אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן לד
היכא דטעה הדיין בדין שהי' בו שני טעמים לפסוק כמו שפסק וטעם האחד הוא טעות בדבר משנה וטעם השני היה טעות בשיקול הדעת דסוגיא דעלמא דלא כוותיה הא ודאי אם ידע הדיין מפלוגתא זו רק דלא ידע דסוגיא דעלמא אזלי כאידך י"ל דקם דינא אף דטעה בד"מ חוזר מ"מ הפסק שלו היה עפ"י שני הטעמים. ואם הדיין לא ידע מן פלוגתא זו ולא דן מצד מחלוקה הזאת רק מטעם אחר ובטעמו שדן עפ"י זה טעה בד"מ חוזר דלעולם לא אמרינן קם דינא נגד סוגיא דעלמא רק כשידע מן הפלוגתא והכריע עפ"י דעתו לפסוק כאידך בזה אף דעפ"י סוגיא דעלמא מוציאין ממון מיד המוחזק ולא מצי למימר המוחזק אף מעיקרא קים לי נגד סוגיא דעלמא בכ"ז כיון שנפסק הדין בכח ד"ת בדין כאידך אין מוציאין מן המוחזק כיון שהכריע על פי פסקי כאידך אבל היכא דלא ידע כלל מן פלוגתא ולא ירד לדין זה להכריע רק דן להוציא ומאחר שבזה היה הטעות בד"מ לעולם חוזר וראיתי בס' שער משפט (ס"ק ו') דהניח דין זה בצ"ע ולענ"ד פשו' ומסתבר כמו שכתבתי:
וגדולה מזו מבואר ברדב"ז (ח"א סי' נ"ד) מובא בכנה"ג דאם באותו הדין היה ב' טעות אחד בד"מ ואחד בשקה"ד חוזר לפי שאין טעות בשקול הדעת כלום נגד טעות בד"מ. ועיינתי ברדב"ז ושם היה הנידון בשמעון שהי' לו שט"ח על ראובן וראובן מסר מודעה על חיוב השט"ח ודן הדיין להביא ראיות שהמודעה הוא קיים ואח"כ נסתפק לו הדין מתוך שאלה א' של הרשב"א ומתוך כך העלה שיחלוקו שיפרע לו מחצה ויעכב מחצה והרדב"ז העלה דבדין שדן לומר דהמודע' קיים הי' הטעות בשה"ד ובמה שדן שיחלוקו היה הטעות בד"מ דהממע"ה וכתב דאם ראובן יטעון לא יחזור הדין ולא אשלם אלא מחצה והדיין ישלם מחצה שהרי טעה בשה"ד ושמעון יטעון לא אלא כיון שטעה בד"מ יחזור הדין ואגבה ממך כל חובי שהדיין אין לו מה לשלם וכ' דלכאורה הדין עם ראובן שיאמר כיון שהטעות היה עליו וכלום חוזר הדין אלא לתועלתי איני חפץ בזה התועלת אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאין זו טענה דל"א כן אלא בדבר שהוא משום תקנתא יכול לומר אי אפשי בתקנות חכמים אבל הכא דינא הוא דהטועה בד"מ חוזר הלכך כיון דאיכא טעות בד"מ חוזר לעיקר הדין ותקנתו קלקלתו והכי מסתברא לי כיון דבמה שפסק יחלוקו באו שתי הטעות אחד לפי דבריו שנסתפק ואחד בשקה"ד במה שפטר לראובן במחצית חוב השטר אין טעות שקה"ד כלום לנגד הטעות בד"מ ולפיכך חוזר הדין עכ"ד הרי אף דהטעות היה על ב' דברים בזה דנסתפק לקיים המודעה ושיפטור שמעון היה בשקה"ד ובזה ראוי לומר קם דינא מ"מ כיון דטעה לומר יחלוקו ובזה כפי טעותו היה לו לפטור מכל וכל וטעה בדבר משנה מ"מ אין טעות בשקה"ד כלום נגד דבר משנה וחוזר הדין מכ"ש כשלא ידע כלל לדון מצד השקה"ד רק דן מצד אחר וטעה בד"מ דחוזר הדין מעיקרא:
הן אמת די"ל בנידון דרדב"ז למ"ש לעיל דלא נוכל לומר קם דינא לחצאין וה"נ דכוותי' דלא נוכל להוסיף עפ"י פסקו של הדיין במה שלא פסק היינו לקיים פסקו דנסתפק אם המודעה קיים ושיפטור מטעם זה מכל וכל דהא את זה לא פסק רק פסק דיחלוקו ובזה לא נוכל לקיים פסקו דהוא טעות בד"מ דהממע"ה ושיתקיים פסקו שישלם מחצה לא נוכל לעשות נגד ד"מ ושיפטור מכל וכל לא נוכל להוסיף על פסקו כיון דסוגיא דעלמא כאידך דהמודעה לא נתקיים לכך בהכרח חוזר הדין מעיקרא ונתבטל מכל וכל משא"כ בנידון הנז' דנוכל לקיים הדין כמו שפסק מצד שיקול הדעת י"ל דאמרינן קם דינא. אולם הא כנראה הרדב"ז לא אתי עלה מטעם זה רק טעות בשקה"ד לאו כלום נגד טעה בד"מ וה"נ דכוותיה ובפרט כיון דלא ידע כלל מן פלוגתא הזאת ולא דן בשקול הדעת רק מטעם אחר שהיה בזה טועה בד"מ מסתבר בפשיטות דחוזר ועיין ספר נדפס מחדש שו"ת נאות דשא מבעל לבושי שרד ז"ל (סי' קי"ב) שהעלה דהיכא דלא ידע מן המשנה ולא מסוגין דעלמא דקם דינא וי"ל דהיינו דעכ"פ ידע מן הפלוגתא רק דדן משני טעמי' בזה כיון שפסק גם עפ"י הדעת ההוא אף שטעה בד"מ ג"כ י"ל דקם דינא אבל היכא דלא ידע כלל לא מפלוגתא ולא מסוגין דעלמא אף שדן משני טעמים י"ל מצד הסברא דל"ש בזה קם דינא כיון שטעה גם בדבר משנה ובשקה"ד לא נוכל לקיים דינא כיון דלא הכריע מצד הכרעתו במחלוקה הזאת ובגוף הדין הי' ג"כ טועה בדבר משנה נתבטל הדין לגמרי ולא נוכל לומר בזה קם דינא מה שפסק נגד דבר משנה:
ודע כנראה מדברי כל הפוסקים בטעות בדבר משנה דלעולם חוזר לא צריך שהדיינים בעצמן יחזרו מפסקם רק ממילא חוזר וכל ב"ד יכול להחזיר כי אין קיום לפסקם שהוא נגד דבר משנ' אף אם הב"ד שפסקו אינם חוזרים וכ"כ תוס' כתובות (דף נ' ע"ב) בהא דאמר ר"נ זילו אהדרו דהוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין אלא שבעלי דינין ל"ה שומעין לו כמו לדיינין וכן מבואר בש"ס כתובות (דף פ"ד ע"ב) דון דייני כר"ע ואהדרי' רל"ק לעובד' מינייהו משמע דהוא בעצמו אהדרי'. אולם בש"מ ב"ק (דף י"ב) בהא דאמר ר"נ זילו אהדורו ואי לא מגבינא להו לאפדנייכו מנייכו כ' משם הר"י כ"ץ ז"ל דלכך לא אמר לבע"ח למיהדר ליתמי דהא דאמרינן טעה בד"מ חוזר צריך שיחזרו הדיינים ויאמרו טעינו וכל זמן שלא יחזרו בהם הדיינים לא יטרפו מבעלי דינים שיאמרו כדין דנינו וראיה מכאן דאמר להו ר"נ לדיינים ולבע"ח לא אמר ולא מידי משמע שצריך שיחזרו בהם הדיינים עכ"ד וזה דבר תימא דהא בכל הפוסקים מבואר דטועה בד"מ לאו שם פסק עליו ואין לו קיום ואף אם אין הדיינים חוזרים מה בכך כיון שידוע לכל שטעו ומש"ס דכתובות הנז' משמע דאהדרי' ר"נ לעובדא ולא תלי בהחזרות הדיין. וראיתי שם בש"מ כתובות דכ' ואהדרי לעובדא מינייהו שחזר על הדיינין שיחזרו בהן ויוציאו מבע"ח מה שתפס עיי"ש משמע נמי דסובר שהדיינין צריכין בעצמן לחזור והדברים מתמיהי' וצ"ע: