אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן מא
כתב הרשב"א (ח"א סי' תקע"ב) באחד שמכר קרקע לחבירו ובאו שנים ואמרו כי תנאי הי' בשעת המכירה וקנין שאם יחזיר לו המעות מכאן ועד שלש שנים שיהא המכר בטל והלה מביא עדים שמכרו בלא תנאי שא"ד להא דתו"ת דאוקי ממונא בחזקת מריה דש"ה שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד והמוכר החזיקו בכסף ושטר וחזקה בזה קרקע בחזקת לוקח שהוא עכשיו בידו וכ"ש לדעת הר"ח שפסק תו"ת ספיקא דאורייתא ול"א אוקי מילתא אחזקתיה ונ"מ למי שתפס אפי' בעדים ואע"פ שאין הקרקע נתפס מ"מ ל"מ מזה שירד לתוכה ברשות הבעלי'.
והנה מסוף דבריו מבואר דרק תפיסה ברשות מהני בקרקע אבל שלא ברשות ל"מ תפיסה אף לדעת ר"ח דתו"ת ספקא דאורייתא ולא אזלינן מה"ת בתר חזקה ומהני תפיסה מה"ד מ"מ זה דוקא במטלטלין ולא בקרקע וכן הוא דעת רמב"ן מובא בש"מ ריש ב"מ בדיני תפיסה דקדק וכ' דכל תו"ת מאן דתפס תפס במטלטלין מבואר דבקרקע ל"מ תפיסה ובקה"ס הקשה ע"ז מהא דיבמות (דף ל"א) בבר שטיא דמבואר אי תו"ת ספיקא דאורייתא ל"ה מוציאין מיד הלוקח הרי דאף בקרקע מהני תפיסה וכ' דגבי בר שטיא הוי הלוקח כתפס ברשות ומבואר מדברי הרשב"א דמהני וכבר כתבתי בזה בד"ח דיני תפיסה (סי' ה') דז"א דהא להנך תרי דכשהוא שוטה מכר ליה תפוס ברשות וכתבתי לתרץ דהא יש לברר אם תו"ת ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה מאי דיינינן ביה לכאורה במטלטלין מ"מ אין מוציאין מיד המוחזק בו עתה מס' דעכ"פ לא נוכל לשנות הדבר מכמות שהוא עכשיו אולם בקרקע דכל היכא דאיתא ברשות בעלים הוא ואף אם אחד מוחזק ל"ש ביה רק מר"ק ובתו"ת דלא אזלינן בי' בתר מר"ק מהראוי דנאמר בי' יחלוקו [ועיין רמב"ן ב"ב (דף ל"ה) דבעדים ועדים דספיק' דאורייתא הוא ל"א בי' כל דאלם גבר כיון דליכא למיקם עלה ועיין טוש"ע (סי' קמ"ו סכ"ב וסכ"ג) ועיי"ש באורים (ס"ק מ"א) וכן כתוב בתומים קיצר ת"כ (ס"ק צ"ו) כיון דלא אזלינן בתר חזקה ממילא יחלוקו וזה דוקא בקרקע דל"ש בי' חזקת תופס בידו דהארץ לעולם עומדת רק מר"ק אבל במטלטלין מבואר ממס' כתובות (דף כ') בהא דתרי אמרו קטנים היו דלא אגבויי מגבינן כלל ול"א יחלוקו כיון דהוי ספק השקול ואין חזקת מר"ק מכרעת מ"מ לא נוכל לשנות הדבר מכמות שהוא עכשיו זה רק במטלטלין דשייך ביה חזקת המוחזק ותופס בו אבל קרקע דל"מ תפיסה ואינה נגזלת לא הוי בעלים כתופס ושייך רק חזקת מר"ק ובתו"ת דל"א בתר חזקה ממיל' הדין יחלוקו ולכן שפיר כתב הרמב"ן דבקרקע ל"מ תפיסה שיהיה הכל שלו כמו שהוכחנו שם במישור (סי' הנז') מן דברי רמב"ן ב"ב ותה"ד ומל"מ דאף היכא דמן הדין הוא דיחלוקו ל"מ תפיסה בקרקע והש"ס יבמות הוכיח שפיר מעובדא דבר שטיא דע"כ תו"ת ספיקא דרבנן הוא דאי ספיקא דאורייתא מדוע אוקי רב אשי נכסי בחזקת בר שטיא להוציא מן הלוקח מכל וכל עכ"פ כיון דלא אזלינן בתר מר"ק היה לו לומר יחלוקו א"ו דתו"ת ספיקא דרבנן הוא ומה"ת אוקי אחזקה ובאיסורין החמירו חכמים דלא למיזל בתר חזק' ובממון אוקי אדאורייתא כמ"ש הריטב"א שם ודאי סד"א היה לו לומר יחלוקו ועיין מ"ש עוד שם בזה וסובר הרשב"א דעכ"פ בנידונו הואיל דירד בתורת מכר ברשות אין מוציאין אף בקרקע:
והנה הש"ך בספרו ת"כ (סי' נ"ח) דכתב דודאי הרשב"א מודה דל"מ תפיסה בקרקע אף בתפס ברשות רק בנידונו שאני כיון דלדברי כולם ירד בו ברשות להיות שלו עכ"פ לזמן ג' שנים ולחלוטין כשלא יביא מעות לסוף ג' שנים בזה הלוקח נקרא בעל הקרקע ובפרט שהיה הזמן ג"ש כדין שני חזקה ואיירי דא"י לסלקו תוך הג"ש באיזו זמן שירצה. ודבריו בזה מבואר להיפך בדברי הרשב"א דהא (ח"ב סי' רכ"ט) מבואר התשובה הזאת בארוכה ושם היה הנידון שאם יפרע עד ר"ח אייר הקרוב שיתבטל המכיר' ואם לאו ישלים הלוקח עד אלף ומאה ועל תנאי הזה שהיה במכיר' הכרם היה הכחשה בין שני כיתות עדים וע"ז דן הרשב"א כיון שלדברי כולם הלוקח זה כדין ירד לכרמו אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שיתבטל המכירה ואם לאו המכר קיים מעכשיו וכיון שהחזיק בו בדין לדברי כולם אלא לפי עדיו יש לו להסתלק מכח התנאי ולפי עדיו של הלוקח אין מכירתו מתבטלת הכרם בחזקת הלוקח שהוא מוחזק בו עיי"ש עוד הרי מבואר דאף אם לא החזיק בהקרקע ג"ש ואף אם יש זכות להמוכר כפי דבריו בכל שעה לסלקו מן הקרקע מ"מ אין הספק תנאי מבטל מכירה הודאית. אך צריך להבין אמאי גרע חזקת מר"ק בזה כיון דהספק הוא שיתבטל המכירה למפרע וראיתי בקונטרס הספקות (כלל ז') דכתב משום דתנאי מילתא אחריתי הוא ואינו עושהו כאלו ל"ה כלל אלא דהא והא איתא וכיון דהתנאי אינו עוקר המעשה לגמרי להשיבו כלא היה מש"ה איתרע ליה חזקת מר"ק דהמוכר ולא מפקינן מהלוקח. ואכתי לא איתברר החילוק הא כיון דבקרקע ל"מ תפיס' משום דאינה נגזלת ובכ"מ שהיא עומדת ברשות הבעלים ול"ש בה מוחזק כמו במטלטלין דאף אם כלפי שמים גלי דהיא אינו של המוחזק מ"מ תופס הוא וברשות המוחזק קיים לכך הממע"ה מה שא"כ בקרקע דלהך צד דאינו שלו אף מוחזק ל"ה וכל היכא דאיתא ברשותיה דמרא קיימא א"כ אף אם איתרע החזקת מר"ק משום דתנאי מילתא אחריתי הוא מ"מ כיון דיש לנו ספק בתנאי וזה שתופס אף מוחזק ל"ה מהראוי לומר דנשארה בחזקת מר"ק המבוררת:
גם הא דפשיטא ליה דדינו של הרשב"א הוא דוקא באם הלוקח ירד לקרקע ויושב בה אז מחזקינן בידו אבל אם המוכר יושב בהקרקע אין מוציאין מידו כשיש ספק על התנאי הנה המל"מ (פט"ו) מטו"נ האריך הרבה בזה ומדבריו וממה שהביא שם מדברי הראנ"ח נראה דאף להוציא אמרינן סברא הזאת דאין ספק מוצי' מידי ודאי היינו ספק אם היה תנאי או אף אם היה תנאי והספק אם נתקיים התנאי לבטל קנין הברור ג"כ לא מבטלינן. הן אמת דגם בתשובת מהר"א ששון (סי' קנ"ה) כתב דרק אם הלוקח מוחזק בתוכו זיכה הרשב"א להלוקח אבל אם אין הלוקח מוחזק בתוכו אוקי ממונא בחזקת מר"ק והובא דבריו בכנה"ג (סי' ק"מ אות י"ב) וכתב עליו וז"ל אמר המאסף דקדק זה הרב ממ"ש הרשב"א הרי הקרקע זה בחזקת זה שהוא עכשיו בידו ומשמע ליה להרב ז"ל שז"ל שהוא עכשיו בידו ויש לבעל דין לחלוק ולומר שאינו ר"ל שהוא עכשיו בידו אלא שהוא עכשיו בידו מחמת המכירה כלומר דאי לאו העדים שאומרים תנאי היה הקרקע בחזקת שהוא שלו מחמת שטר המכירה עכ"ל הרי דסובר ג"כ דאף היכא דאינו יושב בקרקע רק מכח מכירה ברורה שבשטר וחזקה בא אין ספק תנאי מבטל. והדברים צריכין טעם להבין סברתו של הרשב"א ובספרי התשובות של בעל כנה"ג בעי חיי חח"מ (ח"א סי' פ"ח) כ' ע"ד המר"א ששון אעפ"י שפקפקתי עליו בכנה"ג לא לענין מעשה פקפקתי עליו אלא לענין הלכה עיי"ש. אולם בתשובתמהרשד"ם חח"מ (סי' תכ"ג) מבואר כדעת הכנה"ג והמל"מ דאף להוציא קאמר הרשב"א סברתו דשם נשאל הרב ז"ל במלוה שהוציא שט"ח ע"ח שהתחייב לו לשלם לזמן פלוני אך באם יפרע עד זמן פלוני שהוא קודם זמן הפרעון פלוני שבמקום פלוני כך וכך למי שיאמר הבע"ח אז יפטר הלוה ואם לא יפרע פלוני הסך הנז' לזמן הנז' מעתה ומעכשיו נתחייב הבע"ח לפרוע הסך הנאמר בהשטר לזמן פרעון ואח"כ אינם יודעים אם פרע פלוני שבמקום פלוני וכ' לחייב להלוה משום דהוי כא"י אם פרעתיך וכ' וז"ל שמא תאמר דש"ה כשהתובע טוען ברי אבל בנד"ד גם הבע"ח א"י לטעון ברי דשמא פרע הפלוני גם לזה יש לי ראיה מתשובת הרשב"א ז"ל ומתשובת ריטב"א שבב"י (סי' מ"ו) על מכירת חלון וזה אומר בתנאי היה וזה אומר ל"ה תנאי ושניהם מביאים ראיה והשיב כיון שהמכירה ודאי לכ"ע והתנאי ספק על האומר תנאי להביא ראיה ואם מעט אוסיפה שהרי כתב הרשב"א בתשובה מובא ב"י אה"ע (סקח"י) בנשא אשה וכתב שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא ומתה האשה ואח"כ מת הולד תוך ל' יום וכ' ואלו היה תנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום אזי על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שיור אח"כ ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו הראיה אבל הבעל כבר זכה בכל ממון מנדוני' אלא שהתנה שאם לא ישאר שיחזיר א"כ מי שאמר של"ה ולד ש"ק עליו הראיה הרי נידון דידן ממש שאין אחד יודע אם פרע פלוני ושניהם טוענים בספק יש לנו לראות לשון התנאי והרי כתב אך בזאת שאם יפרע יפטר נמצא שכבר זכה הבע"ח כשנתחייב לו הלוה ובא ליפטר מחמת התנאי עליו להביא ראיה ליפטר עכ"ל הרי מבואר דדעת המרשד"ם דאף להוציא הבא ליפטר מכח התנאי עליו להביא ראיה וע"כ ראייתו מהא דשטר שיור אינו ממה דזכה הבעל דשם הבעל הוא מוחזק דבא מכחו ורשותו שהוא מבורר לכל ויורשיה באו לזכות מכח שטר שיור ודאי אין מוציאן מן הבעל מספק רק ראייתו ממה דכתב הרשב"א דאם היה תנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום אזי על הבעל להביא ראיה אף שהוא מוחזק מ"מ כיון שהחיוב היה ברור והספק על קיום התנאי מחזקינן להודאי ולא מבטלין מספק אף היכא שהוא להוציא:
אך גם בזה כנראה עיקר טעמא דרשב"א והרשד"ם הוא משום דאזלינן בתר לשון התנאי ואם כתב כל שישאר ולד של קיימא לא יחזור היה מיד התנאי שעליו לברר וכ"ז שלא יברר חייב להחזיר וכ"כ אם כתב שאם יפרע פלוני יפטור עליו להביא ראיה ליפטור א"ע והכל הוא מצד הלשון ועיין תשובת חכם צבי (סי' ס"א) שהאריך בזה בדברי רשב"א ועמד ע"ד רשד"ם אה"ע (סי' קצ"א) ולמד בדבריו דליכא נ"מ בביאור הלשון ותמה עליו והמעיין בדברי מהרשד"ם ח"מ הנ"ל יראה להדיא דכוונתו ג"כ הוא דתליא בהלשון של התנאי ואז דנין אף להוציא דאמרינן דכך היה החיוב דעליו לברר שנתקיים התנאי. וראיתי בתשובת עבודת הגרשוני (סי' ס"ח) דכתב בביאו' דברי הרשב"א וסובר דלא תליא כלל בהלשון של השטר רק במי שהוא מוחזק ולעולם הבעל הוא המוחזק דבלעדי השטר הוא יורש מבורר ומ"ש אלו היה התנאי כל שישאר ולד של קיימא לא יחזיר אז על הבעל להביא ראיה כוונתו באם הם דנין על אותן נכסים שאין הבעל יורש אף בלא התנאי והתנאי היה לטובת הבעל עיי"ש וכל מעיין ישפוט בצדק דאין זה כוונת הרשב"א מדכ' לא יחזור כלום משמע דבחזקת הבעל הן הנכסים בזולת התנאי. ועוד הא אף בנכסים דאין הבטל יורש אותן מ"מ מה להן ליורשי אשה כיון דבנה חי יצאו הנכסים מחזקתן והבעל בא לירש מכח הבן שמת ולמה עליו להביא ראיה. ובל"ס כוונת הרשב"א כמו שכ' הח"צ דתליא בלשון התנאי אף שהוא מוחזק מ"מ התנאי היה שעליו לברר וכמי שכתב ג"כ הרשד"ם ומה שהקשה שם הח"צ ע"ז מלשונות שבש"ס יש ליישב בנקל להמעיין. עכ"פ מדברי הרשב"א הנז' אינו ראיה דהיכא דיש ספק על התנאי דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי להוציא. אך מתחילת דברי מהרשד"ם דהביא ראי' מדברי רשב"א במכירת הכרם ומדברי הריטב"א לנידונו לחייב להלוה לפרוע מטע' דהחיוב היה ברור והפרעון של התנאי הוא בספק מבואר דסובר כמ"ש הכנה"ג דכל שהוא בידו מחמת המכירה דבלעדי עדי התנאי היה בחזקת שלו מחמת המכירה אין מוציאין מידו לבטל המכירה והמכר בחזקתו אף להוציא:
ולכאורה יש ראיה שכן דעת הרשב"א דאף להוציא אמרינן דאין ספק תנאי מבטל מכירה הודאית מדבריו (ח"ב סי' קפ"ח) מובא בקיצור בב"י (סוף סי' ע') באחד שמכר קרקע לחבירו במנה מלוה שהיה לו בידו וכתב לו שטר מכירה ומסרו בידו אבל לא החזיקו בקרקע והלוקח עשה שטר הודאה בעדים להלוה המוכר שכ"ז שיפרע לו אותו מנה מלוה שהיה לו בידו שחייב להחזיר לו שטר מכירה הנזכר ושהמכירה בטילה היא למפרע ולקץ הימים רצה הלוקח לירד להקרקע בכח שטר מכר שבידו והוציא זה שטר הודאה וטען שכבר פרעו ותובע ממנו שטר המכר שהניח בידו על אמונתו וכ' דאין דין זה עסק לההיא דאמרינן ארעא לגוביינא קיימא ולההוא דאילן למיקץ קאי דהתם הוא ודאי דצריכינן לי' לההוא טעמ' משום דאילן של מטע הוא וכן הקרקע ירושה מאביהם ולולא שאינו אומרים דאילן למיקץ קאי וארעא לגוביינא ל"ה קוצץ מספק עד שיטול הדמים אבל כאן שהקרקע לראובן ואין המכר מכר וקרקע בחזקת בעליו מה לזה עסק אצל זה ועוד שאלו היה כאן המכר אלא שהתנה לו לאחר כן שכ"ז שיחזור לו המתנה שנתן לו שיחזור הקרקע ולאחר זמן נפל מחלוקת הכחשה ביניהם שזה אומר החזרתי וזה אומר לא החזרת ל"ה אומרים בכי הא ארעא כיון דלחזרה קיימי החזר וזוזי אייתי ראיה ושקול דהכא לא קיימא לחזרה כי שמא לעולם לא יתרצה זה להחזיר המעות וליקח הקרקע וא"ד לאינן דבין כך ובין כך למיקץ קאי וכן ארעא בדשויה אבוהן אפותקי מפורש ע"כ לגוביינא קיימא והגע עצמך בראובן שאמר לשמעון כל אימת דבעית לדידך מזבניה לך האי ארעא במאה זוזי וקנו מידו וארעא בידי' דראובן מי אמרינן שיהא שמעון נאמן לומר כבר התרצתי ליקח ופרטתי לך המאה זוזי הב לי ארעא וזוזי אייתי ראיה אלא הנדון שלפנינו תלוי בענין אחר המכר אינו מכר שכך התנו מתחילת הענין שאם יפרע לו ראובן מטות שהלוה מכבר שיהא המכר בטל מעיקרא ושהמכירה אינה כלום נמצא שאין המקח מקח אלא הלואה הוא זה ושכר קרקע הוא הפירות כעובדא דאת ונוולא ולא גמר ומקנה הלכך כו' כיון דשטר מכר ליכא ושט"ח נמי ליכא הו"ל כמלוה ע"פ ע"כ תוכן דברי רשב"א ומדבריו נראה דאם היה מכר היינו מוציאין הקרקע אף מן המוכר הואיל דלא קיימי לחזרה רק דדן הואיל דל"ה מכר כלל דאינו אלא הלואה ולא גמר ומקנה. אולם יש להבין הדברים מה נשתנ' דין זה מן הנידון דמכירת הכרם הא גם שם היה לפי דברי העדים שאמרו שתנאי היה באם יסלק המעות עד ר"ח אייר שיתבטל המכירה למפרע ובכ"ז כיון דאם לא יסלק יהיה מכירה למפרע אמרינן דמספק לא נבטל המכר וכאן ג"כ כתב לו שטר מכירה ומסרו בידו רק שאם יפרע לו אותו מנה מלוה אותה המכירה בטילה למפרע נאמר ג"כ דכיון דהוי מכירה לא מבטלינן מן הספק ואי דכאן לכ"ע ליכא הכחשה על התנאי והספק רק על קיום התנאי עדיף זה לא נראה מן דברי רשב"א:
ועוד יש להבין מה מדמה הרשב"א לאם אמר כל אימת דבעית לדידך מזבניה דמי אמרינן שיהיה נאמן לומר כבר התרצתי ליקח ופרעתי הב לי ארעא וזוזי אייתי ראיה הא שם עיקר חלות המכר הוא אינו למפרע דלא התחייב את עצמו רק שימכור כל אימת שירצה והיינו שימכור לו מאז כשיתרצה ובזה בודאי קרקע בחזקת בעלים עומדת וא"נ לומר שנתן לו המעות ומכר לו. וצריך לומר כיון דקנה מידו ע"ז הוי כמו דחל קצת קנין מעכשיו ועיין קצוה"ח (סי' ר"ג) דסובר דאין אדם יכול לחייב עצמו בחפץ ידוע ואינו מקבל אחריות הואיל דליכא חיוב על גופו וכבר השיג עליו שם בנתיבות דיכול לחייב א"ע בדבר ידוע ועיין מ"ש בזה בחלק ראשון דיני פסח (סי' ה') ומכאן ג"כ משמע דמהני קנין שימכור לו הקרקע וסובר רשב"א דבזה ג"כ נאמר דכבר איתרע החזקת מר"ק כיון דאם יתן לו המעות חייב למכור לו ובכ"ז ודאי דא"נ לומר שכבר התרצה וקבל ממנו המעות וכשאנו דנין על הקרקע אמרינן דקיימי בחזקת מר"ק כן נמי בנידונו שם כיון דהוי מכר גמור למפרע כיון דלא סמכה דעתו דלוקח אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת כיון דהוי מכירה גמורה אם לא יחזיר המעות רק כיון שהתנו מתחילה שהמכר יתבטל אם יפרע לו המעות שהלוה לו מכבר ויתבטל מעיקרא אין כאן מקח כלל רק הלואה ונאמן לומר פרעתי והך דין דכרם הוי מכר מעליא רק הספק על התנאי והטעם עפ"י מ"ש הסמ"ע (סי' ר"ז ס"ק י"א) בביאור דברי הש"ע שם שהוא מדברי רמב"ם (פי"א) ממכירה דכ' שם (ה"י) וכן המוכר או הלוקח שהתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה ושוב כתב דאם התנה המוכר עם הלוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר הרי דאין כאן מכר כלל וכתב הסמ"ע לחלק בין אם התנה על זמן קצוב דאז עד אותו זמן השדה בידו בקניינו ולא גרע ממתנה ע"מ להחזיר בזמן פלוני משא"כ כשלא קבע לו זמן רק כל זמן שיבא לו מעותיו שיחזיר לו אין שם מקח עליו כלל אלא הלואה ומבואר מדבריו דאף בקבע לו זמן דאם מביא מעות נתבטל המכר למפרע ואינו צריך הקנאה בהחזרה ואינו דומה לגמרי למתנה על מלה"ח דשם באמת צריך הקנאה בהחזרה לדעת הרא"ש וריטב"א קידושין (דף ז') אף בכל עניני ממון צריך הקנאה בהחזרה דאל"כ הוי רק קנין לזמן ובדין הלזה משמע דמותר אף דא"צ הקנאה בהחזרה רק כשיתבטל המקח מ"מ כיון דקבע לו זמן שם מקח הוי עליו ועיין במחנה אפרים דיני ריבית (סי' י"ג) בזה ושם הביא תשובת רב עמרם גאון דכל שהתנאי נמשך לעולם הרי המוכר מובטח לעולם לקיים תנאו ולא גמר להקנות כלל דדמי לאסמכתא. ומ"ש שם המח"א דאף בקבע זמן התנאי הוא כמעלה"ח ממש דאח"כ חוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כמו"ש ריטב"א קידושין לא נראה כן מדברי הרמב"ם ובפרט הא גם במעלה"ח דעת כמה ראשונים דל"ב הקנאה בהחזרה כמו שהאריכו האחרונים ובפרט כמבואר מדברי תשובת הר"י מיגאש רבו דרמב"ם דאם אינו מקיים התנאי ואינו מחזירו כופין אותו להחזיר ושוב נתקיים התנאי מבואר דא"צ הקנאה בהחזרה כמו שהוכיח מזה אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני מתנה (סי' ד') ויהיה איך שיהיה מ"מ כנראה מדברי רמב"ם דאם התנה על זמן קבוע הוי שם מכר אף דאם מביא המעות בזמנו נתבטל המכר למפרע וכמו שכ' הסמ"ע וכן ג"כ דעת רשב"א ולכן בעובדא דמכירת הכרם שהיה התנאי אף לדברי העדים שהעידו על התנאי מ"מ ל"ה רק עד זמן ר"ח אייר לכן מקרי הלוקח מוחזק ועל המוכר לברר שהיה תנאי משא"כ בנידון דלוה שמכר קרקע במנה מלוה והמלוה עשה שטר הודאה שכל זמן שיפרע לו הלוה המוכר אותה מנה שאותה מכירה בטילה ושחייב להחזיר לו השטר מכר כיון דיש לו זמן לעולם להחזיר המעו' והקרקע לא תהיה מכורה אין המקח מקח כלל אלא הלואה הוא וכיון דשטר הלואה נתבטל ג"כ נאמן לומר פרעתי והקרקע בחזקת בעלים אבל אם היה מכר רק שהתנה לאח"כ שכ"ז שיחזיר לו שיחזיר הקרקע ולאח"כ נפל הכחשה ביניהם שזה אומר החזרתי הוי הלוקח מוחזק בקרקע דשמא לעולם לא יתרצה זה להחזיר המעות היינו אף שהוא אינו מוחזק בהקרקע מ"מ כיון דהמכירה הוי בבירור הוי כתנאי שיחזור וימכור לו כמ"ש הגע עצמך. אבל לעולם י"ל בנידון דכרם דהוי תו"ת על ביטול המקח מעיקרא אף דכתב הרשב"א דכיון דהוי מכירה ברורה על המוכר לברר דהוא דוקא אם ירד ויושב בהקרקע אבל לא להוציא מן המוכר וכדעת מהר"י ששון.
וכן נראה מדברי מהרש"א קידושין (דף מ"ט) בעובדא דהאי גברא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לא"י דפירוש רש"י קרקע וכתב מהרש"א דאם מטלטלין מה קאמר לחומרא דאם במטלטלין הוי ע"כ במשך והלוקח מוחזק א"ו דאיירי בקרקע ומוקמינן על חמר"ק הרי אף דהמכירה היה בודאי והספק על התנאי מ"מ בקרקע אם לא ירד הלוקח בהקרקע ל"ה אמרינן לקיים מקח הברור אולם מדבריו משמע אף אם איירי דומיא דמטלטלין דיושב בו הלוקח מ"מ מוציאין וע"כ דשם הוי עיקר הקנין על תנאי זה אדעתא למיסק להך צד דהוי דברים והוי ספק בעיקר הקנין ועיין במחלוקת הרמב"ם והרא"ש פ' האומנין גבי עייל ונפק אזוזי בהנך דקיימו בתיקו אם מוקמינן על חמר"ק ובמרי"ט (ח"א סי' כ') ובש"ע (סי' ק"ץ סעיף י"ג וי"ד) ובטו"ז שם ובמה שכתב שם בנתיבות לבאר דבריו עפ"י דברי תשובת רשב"א הנז' ולמ"ש א"ד לדברי תשובת רשב"א דשם הספק הוא בתנאי לבטל המקח משא"כ בספק אומדנא הוי הספק על תנאי לקיים המקח והקנין:
ויש להעיר בש"ס קידושין (דף ך' ע"א) וערכין (דף ל') בעבד עברי בנמכר במנה והשביח ועמד על ר' דאין מחשבין אלא מנה דפריך ההוא מרבנן לאביי מכדי הני קראי איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למדרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשינהו לקולא נידרשינהו לחומרא ודרש אביי מקראי וכן במוכר שדהו בשעת היובל דפריך ג"כ ממאי דלקולא דלמא לחומרא ומתרץ למידרש מקראי ומאי פריך כיון דיש לגמור מקרא או לקולא או לחומרא לו יהיה בספק הא אין הלוקח חשיב מוחזק בכה"ג בשדה כיון דבין כך ובין כך חייב להחזיר ואין הספק רק על כמות הממון אם השביח אם החיוב על המוכר לשלם לו גם השבח או לא א"כ כיון דבין כך ובין כך להחזרה קאי והספק על הממון הוי הלוקח מוחזק וכן בעבד עברי העבד מוחזק בעצמו מה"ת נדרש לחומרא דאינו יוצא לחירות עד שישלם גם מה שהשביח וצריך לומר כיון דהקנין היה ברור וזה ירד ברשות והספק על קיום התנאי שיבטל המכר אם סגי במה דמחזיר לו כפי חשבון מנה או לא הוי הלוקח כמוחזק אך גם אם נאמר כן יש להבין דהא מאי דצריך למדרשינהו מקרא לקולא קאי על ע"ע הנמכר לעכו"ם כמ"ש רש"י קידושין שם ד"ה שאין מחשבין ולקמיה יליף מאי חזית דדריש להו לקולא וידו של עכו"ם על התחתונה ולמ"ש הרא"ה ומ"מ סוף פ"א דכתובות דלגבי עכו"ם ל"ש חזקת ממון א"כ נגדו ודאי שייך לאוקמי על חזקת מר"ק. וצ"ל דהא דדרשו שם מקרא הוא שיהיה כודאי ודין ברור לא מספק:
וראיתי בקונטרס הספיקות שבס' קצוה"ח (סוף כלל ז') שהאריך בדברי רשב"א הנ"ל וכתב בסברתו משום דתנאי מלתא אחריתא הוא ואיתרע ליה חזקת מרא קמא דמוכר ולא מפקינן מלוקח והביא דברי ריטב"א שבב"י (סי' מ"ו) בענין חזקת חלון דכ' כיון שמודים במכר וכשירצה לסתמו מילתא אחריתי הוא. ולמ"ש בדברי רשב"א דהיכא דהתנאי הי' על נעולם כשיחזיר לו המעות יתבטל המכר ולא על קביעת זמן ל"ה שם מכר כלל ומוקמינן על חזקת מר"ק יקשה הא שם כיון שעפ"י עדים שחתמו על שטר אחר שתנאי היה בדבר שאם ירצה אח"כ לסותמו הרשות בידו א"כ ל"ה שם מכר כלל וגרע עוד מאם היה התנאי דאימתי שיחזיר המעות יחזור לו הקרקע דשם עכ"פ בעינן לקיים התנאי בקום ועשה שיתן המעות ובכ"ז אמרינן כיון דתמיד הברירה בידו לבטל המכר ע"י שיחזיר המעות לאו שם מכר הוא ק"ו בזה דא"צ לתת דמים רק שבכל עת אם ירצה לסותמו הרשות בידו דלאו שם מכר הוא. וצריך לומר דהא מ"מ כיון דיש לפנינו שטר מכירה שמכר לו חזקת חלון בחצרו ע"כ אף אם היה תנאי בדבר שאם ירצה אח"כ לסותמו יהי' הרשות בידו ל"ה הכוונה על יד דא"כ לאיזה ענין מכר לו אם מיד הברירה לסותמו וע"כ איירי דהי' לכה"פ לזמן שלא יסתום ולכך הוי שם מכר ותנאי מילתא אחריתי הוא כיון דכבר זכה עכ"פ הלוקח בחזקת החלון לזמן:
ומה שהקשה שם הקה"ס על האי כללא מדברי רשב"א ור"ן גיטין פ' התקבל דכתב דנתינה בע"כ ספיקא דדינא הוא אם שמה נתינה או לא כתבו הלכך הנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתן לי מאתים זוז ונתנו בע"כ אי מטלטלין נינהו ומסרן ליד המקבל לא מפקינן מיניה ובקרקע לעולם מוקמינן בחזקת מר"ק הרי אף דנתינ' היה בודאי וספק בתנאי ואפ"ה מוקמינן בחזקת מר"ק והביא דברי המל"מ דרצה לחלק בין ספיקא דתו"ת לספקא דדינא והעלה דז"א לפי שגם בתו"ת ל"א סלק לגמרי דהרי בב' שאומרים על שטר שפרוע הוא וב' אומרים דאינו פרוע בודאי לא מפקינן מהלוה הרי דלא מסלקינן לסהדותייהו לגמרי. וזה אינו ברור אם שכן פשיטא ליה להש"ך (סי' מ"ו ס"ק ק"א וסי' ע"א) דלא מוקמינן השטר על חזקתו כבר מבואר להיפך בתשובת ר"י מיגאש ז"ל (סי' קע"ב) דבאמת מוקמינן השטר על חזקתו ויבואר אי"ה לקמן ובדיני עדות ובדיני הלואה. אולם באמת המל"מ בעצמו העלה שם בדעת הרשב"א דאין לחלק בין ספקא דתו"ת לספקא דדינא עוד כ' לחלק בשם המל"מ דהרשב"א ל"א רק כשנפל הספק בעיקר התנאי אבל כשאין ספק על התנאי ובודאי היה תנאי ויש תו"ת על קיום התנאי בזה מוקמינן על חמר"ק דכמו שיש ודאי מכירה כן יש ודאי תנאי ולכך בהא דנתינה בע"כ נמי אין הספק בתנאי רק על קיום התנאי וכ' דהך חלוקא לא מסתבר דכיון דתנאי מילתא אחריתא הוא ולא מרע להמכירה תו אין טעם לחלק דכל תנאי מרע לחזקת מר"ק ומדחיק בזה לתרץ דברי רשב"א. ולמה שכתבתי ודאי דנראה מדברי רשב"א דכל דהוי שם מכר מחזקינן בו לקיים המכר אף אם היה תנאי מבורר כמבואר מדבריו (בסי' קפ"ח) אולם זה דוקא היכא דהוי עכ"פ מכר גמור וקבע זמן שבאם לא יחזור לזמן שוב נתקיים המכר לעולם והוי שם מכר דדלמא לא יקיים התנאי ולא יחזיר המעות. ובזה אף דהוי תנאי מבורר והספק על קיום התנאי. ובהך דנתינה בע"כ באמת עיקר הספק ג"כ על כוונת התנאי אם היה הכוונה בע"מ שתתן ויקבל ברצון או רק על הנתינה ואף דהוי ספיקא דדינא מ"מ הוי כספק בדעת בני אדם וממילא לדידן אף דהוי ספיקא דדינא הוי כספק בעיקר התנאי באיזה כוונה הי' התנאי ומ"מ בזה אזלינן בתר מר"ק כיון דתלי בע"מ שיתן ובזה לא אתרע המר"ק ולאו שם מתנה הוא כלל כיון דלעולם הברירה בידו שלא לקבל ואם כוונת התנאי הי' על הקבלה שיקבל ממנו ברצון תלוי כל המתנה בדעת הנותן שאם לא ירצה לקבל לא יתחיל כלל המתנה ממילא הוי כליכא שם מכר ומתנה עד שיקבל ברצון וכ"ז שא"ר לקבל להך צד דנתינה בע"כ לא שמה נתינ' לא יצא כלל מרשותו בשם מתנה ולכך מוקמינן על חזקת מר"ק:
ועיין ים של שלמה גיטין פ' מי שאחזו (סי' י"א) הביא דברי הר"ן שם בד"מ אם אומר לו בית זה אני נותן לך במתנה ע"מ שתזון את בני או את אבא ולא פירש לו זמן דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולר"א כמפרש יום אחד וא"ל דבד"מ סתם כמפרש והדבר צריך תלמוד וכתב הוא ולי נראה פשוט שלא יכול להוציא הבית מחזקתו אם טען לא כוונתי אלא כל ימי חייו ואף אם מת הנותן אין להוציא הבית מחזקתו וטענין ליתמי כמו שהיה טוען אביהם וגם אומדנא דמלתא דאין אדם נותן בית כ"א בעד דבר חשוב עכ"ל ולדברי הרשב"א הנ"ל כיון דהוי ספק על כוונת התנאי אם סתם כוונתו לעולם או לא א"כ הלוקח הוי מוחזק כיון דבידו לקיים התנאי והמתנה חלה א"כ ל"ה רק הספק על חיוב דמי מזונות והוי הלוקח מוחזק ומ"ש מטעם אומדנא המרש"ל לשיטתו אזיל שמתוכח בתשובת הרש"ל עם הרמ"א ז"ל דלרמ"א כמו במוכר כשלא התנה לא אזלינן בתר אומדנא דתליא בדעת שניהם כ"כ בנותן במתנה ורש"ל ס"ל דוקא בדבר דתליא בדעת הזוכה והמזכה וכמו בפוסק לזון בת אשתו ה' שנים דחייב לזונ' אף אחר שנתגרש' אמה אף דהוי אומדנא גדולה שלא כ' לה אלא כ"ז שתהי' עמו הואיל דלא התנה כלום חייב דהפסיקה תליא ג"כ בה משא"כ בנידון דרמיא באב שנתן במתנות שכ"מ לבתו דירה כל ימי חייה ואח"כ ל"ה צריכה לה הואיל דמתנה לא תליא בדידה מבטלינן המתנה מטעם אומדנ' ועיין טו"ז (סי' ס') ודעת הח"צ שם כמ"ש מהרש"ל ולכן כאן נמי דעת מהרש"ל לחייבו במזונות כל ימי חיי בנו מטעם אומדנא דלא תליא בדעת אחרים רק בדעת הנותן. איברא דמצינו בזה מחלוקת בין הראשונים דדעת מהר"מ בר' ברוך ז"ל (סי' שט"ו) כמו דל"ש שום אומדן דעת בכה"ג במכר כן במתנה נמי תליא בדעתא דתרוייהו אי לאו דעבד לי' נייח נפשיה לא יהיב לי' הלכך לא תליא בדעתא דנותן לחודיה אלא אף בדעת המקבל מתנה ע"ש:
שוב ראיתי שדבר זה אם גם התנאי ברור כמו המכירה והמתנ' רק הספק על קיום התנאי אם מוציאין מן המוחזק ע"י חזקת מר"ק הוא מחלוקה קדומה בין מהרשד"ם ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל דבמהרשד"ם (סירצ"ג) נשאל באחד שהשכיר בתים לזמן מרובה והיה מפורש בשטר שאם המשכיר יחזיר אחר זמן כך וכך לשנה ינוכה מן זמן שהושכר ומת השוכר והמשכיר בא להוציא היורשים מן הבית באמרו שכבר החזיר לאביהם הסך שהיה תנאי ביניהם שאם יחזיר שיפחת זמן מזמן שכירת הבית ודן מהרשד"ם ז"ל לאוקמי הקרקע בחזקת בעלים כיון דמפורש התנאי א"ד לדברי הרשב"א דכרם דשם כולם מודים במכר והספק על התנאי אבל היכא דגם התנאי מבורר ואי אפשר להכחישו והמשכיר טוען שקיים התנאי הדרינן לכללא דקרקע בחזקת בעלים עומדת ולא טענינן ליורשים להוציא וכאן הוי להוציא כיון דהוא קרקע [ומ"ש שם מהרשד"ם לדוחק דתשובת רשב"א בהך דכרם דאיירי שלא נשלמו שלשה שנים כשבאו לדון דבריו תמוהין דלהדיא מבואר בתשובת רשב"א (סי' רכ"ט) דבא לדון בשנה ראשונה] ומהר"י אדרב"י ז"ל חולק ומדמה לדברי רשב"א כיון דהשכירות ברור אף דתנאי ג"כ ברור צריך על המשכיר להביא ראי' שקיים התנאי ונתבטל השכירות. ובתשובת פרח מטה אהרן (ח"א ד"ד ע"ד) הביא דברי מהרש"ח שהביא ראי' לדעת רשד"ם מדברי הר"ן ומ"מ בהך ספיקא דנתינ' בע"כ אם שמה נתינ' או לא דמוקמינן הקרקע בחזקת מר"ק וע"כ כיון שהי' תנאי מבורר ג"כ ל"ש אין ספק מוציא מידי ודאי. והוא כתב להקשות מב"ב (דף קנ"ב) מי מוציא מיד מי ופסקינן דהן אין מוציאין מידו בלא ראי' הרי אף דאין שום תנאי לפנינו ויש שטר מתנה בידו ומ"מ לא מוקמינן בחזקת המקבל וכתב הואיל דאיכא ריעותא בעיקר המתנה שאינו מזכיר בה שהוא מתנות בריא כדרך מתנות הבריאים ויש לנו ספק גם בלא טענותיהם אולם הקשה משם ההוא מתנו' דהוה כתב בי' כד קציר כו' ול"כ בי' ומגו מרעי' איפטר דהלכה כאביי דנכסים בחזקת היורשים מבואר כדעת מהרשד"ם דהיכא דיש תנאי ברור וספק בקיומו מוקמינן בחזקת מר"ק וכיון דהוי מתנות שכ"מ הו"ל כמתנ' ע"מ שימות ויש לנו ספק אם נתקיים וכן הביא מדברי תשובת רשב"א (סי' תרנ"ו) דאם נסתפק אם הי' דעתו לחזור או לא ועל עניים להביא ראיה עכ"ד:
והנה מדברי תשובת רשב"א (סי' קפ"ח) כבר כתבתי דמדבריו נראה כל שהי' מכירה גמורה אף שהי' תנאי מבורר רק תנאי על החזר' הוי הלוקח המוחזק ומבואר אף דהתנאי ג"כ ברור מ"מ לא מבטלינן המכר א"כ כ"כ בנידון דמרשד"ם. אף דהוי תנאי מבורר מ"מ כיון שהשכירות הי' לחלוטין שם על זמן קמ"ח חדשים אף דתנאי הי' אם יחזור כך וכך ינוכה מזמן השכירו' דומה לנידון דרשב"א שם והוי השוכר מוחזק ועל המשכיר לברר שקיים התנאי. וראיתי במרשד"ם סוף (סי' רצ"ד) שהביא בקיצור מתשובת רשב"א הנז' דכיון דשטר מכר ליכא הו"ל כמע"פ. ולא אדע כוונתו הא שם כתב הרשב"א הטעם משום דלא חל כלל המכר אבל בנידונו שם כבר חל השכירות על זמן מוגבל ובזה דומה לחל המכר והוי השוכר מוחזק. ומה שהקשה מהרש"ח ז"ל מדברי רשב"א גבי נתינה בע"כ כבר כתבתי משם לחלק. ומה שהקש' ממתנת שכ"מ ל"ק דשם הוי כספק על עיקר המתנ' כמובן דאם הי' מתנות שכ"מ אף דקונה למפרע מ"מ עיקר הקנין תליא בזה א"ד לדברי רשב"א כלל דשם הוא רק כיון דאף דנתקיים התנאי לבטל המכיר' בא וכאן עיקר הקנין תלוי בתנאי ודאי דלא איתרע כלל החזקת מר"ק ועיין במ"מ (פ"ט הכ"ג) מזכי' ומתנה ביש עדים דמחמת מתנה זו בא לידו והמטלטלין הם ביד המקבל הוי מוחזק ובש"ך (סי' רנ"א) השיג עליו כיון דאם הי' שכ"מ לא יצא מרשות נותן הוי כיש עדי פקדון וכבר כתב שם אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט ליישב ע"נ כיון דהוי דררא דממון דיש ספק בלא טענותיהם מהני תפיסה ובקצוה"ח שם כתב עפ"י דברי רשב"א הנ"ל כיון דכדין ירד ונסתפק על התנאי ה"ז בחזקת המקבל עיי"ש וכוונתו דא"כ אף בקרקע נימא ג"כ אם ירד כדין לא נבטל מתנה הברור ע"כ צ"ל משום הך רעותא דלא מזכיר בשטר שהיה מתנות בריא כדרך מתנות הבריאים והוי ספק בגוף המתנה לכך מוקמינן עחמר"ק. אולם באמת א"ד לדברי רשב"א כלל דרק היכא דהוי שם מכר והתנאי לבטל המכר בא בזה לא מבטלינן עד דאיתברר אבל בתנאי על קיום המקח או המתנה לעולם מוקמינן על חזקת מר"ק. ועיין רדב"ז (ח"ג סוף סי' תקח"י) שהביא דברי רשב"א הנ"ל דכרם וכתב וז"ל הא קמן שלא העמיד הכרם בחזקת הלוקח אלא מפני שבדין ירד לכרמו והחזיק בה בדין וכל עוד שלא נתקיים התנאי המכר מכר הוא אבל בנד"ד החומרות לא חלו כלל שלדעתו שהיה שם תנאי ולא נתקיים העמיד גברא על חזקתו שלא חל עליו שום חומרא כיון שלא נתקיים התנאי עכ"ל מבואר כמ"ש דרק אם חלות הדבר הוא ברור והתנאי בא לבטל המעשה בזה צריך בירור על ביטול המעשה משא"כ היכא שהתנאי הי' לקיים המעשה כל עוד שלא נתברר שנתקיים התנאי לא מקיימינן להמעשה ועיין פרח מטה אהרן (ח"א סי' ק"ו) עוד בזה:
וראיתי בתשובת לחם רב (סי' קמ"ט) שכ' וז"ל הצד השלישי לבטל מכיר' זו על תנאי שלא מיפרע לו ראובן תוך ח' שנים דלמא פרע לו ראובן ונתבטלה המכירה דאע"ג דהר"ן כ' פ' מ"ש דהאומר ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראי' שקיים תנאו כו' וא"כ לכאור' בנד"ד דלבטל המכירה צריך קיום מעשה שיפרע המעות א"כ עליו להביא ראי' שקיים וכ"ז שלא הביא ראי' המכירה יימת לא היא דהר"ן כתב שם דהיינו דוקא כשהתנאי תלוי ביד המקבל אבל כשהתנאי תלוי ביד אחרים או ביד הנותן לא שהרי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש חיישינן שמא יבא ולא שריא לאנסובי ואפילו לאחר יב"ח אלא צריך שיאמינה שלא בא ואפילו לרמב"ם הא יהיב טעמא שאין דרך בני אדם לבא בצנעא אבל בנד"ד ודאי דרך בני אדם לשלוח מעות ע"י שליח ולפרוע מה שהם חייבין וא"כ חיישינן שמא פרע כי היכא דחיישינן התם בגט שמא בא דהא הר"ן ז"ל מדמי להו עיי"ש עוד בדבריו ויש לגמגם טובא בדבריו חדא דבר"ן אינו מבואר שם באם תלוי ביד אחרים דגם בדיני ממונות דאין לחלק בין תנאי שהוא בשב ואל תעשה לקום ועשה. ומ"ש דלרמב"ם דשריא לאחר י"ב חודש הוא משום שאין דרך ב"א לבוא בצנעא. מבואר במ"מ (פ"ט) מגירושין דלכך פסק לקולא דסובר דאין חששות אלו דשמא פייס ושמא בא מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה א"ח לדבר אחר שאין אנו רואים אותו ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה וכיון שמחלוקת בגמרא הוא בדרבנן הלך אחר המיקל ולדבריו הא דכתב הרמב"ם שאין דרך בני אדם לבא בצנעא היינו דאל"כ היה לנו להחמיר בערוה החמורה שלא תנשא לכתחילה וא"כ בד"מ אף שהתנאי תלוי ביד הנותן כנראה דג"כ מוקמינן על החזקה ואין ספק מוציא ודאי וכן מבואר שם בר"ן פ' מי שאחזו דלכך פסק הרמב"ם לקולא משום דסובר דחשש שמא בא הוא מדרבנן בעלמא ומשמע דבתנאי שהוא קום ועשה אין לחלק בין אם תלוי ביד הנותן או ביד המקבל לעולם צריך להביא ראיה שעשה המעשה וכן מבואר מדברי ריטב"א פרק מי שאחזו שם דאין לחלק בזה שכ' וליכא לפרש בההיא וליחוש שמא בא בחשאי דהא כתבינן לעיל בכל דבר שהוא בקום ועשה אין אנו חוששין ואפילו לחומרא שעשאו אא"כ ראינו וכן בכל תנאי ה"ז גיטך ע"מ שתתני לו ר' זוז או ע"מ שתעשה כך וכך עליה להביא ראיה שעשאה ואם לאו לא מחזקינן לה במגורשת ואפילו לחומרא שלא תתייבם עיי"ש הרי דאינו מחלק בין אם התנאי תלוי ביד האשה או ביד הבעל ועיין ב"ש (סיקמ"ד סקי"ד) דהקשה ג"כ על הא דליחש שמא בא הא הוי תנאי דקום ועשה וכתב דלאו קו"ע הוא משום דלפעמים בא מפני איזה עסק ואף דדבריו דחוקים מ"מ כבר אתה רואה דלא ס"ל לחלק ביד מי תלוי התנאי. והרא"ש דפוסק שם לחומרא וכתב על הרמב"ם ותימא הוא שפסק לקולא באיסור דאורייתא י"ל דהיינו דהחשש הוא על איסור דאורייתא מהראוי להחמיר מדרבנן בערוה החמורה ועיין מהרי"ט (סי' י') שתמה על הרא"ש שהרי רש"י ותוס' פירשו ג"כ דחשש דרבנן בעלמא הוא וכבר כתב המהרח"ש (סי' פ"ז) די"ל אע"ג דחשש דרבנן הוא סברו כלישנא בתרא עיי"ש. אבל לעולם בד"מ י"ל דבכל תנאי שהוא בקום ועשה עליו להביא ראיה שקיים התנאי:
ברם בנידון דהרשד"ם והר"י אדרב"י ז"ל ונידון דתשובת לחם רב הנ"ל יש לדון למ"ש המרי"ט (סי' קנ"ב) בטעם הדבר דתנאי שהוא בשב ואל תעשה על הנותן להביא ראיה שהמקבל איך יביא ראיה אטו עדים בכיפי תלו לכך על הנותן להביא ראיה שביטל אבל בתנאי שהוא בקום ועשה הראיה על המקבל שיכול להביא ראיה בקיום התנאי וכ' דיש להסתפק עפי"ז היכא דמית המקבל כיון דהם א"י לברר היינו היורשים חזר הדין לתנאי שהוא בשוא"ת עיי"ש ולפי"ז אף בתנאי שתלוי ביד הנותן לבטל המתנה או המכירה או השכירות אף אם נאמר דעליו לברר שקיים התנאי לבטל המעשה היינו דכך הי' דעת התנאי כיון שבידו לעשו' בעדי' אבל אם מת ואין ביד היתומים לברר י"ל ג"כ דהוי כמו תנאי שהוא בשוא"ת ומבטלינן הדבר דשמא קיים אביהן התנאי. אך מדברי המ"מ הנז' וריטב"א בהא דשרינן מיד לאחר יב"ח דשם מת ואף עפי"כ לא חיישינן מה"ת על שמא בא מבואר דאין לחלק בזה משום דאין זה עיקר הטעם לחלק בין תנאי שהוא בשוא"ת לקו"ע רק משום דמוקמינן על החזקה ואין ספק מוציא מידי ודאי: