אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן לח
כתב הרמ"א כשטעו ומשלמין אם הסכימו כל הדייני' יחד כולם משלמין ואם הוו הדיינים רק ג' והלכו אחר ב' שבהם הם משלמין ב' חלקים והחלק הג' מפסיד הבע"ד אבל אם היו ה' והלכו אחר הג' שהם הרוב צריכים לשלם הכל ודין הראשון מוכח מש"ס סנהדרין (דף ל') וכ"כ שם הרמ"ה והרא"ש והרב המאירי ז"ל בש"מ דכיון דאם ל"ה הג' בהדייהו ל"ה סליק דינא ומזה מוכח ג"כ דאם היה ה' ונגמר הדין ע"י ג' דבלאו הב' מהחמשה הוי סליק דינא חייבין הג' לשלם הכל. ובקצוה"ח עמד ע"ז כיון דקיי"ל כר"נ ב"ק (דף נ"ג) וטור (סי' ת"י) בשור שדחף חבירו לבור וכן אדם ושור שהזיקו יחד דהיכא דליכא לאישתלומי מהאי כשהוא פטור בנזקו משתלם מהאי וה"נ כיון דליכא לאשתלומי מהשלישי ראוי שהב' ישלמו בעד הג' ולהך לשנא דאמרינן שם דהאי פלגא הזיקא קעביד ובכ"ז חייב משום דתוראי בבורך אשכחתי' הכי נמי כל גמר ההיזק נעשה עפ"י ב' והג' אינו אלא כמו קול הכורה שם דאחר שנגמר הדין ביניהם לחייב אפי' נסתלק הג' יכולין הב' לגמור הדין וא"כ כל גמר ההיזק נמצא בהנך שנים וכ' דלא מצא ישוב לקושיא זו [ועיין ש"ך (סי' ח"י) דאחר שידעו היכן הדין נוטה ונגמר ביניהם יכולין הב' לגמור הדין א"כ דומה ממש להא דמבואר בש"ס דחייב משום דתוראי בבורך אשכחתיה ואף למ"ש התומים שם דאם סילק אחד מהם א"י לגמור הדין מ"מ עיקר ההיזק נגמר ע"י ועיין בקה"ס בקצוה"ח (כלל ו') שהביא משם הרב מוהר"מ חביב ז"ל בס' ג"פ דבג' דיינים המיעוט כמי שאינו דא"י לפסוק כסברתו נגד הרבי' והוא ז"ל משיג עליו דאפשר דזה לא נאמר אלא בב"ד הגדול אבל בשאר ב"ד יכול המיעוט להורות כפי סברתו. ובאמת כנראה אם זה הג' יושב אח"כ בב"ד אחר עם עוד ב' אחרים והסכימו לדעתו יכול להורות כן אף דנתבטל דעתו עפ"י הרוב בפעם הראשון רק כשיושב לדון עם השנים שדעתם להיפך נתבטל אז דעתו אבל מ"מ כיון דדעתו לזכות החייב רק אם סילק א"ע מהם א"י לומר הפ"ד דל"ה גמר עד שיאמרו איש פלוני חייב אבל מ"מ שייך הסברא דתוראי בבורך אשכחתי' ובפרט למ"ש תוס' שם משום שגמר היזק בבור ודומה כמי שעשאו כולו ה"נ עיקר וגמר ההיזק נעשה ע"י אלו הב' אף דצריך שישב עמהם השלישי מ"מ דעתי לא נתבטל מכל וכל רק בנידון זה]:
ובעיקר הקושיא ראיתי שכבר עמד ע"ז בתשובת מהרח"ש ז"ל חח"מ (סי' מ"ב) ושם חקר בב' עדים שהודו שהעידו בשקר דחייבין לשלם כשהפסידו לבע"ד ע"י אם אין לאחד לשלם דהו"ל כשנים שהזיקו ותליא במחלוקת הרמ"ה והטור (סי' ת"י) בב' שהזיקו אף דשניהם ב"ח דאם אחד אין לו לשלם משתלים מהאי לדעת הרמ"ה ולדעת הטור לא מתחייב מדר"נ אלא היכא שפטור מדינא ושוב כ' מהך דינא דג' שטעו דהביא הטור מבלי חולק דהבע"ד מפסיד וכן הוא באמת ברמ"ה סנהדרין הך דינא א"ו דל"א דינא דר"נ רק היכא דשייך לומר הוא עשה כל הנזק אבל בג' דיינים וב' עדים ע"כ האי פלגא ניזקא עביד א"ח לשלם רק חלקו עיי"ש. אולם כפי שהוכיח הקצוה"ח מדעת מהרש"ל וסמ"ע (סי' ת"י ס"ק נ"ז) דס"ל דאפילו היכא דלא עביד כל ההיזק בלא חבירו ג"כ שייך דינא דר"נ יקשה. והקצוה"ח (סי' ת"י) הביא דברי הרמב"ן דאע"ג דליכא למימר תוראי בבורך אשכחתי' ולא עביד רק פ"נ מ"מ בליכא לאשתלומי מהאי משלם מי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי אולם בשור שלמים ותודה שהזיק דא"ג בשר כנגד אימורין משום דבשר בלא אימורין אף פלגא נזקא לא עביד דאימורין מסייעו דבשר בלא אימורין לא מזיק ולכך בדיינים דאף פ"נ לא עבדו הב' בלא הג' פטורין מלשלם חלקו אולם לדעת רש"י ותוס' ב"ק (דף י"ג) דגובה מבשר נגד אימורין אף דליכא נזק כלל בלתי סיוע השני מ"מ אמרינן דינא דר"נ יקשה ובתומים (סי' כ"ט) כתב בב' עדים שהודה אחד מהם שהעידו בשקר והוציא ממון שלא כדין והב' אינו מודה אם מחויב זה שהודה לשלם הכל תליא במחלוקות הרמ"ה והטור (סי' ת"י) הנ"ל בשור שדחף שור לבור אם אחד אלם דלדעת רמ"ה גובה הכל מהב' ולדעת הטור פטור. וכל הרואה ישתומם א"כ למה בדיינים לכ"ע ואף הרמ"ה סובר דמפסיד הבע"ד חלק הג' וע"כ מטעם הנ"ל דאף פלגא דהזיקא ל"ה יכולין הב' לעשות בלא הג' ודומה לבשר ואימורין שהזיקו ה"נ עפ"י ב' עדים יקום דבר והאחד בלא השני לא היה יכול לעשות אף פלגא דהזיקא רק במטלטלין לחייב שבועה ולא להוציא ממון ודומה ממש לדיינים. ולכאורה י"ל כיון דבב' עדים קראו הכתוב עד דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וגזה"כ שלא להוציא נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא כמבואר כתובות (דף כ"א) וברש"י שם דעפ"י שנים עדים בעינן חצי דבר עפ"י זה וחצי דבר עפ"י זה. וחשיב כ"א כאלו עביד פלגא הזיקא ואף דאי אפשר לעשות אף הפלגא בלא חבירו מ"מ שנים כאחד הן והיכא דליכא לאשתלומי מחד גובה מהשני כל הנזק אולם זה דוחק והתומים בעצמו לא ס"ל סברא הזאת יכל גדולי המחברים הנ"ל:
ולכאורה עלה ע"ד לומר דבאדם המזיק היכא דכל אחד א"י לעשות ההיזק בלי חבירו כל אחד חייב לשלם כל ההיזק אף לרבנן דר"נ ורק בממונו שהזיק כמו שורו ובורו דלגבייהו ל"ש דינא דגרמי כמבואר רמ"א (סי' שפ"ו) בזה באנו למחלוקת רבנן ור"נ אם היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אבל באדם המזיק ממש או היכא דחייב מדינא דגרמי כמו במעיד עדות שקר וכדומה היכא דנעשה ע"י שנים לכ"ע החיוב על כל אחד ואחד לשלם דמ"מ כל ההיזק נעשה בגרמתו של כל אחד ואחד וכ"א חייב בכל וגם אפשר דנעשין אחראין וערבאין זה לזה וכבר כתב בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' קע"ח) לדון דשנים שגנבו ביחד וחלקו ביניהם ואחד מהם ברח או שאין לו לשלם דיכול הנגנב לתבוע הכל מהשני דדומה מכ"ש משנים שלוו עיי"ש ובמ"ש לעיל (סי' י"ב) בזה וה"נ בשנים שהזיקו במעשיהם י"ל דלכ"ע היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דסוף סוף בא ההיזק בגרמתו אולם ז"א דהא הרמב"ן באמת כתב הטעם בשור ובור דאע"ג דפלגא נזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר לשלם ממנו משום שאמר את גרמת לי הרי דס"ל דזה טעמא דר"נ ובכ"ז אינו משתלם מבשר נגד אימורין הואיל דאי אפשר להבשר להזיק בלי אימורין וע"כ או דרמב"ן סובר דחייב אף על גרמי דבהמתו כמו שהביא שם הש"ך (ס"ק ה') דאף שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חבירו או מחקן דחייב ושאני גרמא דריחו דממילא איתא מהך דהכא מעשה שורו הוא או דכאן עדיף טפי דעושה מעשה בגוף הממון ומ"מ לא אתי לחיובו רק מדר"נ ובכ"ז לא משתלם מהבשר נגד אימורין. וכן נראה מדברי הרמ"ה בטור (סי' ת"י) דכ' והה"ד נמי בב' שמזיקין ושניהם ב"ח אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחד והטור חולק ע"ז דרק היכא שפטור מדינא מחייב ר"נ כיון שהתורה פטרה אותה שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם ועיי"ש בפרישה ובסמ"ע (ס"ק נ"ז) דאיירי אף בשלא יכול לעשות ההיזק לבדו מ"מ משלם כולו ורק מדר"נ ובברח א"ח ומשמע אף בשני ב"א שהזיקו וכן שם בשור ואדם שדחפו לבור כל מה שפטורין השור והבור ובדמי ולדות דמשתלם הכל מהחייב כ' הב"י דהכל הוא משום דקיי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכן מבואר מדברי רש"י ב"ק (דף נ"ג ע"ב) ד"ה לענין נזקין הרי אף באדם שהזיק כל שצריך לסיעות חבירו משתלם הוא רק מדר"נ הואיל שהמסייעו פטרה התורה וכן מבואר מדברי הגאון המובא בים של שלמה ב"ק (פ"ה סי' מ"א) דאם ישראל ונכרי הוי שותפין בעסקא ועשו סחורה עם ישראל אחר והונהו לישראל בהסחורה יותר משתות דינא הוא דמחייב בכל האונאה ואע"ג דליכא לאשתלומי מהגוי משתלם מישראל כר"נ והיש"ש שם תמה בזה דמ"ש מהעני או ברח דלא משתלם מהאי הואיל דהשני חייב וגם הגוי חייב באונאה עיי"ש ושם איירי בסחורה של שניהם ואין אחד יכול למכור ולהזיק להקונה בלא סיעות חבירו והוי כשנים המזיקים ממש ובכ"ז לא אתי הגאון לחייב להישראל לשלם הכל רק מדר"נ וכ"כ בדיינים ועדים שהעידו בשקר לא מחייבין לאחד לשלם בעד חבירו ותליא רק במחלוקות רבנן ור"נ עכ"פ כיון בדיינים מבואר מהפוסקים והרמ"א דמפסיד הבע"ד חלק הג' דברי התומים מוקשים דכ' בע"א שהודה שהעידו בשקר והשני כופר ואינו מודה דלדעת רמ"ה משתלם מהך שהודה מ"ש מדיינים. וגם קושית הקצוה"ח לדעת רש"י ותוס' דגובה מבשר נגד האימורין יקשה למה בדיינים מפסיד הבע"ד:
וקצת יש לומר דכי דנינן דינא דר"נ הוא רק היכא דמזיק בידים או ממונו דאזיק כמו בשור ובור אבל היכא דלא אזיק בידים רק דמחייבינן מצד דינא דגרמי בזה לא אמרינן לדון דינא דר"נ ואף דמבואר בראשונים בב' שמסרו דחייבין מצד דינא דגרמי דדנין בהו ג"כ דינא דר"נ היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי היינו היכא דאפשר לעשות ההיזק גם ע"י אחד וכל אחד וא' עשה כל ההיזק ועיין רמ"א (סי' שפ"ח ס"ז) ובש"ך שם (ס"ק מ"ב) לכן כל אחד עביד כולא היזקא ודיינינן ביה דינא דר"נ אף בגרמי משא"כ בדיינים שטעו דאי אפשר בשום פנים רק שיהי' בג' וצריך כ"א לסיעות חבירו אף בפלגא דהיזקא בזה ל"א דינא דר"נ ומצינו בכה"ג בתוס' ורא"ש ב"ק (דף נ') כשנפל השור לאחורי הבור מקול הכריה דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ובעל הבור פטור אף בנפל מגובה חייב לשמואל א"כ למה לא יתחייב הבעל הבור משום דעשה רק חצי תקלה ויתחייב בכל מדר"נ דאינו חייב רק כשעשה כל התקלה או שעשה כל ההיזק אע"ג שלא עשה כל התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בעל הבור כשנחבט בקרקע עולם [ועי"ש ברא"ש ובפלפלא חריפתא ובטור (סי' ת"י) ובדרישה שם מה שתמהו על תוס' ב"ק (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ונשיף וכבר תמהו כן הראשונים בש"מ שם וברמב"ן מ"ד הביא שכן מבואר בירושלמי דאף בנתקל באבן ונחבט בקרקע דחייב והדבר המתמיה על היש"ש ב"ק (פ"ג סי' ו') שהעלה להלכה כן בנתקל באבן ונחבט בקרקע פטור אף לשמואל כמו בנתקל בבור ונפל אחורי בור ובפ"ה (סי' כ"ד) כתב דוקא בנתקל מקול הכריה פטור כשנפל אחורי הבור והדברים ארוכים בזה ואי"ה יתבאר במ"א] עכ"פ מבואר דבחצי תקלה לא דנינן ביה דינא דר"נ וי"ל הטעם כיון דהתקלה ל"ה רק גרמי לכך כשלא עשה הבור לבדו התקלה רק בסיעת השור דנבעת מקול הכריה לכך פטור כן נמי כל היכא דאינו חייב רק מצד גרמי לא דנינן בהו דינא דר"נ נ"מ אם גרמי ל"ה רק קנסא מדרבנן י"ל דלא קנסינן לשלם בעד חבירו אשר בלעדי סייעתו ל"ה באפשרית לעשות אף פלגא דהיזקא אלא אף אם גרמי הוא מן הדין לשלם כמזיק ממש ודינא דר"ן ג"כ נראה דהוא מה"ת כנראה מדברי רמב"ן מלחמות ד' ויש"ש שם דכתב בנתקל בגובה ונחבט בקרקע מאחר שעשה כל התקלה חייב בכל הנזק אף שלא עשה כל הנזק מדר"נ מ"מ י"ל בגרמי שלא עשה מעשה בגוף הדבר לא דנינן דינא דר"נ היכא דא"י לעשות אף פלגא דהיזקא בלא סיעות האחר:
אך אם נאמר כן א"כ נאמר דכולן יהיו פטורין כמו שם בנתקל בבור ונפל אחורי הבור כיון דלא עשה רק חצי תקלה דנפל מקול הכריה ה"נ נימא כ"א מהדיינים לא עשה רק חצי תקלה אלא ודאי דרק שם בבור דחידוש הוא דאוקמי רחמנא ברשותו לחייבו כשנתקל בבור או כשנפל לבור וכשנתקל השור בבור מעצמו ונפל לאחורי הבור אף דהבור ל"ה רק כגורם ונתקל בבור ל"ה רק גרמי ומ"מ חייב לכך א"ח רק כשעשה כל התקלה אבל כשהזיק בקרקע עולם והתקלה ל"נ ע"י הבור בלבד בזה לא מחייבינן וע"ש ברמב"ן מלחמות דאי בתר דחיפה אזלית הא השור לא דחף מעצמו רק מקול הכריה ואי אזלית בתר הנזק לא ניזק בבור רק בקרקע עולם אבל בכ"מ דאדם חייב לשלם מה שהזיק ע"י גרמתו חייב אף כשלא עשה רק חצי תקלה וא"כ ממילא שייך לדון בהוא דינא דר"נ ויקש' בדיינים ג"כ כנ"ל:
וי"ל דהא באמת בדיינים הוו כאנוסין בטעותן של"ה כוונתם להזיק רק באינם מומחין הוי כפשיעה מתחילה של"ה להם להכניס א"ע בתגר הזה והוי כתחילתו בפשיעה וסופו באונס דהאונס בא מחמת הפשיעה ומתחילה עלה ע"ד שכולן יסכימו לדעת אחת ולא נוכל לחייבם על חלקו של זה שלא הסכים עמהם כיון דאח"כ בא האונס דכך הוא הדין שיפסקו ויגמרו הדין כדעת הרוב וי"ל הא דלדעת רש"י ותוס' גובה מן הבשר כנגד האימורין אף דהבשר בלא אימורין ל"ה יכול לעשות אף פ"נ מ"מ כיון דכל חיובו על השור הוא דחייבו התורה לשמור ממונו שלא יזיק כמו דחייב לשמור גופו שלא יזיק וכיון דקדשים קלים ממון בעלים הוא מוטל עליהם השמירה על הבשר וחיות השור שלא יזיק ממילא מוטל עליו ג"כ לשמור האימורין לכך דנין ביה דינא דר"נ וגובה מן הבשר כנגד האימורין אבל בדיינים מוטל על כל אחד ואחד שישמור עצמו ודעתו שלא יטעה א"ע ויחקור היטב שלא יזיק א"כ זה שלא טעה פטור מלשלם והב' שטעו כיון דלא אפשר להם לעשות שמירה רק על עצמם חייבים כ"א בחלקו והחלק השלישי מפסיד הבע"ד וכיון דאי אפשר לעשות כל ההיזק רק בצירוף הג' לא דנין בי' דינא דר"נ. אבל כשהיו חמשה ושלשה שם ב"ד והיו יכולין לדון בלעדי אותן הב' והם חייבו את הזכאין מחויבין אלה השלשה לשלם הכל ויש בהם דינא דר"נ כיון דהי' באפשרות לעשות הדין וכלל הדבר לדעת רש"י ותוס' שייך דינא דר"נ ומשלם מבשר נגד האימורין כיון דחיובא רמיא על הבעלים לשמור הבשר שלא יזיק אף דאי אפשר להזיק בלי סיעות האימורין אף פלגא דנזקא מ"מ מצד חיות השור חייב לשמור אותו שהם גוף אחד משא"כ בדיינים כל אחד הוא נפרד מחבירו אף דרמיא עליו לדייק שלא יצא מפסקם להזיק לאחד מבע"ד וכל אחד שומר על שיקול דעתו לעיין היטב אף דממילא צריך שלא יצא טעות מכולם מ"מ כ"א נפרד מחבירו וכיון דא"י לעשות אף פלגא דנזקא בלא חבירו מודים רש"י ותוס' דלא דנין בהו דינא דר"נ ובב' עדים שהעידו בשקר והודה אחד ע"ז והב' כופר דעת הרח"ש והתומים ג"כ כיון דאף פלגא דהזיקא ל"ה יכול לעשות בלא חבירו לא דנין בהו דינא דר"נ כיון דכ"א הוא רק מחויב על עצמו:
אולם י"ל כשיודע בחבירו שמעיד בשקר כמו שמוטל עליו שלא יזיק לחבירו בעדותו כמו כן מוטל עליו כשיודע בחבירו שמשקר שלא יעיד ולא יצרף עמו ולהצילו שלא יזיק לחבירו ודומה לבשר ואימורין כיון דמזידין בדבר ולדעת תוס' ורש"י שפיר כתב התומים לדון בהו דינא דר"נ וכן למ"ש בדיינים הוי כאנוסים בדבר בעדים דהוו פושעים ומזידין דנין בהו דינא דר"נ. אולם לדעת רמב"ן וסייעתו באי אפשר לעשות אף פ"נ בלא סיעת חבירו לא דנין בזה דינא דר"נ ממילא גם בעדים שהעידו שקר לא דנין בהו דינא דר"נ:
ויש להסתפק השתא כפי הנהוג בכמה מקומות בבתי דינים שממנים ראש ב"ד שהוא גמיר וסביר ומוחזק אצל הבע"ד כמומחה וכדי שלא ידון יחידי יושבים עוד שני דיינים דגמירי ועיקר סמיכת דעתן של הבע"ד על הראש ב"ד היודעים בו דגמיר וסביר בכה"ג אם הראב"ד ואחד מהדיינים טעו וחייבו את הזכאי והשלישי לא הסכים עמהם ובטל דעתו ופסקו לחייב ואח"כ נתברר שטעו ואין להבע"ד להחזיר אם נאמר בכה"ג השנים חייבין לשלם הכל או הראב"ד חייב לשלם ב' חלקים היינו החלק שהשלישי פטור מלשלם כיון דעיקר סמיכת דעתן של הבע"ד היה עליו ויש לדמות למה שכתב שם היש"ש ב"ק הנ"ל לדון כדעת הגאון ז"ל בנכרי וישראל שהיו להם סחורות בשותפות והונו לישראל אחד ביותר משתות כיון דאי אפשר לתבוע מן הנכרי חייב הישראל לשלם הכל אף די"ל דל"ש בזה לדון דינא דר"נ דהוי כמו ברח אחד או שהוא אלם מ"מ כ' דקשה לחלוק על הגאון וכתב כיון דבדיניהם לא דנין דין אונאה אינו דומה לאלם או עני או ברח וכ' עוד טעם לדון כדעת הגאון כי מסתמא ישראל זה שנתאנה סמך דעתו על הישראל ולא על הנכרי אשר פיהם כו' וא"כ הוי כאלו הוא כולה הזיקא עבד וג"כ ידע דליכא לגבייהו דין אונאה אלא לגבי ישראל עיי"ש וכן הביא הב"ח (סי' ת"י) דבריו להלכה א"כ י"ל בדיינים גם כן אף דיודע דכולם היינו כל הב"ד יש לגבייהו דין גרמי לשלם אם יטעו ויזיקו ע"י פסקם מ"מ כיון דעיקר סמיכ' דעתן של הבע"ד שבאו לדון סמכו על הגמיר וסביר שביניהם יש לדון דהוא חייב לשלם חלקו של הפטור ויש לחלק משם כמובן ולדינא צ"ע:
ועל מ"ש הרמ"א אבל אם היו הדיינים חמשה והלכו אחר ג' שהם הרוב צריכים לשלם הכל ראיתי בביאור הגר"א ז"ל וז"ל צ"ע הא כ' (סי' ח"י ס"ד) בהגהה וה"ה אם ע"כ ובפשטות הכוונה דכתב הרמ"א שם אם נבררו מתחילה יותר משלשה ונסתלק אחד דאין השלשה יכולין לגמור את הדין א"כ לא הועילו הני ג' לחייב אם לא בצירוף הנך שנים ואמאי צריכין הנך ג' לשלם הכל ואם כי קושיתו לא אבין הא כבר כתב שם הסמ"ע בביאור דברי הרמ"א דהמחבר משוה כשאמר אחד אינו יודע למ' שנסתלק לגמרי וס"ל דבשניהם אין הדין נגמר עפ"י הנשארים אבל לדברי רמ"א שפסק שם ס"א דבאומר אחד א"י הולכין אחר הרוב ע"כ הא דפסק בנסתלק אחד דאין גומרין הדין דשאני מסתלק דאיכא למימר ביה אלו היה כאן הוה אומר טעם לדבריו והיו התשעה מודים לו מה שא"כ כשהוא לפניהם בכאן ואומר א"י ולא ידע לומר טעם אזלינן בכה"ג בתר הרוב כיון שהן יותר מג' הראוין לב"ד שהסכימו לדיעה אחת וכ"כ שם כל האחרונים בדעת רמ"א ועיין קצוה"ח שם (סי' ח"י) מדברי חידושי הר"ן סנהדרין (דף ה') דקאמר מעיקרא אדעתא דתלתא יתבי היינו דלא רצו להיות ב"ד חצוף וממיל' כשהן עשרה ואחד אומר א"י ל"ש בזה אדעתא דעשרה רק ע"כ כשנסתל' הטעם דלא רצו הבע"ד שיגמור הדין רק ע"י כולם היינו רוב מתוך כולם וכשאומר א"י נגמר הדין משא"כ כשנסתלק א"כ א"ש דברי רמ"א דהרוב כיון שהם ב"ד שלם ולא נסתלקו השנים אף שצריכין שיהיו לפניהם ושיתבטל דעתם מ"מ נגמר הדין ע"י הנך שלשה וחייבין לשלם הכל: