אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן מב
כבר ביארנו לעיל (סי' ד) דהיכא דמהני תפיסה אם תפס הלה בהחזרה דמהני כמבואר בארוכה בס' ת"כ ואף אם באו לב"ד ופסקו דא"י להוציא ממנו מהני תפיסה ויש לחקור בתפס ברשות דלכ"ע מהני תפיס' אם גם בזה מהני תפיסה בהחזר' די"ל כיון דתפס ברשות הוי כברור שלו והב"ד פסקו דמהני תפיסה י"ל דבזה אינו מועיל תפיסה בהחזרה או די"ל מ"מ כיון דלא פסקו הב"ד בבירור דהוא שלו רק מספק בזה מהני תפיסה י"ל דמ"מ אם תפס זה בהחזרה מהני. ולכאור' יש להוכיח כן מדברי הש"ך (סי' של"ב ס"ד) דכתב בהא דכ' שם בש"ע א"ל בעה"ב בד' והלך השליח ואמר להם בג' ואמרו כמו שאמר בעה"ב אעפ"י שמלאכתן שוה ד' אין להם אלא ג' שהרי שמעו שלש' וקבלו עליהם ובש"ס ר"פ השוכר את האומנין הוא בעיא דלא איפשיטא וכתב הרי"ף הלכך לית להו אלא ג' וכתב בש"ך ולפי"ז אם תפסו הפועלים ד' לא מפקינן מנייהו ואפילו אין מלאכתן שוה ד' מהני תפיסתן. ושם לכאורה הטעם הא דלא אמרינן פועלים בחזקתן קיימו כמו בקרקע במשכיר בית בי"ב דינרין לשנה דינר לחודש דפסקינן כר"נ אפילו בא בסוף החודש קרקע בחזקת בעלים עומד' וכולה למשכיר והיינו דבקרקע דנין בסופו על תחילתו ואם באו בתחילת חודש אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת כן אף אם באו בסוף החודש וה"נ בפועלים אם באו בתחילת פעלתן הוו הפועלים מוחזקין יהיה נמי הדין אף אחר שעבדו עבודתן דיתחיי' לשלם ד' כמו שהוא שוה ד' וצריך לומר דזה דומה לדין דמלמד המבואר בסי' (שי"ב) דאם נתעברה השנה דא"ח לשלם והטעם משום דלמד עם הבן מדעתו הו"ל כתפס ברשות וכן כתב שם בקצוה"ח הרי מבואר דאף בתפס ברשות מהני תפיסת הפועלים אח"כ וכדברי הש"ך דכ' דמהני תפיסת הפועלים מבואר כן בש"מ ב"מ שם משם הרמ"ך:
אולם באמת מדסתם הרמב"ם והפוסקים והש"ע אין להם אלא שלשה שהרי שמעו וקבלו עליהם משמע דהוי מן הדין ולא מצד ספק והטעם י"ל דהא כבר הקשה הר"ן ב"מ בהא דמשכיר בית דאמאי אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת הא כמו כן השוכר מוחזק במעות ואמאי לשמואל דל"ל קרקע בחזקת בעלים אפי"ה בבא בתחילת חודש צריך לשלם דינר לחודש ולא הוי מוחזק בשכרו וכ' משום דחיובו של שוכר ברור שחייב ליתן לו י"ב לשנה דאפילו את"ל חודש העיבור דשוכר הוי מ"מ אם ירצה המשכיר שידור בו אי אפשר לו שיפטור מחובו די"ב משא"כ חיובו של משכיר יש ספק בעיקר חיובו דשמא אין העיבור בכלל לכך מחייבינן לפרוע למשכיר ששכרו ברור ולא מפקינן מחזקתו. ובתומים תמה ע"ז דהא כמו כן חיובו של משכיר אינו ברור דאם אין מניח לו לדור החודש העיבור אמאי מחייבינן לו לשלם י"ב הא חסר לו חלק שלש עשר ומעולם לא נתחייב לו שלמים וכבר ביאר ע"נ הדבר בקה"ס כיון שביד המשכיר להניח לו לדור החודש הי"ג גם כן אין בידו לגרוע מחובו כלל הלכך אין הספק נופל אלא בקרקעו של המשכיר אם החודש עיבור עדיין משועבד להשוכר או לא ומוקמינן קרקע בחזקת בעלים ודומה לאילן סמוך לעיר דבס' קוצץ ואינו נותן דמים וה"נ דהו"ל כאלו הו"ל למשכיר ביד השוכר הלואה מיוחדת דל"ה תפס ברשות ואף דבשכירות דישנו מתחילה ועד סוף א"כ לא חל מיד כשנגמר השכירות רק כל שעתא ושעתא זמנו דחיובו הוא וא"כ גם חיובו של השוכר אינו ברור דאם השכירות היה בי"ב לשנה עדיין לא נתחייב אלא לפי החשבון והעלה דפלוגתא אם ישנו לשכירו' מתחילה ועד סוף ואינו אלא לבסוף אינו רק בשכירות פועלים ולא בשכירת בתים ומטלטלין דשכירות ליומא ממכר הוא מיד שנגמר נתחייב בכל השכירות והביא לזה ראיה מתשובת רשב"א המובא ב"י (סי' שי"ב) באם מת השוכר דאין היורש יכול לצאת מן הבית דשכירות ליומא ממכר הוא. אולם המעיין בתשובת רשב"א (סי' שכ"ח) יראה דעמד ע"ז וכ' אף שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל יום ויום מתחייב כנגד אותו יום מ"מ אין השוכר רשאי לצאת בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות אלא שהוא מחויב שלא להניח לפני זה עד זמנו מבואר דאף בבית דשכירות ליומא ממכר הוא מ"מ החיוב חל כל יום ויום וכן מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"ה) ד"ה שכירות דגם בשכירות בתים שייך דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכבר הרגשתו בזה בהגהותי בד"ח בדיני שומרים (סוף סי' כ"א) להשיג על הקה"ס בזה:
אך בדברי הר"ן בטעם הדבר דחיובו של השוכר הוא ברור ודאי אין לנו רק כמו שכתב הקה"ס דדומה לאילן כיון דאם מניח לו לדור החודש העיבור ודאי חייב לשלם הי"ב אין הספק נופל רק על הקרקע לא על חיובו וכן ביאר בספר קרית מלך רב (ח"ר סי' כ"ד) בתשובותיו והרגיש בזה ג"כ דמ"מ עדיין לא חל החיוב וכתב דחיובו של השוכר ברור ליתן לו הי"ב קודם י"ג בלא ימנע דאי תפסינן לשון הראשון א"כ סוף סוף למה אמר דינר לחודש ועל כל פנים צריך לומר דה"ק ליה שתתן לי י"ב דינרים לשנה על תנאי שתשלם לי דינר בכל חודש ולא אמתין עד סוף השנה כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף א"כ בסוף י"ב חודש חייב לשלם כל השכירות ומכ"ש אי תפסינן לשון אחרון משא"כ בחיובו של משכיר שהרי יש ספק בעיקר חיובו עיי"ש בדבריו וא"כ י"ל בהך בעיא דפרק האומנין דשם הוא ככל פועל דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ואם באו לדון בתחילה אמרינן דחיובו של הפועלים הוא ברור דנתחייב לעשות פעולתו [אם לא דפועל יכול לחזור] ויאמר בעה"ב אף אם הדין הוא דאדבוריה דבעה"ב קא סמכת מ"מ אתה כבר נתחייבת בהפעולה ובזה אין ספק ועיקר הספק הוא על חיובי אם אהי' חייב ג' או ד' לכן אין לו אלא ג' ועיי"ש בס' קרמ"ר ובקה"ס שהעלה עפי"ז דהמוכר דבר לחבירו וקנה הלוקח בק"ס ונולד ספק בכמות המכירה כמה מכר לו שאפילו לא נתן הלוקח הדמים כופין אותו ליתן כל הסך שקצוב והמוכר א"צ לתת לו רק כפי השיעור הפחות שהוא מוחזק בשלו אבל חזקת הלוקח בהדמים ל"ח לפי שעכ"פ אם יתן לו המוכר כפי שיעור הגדול לא יפטור מחובו והלוקח נתחייב מיד בכל הדמים והוא רק הלואה והלואה ל"ה כתפס ברשות וכן להיפך כשאין הספק בדבר הנמכר רק בדמי המקח כמה הן אף שהמוכר מוחזק בחפץ שלו כופין אותו ליתן והלוקח אינו חייב רק שיעור הפחות דמיד שקנה להמקח בקנין נעשה החפץ כפקדון ביד המוכר ופקדון הוי תפיסה שלא ברשות עיי"ש בדבריו באורך. וא"כ בהך איבעיא באמר לו בג' והשליח אמר בד' ואמרו כמו שאמר בעה"ב אין הספק נופל על הפעולה רק אם יתחייב בעה"ב ד' או רק ג' הוו הבעלים מוחזקין וכחו של בעה"ב בזה כמו כחו של בעה"ב כשנופל הספק על חודש העיבור דאמרינן דכיון דהחיוב מי"ב דינרים הוא ברור על השוכר להביא ראי' כן בזה כיון דחיובן של הפועלים הוא ברור רק הספק בכמה יתחייב בעה"ב הוי הבעה"ב מוחזק וא"כ בזה הוי כבירור גמור דא"ח רק בג' ול"מ אח"כ שוב תפיסת הפועלים על ד':
ולפי"ז יש לדון במה שדן שם הקצוה"ח היכא דשלח שליח לשכור לו בית משמעון בשלשה אדומים לשנה ואזיל השליח ואמר לו בשנים ואמר שמעון כמו שאמר השוכר דאפילו אם כבר דר בו השוכר צריך לשלם שלשה כיון דהוא ספק ומוקי קרקע בחזקת המשכיר וכיון דנכנס ברשות חייב לשלם והסכים עמו בנתיבות רק כתב שזה דוקא כשהודיע השליח להמשכיר וידע מן הספק דומה ממש למרחץ והוי כתפס מספק וחייב להחזיר אבל אם השליח לא הגיד דברי המשכיר להשוכר ול"א לו רק ששכר בפחות ונכנס אדעתא דפחות ניהו דנאמר דהמשכיר לא נתרצה רק אעלו"א דהשוכר מ"מ כיון דהשוכר ל"ה לו פיסוק דמים גמור עם המשכיר דמי לדר בחצר חבירו בלא פיסוק דמים ואינו נותן רק שיווייו ולמ"ש יש לדון טובא דבנידון זה כיון דהשוכר זכה במקחו ובזה לא יש שום ספק וחיובו של המשכיר להניח לו לדור בהבית הוא ברור ורק הספק נפל בדמי השכירות בכמות אם נתחייב בג' או רק בב' ובזה יפה כחו של השוכר מכחו של המשכיר דאם יתן לו ג' כבר זכה בהבית וחיובו של השוכר הוא בספק בכמה יתחייב א"כ זה דומה ממש למשכיר לגבי מרחץ ולגבי מוכר ולוקח דלא חשיב חזקת השוכר והלוקח לכלום לפי שביד המשכיר והמוכר להעמיד מקחן בידן כפי המעולה שבלשונות והוי כחוב ברור וה"נ השוכר ודאי זכה בהבית שבידו לתת לו העלויא והוי קנין ברור והספק רק על הסך מדמי שכירות ובזה הוי השוכר המוחזק. וא"כ אף אם באו לדין תחילת השנה י"ל ג"כ דהשוכר הוי כמוחזק כיון דזכה בבירור בהבית והספק על כמות שיהי' מחויב לשלם והממע"ה:
ברם בלוקח ומוכר היכא דהספק הוא בכמות החפץ ולא נתן מעות או שהספק הוא בדמי המקח אף דהוכיח כן הקה"סמדברי המ"מ (פכ"ח) ממכירה כבר הביא דברי הש"ך (סי' רח"י) שמפרש דברי המ"מ דאם הלוקח א"ר ליתן המעות עד שיתן לו המוכ' המותר אין כופין אותו ליתן. וכנראה דזה אינו דומה למרחץ דשם הי"ב דינרים חיובו ברור וכמו שכתב הקמ"ר וא"י לעכב המעות עד שיניח לו לדור החודש י"ג. ובמטלטלין בכה"ג בשכירות בב' לשונות הסותרים בבא בסוף החודש הוי השוכר מוחזק ובבא בתחילת חודש ל"מ תפיסתו כיון דהחיוב מתשלומין הוא ברור אבל בלוקח למה לא נימא אף דהחיוב הוא ברור אם המוכר נותן לו כמעולה שבלשונות מ"מ יאמר הלוקח אני לא אתן המעות עד שתתן לי כפי המעולה שבלשונות ודומה להא דכ' הח"ץ בהגהות טו"ז (סי' ק"ג) בשומא דהדרא והיכא דהוציא הוצאות ולא השביח דעת המחבר דאינו נוטל הוצאותיו ודעת הסמ"ע דהמלוה הוא המוחזק ואינו מחזיר עד שנותן לו הוצאותיו וכ' הטו"ז כמחבר ומדמה לאילן סמוך לעיר דבספק קוצץ ואינו נותן דמים ובשומא הדרא כיון דמ"מ הדרא וכיון דהחזרה ודאית רק שיש ספק בתשלומין הוי הלוה המוחז' וכתב הח"צ דא"ד לאילן דשם בין כך ובין כך צריך לקוץ האילן תחילה וכיון שכבר קצץ צריך אח"כ להביא ראיה על הדמים וכן ביתומי' אמרו אנו השבחנו גובה בלא נתינת המעות לאפוקי הכי אינו מסתלק מן הקרקע עד שיתן לו דמיו תחילה והבע"ח מוחזק בודאי הרי אף דהתם קיי"ל דשומא הדרא ול"ב שום קנין מחדש לדעת ר"ן ונ"י אלא סלוק בעלמא כמו"ש שם הש"ך (ס"ק י"א) והוי הקרקע כמו פקדון ובכ"ז כיון דא"צ להחזיר הקרקע עד שיתן המעות והוי היושב בקרקע המוחזק א"כ ה"נ אף דכבר זכה הלוקח בהמקח מ"מ כשיש ספק בהכמות שצריך ליתן לו המוכר יאמר הלוקח לא אתן המעות עד שתתן לי כפי המעולה שבלשונות וכן כשהספק נפל בכמות דמי המקח יאמר המוכר לא אתן החפץ עד שתתן לי דמי המקח כפי המעולה דבזה הוי מוחזק ואף דהוי כפקדון בעלמא מ"מ יכול זה לעכב שלא ליתן המקח עד שיתן הדמים וכן הלוקח שלא יתן הדמים עד שיתן לו המקח וא"כ הממע"ה כ"ז שזה רוצה ליקח ולהוציא מחבירו ואף די"ל דשם בשומא הדרא כ"ז שאינו נותן לו הדמים הוי מוחזק ממש ושלו הוא ואוכל הפירות משא"כ כאן הוי רק כפקדון מ"מ ל"ה כתופס דבר אחר עבור ספק חובו דכל חיובו של הלוקח אף שהוא ברור מ"מ לא נתחייב רק בתנאי שימסור לו המקח וכ"ז שלא נתן לו המקח לא נתחייב בדמיו לשלם והוי כאפותקי על אחריות המקח ואף דהוי הלואה ול"ה תפיסה ברשות מ"מ לענין זה הוי מוחזק שלא התחייב לשלם עד שיקבל מקחו וכן המוכר אף דהמקח נקנה ללוקח והוי כפקדון בידו מ"מ יכול לתפוס אזוזי וכ"ז שאין הלוקח נותן לו מעותיו ליכא חיוב עליו למסור המקח וא"כ כ"ז שאינו נותן לו כמות הדמים כפי המעולה שבלשונות אמרינן הממע"ה ואינו מחויב לתת המקח ביד הלוקח. ועיין תשוב' רשב"א המיוחסת (סי' פ"ה) באם המלוה והלוה מחולקין כמה היה ההלואה כיון דהמלוה אינו טוען בגוף המשכון חייב להחזיר כמו שאמר הלוה דהוי כיתומים אמרו אנו השבחנו. ובש"ך (סי' ע"ב) העלה דהוה כמוחזק וע"ש בדברי משפט מאאזמו"ר זצ"ל (ס"ק י"ב) דהערה בזה דתליא במחלוקת הטו"ז והח"צ והביא דברי תוס' ב"ק (דף מ"ו) ד"ה שור דכ' לר' ישמעאל דהמזיק יכול לסלקו בזוזי הוי המזיק מוחזק ובש"מ שם משם הרשב"א כתב כיון דהוי כאפותקי עד דנותן לו הדמים אין המזיק נקרא מוחזק וזה כשיטת הח"צ ע"ש וה"נ דכוותיה בלוקח ומוכר דכ"א א"ח לתת לחבירו עד דנותן לו שלו הוי הממע"ה ואין זה יכול להוציא מזה עד שנותן לו כפי המעולה שבב' הלשונות. ועיין רמ"ה ב"ב פ' מ"ש (סי' ע"ב) דכ' בהא דגבי סבלונות יש שם איבעיא שבח סבלונות מהו ופירש שבחן למי ועלה בתיקו וכתב כיון דאפילו את"ל לאשה דינא הוא דשיימינן לה שבחא ומסלקינן לה מינייהו בדמי והדרי סבלונות לבעל בעינייהו דדידי' נינהו כמאן דהדרי דמי וכי מספקא ליה לגמרא לענין דמן הוא דמספקא ליה ולענין דמי הוי איהי תובעת וארוס נתבע ודמיא להא דיתומים אמרו אנו השבחנו וכיון דהני סבלונות למגב' קיימי כמאן דגבוי דמי ודמי אמרינן לתובע אייתי ראיה ושקול הרי אף להך צד דשבחא דממילא לאשה הוא אינה חייבת להחזיר עד דמסלקה בדמים מ"מ כיון דלמגבא קיימי כמאן דגבו דמי והוי הארוס המוחזק ועיין ב"ש אה"ע (סי' נ' סק"ו) דכתב ובכולם אין מוציאן ממנה היינו דמפרש בהך איבעיא שבח סבלונות כמו שפירש הנ"י אם בלו אם חייבת לשלם אבל לפירש הרשב"ם דעל השבח עצמו האיבעיא הוא מוציאין ממנה כמו"ש הרמ"ה עכ"פ לכאורה דעת רמ"ה כשיטת הטו"ז ודלא כהח"צ:
אך למשכון אינו דומה דהא גם שם כתב הרשב"א הא דאומן אף שהוא ת"י א"נ רק במגו דשם לאו בתורת משכון בא לידו והכוונה אף דאין לו קנין רק כפי החוב ולא בכל המשכון וא"כ נוקמי על חמר"ק ובקצוה"ח (סי' ע"ב ס"ק כ"ה) כתב דהו"ל דררא דממונא כיון שידוע בעדים שלוה ולא ידעו כמה ובע"ח קונה משכון והספק לב"ד עפ"י עדים אם חלק גדול או קטן מהני תפיס' המלוה. ובנתיבות שם כ' דכיון דאין דנין רק על השעבוד ל"ה דררא דממונא ובלא"ה אי אפשר לומר כן לדעת רמב"ן ורשב"א דאף בדררא דממונא ל"מ תפיסה. וע"כ שם הטעם דהוי כתפסו ברשות כיון דהחפץ יצא מחזקת מר"ק וזאת ידענו בבירור שהלוה השכינו בידו וזכה בקנינו ולא ידענו בכמה א"כ איתרע החזקת מר"ק ונאמן זה בטענות ברי שהקנין הי' על חלק גדול. משא"כ באומן אף דיכול לתפוס למשכון על ממונו שחייב לו מ"מ כיון שזה לא הוחזק למשכון הוי כמו תופס דעלמא דא"נ רק במגו. ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בד"מ שם ליישב קושית התומים מהא דמבואר באה"ע (סי' כ"ח) אם הכלי הוא ביד האומן וקידש אשה בשכרו דמקודשת הרי מה דתפס על שכרו הוי כמשכון דשם אין לו שיעבוד רק בהאי הנאה וא"ד למשכון ובאמת בפשיטות א"ש דשם לא בא לידו בתורת משכון רק בתופס על חוב ברור אבל היכא דהספק הוא בטענותיהם ודאי אזלינן בתר חמר"ק ולכך א"נ רק במגו משא"כ במסרו לידו בתורת משכון שזכה ברשותו והקנהו בו לשעבוד משכון בזה כבר איתרע החזקת מר"ק והוי כמוחזק:
וא"כ בנד"ד דנחלקו בכמות דמי המקח או בכמות המקח אף דהוי דררא דממונא מ"מ כיון דל"מ תפיסה בספיק' דדינא אף דיש לו למוכר זכות שלא להוציא המקח מת"י עד שיקבל מעותיו וכן ללוקח שלא להוציא מעותיו עד שיקבל המקח מ"מ כיון דלא בא לידו בתורת משכון וקנין וחיובו הוא ברור יש לומר דל"מ תפיסתו מספק. וכמו כן יש לומר בהא דשומא הדרא אף לשיטת הח"צ דא"ד לאילן היינו דשם כבר זכה המלוה בהקרקע מדעת ב"ד ואף דא"צ הקנאה בהחזרה מ"מ כ"ז שאינו מקבל דמי הקרקע לא יצא מרשותו וכיון דחמר"ק של הבעלים איתרע אף דחיובו ברור להחזיר אם נותן לו כל מעותיו מ"מ הוי לענין זה כמוחזק הואיל דיש לו קנין בגוף הדבר אף להך צד דא"צ ליתן לו הוצאותיו כשלא היה שבח לכן בספק הנופל הוי כמוחזק עד שמסלק לו כל דמיו משא"כ בנד"ד דכבר זכה הלוקח בהמקח והוי כפקדון ואין לו שום קנין בהמקח וגם זה נתחייב בדמיו אזלינן בתר חיוב הברור ויד הספק על התחתונה דהוי כתופס דבר אחר בשביל ספק חיוב ודומה לאילן שכתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' מ"ח) דאינו קנוי לו לכך והטלית עומד לחזרה ומדמה הרשב"א לס' דאילן מוקדם כיון דלמיקץ קאי כדקץ דמי כ"כ בטלית כיון דעומד לחזרה הוי כמוחזר וה"נ דכוותי' אף דהוי דררא דממונא מ"מ ל"מ תפיסתו של הבא בספק. ואף בבא לידו בתורת משכון אף כי הש"ך הוכיח מדברי רמב"ם דנאמן בשבועה בלא מגו אינו מוכרח ועד נאמן לזה דדעת ר"י מיגאש ז"ל רבו של הרמב"ם מבואר בתשובותיו (סי' קצ"ב) דהיכא דליכא מיגו א"נ וכן דעת הטוש"ע. והש"ך שהכריע כדעת רשב"א דחזר בו ומחלק בין אומן למלוה על המשכון כ' כיון דהרשב"א חזר בו וליכא מאן דס"ל בהדיא דחייב להחזיר המשכון הכי נקטינן וכיון דזכינו לאורו של הר"י מיגאש ז"ל דכ' להדיא דבלא מיגו א"נ ומדברי הרמב"ם (פי"ג) ממלוה אינו ראיה כמ"ש במל"מ שם ושאר מחברים ודאי דהוי סד"ד. ולא עוד אלא גם במשכון י"ל בדעת הרשב"א כפי מ"ש בתשובת בשמים ראש (סי' שנ"א) דהימוני הימני' וכי היכא דיהב ליה המשכון דלא לשקר בי' בפרעון הכי נמי יהיב לי' דלא לשקר בי' בסכום הלואה וכיון דשניהם מודים כיצד בא לידו כמו כן יכול להיות שהלוה עליו רב כמו מעט והוא משכנו עד שישלם לו כל כמה דלא משלם זכה האי במשכנו עכ"ל שם ויבואר אי"ה לקמן דיני הלואה. וא"כ מכל זה אינו ראיה דהוי בלוקח ומוכר כמוחזק ורק מטעם תפיסה בסד"ד אתינן עלה ול"מ תפיסה שלא ברשות. ודינו של הקה"ס נכון הוא וכבר כתב שכן נראה מדברי רמב"ן בדיני תפיסה ובאמת שכן כ' בש"מ ב"מ משמו דהיכא דאמר ליה איסתרא וקנה הלוקח בקנין המועיל על המוכר להביא ראיה וליטול וכמו גבי אילן קוצץ וא"נ דמים:
הדרן לדברינו די"ל בהך בעיא דפרק האומנין דל"מ תפיסת הפועלים. ומ"מ יש לדון כיון דלדעת הסמ"ג ל"מ תפיסה אף בתפס ברשות אף דכל הפוסקים חולקים ע"ז מ"מ יש לומר כיון דל"ה רק תפיסה מהני התפיסה בהחזרה לאוקמי על חמר"ק. שוב ראיתי בס' פתח הבית דיני תפיסה. (ענף י"ג) דחקר בזה וכנראה דהעלה דמהני תפיסה בהחזרה אף להסוברים ת"כ מוציאין מידו. ועיין בש"מ ב"מ שם בדיני תפיסה להרמב"ן דכ' להדיא דבתפס ברשות כמו הכור בלמד סאה בסלע דראשון ראשון קנה משום דתפס ברשותו של מוכר דאעפ"י שחזר מוכר ותפס מוציאין מידו ע"ש אולם להסוברים ת"כ אין מוציאין מידו י"ל דמהני תפיס' בהחזרה אף בתפס ברשות. וכן נראה בתפיסה קודם שנולד הספק דהעלה הת"כ דמהני דגם בזה מהני תפיסה בהחזרה. וכיון דלכמה פוסקים ורמב"ן בראשם אף תפיסה קודם שנולד הס' מוציאין מידו ואזלינן בתר מר"ק א"כ אם תופס ממנו בהחזרה יכול התופס לומר קים לי כהנך פוסקים דלא מהני תפיסתו דראשון. שוב ראיתי בקה"ס דמסתפק בזה בתפיסה קודם שנולד הספק וכתב דיותר מסתבר דמהני תפיסת הבעלים מן התופס ובתפיסה ברשות העלה דל"מ תפיסה בהחזרה. ולענ"ד נראה דבתרוויהו מהני תפיסה בהחזרה ויכול לומר קים לי כהנך פוסקים דל"מ תפיסת התופס ובפרט בתפיסה קודם שנולד הספק דרבו הפוסקים דל"מ א"כ אף דהש"ך בת"כ העלה דאין מוציאין מ"מ כ' (סי' י"ט) כל היכא דקיי"ל תפסו אין מוציאין מידו הה"ד אם חזרו ותפסוהו בעלים הראשונים א"מ מידן. ובנתיבות כ' כיון דתחילת דינו של השני הוא הממע"ה לא מהני תפיסת הראשון כמו"ש הסמ"ג ולא אדע הא בזה מסייעו להתופס השני חמר"ק וגם דלרוב פוסקים ל"ה מהני תפיסת הראשון ותחילתו של הדין מן תופס שני אינו הממע"ה למה לא יכול לומר קים לי כמו בכל פלוגתא דרבוותא דמהני תפיסה אף אחר שנולד הספק ויכול ליטעון קים לי. ומ"ש הסמ"ג דהיכא דתחילת דינו הוא הממע"ה ל"מ תפיסה זה אם נאמר בתיקו דל"מ תפיסה דאין מי שיכריע מה שהניח הש"ס בתיקו משא"כ במחלוקת הפוסקים וכיון דהוא מחלוקת הפוסקים אם מהני תפיסת הראשון כלל למה לא יכול לומר קים לי אם תופס בהחזרה: