אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן לז

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן לז

סימן לו

דעת הטור דקם דינא הוא אף בלא שילם עדיין וכבר השיגו עליו כולם דמדברי רא"ש משמע להיפך וגם אין סברא להוציא ממון וגם ממ"ש הרא"ש דר"י בר"י ל"ה טועה בשקה"ד ובכ"ז לא חייבו ר"ח להיורשים לשלם אידך פלגא וק"ו בטועה בשקה"ד עיין ש"ך ותומים (סקט"ו) והוא ביאור דברי הרא"ש דהא אם השני אומר סברא והראשון מודה לו כששמע הוי טועה בד"מ ואם אינו מודה לו אם סוגיא דעלמא כהשני ה"ז טועה בשקה"ד ובהא דפסק ר"י בר"י דאין אדם עשוי שלא להשביע את בניו זה דבר דתליא בסברא ור"ח חידש סברא הזאת דכ"כ עשוי שלא להשביע את בניו ואם הי' ר"י בר"י מודה לר"ח היה טועה בד"מ ואם היה עומד בדעתו היה טועה בשקה"ד כי סוגיא דעלמא כר"ח וא"ש דאחר ששכב ריבר"י אתו לקמי דר"ח וכאשר חידש ר"ח דאדם עשוי שלא להשביע את בניו נולד ספק אולי אם היה ריבר"י חי הי' מודה לר"ח והיה הדין חוזר דהוי כטועה בד"מ או אם ל"ה מודה והיה עומד ע"ד וסברתו והיה כטועה בשקה"ד ולכך אי אפשר להוציא פלגא שנתנו שהוא מוחזק ואולי ל"ה מודה והיה קם דינא ופלגא דלא נתנו אין להוציא דאולי היה ריבר"י מודה והיה טועה בד"מ וחוזר והממע"ה עיין בדבריו:

ולי קשה דהא ברי"ף סו"פ הכונס הביא דברי ירושלמי עובדא אחרת שהיה דן ריבר"י וכד שכב וסתר ר"ח דינו ושם היה הממון שדנו עליו ביד נפקד שהפקיד אריסיה דבר זיזא ואחר מיתת ב"ז ואריסיה דן ריבר"י לתת לבנוהי דב"ז והיורשים הגדולים לקחו מן הנפקד פלגא ופלגא נשאר ביד הנפקד בעד יתומים הקטנים ליתן להם כשיגדלו ואחר ששכב ריבר"י אתא עובדא לפני ר"ח ודן שיתן לבני אריסיה וא"ל מה שנתת עפ"י ב"ד נתת עיי"ש ושם ג"כ לא איתברר אם טעה ריבר"י בדבר משנה או בשקה"ד כי הנידון היה מילי דסברא אם אית בר"נש דלא מפרסם נפשיה דריבר"י דן מסבר' דמה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא הוא והפקדון היה של בר זיזא וירשו יורשיו ור"ח דן להחזיקו בחזקת האריס ואם נאמר דאם טועה בשקה"ד קם דינא אף להוציא רק כיון דהוי ספק אם היה ריבר"י חי דלמא היה מודה לר"ח והוי כטועה בד"מ וחוזר ולכך אין מוציאין מידו של המוחזק למה דן ר"ח לתת האידך פלגא לבנוהי דאריסיה. הא אין אחד מהן מוחזק ניהו דצריך לומר שהנפקד אף שדן ריבר"י דכשיגדלו הקטנים יורשי דב"ז יקחו פלגא שלהם מ"מ לא הוי כאלו כבר שילם הבע"ד ונתקיים הפסק דלא זכה הנפקד עבור הקטנים כיון שדן שהוא שלהם מצד שירשו מאביהן שזה הליטרא דדהבא שהפקיד אריסיה היה של בר זיזא וממילא ירשו לכן צוה שישאר ביד הנפקד חלקם ול"ה ע"ז הקטנים ירשי של בר זיזא מוחזקין ולכך הדר דינא. אבל מ"מ הא גם יורשי דאריסי' ל"ה מוחזקין דהנפקד תופס בחזקת של מי שהוא באמת ואם נאמר דבטועה בשקה"ד קם דינא אף להוציא אמאי פסק ר"ח להחזיר הדין בפלגא הזאת שנשאר ביד הנפקד אף דהוי ספק אם היה ריבר"י חי דלמא היה מודה לסברת ר"ח ואז הוי כטועה בד"מ וחוזר הדין מ"מ יש כמו כן ספק דלמא ל"ה מודה ואז לא היה כטועה בד"מ רק כטועה בשקה"ד והיה קם דינא אף ליתן האידך פלגא לירשי דבר זיזא לדעת הטור דקם דינא אף להוציא כ"ש בזה דל"ה להוציא כיון דמונח ביד הנפקד וא"כ אם נאמר דהוי ספק במציאות אם הנידון היה טעות בד"מ או בשקה"ד אמאי דן ר"ח לתת האידך פלגא ביד יורשי דאריסיה היה לו לדון דיחלוקו. א"ו דאף בטועה בשקה"ד דקם דינא הוא רק מה שכבר נתקיים וגבה ומה דלא גבה הדר דינא. וכן ראיתי ברמ"ה מס' סנהדרין שהוא מקור הדברים שהביא הטור משמו להוכיח מעובדא דריבר"י מס' סנהדרין דבטועה בשקה"ד מה שנשאר בידו נשאר וחוזר הדין סיים והכי נמי מוכח בירושלמי מהמעשה דאריסיה דב"ז וכן דעתינו נוטה עכ"ל ומוכח דרק מה שגבה גבה בזה נתקיים הדין וקם דינא דלא למיהדר עובד' ומה דלא גבה אף שאינו ביד הבע"ד ומונח ביד אחרים ג"כ הדר דינא. ורק להוציא מיד המוחזק קם דינא בטועה בשקה"ד ודברי התומים צ"ע מעובדא הנז'. ובקצוה"ח (ס"ק ט') כ' בדעת הרי"ף דאף אם לא נו"נ ביד רק מקצת קם דינא בכולו אם הוא מוחזק שכבר הוציא ועובדא דר"ח ור"י אע"ג דקם דינא במקצתו ולא קם דינא בכולו הוא משום דלא הוציא ומצי המוחזק לומר כסוגיא דעלמא ולפנינו מבואר מן עובדא דאריסיה אף היכא דאינו מוחזק וקם דינא במקצתו ל"א דקם בכולו ועימ"ש לעיל (סי' ל"א):

ולדעת הטור ע"כ צריך לומר דמה דטועה בשקה"ד היינו שידע שיש פלוגתא בדבר והוא הטה דעתו לדון ולהכריע כצד הזה לחייב נגד סוגיא דעלמא ומסתמא הכריע בשיקול דעתו להוציא ממון נגד דיעה האחרת בזה יש שם פסק ב"ד שדן עפ"י התורה כי ידע חלק הסותר ובכ"ז דן לחייבו לכך קם דינא אבל בדבר דתליא בסברא שלא היה ולא נברא עוד דיעה החולקת כמו בהנך עובדא דריבר"י דלא למדו עוד הדין בביהמ"ד וריבר"י דן מסברתו דאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה ולומר שלא להשביע בניו ודן בסברתו לחייב ולא ידע אז משום דעת אחרת עד שבא הדין לפני ר"ח וכן בעובדא דאריסיה דב"ז בשני המעשים הללו לא הי' נודע אז הנדון כי לא נלמד עדיין בבהמ"ד בזה דנין רק שלא להוציא מיד המוחזק וגם שלא לקיים הדין לומר קם דינא כיון דלא ידע בשעת מעשה מדעת האחרת וכיון דאח"כ הסוגיא דעלמא נתברר שהוא כאידך במה שאינו מוחזק הדר הדין למיעבד כסוגיא דעלמא ואינו דומה לדברי הרא"ש שהביא התומים שפירוש אטו אנן קטלי קנא באגמי שאם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא במשנה וגמרא ודיין שלא ידע דברנו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו הוי כטועה בד"מ וחוזר אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם שם הוא בסברא שכבר נשנה ונאמר בביהמ"ד והיה בעולם וכששמע ומסכים שפיר הוי טועה בד"מ אבל מה דלא נשמע עדיין בין החיים זה ל"ה כטועה בד"מ אף אם מודה וכן מבואר במבי"ט (סי' ס"ב) הבאתי לעיל דהיכא דחולקין רק בסברא במה שליכא ראיות אף אם הראשון מודה כששמע מגדולים מ"מ לא הוי כטעה בד"מ ואין הדין חוזר כלל אם כבר נעשה. אולם גם כטועה בשקה"ד גמור ל"ה שיתקיים הדין אף אם החזיק גם אח"כ בסברתו כיון דסוגיא דעלמא כאידך והוא לא דן אז להכריע כיון שלא היה אז בעולם הדעת וסברא אחרת ולכך אין מוציאין אידך פלגא וגם לא מהדרינן עובדא משא"כ כשטעה בשקה"ד להכריע נגד סוגיא דעלמא בזה עדיף שיהיה קם דינא אף להוציא לדעת הטור:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה