אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן מד
היכא דיש מחלוקת הפוסקים ומהני תפיסה יש מחלוקת בין המחברים אם צריך התופס לטעון קים לי כמבואר בהכנה"ג רק עבור יורשי' טוענין קים לי לכו"ע והכריע בנתיבות דאם הוא מוחזק מעיקרא שלא מחמת תפיסה טענינן עבורו קים לי אבל בתפיסה צריך דוקא לטעון קים לי אבל אנן לא טענינן עבורו רק כשמת טענינן עבור יתומים וסותר דברי עצמו שכ' (ס"ד) ליישב דברי הטור שכתב בכמה מקומות אם תפס במאי דהוא בש"ס בתיקו דאין מוציאין ובכמה מקומות מביא מחלוקת הרמב"ם דסובר דאין מוציאין ודעת אביו הרא"ש ז"ל דמוציאין דכיון דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה אף אם המחלוקת הוא בתפיסה עצמו וכיון דהתופס יכול לומר קים לי כרמב"ם דמהני תפיסה לכך סתם בדבריו ולא הביא דעת הרא"ש כיון שאין נ"מ בדבריו. ואם הדין הוא דאין טוענין עבורו קים לי בפלוגתא דרבוותא א"כ נ"מ טובא היכא דאינו טוען קים לי כרמב"ם דאז מוציאין מידו כדעת הרא"ש:
ועיין בס' ת"כ ריש הספר דתמה על מרן המחבר דסתם ביו"ד (סי' שט"ו) דת"כ אין מוציאין מידו דלמה לא הביא דעת החולקים שהם הרוב ולכאורה יש לומר כנ"ל דאף דיש חולקין מ"מ התופס יכול לומר קים לי כרמב"ם דמהני תפיסה לכך סתם וכן הרמ"א דהביא דעת החולקים דמוציאין לכאורה ליכא נ"מ דהא מ"מ כיון דדעת רמב"ם וסייעתו דאין מוציאין שוב יכול לומר קים לי כדעתם:
אולם אם נאמר דצריך דוקא שיטעון בעצמו קים לי שפיר הביא הרמ"א דעת החולקים. אולם יש לומר מדברי רמ"א אינו ראיה דהא הוא הכריע דמוציאין וכתב וכן הלכתא וכנראה היכא דהכריע הרמ"א שוב א"י לומר קים לי וכמו שכ' בתומים ונתיבות דהוי כטועה בד"מ רק בדברי המחבר י"ל דלכך לא הביא דעת החולקים כיון דליכא נ"מ דאף בספק בתפיסה עצמה אם מהני יכול התופס לומר קים לי אולם אם נאמר דצריך לטעון קים לי שפיר קשיא ליה להש"ך. עכ"פ כנראה הסכמות הפוסקים דבתופס ואינו מוחזק מעיקרא צריך שיטעון קים לי ובקה"ס העלה דבכ"מ טענת קים לי לא טענינן ואף אם לטעון בעבור יתומים חוכך הרבה והמחברים מחלקים בין תופס למוחזק מעיקרא. אך יש לומר דהיכא דתופס המוחזק מעיקרא בהחזרה מן התופס ממנו א"צ לטעון קים לי והב"ד טוענין עבורו כמו בשביל המוחזק מעיקר' כיון דמסייע לו חמר"ק או די"ל כיון שזה כבר תפס וזכה בטענות קים לי שוב לא דיינינן מטעם חזקת מר"ק והתופס בהחזרה צריך ג"כ שיטעון קים לי ולא טענינן בעדו והדבר צריך הכרעה בדעת האחרונים:
ברם להמבואר בסוף ספר גט פשוט (כלל א') בטעם הדבר דיכול לומר קים לי אף נגד רוב הפוסקים משום דאנן הולכין בממון אחר הרוב אף דאמרה התורה אחרי רבים להטות ושנים מחייבים ואחד מזכה חייב הוא מטעם שכתבו תוס' ב"ק ר"פ המניח דהתם מיעוט דידהו כמו שאינו והיינו דמיעוט הדיינים מבטלין דעתם מפני הרוב ואף בב"ד של ג' אין היחיד יכול להורות כסברתו נגד חביריו הרבים וכל כללות הב"ד אף המיעוט מבטלים דעתם וזה דוקא כשהדיינים נו"נ ביחד הוי המיעוט כמו שאינו אבל בספרי הפוסקים כשלא ראו אלו את אלו ולא דברו זה עם זה אמרינן אילו אם היו נו"נ ביחד מכח הפלפול והויכוח אפשר דהמרובי' היו מודים לדברי המיעוט ושם האריך להוכיח מדברי רשב"א בתשוב' מובא ב"י (סי' י"ג) דאין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו מתוך מו"מ של כולם אבל כשהמיעוט איננו לא שאלו היה שם אותו אחד שמא היה מראה טעם היפך מה שהסכימו הרוב ויודו הרוב בכך וכן האריך שם להוכיח מדברי מהרי"ק והרלב"ח דרובו מתוך כולו בעינן שיהיו נו"נ יחד אבל במחלוקת הפוסקים זה אוסר וזה מתיר ל"ש בזה אחרי רבים להטות והוי ספיקא דדינא כל שלא נו"נ יחד ועיי"ש וא"כ כיון דכל עיקר דיכול לומר קים לי הוא באם אין הב"ד יודעים להכריע דאם יודעים ומכריעים מכח דעתם וראייתם לחייב ודאי א"י לומר קים לי דאין לך אלא השופט אשר יהי' בימיך כמבואר מדברי רמב"ם (פ"א) מהלכות ממרים ובדברי רמב"ם במס' עדיות ועיין תשובת דרכי נועם ח"מ (סי' ט"ו) הביא דברי רדב"ז כן דמוציאין ממנו בע"כ וכתב דלא עדיף מהפקר ב"ד דכיון שהוא מומחה אין לו אלא מה שעיניו רואות לזמנו ושעתו וכתב הדרכי נועם דהשתא דאין לנו מומחה שיכול להפקיר ממון או להפקיעו מ"מ נ"מ כשקבלוהו עליהם לדון כפי מה שיורוהו מן השמי' אין הבע"ד יכול לומר קים לי. וכבר כתבו כמה מחברים דכל הכלל קים לי ל"ה ולא נברא אלא מחמת חוסר כח הכרעה שא"י להכריע בין סברות החולקים אבל אם הדיין בר הכי הוא שיודע להכריע יכול לדון כהכרעתו כיון דברור לו כאחותו ועיין יש"ש ב"ק (פ"ב סי' ה') ורק אם הב"ד א"י להכריע ולא עוז וכח בידם להכריע בין הפוסקים אז יכול לומר קים לי כהמזכים אף שהם מיעוטים נגד המחייבים וכיון דהד"ת הואיל דלא נו"נ יחד במו"מ של הלכה ליכא רוב ולא אמרה התורה בזה אחרי רבים להטות ונשאר הדבר בספק לדינא כיצד יחייבו הב"ד כיון דליכא הכרעת דעתם בראייתם וסברתם רק עפ"י דעת הפוסקים לאו שם ב"ד עליהם לחייבו אף אם לא טוען המתחייב עפ"י רוב קים לי כמיעוט:
אך דבר זה צ"ע טובא דאף דמבואר ברשב"א ובכל הני מקומות שהביא הג"פ ראיותיו דבעינן רובו מתוך כולו היינו במקום דצריך שיהיה עליהם שם ב"ד ובגווני דרשב"א דקבלו הבע"ד עליהם עשרה לדון ביניהם בזה כשנסתלקו שנים מהם אף דשמנה הסכימו לדעת אחת ואף אם היו השנים שנסתלקו עמהם הי' נתבטל דעתם נגד הרוב מ"מ הפסק צריך שיהיה מן עשרה וכיון של"ה עמהם יחד לא מקרי רובו מתוך כולו דאחרי רבים להטות דכתיב לגבי דיינים היינו שהפסק יהי' מכולם ביחד ואז יתקיים הדבר עפ"י רוב וכן בב"ד של שלשה צריך שיצא הדין מן שלשה וצריך ב"ד לזה ובזה אמרה התורה אחרי רבים להטות דוקא כשהם רובו מתוך כולו ואז הוי כאלו שלשתן מסכימים לדעת אחד ויצא הדין מכולם וכן בהסכמת הציבור וכ"ד שצריך דעת כולם שיתחברו יחד בזה הולכין אחר הרוב כשישבו יחד ונתבטל דעת המיעוט נגד הרוב דחייבין לבטל דעתם של המיעוט ברוב וכשלא יש רוב מתוך כולם לא נתבטל דעת היחיד אבל באיסור והיתר ובדבר שא"צ ב"ד רק אנן לא נדע הדין היכן הוא ודאי אמרינן למיזל בתר רובא דכך נוטה דעת התורה כשהדבר ספק למיזל בתר רוב ואף אם הרוב והמיעוט לא ישבו יחד ולא נו"נ זה עם זה מ"מ כיון דאנן לא נדע דעת מי שנחזיק אזלינן בתר רוב דיעות. ועיין מ"ש בח"ר בדיני בב"ח ותערובות (סי' יוד) להוכיח דע"כ אחרי רבים להטות בביטול איסורין אף דודאי האיסור נשאר במקומו ואם יבא אליהו ויברר נשאר באיסורו ובכ"ז קיי"ל חד בתרי בעל וע"כ דגזה"כ הוא אחרי רבים להטות בכל אופנים וכמו"ש רש"י מס' חולין (דף י"ב) וע"כ הא דבעינן רובו מתוך כולו הוא רק היכא דצריך הסכמות המיעוט שיועיל ואז אף דאינם מסכימים כיון שמוכרעים מהרוב הוי ככולם מסכימים. אבל כשבאו הב"ד לחקור אחרי הדין ומצאו וראו מחלוקת הפוסקים בזה אמרינן אחרי רבים להטות ובודאי אמרינן כיון דאחד מהם טועה ויש כאן שקר ואמת יותר מסתבר דיחיד טועה ממה שנאמר דרבים טועים:
וזה דעת הרשב"א בתשובה (סי' רנ"ג) והרמ"א (סי' כ"ה) באם שני פוסקים זה אוסר וזה מתיר אם האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל ובשניהם שווין ולא נודע מי גדול בשל תורה הולכין אחר המחמיר ובשל סופרים הולכין אחר המיקל וכתב עוד שם הרשב"א ובמקום שיש שנים שוין שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם אחד נגד אחד אבל אם שנים הם כנגד אחד הולכין אחר הרוב ואם יש ת"ח הראוי להוראה ורואה דברי המיקל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים עם המיקל והם רבים נגד היחיד עיי"ש והג"פ עמד ע"ד רשב"א דזה נגד כלל דבעינן רובו מתוך כולו אולם דעת רשב"א ברור דדוקא בדבר דצריך ב"ד ושיהיה נעשה בכח כל הב"ד בזה בעינן רובו מתוך כולו אבל להורות הוראה הן באו"ה דל"ב ב"ד ודאי החיוב להורות כרוב הפוסקים מטעם אחרי רבים להטות דיותר תולין האמת בהרוב וכן בדיני ממונות הב"ד כולו מסכימים להורות כרוב הפוסקים:
ועיין בספר תורת חיים ע"ז (דף ו') דמפרש הא דקתני בבריית' שם הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר משום דספיקא דדינא הוא דמאי חזית דאזלית בתר הך זיל בתר אידך ואשמועינן דאע"ג דאותו חכם שטיהר גדול מאידך בחכמה ובמנין אפ"ה הוי ספיקא דדינא דלא אמר רחמנא אחרי רבים להטות אלא היכא דשקלו וטרו בהדי הדדי אבל בלא שקלו וטרו בהדי הדדי לא כמו בג' דיינים דהאומר א"י כמאן דליתא דמי כיון דל"א דעתיה ודלמא אי הוי ידע הוי מחזירין וה"נ כיון דלא שקלו וטרו בהדדי לא אזלינן בתר רובא דא"ל אלו הוי שקיל וטרי בהדייהו דלמא הוו מודו ליה דטמא הוא עכ"ד וזה נגד דברי הרמ"א (סי' כ"ה) והרשב"א בתשובה הנ"ל ועוד לדבריו למה נקט לא ישאל לחכם ויטהר הא אף לשני חכמים ג"כ לא ישאל ואף לדברי הראב"ד והרא"ש דמטעם שויא ח"ד הוא אסור ג"כ אף אם שני חכמים מתירין לו מ"מ נקיט רק לא ישאל לחכם דלדידהו עיקר הטעם משום דשויא ח"ד ואין חילוק בין אחד לשנים אבל לדברי התו"ח הטעם הוא אף לחכם הגדול ממנו בחכמה לא ישאל להתיר לו כיון דלא שקיל וטרי עם הראשון א"כ עיקר חסר והיה לומר אף לחכמים לא ישאל. ועוד הא סתמא קתני אף בטומאה דרבנן ג"כ כשטימא לו החכם שנשאל לא ישאל לחכם אף הגדול ממנו ואם עיקר הטעם הוא משום דכ"ז שלא שקיל וטרי עמו הוי ספקא דדינא א"כ בדרבנן יש להקל ואף שיש ליישב כ"ז לשיטת התו"ח מ"מ עיקר דבריו הם נגד הרשב"א והרמ"א הנ"ל. שוב ראיתי בספר חק"ל יו"ד שגם הוא העלה כן דל"ב לענין הוראה רובו מתוך כולו ואחרי רבים להטות הוא בכל ענין דא"צ הסכמות כולם ושיעשה המעש' מכולם וכמו"ש:
אולם בכ"ז יש לומר דל"ב דיטעון קים לי לפי מ"ש התומים בכוונת תוס' ב"ק דלכך אף בד"מ ב' אומרים חייב ואחד אומר זכאי בטל במיעוטו כיון דהם עיקר ב"ד ולהשנים ליכא שום ספק רק דבר ברור דחייב משא"כ בכ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דעכ"פ ספק הוי ואינו דבר ברור. א"כ זה דוקא היכא דהוא דבר ברור לב"ד שכן הוא הדין אבל בדבר שיש מחלוקת הפוסקים כיון דאין הב"ד יודעים להכריע ובאים לחייבו מכח רוב פוסקים לאו שם ב"ד עליהם לחייבו כיון שא"י בבירור הדין והדרינן לכללא דאין הולכין בממון אחר הרוב ואין מוציאין ממון אף כשאין הלה טוען קים לי. ובתומים כתב עוד דרך אחר בביאור דברי תוס' ב"ק הנ"ל דבכ"מ יש מיעוט בעולם אבל בדיינים המחולקים דאחד מהם טועה ויש שקר ואמת ויותר מסתבר דיחיד טועה ואיך נימא למיזל בתר מיעוט וכי נלך בתר שקרא ולדבריו גם במחלוקת הפוסקים אזלינן בממון בתר רוב. ובקה"ס (כלל ו' אות ז') גמגם עליו וכל מעיין ישפוט בצדק כי דברי התומים נעימים וטעמו ונימוקו עמו:
ולכאורה יש נ"מ נמי לדינא בזה להמבואר בהגה"א סנהדרין וכן העלה הש"ך (סי' כ"ה ס"ק י"ט) באם ב"ד של ג' שנים מזכים ואחד מחייב ואמנם המזכים חלוקין זה ע"ז בראייתם מ"מ כיון ששניהם שוים בזכות או בחובה הו"ל רבים ויש לומר דזה דוקא באם חלוקין זה ע"ז בראייתו של חבירו ומ"מ שניהם מסכימים שזה חייב או זכאי בתביעה זו שדנין עליה אבל אם יש בדין זה שני טעמים לחייבו ואף אם היה נופל בהנידון רק טעם אחד אומר זה שחייב בשביל הטעם שלו וחבירו אומר שרק ע"פ טעם האחר מחייבו וע"ז הטעם של חבירו מסכים עם זה שחולק על שניהם א"כ י"ל כיון דמשכחת הדין שיקרה בנפרד בין הטעמים ועל כל טעם של חבירו יש רוב כנגדו א"כ ל"ש למיזל בתר רוב לחייבו כיון דעכ"פ נגד הסכמת כל אחד יש רוב להיפך או די"ל כיון דעכ"פ לדברי שניה' יצא זה חייב לשלם וכיון דהקרה הנידון במקום שלדברי הרוב חייב לשלם ממנ"פ הוי רוב לחיוב:
וראיתי בתשובת נו"ב מהד"ת חח"מ (סי' ג') תשובה מבנו הגאון מהר"ש ז"ל בנידון שאחד תובע מחבירו מאה חמשים בעבור היזק שגרם לו בידים וחמשים שהוציא עליו הוצאה להצלות ממונו ונחלקו הדיינים לג' דיעות דיין אחד פוטר את הנתבע מכל תביעותיו ודיין השני מחייב אותו בחמשים בעבור ההיזק באמרו עפ"י הדין שזה מזיק בידים ודיין השלישי מחייב אותו בחמישים שטען שהוציא עבורו ופוטר אותו בהחמישים שטען עבור ההיזק וכתב השואל די"ל אף דעפ"י רוב דיעות חייב בחמישים י"ל דהוי נגד כל אחד המחייב רוב לפטור כיון דעל כל תביעה איכא שנים לפטור והגאון מוהר"ש ז"ל השיב לחייבו ומדמה אותו לעדות מיוחדת דמצטרפין וה"נ כיון דעפ"י רוב דיינים חייב לשלם חמישים חותכין הדין על פיהם עיי"ש באורך בדבריו דאף אם היו אלו ב' תביעות בב' פעמים היה פטור מ"מ כיון דתבע בפ"א בב"א ויצא חייב בחמישי' מרוב דיעות חייב לשלם החמישים. והדברים מתמיהים ל"מ כשהיה משני תביעות דאם באנו לדון על כ"א בפ"ע היה יצא זכאי אמאי יתחייב כיון שתבע בב"א הא מ"מ על כל חמישים יש רוב לפטרו וא"ד כלל לתובע חבירו חמישים מלוה וחמישים פקדון והודה לו באחד דהוי מודה במקצת לחייבו שבועה שמדמה אותו הרב מוהר"ש ז"ל דשם כיון דהודה במקצת יכול להעיד וחייב שבועה כי היכא דלודה משא"כ בזה דעל כל תביעה יש לנו ספק בדין אם חייב וכיון דעל כל תביעה יש רוב דיינים הפוטרים אחרי רבים להטות ומהראוי לפטרו מכל וכל אלא אף בתביעה אחת מ"מ כיון שמצד מה שחייבו דיין אחד פטרו שנים ואם היה הנידון זה בא לפניהם ול"ה מקום לחייבו מכח הדין שחייבו האחר היה פטור דהוי רוב לזכותו מה"ת יתחייב עכשיו כיון דהדיין השני מחייבו מצד מקום וסברא אחרת ובאם היה בא הנידון באופן דל"ה יתלכדו יחד השני סיבות החיוב ל"ה מקום לחייבו מהראוי לפטרו אף כשהקרה השני סיבות יחד דכל מה שאינו בנפרד אינו במחובר. וע"כ לא כתבו דאף משני טעמים מצטרפין לרוב רק היכא דליכא נ"מ לענין הדין במ"א ולא היכא דיש נ"מ לענין הדין במ"א אז ממילא הוי רוב להיפך לפטרו. אולם למ"ש התומים בכוונת תוס' דכיון דהוי ברור לב"ד לחייבו לא משגחינן על המיעוט דהרוב הם הב"ד ולהם הדין ברור שחייב ולא איכפת לן בהחד המיעוט שחולק יש מקום לומר דעכ"פ כיון דברור לשנים שחייב בחמישים מוציאין מידו אף שהוא משני טעמים ואף משני תביעות הא מ"מ הרוב פוסקים דחייב בבירור חמישים. אבל להסברא השניה שכתב התומים דיותר מסתבר שהיחיד טועה משנימא דרבים טועים ולא נוכל לילך בתר מיעוט ושקרא ח"ו נראה ברור דבנידון הנ"ל כיון דעל כל תביעה ותביעה יש רבים לפטור יותר מסתבר לומר דהיחיד טועה וכ"א המחייב בעד תביעה אחת טועה נגד שנים הפוטרים ואף בתביעה אחת אם יש נ"מ בטעמים המחייבים ודין שחותך הדיין אחד לחייבו אם היה רק טעם וסיבה הזאת יש שנים חולקין רק דיין אחד מחייב בדין מחמת טעם אחר בלעדי טעם אחר וכ"א חולק על טעם חבירו ומסתבר דאין מוציאין ממון כיון דהוי רוב לפסוק הדין לפטור:
והנה הג"פ שם הביא דברי רדב"ז בתשובה דס"ל דמ"ש תורה אחרי רבים להטות הוי אפילו בדברי פוסקים שלא דברו זה עם זה פנים בפנים ואף להוציא ממון אזלינן בתר רוב הפוסקים מה"ת ומשיג עליו דסוגיין דעלמא דלא כוותיה ובפרט התופסים דגל קים לי דאין רוב כ"מ אלא הבא מתוך הכלל וכבר כתבתי לעיל דז"א בדבר שא"צ לצרף המיעוט ומ"מ התופסים דגל קים לי הוא או כשטוען כן באם היה בכח הב"ד לברר היו מכריעין בהמיעוט וכמ"ש התומים או מטעם דלא נודע רוב דיעות ומי יודע כמה פוסקים שלא נודעים לנו היו פוסקים כדעת המיעוט בהכרעתם וכבר כתב הש"ג ב"ב פ"ב דאף באיסורין דהולכין אחר הרוב הוא דוקא אם הוא רוב ברור ולא כשיש ספק רוב ק"ו בממון. ועיין רדב"ז (ח"א סי' שנ"ג) בשותפים שהיו ביניהם תנאים ונכתב על הענין ג' שטרות שנים ביד כ"א מהשותפים ואחד ביד שלוש ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי טעה הסופר באחד מהם ויש חלוק דין כפי הלשונות על איזה שטר נסמוך וכתב התורה אמרה אחרי רבים להטות והביא מדברי רשב"א לענין ספר תורה שנמצאו מחולפים נתקן אותם אחר הרוב ולכאורה קשה הא בממון אין הולכין אחר הרוב ואף ברובא דאיתא קמן קיי"ל בח"מ (סי' רצ"ב) דאין הולכין אחר הרוב וא"כ מאי הביא ראיה מדברי הרשב"א דהוא לענין איסור וכבר עמד ע"ד בזה בספר שער משפט (סי' מ"ב) וי"ל דהרדב"ז לשיטתו דגם במחלוקת הפוסקים פסקינן בתר רובא דפוסקים אף להוציא ממון והטעם כנ"ל דא"ד לרוב דרדיא דיש להמיעוט מציאות בעולם משא"כ בין אמת לשקר יותר מסתבר דיחיד טועה וכמ"ש התומים וה"נ כיון דע"כ יש כאן טעות יותר מסתבר דטעה הסופר פעם אחד משנימא דטעה שני פעמים והוי כמו רוב שהוא מצד הסברא והשכל דמהני אף בממון כמו חזקה דא"א פורע תו"ז וכדומה דמוציאין ממון:
עוד י"ל בטעמא דרדב"ז הנז' דסמכינן בתר רוב שטרות למה שהעלה בס' ש"ש (ש"א פ' כ"ד) דהיכא דאיתא שטרא מהני רובא וס"ס דהו"ל כמוחזק עיי"ש וה"נ כיון דיש שטר מהני רובא אולם באמת יש לגמגם שם בדבריו טובא דכ' כל שהיה בפנינו קודם שנולד הספק בחזקת כתובה מאתים כמו כל הנשים השתא אע"ג דנולד הספק ולטענתו לא התחיל החיוב מ"מ ע"י רוב וס"ס דמסייע לה מפקינן דא"כ מה הקשה הסוגיא כתובות (דף י"ג) בפלוגתא דר"ה ור"י אם בו"ש ברי עדיף מפלוגתא דר"ג ור"י בהיא אומרת משארסתני נאנסתי אם נאמנת הא שם הוי כתובה ושטר לפנינו לכך אמר ר"ג דברי ושמא ברי עדיף א"ו כיון דאם היתה בעולה והוי מקח טעות לא התחיל כלל החיוב והוי כמו בו"ש בעלמא במע"פ ועיין ב"ש אה"ע (סי' ס"ח ס"ק כ"ב) ובש"מ שם משם רמב"ן ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במ"א עכ"פ קשה להוציא אף בשטר היכא דרוב מסייע:
וי"ל עוד לדון דבשטר מהני למיזל בתר רוב עפ"י מ"ש תוספות חולין (דף צ"ו) דאף דאין מוציאין ממון בסימנין מ"מ שטר מחזירין להמלוה בסימנין כיון דאין מוציאין רק דמחזירין השטר ועיין קצוה"ח (סי' מ"ו ס"ק ח') דמה"ט מהני בקיום שטרות ע"י דימוי בצורות האותיות דזה הוי כמו סימנים ובכ"י ל"מ דהו"ל כמעידין דפלניא דהאי סימנא חייב דאין מוציאין ממון בסימנים. וכנראה י"ל דרוב לא גרע מסימנים דהא לרב מוציאין אף ממון ברוב ובסימנים אין מוציאין ממון ועכ"פ אף לדידן דאין מוציאין ממון י"ל דעכ"פ רוב לא גרע מסימנים וא"כ כמו דמחזירין שטר ליד המלוה בסימנים הואיל דל"ה כהוצאות ממון רק להחזיק השטר כן נמי ע"י הרוב מחזיקין להשטר דמסייע לו הרוב ואזלינן בתר רובא בכה"ג לכ"ע ועיין מ"ש בדברי משפט אאזמ"ו ז"ל (סי' א' ס"ק) להשיג על הקצוה"ח ולדבריו יש לחלק מדברי תוס' חולין הנ"ל לנידון דרדב"ז: