דחייב בודאי בהקרבה ליכא בל תאחר וק"ו בספק איסורא דבל תאחר. וכל הנוגע לממון כללא הוא דהממע"ה וספק מותר. וראיתי שם בח"ס שכתב בטעם הדבר דבכל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו אין רשות לירד לנכסיו לכופו להניח תפילין והטעם משום דלמא נ"מ בנין דמעלי והנוגע לממון מוטב לירד לנכסיו ואי משום בנין דמעלי יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו ובס' בשאר איסורין נמי מכין אותו עד שיסיר הספק מ"מ בס' ממון אין מכין אפילו בגופו דעי"ז יתן הממון המסופק ואולי נ"מ בנין דמעלי ולדידהו ל"ה ספק איסורא דאינהו לא עבדי איסור ולא מוטל עליהם פבע"ח וספק ממון דידהו קולא לנתבע ע"כ ספק ממונא לקולא אעפ"י דכל ממונא אית ביה איסורא עכ"ד והדברים נפלאים לי חדא היכן מצינו להקפיד על זה שיכניס א"ע בס' איסור בשביל הבנים ועוד אף ס' גזל אם כלפי שמיא הוא דהוי גזל חייבין אף היורשים להחזיר מטעם השבת אבידה. ועוד אם צריך לחוש עבור בניו אם הוא גר זקן וסריס דודאי לא יהיה לו בנים ולא יורשים האם לא נאמר בו ג"כ ספק ממון לקולא ועוד א"כ בממון דיש רוב גמור אמאי לא חיישינן בממון ובפרט היכא דהוי כודאי איסור אף לענין מלקות ומ"מ לענין ממון אמרינן הממע"ה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל למה לא נחוש לס' איסור גזל וניחוש על דלמא נ"מ בנין דמעלי אתמהה ועוד הא בספק ממון בשמא ושמא לא אמרינן ליה לחייבו אף בד"ש ולמה לא נאמר לו עכ"פ דחייב בדיני שמים לשלם לחבירו ולצאת ידי ספק איסור הכי בשביל דלמא נפקי מיניה בנין דמעלי לא יחוש לעצמו לצאת ידי ס' איסור זה ודאי אינו לכן אין שחר לדברים האלה ועוד לדידן דא"ה בממון אחר הרוב אף לציד"ש א"ח ובכנה"ג מספקי לי' בטענת קים לי כמיעוט אם חייב לציד"ש וכתב דפטור ואאמ"ו ז"ל בדברי חיים חיו"ד (סי' נ"ב) צידד לומר דרוב לא גרע מברי נגד שמא דחייב לצאת יד"ש ואני כתבתי שם להביא ראיה דפטור מדברי נ"י ב"ק (פ"ד) דכתב בשור שהרג לאדם פחות מל' יום אפי' בן ט' מספיקא ל"מ ממונא וכתב כיון דכופרא כפרה חייב בבא לציד"ש הרי דוקא משום דכפרה הוא חייב בבא לציד"ש אבל בלא"ה אף דרוב מחייבו א"ח אף לציד"ש וראיה הזאת ראיתי כתוב בספר כ"י הגאון בעל מחבר ברית אברהם ז"ל וע"כ צ"ל טעם אחר בממון כמו שכתבו כל אחרונים דס' גזל לא אסרה תורה וח"מ אלם טובא שאף לצד הרוב אינו מכחיש החזקה וכמו שכתב התה"ד (סי' שמ"ט) או כמו"ש הפנ"י גיטין פ' הניזקין וב"ק ר"פ שור שנגח שהוא גזה"כ מי בעל דברים יגש אליהם:

ומ"מ מצינו לגבי הקדש לפעמים דאזלינן לחומרא כמו מסכת מנחות (דף ק"ו) פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי וכן מבואר ברמב"ם (פי"ו) ממע"ק ועיין רמב"ם הלכות ערכין (פ"ב ה"י) ושם (ה"ח) כל אלו ספק ומביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות וכ' הכ"מ שם דלגבי יורשים הוי כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו עפ"י דבריו נראה מדבריו דלכך צריך שיתן ויהיה מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי אף דבכ"מ הממע"ה והקדש ג"כ דין ממון יש לו ואף דודאי נתחייב בדבר מ"מ כיון דהוי ספק בחיובו מהראוי לומר הממע"ה מ"מ כיון דאפשר לברר כוונתו עפ"י דבריו חייב לצאת ידי חובו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. ואפשר דלענין קרבן והקדש כיון דודאי היה חיוב יש לו ג"כ הדין כמו בקמה דבחזקת חיוב קיימי וס' לקט לקט ושייך ג"כ לגבי' הצדיקהו משלך ותן לו ועיין תומים (ס"ק קכ"ז) ועיי"ש בסוף דבריו דבהיזק הגוף לחבירו כגון קוטרא ובה"כ דכ' מהר"א ששון דאין לומר קים לי דהרי הוא מילתא דאיסורא וכתב בתומים דהא יכול השני לצאת מן הבית ולהרחיק דירתו ואין כאן רק היזק ממון שיניח ביתו הפקר ובספיקא דממון יכול לומר קים לי וזה רבות בשנים הבאתי ראיה לומר כיון דאנו דנין על לכתחיל' על מי להרחיק שלא יוזק אם על המזיק להרחיק או לא הוי כספק איסור מדברי רשב"א ריש ב"ק דכתב דניזקין איסורא הוא ולחומרא. וע"כ אף דבכל עניני ממון אמרינן הממע"ה אף בניזקין זה דוקא אם אנו דנין על התשלומין אבל אם אנו דנין במה שצריך אדם ליזהר שלא יזיק יותר משלא יוזק כמו"ש תוס' ב"ק (דף כ"ג) בזה אזלינן לחומרא וראיתי אח"כ שביאר כן הגאון בעל ח"ס ז"ל שם דברי רשב"א א"כ נראה דהדין הוא עם המר"א ששון אף דיכול השני להרחיק דירתו ולצאת מן הבית מ"מ כשיושב בהבית ואין שום חיוב עליו לצאת ולהפקיר ביתו ואנו דנין על זה אם יכול להזיק לו י"ל דלכתחילה אם יעשה בשלו להזיק לחבירו הוי מילתא דאיסורא ולחומרא וא"י לומר קים לי וצ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה