אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן מה
והיכא דתובע לחבירו בערכאות של עכו"ם ומחייבים אותו שבועה ובדיני ישראל היו פוטרי' אותו משום דמצי לומר קים לי אם יכול הנתבע לישבע בערכאות כת' בתשובת מהר"א ששון (סי' מ"ז) לצדד דאף דאין יכול לטעון ברי מפי אחרים מ"מ כיון דהוא מחלוקת הפוסקים והפקר ב"ד הפקר מה"ת וכיון שהב"ד ראשונים ואחרונים מפקירים ממון התובע היכא דמצי לומר קים לי י"ל דיכול לישבע שאינו חייב והניח בצ"ע ולכאורה י"ל דלא שייך בזה לומר הפקר ב"ד הפקר חדא כיון דאם היה בכח הב"ד להכריע כדעת המחייבין הי' בידם לחייב רק כיון דגם להב"ד הוא ספק מסלקין א"ע מדין זה ואין בכחם להוציא אבל מ"מ ל"ש לומר בזה הפקר ב"ד הפקר ועוד להמבואר בתוס' יבמות (דף פ"ט) דהיכא דנשאר באותו ממון זכות לבעלים הראשונים ל"ש לומר הפקר ב"ד הפקר א"כ בספיקא דדינא היכא דמהני תפיסה לא נוכל לפטור את הנתבע מטעם הפקר ב"ד דהא ל"ה החיוב הפקר דהא אם תפס אין מוציאין גם ממנו וע"כ הפטור הוא משום דאין בכח ב"ד יפה להוציא אבל אם כלפי שמים גליא דהדין לחייבו נשאר בחיובו וא"כ א"י לישבע דאינו חייב לו כיון דרוב הפוסקים פוסקין לחיוב גם להמבואר מדברי רש"י ב"מ (דף צ"ו) דב"ד שבכל דור ודור שכל משפטי' תלוים בהם וע"י נוהגות חוקות המתוקנים לציבור מאז והוי כמו שתקנו לו הם קנין זה משמע דכל מאי דאתינן מכח הפקר ב"ד הפקר תלוי בב"ד שבכל דור ודור א"כ כל זמן דלא נפסק הדין דיכול לומר קים לי ל"ש לומר בזה הפקר ב"ד הפקר שיהיה יכול לישבע דאינו חייב ועיין בכנה"ג יו"ד (סי' רל"ב ס"ק ס"ב):
ובאמת יש לדון אף היכא דעפ"י רוב הפוסקים אין מוציאין מיד המוחזק אם יכול לישבע דא"ח לו היכא דתובע אותו בערכאות כיון דבאמת רוב אינו בירור גמור שכן הוא וכמו"ש הש"מ ב"מ סוגיא דת"כ דרק כך גזרה התורה שכן אנו צריכין לילך בתר רוב אבל מ"מ ל"ה בירור גמור שכן הוא כמו שמעיד הרוב. אך י"ל מ"מ כיון דכך החיוב לדון עפ"י ד"ת דהממע"ה ממיל' יכול לישבע דא"ח לו ועיין מרדכי סוף יבמות ובתשובת הגהות מיימוני הלכות גירושין (סי' י"א) על עובדא דחסא סוף יבמות כיון דאשתו אסורה האיך אשתבע ר"נ דאכלו כוורי לחסא וכתב דלענין איסור שבועה אזלינן בתר רובא רק לגבי חומר ערוה מחמירינן לחוש למיעוטא ובמ"א הבאתי ראיה מזה בנידון דנפלה אשתו למים שאין להם סוף דאזלינן בתר רובא דנטבעה ורק בחומר איסור ערוה החמירו חכז"ל ולא לגבי איסור אחר והעד לזה דר"נ אשתבע דאכלו כוורי לחסא אולם י"ל לדברי הש"מ הנ"ל דרוב אינו בירור גמור למה יהיה רשאי לישבע על אמיתת הענין שכן הוא כאשר יעיד הרוב. ואף על דבר שהעידו שני עדים נראה ג"כ דאסור לאחר לישבע שכן הוא האמת לאמתו דדלמא משקרי דהא דסמכינן לדון על כל דבר עפ"י עדים לאו מצד דהאמת לאמיתו כן הוא דיכול להיות דשקורי משקרי רק גזה"כ הוא לדון עפ"י עדים וכמבוא' בדברי רמב"ם הלכות יסה"ת (פ"ח ה"ג) שצוונו לחתוך הדבר עפ"י ב' עדים אעפ"י שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר ולקמן דיני עדות אי"ה יבוא דבר זה בארוכה וא"כ כנראה א"י שום אדם אחר לישבע על בירור הדבר שכן הוא. ובתשובת חות יאיר (סי' קפ"ב) כתב וז"ל כי נהי דמצי לישבע על דברי אשתו בזה דהתורה הימנה ממ"ש וספרה לה משא"כ ע"ד אשה אחרת שאמרה לו שהיא נדה וגם באשתו צ"ע אי מצי לישבע די"ל דלא הימנה התורה רק לבוא עליה משום דלא סגי בלא"ה. ולענ"ד ודאי אף דהאמינה התורה לומר שפירסה נדה מ"מ על אמיתת הדבר שכן הוא ודאי אינו רשאי לישבע ואף בשני עדים מעידין י"ל דרק גזה"כ הוא מה שצריך לדון עפ"י חייבין אנו לדון ע"י עדותן אבל לא לישבע שדבריהם אמיתים וכנים הם דמ"מ אינו בירור גמור שכן הוא. שוב ראיתי בס' תקפו כהן (סי' ע"ט) שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל וכתב בפשיטות דבטענות ברי עפ"י ע"א או ב' עדים פשיטא דא"י לשבע. וצ"ע בדברי המרדכי והגה"מ הנ"ל וגם בלא"ה הא שם אף עדים כשרים ל"ה רק נכרי מסלפ"ת ואיך סמך ר"נ לישבע ע"ז ויש לדבר בזה אי"ה במקום אחר עכ"פ ודאי שישבע דא"ח לו היכא דבאמת חייב לרוב הפוסקים רק מטעם קים לי אין מוציאין ממנו אסור לישבע דא"ח ואף במקום דרוב פוסקים פוטרין אותו אם אינו אצלו בירור גמור צ"ע אם יכול לישבע בסתם דברור לו דא"ח ואף דיכול לישבע על דעתו כפי שהוא הדין דאין מוציאין מידו מ"מ אם נשבע ע"ד התובע או אחרים דבאמת א"ח ואם כלפי שמיא גליא דחייב נשבע לשקר ודאי באופן זה אסור לו שישבע: