אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן לג

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן לג

סימן לב

הא דהעלה הש"ך לדינא באם פסק הדיין על יי"נ שהוא כשר וע"י כן עירבן הבעה"ב עם שאר יינו הכשר ואח"כ נודע שטעה ונאסר ע"י כל היין פטור המורה אף שאינו מומחה דהוי כשוגג והתומים חולק עליו דדעת התוס' דל"ד למדמע דחשוב כמזיד ובאמת לדינא ליכא נ"מ דודאי לדידן א"י להוציא מן הדיין דיכול לומר קים לי כשיטת הרי"ף וסייעתו פטור כשלא נו"נ ביד אולם לכאורה נ"מ לענין תפיסה אם מהני אם תפס מן הדיין דלדעת הש"ך מוציאין מידו ולשיטת התומים אין מוציאין. אך באמת כדברי הש"ך מבואר ג"כ מדברי תוס' גיטין (דף נ"ג) דכתבו להקשות למאן דמוקי המתניתין דבכורות כרבנן ובנגע בה שרץ לר' יוחנן דהיזק שא"נ ל"ש היזק אמאי חייב וכתב דפשע דלמה לו לטמאותה כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד וכ"כ שם הרמב"ן ורשב"א וריטב"א מבואר דסברו דחכם המורה הוי כשוגג ופטור רק באם עשה בידים לטמאות מה שאינו צריך זה חשיב פשיעה ובלא"ה לדידן דהיזק שא"נ ל"ש היזק ולא קנסינן שוגג אטו מזיד פטור אף אם קם דינא בלא נו"נ ביד וא"כ אף אם תפס י"ל דמוציאין כיון דלא יש לחייב לדיין לשלם רק דברי תוס' סנהדרין וב"ק לחייב להדיין אף בשוגג בהיזק שא"נ כדי שידקדק יפה. וגם י"ל כיון דמה"ת לעולם פטור מטעם דהוי היזק שא"נ והוי רק ספק בתקנתא דרבנן אם נידן להדיין כמזיד ונאמר דחייבו חז"ל כדי שידקדק יפה או כשיטת תוס' גיטין ורמב"ן ורשב"א וריטב"א א"כ י"ל דהוי ספק בתקנה דמוקמינן על דין תורה:

וראיתי בשער משפט שכ' לדון דאם הורה על בשר שהוא טריפה והאכיל אח"כ בידים לכלבים אף שבלא"ה ג"כ קם דינא ולאו כלום עביד מ"מ חייב דהא מה דפטור בהיזק שאינו ניכר הוא משום דיכול לומר הרי שלך לפניך וכיון שהוא בעצמו האכיל אח"כ לכלבים ל"ש לומר הש"ל דהא הפסידו בידים אח"כ וניכר הזיקו. ולענ"ד לא נראה כן דהא כיון דכבר נאסר וקם דינא ואף גדול ממנו א"י להחזיר יהיה מאיזה טעם שיהיה מ"מ כבר אסור ואינו עומד רק להאכיל לכלבים במקום דטריפה אינו שוה כלום רק להאכיל לכלבים יכול לומר מה אפסידתך כיון דבלא"ה אינו עומד לדבר אחר ולא מצינו רק בגזלן דחייב בהשבה בזה אם יש בעין כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח או תרומה ונטמאה וכדומה דיכול לומר הרי שלך לפניך בזה כל כמה דלא אהדר ליה אף אם נשרף ממילא ג"כ חייב על גזילה הראשונה אבל במזיק דא"ח כלל בהשבה וכיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור בשוגג כיון דאינו ניכר ויכול לומר הש"ל היינו דממילא בכ"מ שהוא כיון דלא נעשה גזלן עליו ואינו חייב בהשבה קאי ברשותיה דמריה ואם הפסידו אח"כ להוציא ממון לא יש עליו שום חיוב יותר רק כפי שהיה שוה בשעה שהוציא מן העולם. ובשומר מבואר בש"ס ב"ק (דף ע"א) וכתובות (דף ל"ג) לר' יעקב בשור הנסקל הנגנב מבית שומר וטבחוהו לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי חייב הגנב בדו"ה הואיל דנאבד וא"י השומר לומר הש"ל חייב השומר לשלם ומזה מוכח דלרבנן דדבר הגול"מ לאו כממון דמי עכ"פ מודים דאף דיכול השומר לפטור א"ע באמירת הש"ל להבעלים מ"מ אם נאבד חייב לשלם ול"א עפרא בעלמא הוא ומה הפסידו השומר בזה ובאמת בש"מ ב"ק (דף נ"ו) כתב שם מתחילה לדון דבשומר א"ח אם אבדו אח"כ בידים כיון דלא היה שוה כלום וא"ד לגזלן דנתחייב בהשבה אולם כ' אח"כ שוב חזר בו רבינו מפירוש זה דע"כ דשומר לא מיפטר אם לא החזירו כדמוכח פ' המרובה עיי"ש וע"כ הטעם עכ"פ הואיל דפשע מתחילה חל החיוב מעיקרא וכבר הארכתי בזה בעזה"י בח"ר דיני פסח (סי' י"ב) בטעם הדברים הואיל דקבל שמירה מקודם. אבל בסתם מזיק היזק שא"נ דפטור בשוגג ודאי נראה דאף בשרפו ואבדו אח"כ מן העולם פטור דעפרא בעלמא איבדו ועל ההיזק ראשון פטור וזה ברור:

והנה למה דהעלה הש"ך דבטעה בד"מ ל"ש לחייבו מדינא דגרמי וכן דעת הר"ן בחידושיו לסנהדרין הואיל דלא ברי הזיקו תמה עליו בתומים הא הוא בעצמו (ס"ק כ"ט) העלה כדעת רמ"ה דכ"ז שלא הוציא לא אמרינן קם דינא א"כ יקשה אמאי משלם מביתו הא אלו הוה קמן הוה הדר ויקשה אמאי בחייב את הזכאי חייב לשלם. אולם באמת דבריו נכונים בשלמא בטעה בדבר משנה דלאו שם דין ע"ז ולא חל הוראתו כלל אף דחייבו לשלם והיה מוכרח ליתן עפ"י ב"ד מ"מ אף כשמקיים פסק הדיין ונתן לו לא זכה זה דעפ"י הדין חייב להחזיר דטעה בד"מ ואח"כ בא מקרה דא"י להוציא ממנו מ"מ ל"ה ברי היזקו משעת דבורו של הדיין וגם נתינת הבע"ד מעולם לא ברי הזיקו אבל בטעה בשיקול הדעת דמיד בדבורו חייבו ליתן וזה חייב לקיים פסק דין דהב"ד יכוף אותו כ"ז דלא נודע שטעה בשקה"ד א"כ מזיקו במה שהכריח אותו לשלם ע"י דבורו שחייבו ונשלם ההיזק מן מה שחייבו כשמשלם ואז ברי היזקו דשוב א"י ב"ד להוציא ממנו ונגמר ההיזק דקם דינא בזה חייב מצד דינא דגרמי וכן מבואר מדברי רמ"ה בסנהדרין לחלק בזה וכ"כ הנתיבות (ס"ק ט"ו) ליישב דברי הש"ך. וכן נראה מדברי רמב"ן בדד"ג דכתב בשיסה בו נחש דפטור דהוא לא גרם ההיזק דאינו רק כנותן עצה רעה וכתב ואע"ג דמראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב ואינו אלא עצה שהשיאהו לקבלו וכיון דאי שפירא הוא אית ליה לקבולי מחבריה חיובו חייבו האי שולחני לקבולי ודמי לדן את הדין שאעפ"י שלא כפאו כיון שאמר לו חייב אתה ליתן חייב דממונא שקל מיניה בדבוריה כיון שחייבו בכך עכ"ל והא ודאי כשחוזר אחר כך השולחני או שבא אחר ומברר שהוא רע א"ח לקבלו ול"ש בזה לומר קם דינא א"כ עדיין לא נגמר ההיזק עד שקבלו ואמאי חייב בשלמא בדיין מיד שפסק הדין לחייבו יצא חייב וקם דינא ונגמר ההיזק משא"כ במראה דינר א"ו דסובר דגם בדיין ל"א קם דינא עד דמשלם וקודם ששילם הדר דינא ואעפ"כ כששילם נגמר ההיזק למפרע מדבורו שפסק לחייבו ה"נ במראה דינר לשולחני ואף דשם לא נגמר דלעולם כשיתברר שלא טוב חייב אידך להחליפו כבר כ' הרמ"ה דהוא באופן דלא מצי הדר עליה דמריה דא"ל אייתי ראיה דהאי דינרא הוא דיהבי לך משא"כ בטעה בד"מ דמצי הדר גם אח"כ לא אפסדיה איהו. ובטעה בשקה"ד דומה למראה דינר ועדיף מיניה דנ"מ תו הדר ואפסידו בדיבורו ונשלם ההיזק כששילם. ולעיל מיניה כתב הרמב"ן וז"ל כלל גדול כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק או שהוא עתיד לבא כגון זה חייב ר"מ ונקרא בגמרא ברי הזיקא לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין חייב דמעידנא דאמר איש פלוני אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועל פיו שילם מהאי שעתא הוא דגרם נזק ואעפ"י שאח"כ הוא משלם כיון שהדיין חייבו לשלם ממון וע"כ משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו וכן במחיצת הכרם שבשעה שנתיאש ממנה גרם לזה נזק שהרי הגפנים גדלין והולכין כו' וכ"ד שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כרחנו יבא היזק מחמת גרמתו של זה ברי הזיקא חשבינן ליה עכ"ל ובודאי אין כוונת הרמב"ן לומר ונתחייב לשלם ממון דמיד נגמר החיוב ונאמר קם דינא אף להוציא כדעת הטור דזה לא ניתן להאמר ממה דמדמה מראה דינר לשולחני לדיין שטעה כנ"ל וגם הא כ' ועל פיו שלם כיון שהדיין חייבו וע"כ משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו ומדמה למחיצות הכרם שנפרצה הרי אף דלא נגמר ההיזק עד דמשלם מ"מ כיון שבהכרח עושה הוי ברי הזיקו מדבורו של דיין. ובשער משפט (ס"ק ז') הוכיח מדברי רמב"ן הנז' כדעת הטור דקם דינא אף להוציא ממון דאל"כ לא מקרי ברי הזיק' ודבריו לא נראין לכל מעיין בצדק בדברי רמב"ן ואדרבא דעת רמב"ן מבואר כרמ"ה דל"א קם דינא להוציא ומ"מ בטעה בשקה"ד הוי ברי הזיקא משעה שאמר חייב אתה אם שילם אח"כ דהא חייב לקיים הפ"ד וכמבואר:

ומה שכתב שם להוכיח מדברי תוס' ב"ב (דף ל"ב) דלא כשיטת רמ"ה דכתב בפלוגתא דאמוראי בקרקע אף שהוא מוחזק בה אוקמינן הקרקע בחזקת מר"ק א"כ בדיין שטעה בשיקול הדע' והחזיק להתובע בקרקע נימא דיחזור הדין דהראשון חשיב מוחזק דהא אף בפלוגתא דאמוראי מוקמינן בחזקת מר"ק כ"ש היכא דסוגיי' דעלמא כאידך ובכתובות (דף ק') בהא דב"ד שמכרו שלא בהכרזה מבואר דאי הוי הטעות בשקה"ד היה הדין קיים ואמאי הא הוי להוציא א"ו דאף להוציא קם דינא. אינו ראיה כלל דודאי פלוגתא דאמוראי כיון דהוי ספק בדין מוקמינן לקרקע בחזקת מר"ק כיון דלא הכריע הדין עפ"י דיין משא"כ בטעה בשקה"ד אף דסוגיא דעלמא אזלי כאידך מ"מ כיון שנפסק עפ"י הדיין קם דינא לחלוטין ולצמיתות כאשר נעשה מעשה עפ"י לחייבו ושילם ונגמר הפסק לא מהדרינן עובדא הואיל דפסק כתורה להכריע אף דנעלם ממנו דסוגיא דעלמא כאידך מ"מ שם פסק ב"ד ע"ז ותקנות חכמים דקם דינא לגמרי ולכך אף בקרקע מהני הפסק להיות קם דינא כיון דנעשה עפ"י ב"ד ובודאי הבירור הא דקם הדין בטעה בשקה"ד הוא בבירור ול"מ תפיסת הבע"ד אח"כ דל"ש לומר עביד אינש דינא לנפשיה כיון דהב"ד א"י לדון ולהוציא אף דבנידון זה במ"א דנין הב"ד אף להוציא משום דסוגין דעלמא אזלי כאידך ומטעם זה הדיין חייב לשלם ואף אם הוא ספק מהני תפיסת הבע"ד מ"מ בזה דנעשה עפ"י ב"ד קם דינא לגמרי לחלוטין ול"מ תפיסתו כיון דנפסק הדין עפ"י ב"ד ושלם לו וזה דלא כמו שכתב השער משפט שם סוף ס"ק הנז' ועיימ"ש לעיל (סי' ד') בדבר שהוא מחלוקת הפוסקי' ותפס אידך אם מהני אח"כ תפיסת המוחזק מעיקרא בהחזרה:

וראיתי בש"מ סוף ספר חמרא וחיי משם המאירי שכתב וז"ל עוד נראה לומר שבקרקע אין לומר בו נו"נ ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא אפילו הוציא השדה מתחת ידו של זה והחזיק בו את זה הדין חוזר לעולם שהקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה עומדת עכ"ל ולכאורה אינו מובן הא לדעת הרי"ף הטעם דהדין חוזר הוא משום פסידא דבע"ד ובנו"נ ביד דהדיין חייב לשלם לכך קם דינא והמאירי אזל שם בשיטת הרי"ף ולמה לא שייך לומר בקרקע גם כן מה שעשה עשוי וישלם מביתו אף דקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה עומדת מ"מ היכא דאינו יכול להוציא בדייני' לא גרע מהגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר כמבואר ב"ק (דף קי"ו) וה"נ דכוותיה כיון דהדין הוא דקם דינא ולא יהדר הקרקע שפיר כשנו"נ ביד יתחייב הדיין לשלם וכיון דיתחייב לשלם שוב מהראוי לומר קם דינא ובפרט אם נאמר דקם דינא הוא מדרבנן או מטעם קנס כמו"ש מהרי"ט חאה"ט (סי' י"א) ויבואר לקמן א"כ כיון דנו"נ ביד וליכא פסידא דבע"ד שהדיין יתחייב לשלם מהראוי לומר אף בקרקע דקם דינא ומה שעשה עשוי וישלם מביתו כיון דא"י להוציא בדיינים לא גרע מאם נטלו מסיקין ועיין קצוה"ח ובמשובב דעיקר הסיבה מה דקם דינא הוא כשנו"נ ביד רק משום פסידא דבע"ד הכריחו לבטל הדין והיכא דחייב לשלם קם דינא א"כ מה לי קרקע מה לי מטלטלין ואולי י"ל דהא שם פריך בירושלמי והלא אמרו קרקע אינה נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה ומשני קנס קנסוהו וקנס זה הוא דוקא היכא דנתכוין לגזול אבל בדיין דעשה בשוגג ואף דחייב כשנו"נ ביד או מטעם מזיק או מטעם גזלן בשוגג היינו כיון דעכ"פ הוציא מרשות הבעלים כשנמסר להבעל דינו וזכה בו והפקיע מרשות הבעלים לכך חייבו לשלם אם נאמר קם דינא מה שאין כן בקרקע אף דנו"נ ביד מ"מ אם הדין הוא להיפך לעולם ברשות בעליה עומדת ולא יצא מרשות הבעלים כלל לא קנסינן ליה לדיין לומר קם דינא ושיצטרך לשלם כיון דא"י להוציא בדיינין מן הבע"ד דיכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון דאם הדין הוא להיפך כמו דסוגיא דעלמא אזלי כאידך לא עשה מאומה במה שנו"נ ביד ואין לו לבעל דינו קנין יהיה עיקר הפסק עכשיו במה שנאמר קם דינא לא נוכל לחייב להדיין לשלם משא"כ במטלטלין דאף אם לא נאמר קם דינא מ"מ כשנו"נ ביד וזיכהו לבעל דינו הוציא מרשותו דבעלים ואף בבא בטעות בלא נודע לרשות אחרים הכריע הקצוה"ח (סי' שנ"ד) דאע"ג דציית דינא מ"מ הוי אינו ברשותו ומכ"ש בזה שהזיקו לבע"ד ונמצא בידו דהוציא מרשותו, ואף דאני הבאתי בספרי ח"ר דיני פסח (סי' כ"ה) תלתא אבירי הרועים השא"ר והצל"ח והמקו"ח דלא ס"ל כן וכתבתי שם להשיב על ראיות הקצוה"ח מ"מ היכא דהדיין זיכה לו בדין הוציאו מרשות הבעלים ולכך אמרינן קם דינא וחייב הדיין לשלם כשנו"נ ביד לכ"ע משא"כ בקרקע כיון דהדין הוא להיפך ממה שפסק בחזקת בעלים עומדת ונגמר ההיזק רק במה שנאמר קם דינא לכן לא מה שעשה עשוי וישלם מביתו לדעת המאירי אולם ראיות השער משפט מש"ס כתובות הנ"ל ודברי רש"י שם דכתב ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני נכון הוא דמשמע דבטעו בשקה"ד אף בקרקע קם דינא וחייב לשלם ודוחק לומר דרש"י כ' כן דסובר אף בלא נו"נ ביד קם דינא וחייב לשלם והוי כמזיק דחייב מצד גרמי וכדעת הרא"ש והטור ולכך אין חילוק בין קרקע למטלטלין אבל לדעת הרי"ף דרק בנו"נ ביד חייב לשלם ואז קם דינא בזה ס"ל להמאירי לחלק בין קרקע למטלטלין וצ"ע לדינא:

הדרן למה שרצינו לבאר דאף אם ל"א קם דינא להוציא מ"מ כששילם נגמר ההיזק למפרע והוי ברי הזיקא וחייב לשלם מצד גרמי ועיימ"ש הש"ך (ס"ק כ"ו) בדעת הרמב"ן דבשקה"ד כיון דצריך שיחזיר הדיין כ"ז דל"ש חזרה חייב לשלם עיי"ש. ולפי"ז לא אדע מה השגגה שכתב התומים על הח"צ שיצא לדון ליישב דברי הרמ"א יו"ד (סי' רמ"ב) שפסק באו"ה בטעה המורה בשקה"ד יכול החכם השני להחזירו מהוראתו ובח"מ פסק כר"ש דלעולם קם דינא אפילו אם לא נו"נ ביד מה שעשה עשוי ואף הגדול אינו מחזיר וכתב הח"צ דמ"מ מעשה בעי אף אם לא נו"נ ביד דאינו חוזר מ"מ כ"ז דל"נ מעשה אינו חוזר וזה דקדוק מלת מה שעשה עשוי דנעש' מעשה עפ"י הוא דאינו מוציאין מן המוחזק אבל בדיבורו בעלמא הרשות בידו לחזור וכמו שכתב הש"ך לדעת הרא"ש והשיג עליו התומים דהא אמרינן דר"ע אמר לר"ט תרתי חדא דטועה בד"מ את ועוד דאפילו בשקה"ד מומחה את מבואר דאלולי דהי' מומחה היה חייב ואם נאמר דמעשה בעינן פטור כיון דאלו הוי קמן הוי הדר דמ"ש מטועה בד"מ ולהנ"ל א"ש דבריו דמ"מ כיון דע"י מעשה קם דינא למפרע הוי ברי הזיקו ואינו דומה לטועה בד"מ דלא הוי שם הוראה כלל דלעולם לא יתקיים הדין ואף דאמר לו דטריפה הוא ואינו רשאי לקיימו בביתו מפני התקנה ואם אין לו מקום למכרו לנכרי אינו עומד רק להשליכו לכלבים מ"מ לא מקרי ברי הזיקו דאם ישאל לאחרים יתבטל הוראתו מכל וכל ואף לאחר שנעשה מעשה יהדר הדין משא"כ בטועה בשקה"ד אף כ"ז של"נ מעשה הדר דינא היינו שיחזור הדין ויתבטל מ"מ כשנעשה מעשה נגמר הדין למפרע ודומה שפיר למפגל כמו שכ' תוס' ורא"ש דבקם דינא חייב. אולם כ"ז אליבא דר"מ דדן דינא דגרמי אבל לרבנן דלא דנו דינא דגרמי כנראה דלא יתכנו דברי הח"צ לומר דלר"נ ולר"ש בעינן שיעשה מעשה עפ"י ואז קם דינא דא"כ ל"ה רק כגורם הואיל דכשל"נ מעשה הדר דינא ויש ליישב גם זה בדוחק:

ובנתיבות כ' ליישב דברי הח"צ דדברי ר"י ור"נ ור"ש בסנהדרין מיירי קודם שנעשה מעשה דר"י ס"ל דדוקא אינו מומחה וקבלו א"י לחזור בו קודם שנעשה מעשה דא"י לדון רק מצד קבלתו אבל מומחה יכול לחזור ולדון שנית ור"נ ס"ל דוקא גדול ממנו מחזירו ור"ש ס"ל דאפילו גדול אינו מחזיר בש"ה אף קודם שנעשה מעשה אבל כשנעשה מעשה ס"ל להראב"ד מסברא דכ"ע מודים דאין הגדול מחזיר דאין מוציאין מיד המוחזק ושם ביו"ד פוסק רמ"א דקודם שנעשה מעשה יכול לחזור ובח"מ דפוסק דא"י לחזור אפילו יש גדול מיירי שכבר הוציא וקושית הש"ס מר"ט ור"ע הוא אליבא דר"ש דס"ל אף קודם שנעשה מעשה אפי' גדול אינו מחזיר אלמא בדיבור קם דינא והה"ד באו"ה. ויש להעיר בדבריו הא במתניתין דסנהדרין קתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ועלה אמר ר"נ דאיירי ביש גדול הרי אף דכבר נעשה מעשה כמו לזכות החייב דכבר הוא מוחזק ואף עפ"כ לר"נ ביש גדול מחזירין לחייב אותו ולהוציא ממון ודברי הנתיבות אינם מובנים כלל להמעיין היטב:

ובגוף דברי הרמ"א הנז' העלה בתומים ע"נ דאף הראב"ד מודה היכא דחוזר בו החכם הראשון ובכה"ג איירי ביו"ד וכן כתב באמת הרדב"ז (ח"ג סי' תס"ו) דכיון שהודה בדבר הוי כטועה בדבר משנה ולא שויה חתיכא דאיסורא ואפילו הוא עצמו האוסר יכול לאכול ממנה ואעפ"י שהר"ן ז"ל כתב לפי שיטתו דטעמ' הוא משום כבודו של הראשון מ"מ דינו אמת אפילו מטעמן של הראשונים עכ"ד וכ"כ התשב"ץ בס' יבין שמועה שמ"ש הר"ן ז"ל שאם שמע הראשון טענותיו של אחרון וחזר בו אני אומר כי גם הראשונים ז"ל יודו בזה שכיון שהכיר האוסר שטעה באיסורו א"כ ל"ה הוראה כלל ולא שויא ח"ד דומה למי שאוסר דבר שהצדוקין מודים בו שהוא מותר שאינו הוראה כלל מעיקרא וליכא מ"ד שא"י לחזור בו הוא עצמו אפילו לא נשאל לאחר ודבר זה אינו צריך לפנים שהאוסר דבר ואח"כ ראה שבטעות אסרו חוזר בו ומתירו ול"א שויא ח"ד אלא כשיש מי שעומד באיסורו והדבר תלוי בשה"ד עיי"ש וכ"כ בתשב"ץ (סי' ס"ו) ובאמת אם נאמר דדעת ראב"ד כסברת אותו הגדול המובא בתמים דעים דהדיין דחייב לשלם רק כשהודה שטעה בשקה"ד ל"ק עפי"ז קושית הר"ן כלל אולם ודאי הר"ן דהקשה וכן התשב"ץ דלא איפרק בזה קושית הר"ן סוברים דאף אם א"ח הדיין מדבריו ראשונים ג"כ חייב לשלם לכך הקשה למה צריך לאוקמי בטימא את הטהור דאגע בהו שרץ. והתשב"ץ שם כתב ליישב קושית הר"ן דהא דאוקי באגע בהו שרץ לאו משו' דמה שעשה עשוי דודאי אין מחזירין דהא שוי' ח"ד אלא משום ומשלם מביתו דאל"כ לא מקרי מזיק כיון שלא נו"נ ביד והוא כעין תירוצו של הש"ך אבל כבר השיגו ע"ז חדא דמנ"ל לאוקמי דלא כר"מ דדן דיני דגרמי ועוד מה הוסיף במה דאגע בהו שרץ כיון דבלא"ה כבר שויא ח"ד ובנתיבות כתב דאיירי דאגע בהו שרץ תוכד"ד דעדיין היה יכול לחזור מן הוראתו ויש לגמגם גם בזה דמ"מ אח"כ כיון דלא חזר נעשה למפרע ח"ד ע"י דבורו ואם לא יתחייב עפ"י דבורו אמאי יהיה חייב במה דאגע בהו שרץ וקצת י"ל דכיון דהוא עצמו יכול לחזור בו אף דקם דינא מ"מ באיסור כיון דמהני חזרתו לא ברי הזיקא לכך חוקי דאגע בהו שרץ גם י"ל כיון דהוי היזק שאינו ניכר מוקמינן דאגע בהו שרץ. ועיין בש"ך (ס"ק י"ד אות י"ג וי"ד) דכתב דכיון דבאיסור גדול יכול להחזיר אמרינן אילו הוי קמן הדר לכך אף באין גדול פטור מלשלם וקשה הא כיון דליתא קמן דתהדר בשקה"ד ממילא קם דינא וחייב וכמ"ש הוא בעצמו כמה פעמים ויש ליישב:

ובספר קונטרס הגאון רח"י ז"ל ראיתי שכתב ליישב דברי רמ"א דבח"מ בדינא ממונות הביא דברי החולקים ופוסקים כר"ש לתועלת המוחזק וביו"ד לענין הוראה לא חש להביא דעת הראב"ד ורשב"א משום דאינהו לא ס"ל כהרי"ף לפסוק כר"ח אבל לר"ח מודו דאפילו באו"ה כ"ז דלא נו"נ ביד הדר דינא וכיון דהא דאסרינן לכ"ע מטעם שויא ח"ד מידי דרבנן הוא נקטינן כר"ח דבשל סופרים הלך אחר המיקל אלו דבריו וכנראה סובר הא דבד"מ הביא הרמ"א דעת החולקים ופוסקים כר"ש אם הוא לתועלת המוחזק דלא נוכל להוציא ממון מיד זה שזיכהו הדיין ומ"מ הדיין חייב לשלם כיון דעכ"פ קם דינא ואין יכול הדיין לומר דלמא הלכה כר"ח דבלא נו"נ ביד הדר דינא דמ"מ כיון דמצד הספק לא נוכל למיהדר הדין וקם דינא חייב הדיין לשלם דסוף סוף נעשה ההיזק ע"י פסקו כן נראה דעת הגאון רח"י ז"ל וכ"כ בשער משפט ליישב דברי רמ"א. ודין זה צריך עיונא רבה דראיתי בכמה גדולי מחברים מגאוני וגדולי ספרדים ז"ל דס"ל להיפך דהיכא דהפסידו מספק א"ח לשלם דיכול לומר דהלה חייב לך. דהם דנו במוכר שטר חוב לחבירו וכתב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דפליגי בהו הפוסקים אם מהני מחילת המוכר להלוה והדין הוא אם מחל המוכר דיכול הלוה לומר קים לי דמהני מחילת המוכר להלוה ומ"מ דנו דגם המוכר פטור מלשלם דיכול לומר קים לי דלא מהני מחיל' כהנך פוסקים והלוה חייב לך לשלם עיין תשובת כהונת עולם (סי' פ"ג) דהעלה דתליא במחלוקת התה"ד המובא ברמ"א (סי' ש"ו) ובסמ"ע וש"ך שם אם הטבח עשה ספק טריפה דמ"מ אין מוציאין ממון ממנו ויש שכתבו לחלק דדוקא בשומר חייב על הספק ג"כ וגם י"ל דשם אינו מכוין להזיק לכך פטור אבל במכוין להזיק אף שאינו רק ספק מ"מ לגבי הניזק הוי היזק ברור שאבד ממונו בודאי י"ל שחייב גם בספק דדין ועיין בס' שני המאורות הגדולים סוף הספר (סי' פ"ד) ובחק"ל ח"מ (סי' ב'). שוב נדפס הגהות על ח"מ מרבינו הגדול מרן עק"א ז"ל וראיתי לו (סי' קכ"ו) שכתב על מה שהעלה הש"ך שם (ס"ק ו') במעמד ג' וחזר ומחל דהוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי וכתב הגר"ע ז"ל בפשיטות דלפי זה יכול לחזור על המומחה לשלם לו מדיני דגרמי ואין המומחה יכול לומר קים לי דהמחילה ל"מ דמ"מ כיון דהדין דמספק א"צ לשלם ממילא הוי מזיק בודאי עכ"ד וחידוש הוא דכתב כן בפשיטות ועיניו הטהורים היו משוטטת בכל ספרי תשובות ולא הביא דבריהם בנידון כזה דגדולי עולם מספקי להו אם חייב לשלם בכה"ג:

ולכאורה היה נראה לי ראיה נכונה דהמוחל חייב לשלם בכי האי גוונא כיון דסוף סוף גרם לו שא"י לגבות מן הלוה דהא מבואר בב"ק (דף צ"ח) השורף שט"ח של חבירו למאן דדאין דינא דגרמי מגבי מיניה ממון מעליא ובמאמינו מה היה כתוב ביה ושם הוא למאן דסובר דבר הגול"מ כממון דמי ולדידן דעת רמב"ן דחייב מצד דינא דגרמי כמבואר בש"ך (סי' שפ"ו) ומה שהקשה על הרמב"ן כתבתי ע"נ ליישב בס' ד"ח דיני נ"מ (סי י"ב) עכ"פ מבואר אף דהמזיק לא הפסידו שום ממון כלפי שמים כי אף שנשרף השט"ח מ"מ הלוה חייב לשלם לו אם יודה ולא נפקע גוף החוב מהלוה רק כיון שהלוה הוא אלם ואינו רוצה לשלם גרם לו זה ההיזק במה שסילק ממנו ראיותיו שאינו יכול לכוף אותו בב"ד שישלם אבל החיוב נשאר במקומו ובכ"ז חשבינן ליה להשורף כמזיק כיון שגרם לו דאין בכחו להוציא ממנו בדין ק"ו אם מחל המוכר להלוה דחייב לשלם דלו יהא כלפי שמיא גלי' הדין דב"כ משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ל"מ המחילה ונשאר הלוה בחיובו לשלם להלוקח מ"מ כיון שסילק ממנו ראיותיו וא"י לגבות מהלוה דיכול לומר קים לי דמהני מחילת המוכר והב"ד לא יכוף אותו לשלם דומה לשורף שטרותיו ועדיף מיניה דחייב לשלם:

ברם אחר הישוב יש לחלק משם לדעת ר"ת וסייעתו דטעמא דמוכר שט"ח לחבירו דמהני מחילת המוכר הוא מטעם דיש למוכר המלוה על הלוה שני שעבודים שעבוד הגוף ושעבוד נכסים והשעבוד הגוף ליתא במכירה דהוי דבר שאין בו ממש אלא שעבוד נכסים וכיון דמוחל השעבוד הגוף נפקע ממילא השעבוד נכסים. ולכאורה יש להתבונן א"כ אמאי המוכר המלוה חייב לשלם להלוקח מטעם גרמי הא לא עשה בידים ההיזק בגוף הדבר שמכר רק בשלו היינו השעבוד הגוף שאינו במכירה בזה עושה וממילא נפקע השעבוד נכסים ודומה קצת לזרק כלים מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילק הכרים וכסתות אף דגרם דעי"ז נשברו הכלים מ"מ פטור כיון שלא עשה היזק בגוף הדבר וכאן נמי המוכר לא עשה שום דבר בגוף קנינו של הלוקח רק בשלו וממילא נפקע עי"ז השעבוד נכסי דאינון ערבין. ובזכרוני בילדותי כשלמדתי לפני אאמ"ו ז"ל הסביר לי לחלק הענינים ואמר שם לא היו הכלים עדיין מונחים על הכרים והכסתות אבל ודאי אם היו כבר נפלו הכלים על הכו"כ ובא אחד וסילק את הכו"כ ועי"ז נשברו הכלי' ודאי אף שלא נגע בהכלים מ"מ חייב דהוי מזיק ממש בכחו לכן במוחל שט"ח שמכר השעבוד הנכסים לחבירו הוי כנקשרים זב"ז דבלי שעבוד הגוף ליתא לשעבוד נכסי וקשורים ואחוזים זה בזה יחדיו ידבקו ובמחילת השעבוד הגוף הוי כמו שלוקח השעבוד הגוף מתחת השעבוד נכסי והוי כמו ששובר בידים השעבוד נכסי ולכך חייב לשלם. ולפי"ז זה דוקא בסתם שטר דבאמת במחילתו לבד נפקע השעבוד הגוף אבל באם כתב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך כיון שהוא ספק אם מועיל המחילה יכול המוחל לומר קים לי דל"מ המחילה ולא נשבר השעבוד נכסי שלך וכדקאי קאי ואף שע"י מחילתי שמחלתי את השעבוד הגוף נמנע הלוה מלשלם דאומר קים לי להיפך דמהני המחילה מ"מ אני לא עשיתי מעשה כלל בשלך וא"ד לשורף שטר חוב שעכ"פ עשה מעשה בידים למנוע ממנו הראיה שהיה לו אבל כאן לא מחל רק השעבוד הגוף שלא מכר לו רק אם באמת בבירור מהני המחילה ממילא גם על השעבוד נכסי הוי כעשה מעשה בידים כיון דנקשר בכח השעבוד הגוף וע"י מחילתו של השעבוד הגוף נשבר גם השעבוד נכסי אבל היכא דיכול לומר קים לי דלא נפקע השעבוד נכסי יכול לומר דלא עשיתי בשלך כלום וזה נכון לקיים דברי גדולי המחברים הנז' בנידון הנז' דתליא בהטעם דמוכר שט"ח לחבירו דמהני מחילה. וזה א"ש לטעמא דר"ת אבל לשאר טעמים י"ל דחייב לשלם דלא גרע משורף שט"ח של חבירו דודאי לא נפקע החוב ובכ"ז חייב לשלם וכמו"ש וכן בנידון דכתב רבינו ע"א ז"ל במעמד שלשתן שחזר ומחל דשם כנראה עיקר הטעם של הסוברים דמהני מחילה משום דהוי רק קנין דרבנן כיון דגרם לו ע"י מחילתו שא"י לתבוע ממנו הוי כשורף ראייתו ואף אם כלפי שמיא גליא דהדין הוא דל"מ המחילה מ"מ כיון דא"י לתבוע מבע"ד חייב לשלם. ולפי"ז בדיין שטעה אף דהוי סד"ד אם הדר דינא מ"מ כיון שאין מוציאין מיד המוחזק חייב הדיין לשלם וא"י לומר קים ליה דהדר דינא כיון דסוף סוף א"י לגבות וראיה משורף שט"ח של חבירו דחייב ואף דשם דעת הש"ך דפטור הוא מטעם אחר כמבואר בדבריו (סי' שפ"ו) משא"כ בזה דדנין דדג"ר בכה"ג:

[וקצת יש לומר ולדון הא דחייב לשלם בשורף שטרותיו של חבירו מטעם דינא דגרמי לשיטת תוס' ורא"ש וסייעתם הסוברים בדוחף מטבע ש"ח לים דפטור משום דלא עביד מעשה בגופו וכ"מ שגורם להפסיד ממון אחר א"ח לשלם והא דשורף שטרותיו ש"ח חייב לשלם משום דזה הוי כמזיק ממש ממון חבירו כמ"ש הרא"ש ב"ק ולא משום דגורם שעי"ז לא יגבה חובו דבזה לא עביד מעשה בממונו של חבירו ולא מתחייב רק עיקר הטעם דהשטר בעצם חשוב כממון למאן דדאין דינא דגרמי שראוי השטר למכור ולגבות בו וכמו שכתבו תוס' ב"ק (דף ע"א ע"ב) והוי מילי דמזדבני בדינרי א"כ י"ל דא"ח מטעם דאיבד לו ראייתו וא"כ בכתב בו משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך דהוי ספיקא דדינא אם מהני המחילה לכך כתבו דיכול לומר קים לי כהפוסקים דל"מ המחילה והשטר שת"י עדיין במקומו והוי מילי דמזבני בדינרי אולם מ"מ אף לסברא הזאת כיון דמי פתי יסור הנה ויקנה אחרי שעפ"י הדין אין בעל השטר יכול לגבות בו דהלוה יאמר קים לי דמהני מחילת המלוה ואף דהוי כהיזק שאינו ניכר חייב מ"מ גם גרמי בהיזק שא"נ חייב כמו"ש הרמב"ן ז"ל בדינ' דגרמי ולדעת הרי"ף והרמב"ם חייב בשורף שט"ח של חבירו מטעם גרמי שאינו יכול לגבות ממונו א"כ אף דמספיקא א"י לגבות מחבירו ודאי חייב דעדיף משורף ואי"ה יבואר עוד בזה במ"א]:

אך יש להעיר למ"ש למעלה בדברי רמב"ן והש"ך דאף דל"א קם דינא רק היכא שכבר שילם מ"מ כששילם קם דינא למפרע וברי הזיקא הוי כיון דחייבו הדיין לשלם א"כ זה א"ש אם אמרינן בודאי דקם דינא והיינו לשיטת הרא"ש אבל אם לא אמרינן קם דינא כדעת הרי"ף דפוסק כר"מ ואז אף אחר ששילם לא נתקיים הדין למפרע אף שאין אנו יכולין להוציא מידו של הבע"ד דיכול לומר קים לי כדעת הרא"ש מ"מ למה יתחייב הדיין לשלם ויאמר קים לי דהדר דינא כיון שלא נו"נ ביד וכיון שלא נתקיים הדין למפרע אף דא"י להוציא ממנו ע"י גרמתו של הדיין שגרם לו לחייבו ועפ"י פסק דינו שילם נימא דל"ה רק כגרמא בעלמא וכנותן לו עצה רעה דדלמא אף אחר ששילם לא נתקיים הדין וכלפי שמיא גליא דפסקינן כר"ח וכשיטת האלפסי דלא פסקינן לגבי דיין דינא דגרמי:

עוד יש להתבונן כיון דכנראה כל הענין מה דקם דינא הוא רק מדרבנן כמבואר מדברי הרא"ש וכמו שכתב הש"ך (סקכ"ט) והגאון מוהרח"י ז"ל וא"כ לדידן דמספקינן אם קיי"ל כר"ש דהתקנה היה אף בלא נו"נ ביד שיתקיים הדין והדיין יהיה חייב לשלם או כר"ח דכ"ז שלא נו"נ ביד הדר דינא נימא דהוי ספק בתקנה והכלל הוא בכ"מ דהוי ספק בתקנה אזלינן בתר דין התורה ואף אם הוא להוציא כמבואר במהרי"ט ועיין מח"א דיני גב"ח (סי' א') א"כ כאן נמי נימא דהדר דינא ולאוקמי אדין תורה כיון דסוגיא דעלמא אזלי כאידך. ואולי כיון דאף מה דסוגיא דעלמא אזלי כאידך לאו בירור גמור הוא מה"ת לכן ל"ש בזה לאוקמי אד"ת וגם בהכרח צריך לחלק בענין זה דספק בתקנה דמצינו כ"פ דמהני תפיסה בספק בתקנה כמו בספק אם משיכה קונה וכה"ג בספק' דש"ס בדיני אגב והדבר צריך גדר ויבואר במ"א אי"ה:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה