אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן מו
דעת הש"ך בת"כ דהלואה הוי תפס ברשות ואם חייב לחבירו ממון ברור ונולד אח"כ ספקא דדינא ממ"א אם המלוה חייב ללוה הוי הלואה הברורה כתפס כיון דלהוצאה ניתנה ולאו ברשותא דמר"ק קאי אבל אם יש לשכנגדו שטר על החוב ל"מ תפיסה ומוכרח לשלם תחילה שטרו והו"ל כגבוי והוכיח כן מתשובת רשב"א (סי' תקע"א) באשה שמסרה לבעלה ויש ס' אם עשו תקנות נגזל במסור דל"ה הבעל כמוחזק בכתובתה כמו בטענ' סטראי דמהימן במגו ול"ה להוציא לפי שהשטר כמוחזק וכן הוכיח מדעת הרי"ף פ' י"נ גבי איבעיא בבריא שכתב כל נכסיו לבניו וכ' לאשתו קרקע כ"ש אם אבדה כתובתה דדעת הרי"ף דמוקמינן הכתובה על חזקתה ועל הבעל להביא ראיה דמחלה ודעת כל הפוסקים דמפסידה כמבואר אה"ע (סי' ק"ו) הוא משום דנולד הס' על הכתובה גופה ועיין באו"ת דמשיג עליו ובנתיבות מישב כל השגותיו:
ויש לעיין על הש"ע אה"ע (סי' ק"ו) דסתם כדעת החולקים על הרי"ף ובב"ש שם כ' דבבריא מהני תפיסה כדעת הרי"ף והג"א ובאמת שכן ג"כ דעת הר"י מיגאש ז"ל ב"ב (דף קל"ב) וברמ"ה שם דל"ה מחילה ואוקי שטר כתובה אחזקתי' דכל ספיקא דממונא כדמעיקרא מוקמינן לה. אולם הם מפרשי דבשכ"מ אפילו קנה נכסי אח"כ לא גבי מידי דאחולי אחלתה לכתובתה ובבריא אם קנה אח"כ נכסי מצי אמרה דלא אחלה רק מהני נכסי דכתב לבניו מהם אחילת שעבודא ואם קנה בתר הכי גביא מינייהו דלא אחלתה לכתובתה לגמרי או דלמה כיון דהשתא לית ליה ושתקה ודאי אחילתה אפילו קנה נכסים אח"כ וכיון דליכא ראיה דמחלה מוקמינן לה לכתובתה אחזקה ואי קנה נכסי אח"כ גביא והיינו דאמר ר"כ שם (דף קל"ג) אלו הדר קנה מי לא גביא ובשכ"מ אחולי אחילתה לכתובתה לגמרי ואפילו עמד והדר קנה נכסים לא גביא ולא משכח' לה אלא בברי זהו פירושו של הר"י מיגאש ז"ל ולשיטתו בשכ"מ א"ג אף ממה שקנה אח"כ דאחלה לכתובה לגמרי וכן בבריא הוי מחילה בבירור מהני נכסים שכתב לבניו סלקה שעבודה ועיקר האיבעיא הי' על נכסים שקנה אח"כ ובזה פוסק דגביא והוכיח מהך דר"כ. והרמ"ה מפרש דאם הדר קני נכסי לא תיבעי לך דודאי אית לה שעבודא בגויהו כדמוכח מדר"כ רק היכא דלא הדר קני האיבעיא אי אבדה מהני נכסי דדוקא בשכ"מ דידעא דל"ה ליה נכסי אחרינא וקמחלה אמאי דכתב לבניו אבל בבריא סברא הדר קנה ואדעתא דהכי קא מחלה וכיון דלא הדר קנה איגלאי מילתא למפרע דמחילה בטעות הוי או דלמא דמחלה שעבוד כתובתה מהני נכסי לגמרי ומסיק דמוקמינן הכתובה על חזקתה. ולשיטתו אם לא הדר קנה גביא אף מנכסים שכתב לבניו. עכ"פ תרוייהו ס"ל להלכה דמנכסי' שקנה אח"כ בבריא גביא והש"ע שם כלל תרוייהו הן בבריא הן בשכ"מ דהפסידה כתובתה ומנכסים שיבאו לו אח"כ גובה מהם ולדעת הר"י מיגאש בשכ"מ איבדה הכתובה ומחלה לגמרי ואף מנכסים שיזכה בהם אח"כ לא גביא ולו יהיה דהוי ספיקא דדינא אם כהר"י מיגאש והרי"ף או כדעת הרא"ש והטור דלעולם לא הפסידה ממה שיקנה אח"כ הן בבריא הן בשכ"מ הא מ"מ איך נוציא ממון בשכ"מ וגביא מנכסים שקנה אח"כ ואולי כיון דגם הרמ"ה העלה שם (פ' י"נ סי' קנ"ב) דעובדא דר"כ היה בשכ"מ דגביא מנכסים שקנה אח"כ הוי הר"י מיגאש בשיטתו דעת יחיד:
ועיין מהרי"ט (סי' קי"ט) שכתב דדבר ברור שמ"ש הרי"ף דעל הבעל להביא ראיה היא היתה נוסחא הראשונה והוא מן החזרות שחזר בו הרי"ף דמאחר דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אף כאן מספיקא לא גביא ובדעת ר"ב שהביא הג"א כ' דהיורשים הו"ל כא"י אם פרעתיך שבאו בספק מחילה אמרינן בו"ש ברי עדיף עיי"ש. אולם למה שמבואר בפנינו דעת הר"י מיגאש תלמידו של הרי"ף והרמ"ה דמוקמינן הכתובה על חזקתה אין מן התימא לומר שכן ג"כ דעת הרי"ף ובודאי תפיסה עכ"פ מהני. ובאמת בנ"י ב"ב שם כ' וז"ל ועליה להביא ראיה דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר מקרי בעל השטר המוציא ולשון זה צריך ביאור וכנראה דכוונתו הוא דוקא בכתובה הואיל דלא נתנה לגבות מחיים ולא ברור חיובו עד שימות הבעל או תתגרש לא מקרי חיוב עד עת ראוי לגביה ועיין תומים (סי' ע"ה ס"ק כ"ב) שכתב כן בביאור דברי תוס' סוטה (דף כ"ה) בהא דמתה עד שלא שתתה דהקשו רק לר"ה ור"י אמאי ל"א ברי ושמא ברי עדיף ול"א גם לדידן דהוי כא"י אם פרעתיך דהטעם הוא דל"ש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דגם החוב אינו ודאי דאלו תמות לא יתחייב לה כלל עיי"ש וזה נמי כוונת הנ"י דלית ליה לשטרא שעת הכושר לכך מקרי בעל השטר המוציא וזה הוא דוקא בכתובה אבל לא בשאר חוב דברור י"ל דלכ"ע מוקמינן השטר על החזקה. ולדעת הרי"ף והר"י מיגאש ור"ב והרמ"ה גם בכתובה מוקמינן על החזקה דהם סברו דכיון דהשטר כתובה והחיוב נשאר במקומו רק שסלקה שעבודה מהני נכסי וכיון שהספק הוא על סילוק השעבוד דומה לשאר שט"ח דמוקמינן השעבוד על חזקתו ואף בתרי נגד תרי על שטר אם הוא פרוע דעת הר"י מיגאש ז'ל בתשובה (סי' קע"ב) בשם רבינו וכנראה שהוא הרי"ף ז"ל דמוקמינן השטר על חזקתו ודלא כמו שהעלה הש"ך (סי' מ"ו ס"ק ק"א וסי' ע"א) ויבואר בדין זה עוד אי"ה לקמן דיני עדות ודיני הלואה:
אך ממה דפסקינן (סי' מ"ב) דיד בעל השובר על העליונ' משמע דאין לחלק בין כתובה לשאר חוב. ועיין ב"ש (סי' ס"ו ס"ק ט') דבספיקא דדינא אם מהני מחילה מדמה להא דמבואר ח"מ (סי' ס"ה סכ"ג) ברמ"א דהקטן מחל ולא הגדול ובב"מ שם משיג עליו דשם הוא הטעם דאין בלשון זה שאמר שטר אחד מחול כ"א הקטן מכ"ש אם טוען ברי והנמחל א"י דהוי כא"י אם פרעתיך אבל בספיקא דדינא אם המחילה הוא טוב הא פסקינן שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואמרינן הממע"ה והביא ראיה מהא דאה"ע (סי' ק"ו) ולמ"ש יש לחלק בין כתובה לשאר חוב וכמו שכתבתי מלשון הנ"י ב"ב ועיין בקונטרס הספיקות בקצוה"ח (כלל ז' סי' ב') שתמה על דעת הרא"ש דפוסק בכ"מ דל"מ תפיסה בתיקו מדוע מהני התם תפיסת היתומים הא ספק מחילה הוי כתופס שלא ברשות. ולא אדע קושיתו הא עכ"פ היורשים הוו מוחזקים מעיקרא והממע"ה אף דהחוב היה ברור מ"מ אף אם נאמר דהלואה ל"ה כתפוס קודם שנולד הספק מ"מ כיון דהוי ספק בדין על שטר זה בעצמו אמרינן הממע"ה. ומ"ש במהרי"ט לדון דבו"ש ברי עדיף יש לומר כיון דלחכז"ל הוא ספק בדעת בני אדם שוב לא מקבלינן לברי שלה כיון דלהך צד דהוי מחילה שוב א"נ בטענתה נגד דעת חכז"ל כמבואר בתה"ד (סי' ר"ז) משם א"ז ואף דעכ"פ עכשיו הוי ספק מ"מ מבואר מכמה מקומות דא"נ וכתבתי בזה בכמה מקומות בהגהותי בד"ח ועוד יבואר אי"ה במ"א הטעם בזה עפ"י מש"כ התוס' רי"ד במס' חולין דמה שהוא ספק ונשאר בתיקו אין אתנו יודע כי אפשר כבר הוכרע פעם אחד וא"כ אם הוכרע דעת בני אדם דע"י שתיקתה מחלה אף בברי שוב א"נ לומר ההיפך וכיון דלא מקבלין לטענתה לטענת ברי אין מוציאין מיד היורשין והממע"ה. גם י"ל דהיורשים הוו כעין א"י אם נתחייבנו ועיין ב"מ (סי' קע"ח סט"ו) אולם דבריו שם תמוהין כמו שהשיג עליו כבר אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ד') מ"מ לגבי כתובה דאין החוב אז ברור כמו שכתבתי לעיל מדברי נ"י שפיר פוסק הרא"ש דהממע"ה והוו היתומים כמוחזקין מעיקרא ואף אם ל"מ תפיסה להוציא ממר"ק מ"מ כשבא להוציא ממוחזק מעיקרא היכא דיש דררא דממונא וספק בלא טענותיהם לכ"ע אין מוציאין:
ומה שכתב שם בקה"ס ליישב דברי רמ"א (סי' ס"ה) הנ"ל והוא מדברי רד"ך ומטו בי' משם רשב"א דבמחילה הקטן מחל והש"ך שם הקשה דהא מוחזק בהמעות ואף בשובר שכתוב לשון מחילה אמרינן יד בעל השובר על העליונה וכתב הוא לשיטתו דחולק על הש"ך וסובר דהמלוה הוי ג"כ תפס שלא ברשות ולכך בספק מחילה מוקמינן השטר על חזקתו משא"כ בשטר אחד פרוע אין אנו מוציאין מחזקתו אינו מובן החילוק בין מחילה לפרוע הא כמו כן אפשר דמחל הגדול ואף דיש חזקה להשטר מ"מ כמו כן יש חזקת ממון ונימא הממע"ה כיון דיש דררא דממונא ונולד הספק בפנינו איזהו נמחל. גם הא אף אם נודה לדבריו דלכך דעת הרי"ף בהך איבעיא דבבריא האיך דמוקמינן הכתובה על חזקתה וסובר דל"מ תפיסה בתיקו מ"מ הא דעת הרמ"א בכ"מ דמהני תפיס' א"כ בספק השקול כשיש דררא דממונא דג"כ מהני תפיסה אף בטענת שמא יקשה למה לא יועיל תפיסת הלוה דהגדול נמחל. ברם כנראה עיקר דינו של רד"ך ורמ"א הנ"ל הוא מדברי תשובת רשב"א המובא ב"י אה"ע (סי' צ"ג) וכתב הטעם דבנותן או מוחל עליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו וכן מבואר הטעם בדברי ריטב"א כתובות ר"פ הכותב דכשיש בלשון השובר לשון סתום שסובל ב' משמעות ידו על העליונה כיון שחיובו ברור והוא כמו שכתב בנתיבות בכללי תפיסה (ס"ק י"א) דכל שקונה מחמת הלשון אינו קונה רק מה שהוא ברור בלשונו ולא במה שיש בו ספק:
עוד כתב שם להכריע דהלואה כתפס ברשות ומקרי הלוה תפס אף שיש להמלוה שטר ודלא כש"ך מדברי רמב"ן ורשב"א ור"ן פרק א"נ שהשיבו על הראב"ד דסובר דבאבק ריבית חייב לציד"ש להחזיר ואם תפס הלוה אין מוציאין ממה דלא מחשבינן משטרא לשטרא ואמאי הא תפס הלוה ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי הרי היכא דמהני תפיסה מהני אף דנקיט אידך שטרא וראי' הזאת אינה מכרעת דדעת הש"ך היכא דהוי רק ספק חיוב ממקום אחר בזה אמרינן דאין ספק חיוב שיש לו בידו כנגדו מוצי' מידי ודאי חיוב השטר משא"כ לגבי אבק ריבית דלא יש שום ספק במציאות או בהדין רק לדעת הראב"ד כך הוא הדין דאף דאין מוציאין בדיינים מ"מ לציד"ש חייב להחזיר ותפיסה מהני בזה אף דחובו בשטר ברור ובחזקת חיוב קאי מ"מ הא גם חובו של הלוה ברי והוי כיש לי בידך כנגדו בבירור כיון דכך הדין דחייב בד"ש ותפיסת הלוה מהני הוי כמו שכופין הלוה להחזיר מה שתפס משא"כ היכא דל"מ תפיסה רק מספק ואמרינן דאין לנו להוציא וזוזי היכא דקאי קאי בזה כשיש לו שטר יש לומר דלא מבטלינן השטר מחזקתו ואין ספק מוציא מידי ודאי:
ובעיקר הדין הנה הנתיבות הכריע כדעת הש"ך דל"מ תפיסת הלוה כשיש שטר היכא דהנידון יש לו בידך כנגדו מספק בא ממ"א. וכן נראה דעת הנו"ב מהד"ק חח"מ (סי' ה') אך הוא יצא לדון כיון דכל ראיות הש"ך הוא דמהני מגו אף דמגו להוציא ל"א לכן דן אמת שהלוה לא נקרא מוחזק ואין המלוה נקרא מוציא כיון ששטרו בידו נחשב לזה כגבוי אבל ג"כ אין הלוה נקרא מוציא מיד המלוה לכן כשיש להם ספיקא דדינא ממ"א והלוה רוצה לתפוס חוב זה ולזכות בטענת קים לי לכן כיון דאינו תופס אף שחבירו ג"כ אינו תופס ל"ש לומר קים לי אבל במקום שהדין הוא היכא שאין שום אחד מוחזק מחויב לשלם לראובן רק היכא ששמעון מוחזק בזה אם ראובן חייב לשמעון אף דנקיט שטרא יכול ראובן להחזיק החוב שבידו כי כאן תפיסת ראובן אינו מטעם קים לי ומספיקא דדינא רק הוא מצד הדין שאם אין שמעון נקרא מוחזק הדין נותן לזכות לראובן לכן דן שם בבתולה שקשרה א"ע בתנאים ובחיוב קנס ואבי החתן קבל מנדן נגד שט"ח ואח"כ חזרה הכלה ודן שם דאף דעכשיו נמצאת גדולה מ"מ יכולה לחזור וא"מ ממנה החצי נדן קנס דדלמא אז היתה קטנה והיינו דחזקה דרבא ל"מ להוציא ממון אבל שיתחייב אבי החתן להחזיר החוב שבשטר יכול לתפוס כיון דהוי כמו שאין שום אחד מוחזק בממון זה אזלינן בתר חזקה דהשתא דגדולה היתה בשעת כתיבת התנאים ואף דהש"ך הביא משם הרמב"ן כיון שהשטר כשר כאלו הממון הוא ביד המלוה ע"כ דלאו דוקא דהא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בשטר ולאו כגבוי רק דל"ה מגו להוציא דאין המלוה נקרא מוציא אבל ג"כ ל"ה מוחזק. גם דן דיש אף להוציא השטר מיד הכלה כיון דאבי החתן הטוען קים לי כהרא"ש דאזלינן בתר חזקה דהשתא ולהחולקים ל"ה רק ספק יש לומר דע"כ לא קאמר הש"ך דאין הלוה יכול להחזיק על סד"ד ממ"א רק היכא שכ"א אומר קים לי דהוי כברי או בספק בגוף הדבר והוי כ"א שמא ולכך גובה המלוה שטרו אבל כאן טענת הלוה שהוא אבי החתן ברי וטענת היתומה שמא עכ"ד:
אולם ממ"ש הש"ך בת"כ דכיון דיש לו שטר מוכרח לשלם לו מתחילה שטרו והו"ל כגבוי ולא מקרי זה שבידו המעות מוחזק לתפסו בשביל סד"ד ממ"א וכן משמע לכאורה בתשובת הרשב"א שם עכ"ל והיינו ממה שדן הרשב"א דהבעל ל"ה כתופס הכתובה וכ' מכמה דברים חדא דל"מ רק כשתפס שלא בעדי' והיינו דהרשב"א סובר דל"מ תפיסה בתיקו וכתב ועוד דאין זה תפיסה אלא כאומר פרעתיך והגע עצמך אלו היה אחד חייב לחבירו בשטר ואמר יש לי בידך כנגדן מלוה ופקדון מי מהימן ואמרינן כיון דתפס תפס עכ"ל מזה דן הש"ך דאף אם מהני תפיסה מספק מ"מ כיון דיש ביד שכנגדו שטר ל"מ ושם הודה דה האשה שהפסידה לבעלה ע"י המסירות והאשה טוענת שמא והבעל ברי ורצו לחייבה מטעם דהוא איבעיא דלא איפשט' אם עשו תקנות נגזל במסור וא"כ מבואר אף דהוי דררא דממונא והיה מהני תפיסה מ"מ כיון שיש לה שטר כתובה ל"מ תפיסת הבעל אף דהוא טוען ברי שכך וכך הפסידה והיא טוענת שמא כמבואר שם בתשובת רשב"א רק דבו"ש לאו ברי עדיף הרי דאף בבו"ש חייב ג"כ לשלם השטר לדעת הש"ך ואף דשם בנידון דהרשב"א הוי שמא טוב דל"ה לה למידע כמה הפסיד' וכמו שכתב שם הרשב"א דמטעם זה ל"ה מתוך שאי"ל ותשלם מ"מ הא גם בנידן דהנו"ב שם הוי שמא גרוע דל"ה למידע אם היתה אז גדולה או לא ואפ"ה דן לומר בזה בו"ש ברי עדיף לסברתו דהוי כאלו אין שניהם מוחזקין וכוונתו דכיון דאין שניהם מוחזקין אמרי' בזה בו"ש ברי עדיף ובזה מבואר מדעת הש"ך דלא כן הוא רק אף בבו"ש אינו מפסיד בעל השטר. והטעם דחשבינן ליה לבעל השטר כמוחזק ממש וכאלו הממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקמי ממונא הוא. וכן מבואר להדיא בדברי תשובת רשב"א המיוחסת (סי' ה') שהביא הש"ך ממנו ראיה דזה סברתו של רב"ח גבי פוגמות דקאמר ש"ד משום דמוחזקת היא ובעל דאתי לאורועי שטרא חשבינן ליה כמוציא ותובע ואיהו מודה במקצת ממה שהוחזק עיי"ש שהביא מן ירושלמי כן דלכך הוא כעין שבועת התורה וכתב ולאו כמו שגבתה ממש דליכא למימר דשבקי ב"ה ועבדי כב"ש והמעיין בדבריו יראה מבואר דלא כמו"ש הנו"ב דהוי כאלו אין שניהם מוחזקין וכמונח בסימטא רק דבעל השטר הוי כמוחז' וממילא י"ל אף בברי טוב ושמא גרוע כשטוענין על יש לי בידך כנגדו ממ"א ג"כ גובה בשטר וכמו שדן כן הקצוה"ח (סי' נ"ט) והסכים עמו שם בנתיבות ועוד יבואר אי"ה לקמן בדיני הלואה בזה:
ברם לדינא אף כי הש"ך תלה יחד ע"ד הרשב"א בתשובה (סי' תקע"ב) הנ"ל בהכרח צריך לומר דהרשב"א שם עיקר טעמו משום דסובר דתפיסה בעדים ל"מ אבל במקום דמהני תפיסה כמו בתרי נגד תרי בטענת ברי אז אף שיש לו שטר מבורר והספק דתו"ת על חוב שיש לו בידו כנגדו בא ממ"א מהני תפיסת הלוה ואין בעל השטר גובה ודלא כהש"ך דהא מבואר בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' כ"ה) באשה שתובעת מבעלה אחר שנתגרשה מתנתה ונדונייתא ובעלה מוציא עליה שטר חוב שחייבתה עצמה לו לאחר נישואין ואמר לגבות מנדונייתה והאשה טוענת שהיתה אנוסה בנתינת השט"ח וכתב דאם כתב ידן של עדי השטר יוצא ממ"א אעפ"י ששני עדים אמרו דהיתה אנוסה הוי כתרי נגד תרי ואי תפס אפילו בעדים לא מפקינן והכי נמי כמאן דתפס הבעל הוא כיון דהוא חייב לה כתובה ונדוניא ויכול הוא לומר יש לי בידך כנגדן כך וכך מעות וסיים שם ודין זה שוה במי שנתגרשה כבר ובמי שהיא יושבת תחת בעלה עדיין עיי"ש הרי מבואר אף דיש לאשה שטר מבורר על נדונייתה וכתובתה ולא יש בו שום ריעותא וספק רק על היש לי בידך כנגדן נולד הספק מ"מ כיון דמהני תפיסה בתו"ת הוי הבעל כתפס ועומד אף נגד שטר מבורר וא"כ ע"כ עיקר טעמו בהך (דתקע"ג) הוא משום דל"מ תפיסה בתיקו לשיטתו והלואה ל"ה כתפס ברשות ודלא כדעת הש"ך והסכמת הנתיבות רק כהתומים וקה"ס והיכא דמהני תפיסה מהני אף שיש לו שטר כן נלע"ד:
כעת הגיע לידי ספר תפארת צבי ח"ב הנדפס מחדש מגאון האמיתי המפורסם בדורו מ' צבי הירש זצ"ל מזאמושט אבד"ק אה"ו וראיתי בו (סי' ע"ז) שהעלה ג"כ להלכה דכמו דמהני תפיסת חפץ בסד"ד ול"מ מר"ק כ"ש תופס בדמי הלואה ול"מ השטר בהא ואף אם הוא סד"ד אין מוציאין מיד המוחזק וראיתי שם סברתו דהא צריך טעם למה בסיטראי המלוה נאמן כיון דל"ש חזקה שטר בידך מה בעי דל"ה רצה להחזיר לו וכן למה א"נ יש לי בידך כנגדו רק במגו לכך כ' הטעם כיון דקיי"ל (סי' פ"ה) זה גובה וזה גובה ואם אחד מכר השט"ח גובה הלוקח דלא נפקע השעבוד רק משום הפוכי מטרתא כ"א עומד בשלו וכן ג"כ אם גזל המלוה מן הלוה לא נפקע השיעבוד לכן כשמודה בהחוב רק שאמר יש לי בידך כנגדו הוי כרוצה לגבות משאר חפצים ול"מ תפיסה בעדים לכן בטענת סיטראי כיון דהמלוה לא קבל על חוב זה אף שא"ח לו חוב אחר ורוצה לגזלו מ"מ לא נפקע החוב וא"ד לפרעון בע"כ דשם א"ר לגזול ונשאר ברשותי' דמרי' אבל הגוזל את חבירו א"י ליתן לו זה בפרעון דשוב אינו ברשותו כמו שא"י ליתן לאחר כך א"י ליתן להגזלן בפרעון החוב אם א"ר ונשאר החוב בתוקפו רק זה רוצה לתפוס החוב עבור שאומר שגזל ממנו בהא א"נ אבל מ"מ אם יש ספק לפנינו י"ל דמהני תפיסה. והנה כל חילו דהש"ך הוא מדברי תשובת רמב"ן ורשב"א הנ"ל והם כתבו דכיון שהספק מצד אחר הוי כגבוי. וגם דינו אינו נראה אף דכן מבואר בטוש"ע (סי' פ"ה) דלא נפקע החוב ומה"ט כתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ל"ב) [ונדפס שם בטעות בסוף סי' ל"א ושייך לסוף סי' ל"ב] במחלוקת הראנ"ח והש"ך (סי' ס"ו) במוכר שט"ח ללוי ולוי חייב להלוה אם יכול המוכר למחול דדעת הש"ך כיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה ל"ה כפרעון וכתבתי שם דמוכח מדברי הטוש"ע (סי' פ"ה) הנ"ל דכ"ז שלא פסקו הב"ד דזה יעמוד בשלו וזה בשלו החיוב נשאר לכ"א שיעבוד הגוף על חבירו וכמו דמהני המכירה כ"כ יכול למחול אך מ"מ כתבתי שם לעיין ברמ"א (סי' ע"ב סי"ז) והיינו דמשם מוכח דזה הכל קודם שרוצה לפרוע לו ושיעמוד זה בשלו וזה בשלו אבל כשאחד רוצה לפרוע בחובו שזה חייב לו ושיפקע חובו בחוב שחייב לו מהני אף בע"כ דהא מבואר שם דבכ"מ שיכול לטעון על מה שת"י יכול לישבע סתם שא"ח לו כלום ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו שהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו ועיי"ש בסמ"ע וש"ך דאף אם הנפקד טוען להד"מ הרי מודה שלא נאנס יכול לישבע שא"ח לו והוא דוקא במקום דהדין הוא כ"א עומד בשלו עכ"פ מבואר אף בהלוא' וגזל אף דהוי אינו ברשותו מ"מ יכול לפרוע להגזלן או להמלוה שלו בגזילה וחוב שיש לו בידו והיינו אף אם מכר החוב שלו לאחר גובה הלוקח הוא כ"ז שלא גילה לו שנותן לו זה בפרעון חובו אבל אם גמר בדעתו לסלק לו בעד חובו כמו דאם היה ידוע להב"ד והיו דנין שכ"א יעמוד בשלו כמו כן יכול הוא ג"כ למיעבד הדין לנפשו ולסלק לו חובו וגזל שבידו עבור חובו ועיין בריטב"א ובש"מ ב"מ (דף ו') בזה בארוכה ואף דאינו ברשותו מ"מ מלבד דלדעת כמה גדולים יכול לתת להגזלן בעצמו ואף אם אינו יכול להקנות לו בע"כ מ"מ כיון דשלו הוא אף דא"ב יכול לסלק לו בזה בעד חובו ועיין בש"ג ר"פ הפרה בהא דנזקקין לתובע תחילה באם תבע לו בשטר וחזר זה ותבע לו שיש לו בידו חפץ אומרים לו פרע תחילה שטרך ואח"כ תתבעהו בב"ד אבל אם תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שאומר שחייב לו כך וכך ממון ממ"א הוי כאלו אמר שהשטר פרוע ואם טוען השבע לי חייב שבועה כמו באומר אשתבע לי דלא פרעתיך עיין קצוה"ח (סי' פ"ב ס"ק ו') וצריך לומר הא דבחפץ אינו חייב לישבע אם טוען השבע לי היינו כיון דאינו נותן לו בתורת פרעון אבל כשרוצה ליתן לו בתורת פרעון יכול לסלקו דהא חזינן דיכול זה לישבע שא"ח לו. ולכך בהא דנאמן סיטראי אתי עלה הרמב"ן מטעם כגבוי דמי ובאמת ברמב"ן מס' ב"ב אתי עלה מטעם אחר דאין דנין רק על ממון זה שקבל ולכך ל"ה מגו להוציא אולם הכל הוא מטעם דלענין זה הוי השטר כגבוי וכמ"ש בתשובה המיוחסת ובתשובת הרשב"א הנז' ומזה כל חילו דבעל הש"ך. עכ"פ בגוף הדין אחרי דמבואר מתשובת הרשב"א הנז' דבמקום דמהני תפיסה יכול לתפוס החוב הברור אף כשיש שטר ודאי דאין מוציאין מן המוחזק ועוד יבואר אי"ה בזה לקמן בדיני הלואה: