אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן לב

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן לב

סימן לא

היכא דטעה הדיין ופסק להוציא ממון במקום שהוא תיקו בש"ס מביא הש"ך משם הנ"י דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר ועיין מ"ש ע"ז הש"ך ובתומים העלה דאם כבר גבה כיון דמהני תפיסת הבע"ד לא גרע מאם תפס מעצמו רק הדיין חייב לשלם ודלא כש"ך ובנתיבות תמה ע"ד דבתיקו או בפלוגתא דרבוותא דהדין הוא דכל מוחזק יכול לפטור א"ע בטענות קים לי מה"ת יגרע הדיין ולא יכול לומר קים לי כמו שפסקתי ועוד הא אף באינש דעלמא כשתפס מזה ונתן לזה להתפיס חבירו הוא ג"כ פטור כמו שכ' האו"ת בקונטרס ת"כ בתפיסה ע"י שליח. ודבריו תמוהין שם כתב התומים רק בפלוגתא דרבוותא וכ' דל"ה כתופס במקום שחב לאחרים כיון דהוי רק ספק דדלמא לא חב לאחרים ושם יכול הדיין להכריע לכך פטור אף התופס דאין מוציאין מספק אבל בתיקו שאי אפשר לשום אדם להכריע אחר שעלתה בש"ס בתיקו הוי כמו שפטור בבירור גמור וזה שהתפיסו הוי כמזיק ואף דהוי ספק דלמא כלפי שמיא גליא שזה חייב לשלם מ"מ כיון שלא נמסר לב"ד ושום ב"ד א"י לחייבו הוי כמזיק ממון וראיה לזה דהא מצינו אף במקום דחייב זה לחבירו בבירור בד"ש מ"מ כיון שבדיני אדם פטור אם אחד הכריחו לשלם דחייב לשלם מטעם מזיק דהא מבואר ב"ק (דף צ"ח) בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דהדין הוא דיכול לומר הרי שלך לפניך ואם בא אחר ושרפו דאליבא דר"ש חייב לשלם מטעם דדבר הגורם לממון כממון דמי וכן בב"ק (דף ע"א) בשור הנסקל וכן אף לדידן דעת רמב"ן מובא בש"ך (סי' שפ"ו) דחייב לשלם מצד דיני דגרמי ושם נראה דאף דהגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך ולא נחתינן לנכסיו לשלם דמי מעליא מטעם דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה מ"מ בדיני שמים חייב הגזלן לשלם דמים מעליא דהוי גרמא דגרם לו הפסד שיהי' נאסר וכבר כתבתי להוכיח כן בס' דברי חיים דיני נ"מ (סי' י"ב) וא"כ יאמר השורף מה אפסידתך במה ששרפתי החמץ ועי"ז אתה חייב לשלם להנגזל דמים מעליא הלא אף אם לא שרפתי והי' בעין חייב אתה לשלם דמים מעליא בד"ש ואני גרמתי לך שתהי' אדם כשר ותקיים חיובך אשר אתה חייב בדיני שמים אף אם היה בעין ובכל זה מחייבינן ליה לשלם הואיל דל"ה יכול להוציא ממנו בדיינין הוי כמו מזיק ממון חבירו ולדעת כמה פוסקים בכ"מ דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה וא"כ לא גרע מאם היה תופס ממנו ומסר ביד חבירו לצאת ידי חיובו בד"ש ואמאי חייב השורף לשלם אלא ודאי דמ"מ כיון שלא נמסר לב"ד ולא נחתינן לנכסיו דנין לזה כמזיק לו ממון מעליא ועיין ש"ס ב"ק (דף י"ב) הוה עובדא ואגבו עבדי מיתמי אמר להו ר"נ זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו אף דעכ"פ אף אם עבדי כמטלטלין ולא משתעבדי הא מ"מ מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ומ"מ דן להו ר"נ כמזיקים הואיל דלא נמסר לב"ד ה"נ כיון דמספיקא הדין הוא שלא נוציא ממון כשגרם לו זה היזק ונתחייב לשלם חייב לשלם לו מטעם מזיק ואף דיכול לומר דלמא כלפי שמיא גלי' דהדין הוא דאתה חייב לשלם ואף נחתינן לנכסיו מ"מ כיון דאנן לא ידעינן ולא נמסר לשום ב"ד שבעולם כיון דנשאר בתיקו דנין לזה שחייבו לשלם כדין מזיק:

ועוד ראיה מש"ס ב"ק (דף מ' ע"ב) דפריך בהא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד דשואל משלם חצי נזק נימא ליה אם תם הוה מודינא ומפטרינא ועיי"ש בתוס' וקשה הא דעת הראב"ד דבנזקי תם אף דמודה בקנס פטור מ"מ שניא משאר קנסא דקרנא אית ליה גביה וכל שתפס הניזק תו אין הודאתו של המזיק פוטרתו וכמבואר ברשב"א ב"ק (פ"ג) וכבר כתב המ"מ (פ"ט) מנ"מ שכן ג"כ דעת הרמב"ם והיינו דסובר הראב"ד דלעולם זיל שלים אמרינן ליה ובדתפס לא מפקינן מיני' והיינו דחייב לציד"ש אלא דהב"ד לא כייפין ליה ועיין קונטרס הספיקות (כלל ב') בזה א"כ אם שור תם ש"ח הזיק והודה שאין הב"ד יכולין לחייבו ובא אחר והתפיסו ממנו להניזק אם הדין הוא שהוא פטור לשלם א"כ איזה טענות יש להשואל דאי תם הוי מודינא ומיפטר ועכשיו שהוא מועד אני חייב לשלם לא יהיה אלא שגרם לו שישלם מה שחייב בד"ש ומהני תפיסה דלא מחייבינן ליה לזה לשלם מצד מזיק וה"נ דכוותיה יאמר כיון דע"י גרמתי גרמתי לך שתשלם אף מה שהיית מתחייב בד"ש והי' מהני תפיסה. א"ו דבאמת בתם בכה"ג אם גורם לו שיתחייב לשלם בב"ד דין מזיק יש לו כיון דהב"ד לא היו כופין אותו וה"נ בספיקא דדינא חייב לשלם כיון דמ"מ הב"ד לא היו כייפין ליה בשום אופן לשלם ואף בד"ש ל"ה חייב דין מזיק יש לו שע"י גרם לו שחייב לשלם מה של"ה מחויב בב"ד ואף בד"ש ואינו יכול לומר דלמא היית חייב לו דמ"מ כיון דלא נמסר לב"ד הוי כגורם לו להוציא ממנו ממון שלו. ועיין ש"ס ב"ק (דף קי"ז) בההוא שותא דהוו מנצו עלה ביה תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר כו' אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא וכן פסקינן בש"ע (סי' שפ"ח) שצריך שיסלק יד האנס הרי אף דשם הוי הדין כל דאלם גבר ואינו ברור ההיזק וגם זה טוען ברי שהוא דידיה ושלו מסר ליד האנס מ"מ כיון דהדין הי' כל דאלם גבר צריך שיחזור למקומו אף שאין ההיזק ברור ולכך לא מחייבינן ליה לשלם רק משמתינן ליה עד שיסלק יד האנס וק"ו היכא דגרם לו להוציא ממון מה שע"פ הדין לא היינו מוציאין מידו בשום אופן דחייב הדיין אף לשלם. וא"ל כיון שהדיין חייב לשלם יחזור הדין ויאמר להבע"ד שאינו יכול לתפוס לחוב אותו כמו (סי' נ"ח) דהתופס מן הנפקד אף שיש לו מגו מ"מ חייב להחזיר שלא יפסיד להנפקד שיצטרך לשלם להמפקיד דשם בא זה בגבולו לתפוס ממנו בשביל חוב של המפקיד שלא ברצונו משא"כ כאן הדיין גרם לעצמו שטעה וצוה שישלם לו זוכה זה מצד התפיס' והוא חייב לשלם לבע"ד. וגם שם כתבתי די"ל דזה דוקא היכא דתפס למשכון א"י לגרום בתפיסתו היזק להנפקד אבל בתפס מעות דהוי פרעון חוב י"ל דלא איכפת ליה להתופס בהפסידו של הנפקד ויבואר אי"ה במקומו וכאן אנו דנין כשכבר שילם בתורת חוב הנתבע לתובע דבלא"ה לעולם הדר דינא דפסקינן כדעת רמ"ה דדוקא אחר שבא לידו ונתקיים הדין אז קם דינא לכן אין להדיין לתבוע ממנו שיחזור והוא חייב לשלם כיון שטעה בד"מ:

אך כ"ז בתיקו אבל היכא דהוא פלוגתא דרבוותא דבזה יש לדיין להכריע בזה אם פסק לחייבו י"ל דפטור מלשלם דכיון דמהני תפיסה הוי כהתפיסו להתובע ופטור מטעם מזיק דיכול לומר קים לי שאתה היית חייב כיון דיש יכולת ביד הדיין להכריע ואף שזה לא הכריע בהכרעת הדעת עפ"י דת של תורה וכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים טעה בדין דהממע"ה והיה לו לפסוק כן ואינו יכול הדיין לומר אפסוק כמו שארצה ואם עשה כן ה"ז דין שקר כמו"ש הרא"ש פאד"מ מ"מ אם עבר ועשה דמהני תפיסתו ולא הדר הדין יכול הדיין לפטור את עצמו בטענת קים לי ועיין רא"ש שם שסיים אם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים ואח"כ נודע לו והוא לאו בר הכי הוא שיוכל להכריע או שא"י להכריע אם נראין דברי האחד לרוב חכמים ואיהו עבד כאידך היינו טעה בשקה"ד ואם אי אפשר לעמוד על הדבר אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק ומשמע מדברי הרא"ש דאין כאן טעות ומהני פסקו והדיין פטור מלשלם ואף דכ' מקודם דאי לאו בר הכי להכריע הוי דין שקר אם יאמר אפסק כמי שארצה היינו אם יודע מהמחלוקת אבל אם לא ידע אין כאן טעות ומה שפסק פסק ובכ"ז פטור מלשלם. ועיין ש"ך (סק"ח) ובנתיבות (סק"ה) דאם ידע ופסק להוציא הוי כטעה בדבר משנה ולכאורה מאי נ"מ דלא ידע גורם הפטור הא אף בידע אי עביד כחד מ"מ מאי דעביד עביד ופטור מלשלם והוא כ' דאם הי' יודע מהשני והיה טועה בכלל דפלוגתא דרבוותא דהממע"ה הוי בכלל טועה בדבר משנה וחייב ומה דלא ידע גורם הפטור הא אף בידע מ"מ אמאי חייב כיון דמהני תפיסתו וא"ח שוב גם הדיין יכול לומר קים לי כדעת המחייבת וכדין הורתי. ובאמת י"ל נ"מ בין אם ידע מדעה החולקת ללא ידע דהא באמת בכל אנפי הוי כטועה בדבר משנה אך אם לא ידע ממחלוקת הפוסקים ופסק להוציא כדיעה הזאת כ' הרא"ש דאין כאן טעות ומה שפסק פסק היינו דהוי תורת פסק ע"ז אף דבאמת הוה אמרינן הממע"ה מ"מ כיון שלא ידע אז חל שם פסק ב"ד ול"מ דלא מפקינן מיניה אלא אף אם תפס זה בהחזרה מוציאין מיד התופס כיון שזה זכה בתורת פס"ד ובכח ב"ד ל"מ תפיסה בהחזרה משא"כ אם ידע ופסק להוציא נגד הכלל דהיה לו לפסוק הממע"ה אף דאין מוציאין מידו דל"ג מאם היה תופס מעצמו מ"מ שוב מהני תפיסה בהחזרה וכבר ביארנו לעיל (סי' ד') דבספד"ד אף אם התופס בא לפני ב"ד מ"מ מהני תפיסה בהחזרה כיון דהב"ד מסלקין א"ע מזה ואין תורת ב"ד עליהן רק שיאמרו שאין בכחם להוציא ממנו אבל תפיסה בהחזרה מהני לעולם משא"כ אם לא ידע כלל מדיעה החולקת יש כח ב"ד על פסקם וקם דינא דל"מ תפיסה בהחזרה וזה כוונת הרא"ש דאי עביד כאידך וסוגיא דעלמא אזלא להיפך היינו טעה בשיקול הדעת וחייב לשלם לשיטתו וקם דינא ואם אי אפשר לעמוד ע"ד אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק ויש תורת פסק ע"ז ול"מ תפיסה בהחזרה כיון דלא ידע אז מדעת החולק ופסק כדין וזה נמי פירוש הסמ"ע בדברי הגה"מ והמרדכי כפי הבנתו דל"מ שקה"ד וכיון שלא ידע גורם קיום הדין דאם היה יודע ל"ה קיום להפ"ד רק מטעם תפיסה היה זוכה ומ"מ אף שהדיין פטור דיכול לומר קים לי מ"מ היה מהני תפיסה בהחזרה. וכן נמי עכ"פ תפיסה מן הדיין היה מהני להסוברים דבספיקא דדינא מהני תפיסה אבל כיון שלא ידע גורם הפטור לגמרי ושהדין יתקיים לגמרי שלא יהני תפיסתו בהחזר':

וראיתי במבי"ט (ח"א סי' ס"ב) שם מפרש דברי הרא"ש ואם אי אפשר לעמוד על דבר אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק היינו בענין שליכא פלוגתא רק אי אפשר לעמוד. עוד העלה שם היכא דפסק הדיין וליכא הוכחה להיפך רק רבים וגדולי' חולקים עליו אח"כ מצד הסברא הוי כמו ליכא למיקם אמילתא כיון דליכא ראיה לא מש"ס ולא מפוסקים אין כאן טעות ומה שנפסק נפסק ודומה להא דר"י בר"י סנהדרין (דף ל') באם אדם עשוי שלא להשביע את בניו דכ' רא"ש דל"ה טועה בשקה"ד דאין כח לר"ח להוכיח שטעה אלא מסברא ואין חילוק אם חד חולק עליו או רבים עיי"ש ובודאי דינו הוא רק אם כבר נתקיים הפסק שחייב לזכאי וכבר שלם או שזיכה את החייב אבל להוציא לא אמר כמו בעובדא דר"י בר"י דלא חייב ליורשים לשלם אידך פלגא. ובש"ך (ס"ק ט') כ' דאם אין כאן מחלוקת ואין הדין מפורש רק שבא מעשה לפניו והורה כך וכך וסוגיא דעלמא כאידך כגון שמוכח מסתמא דתלמודא או שנודע שהמנהג אינו כן או שנראה לרוב הדיינים להיפך זהו מקרי טועה בד"מ דלא מקרי טועה בשקה"ד אלא כשיש מחלוקת בדבר והיה הדבר שקול להכריע והוא טועה בשקה"ד אבל עתה כשאין מחלוקת ונתברר עתה הפכו ה"ז כטועה בד"מ. ולא אדע הא מעובדא דר' ישמעאל בר"י הנז' דדן מסברא לחייב ור"ח גדול ממנו כמו"ש מבי"ע שם והא ראיה דנתקבל הדין בלי חולק ועתה הטועה בזה הוי כטועה בדבר משנה כמבואר בש"ך (סי' פ"א) ובכ"ז לא אהדיר ר"ח העובדא ואמר כבר הורה זקן אף דשם אפשר אם הי' ר"י בר"י חי הי' חוזר בו בכ"ז לא דן אותו אף כטועה בשקה"ד הואיל דל"ה אז חולק בדבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש מכ"ש דלא נוכל לקרוא אותו כטועה בדבר משנה כיון שדן מצד הכרעת דעתו ושכלו ואינו מבואר להיפך וגם עכשיו אינו חוזר בדבר קם דינא אף אם רבים וגדולים חולקים עליו וכמו שכ' המבי"ט שם בפשיטות. וכן מבואר מדברי בעה"מ דכ' עכשיו אחר סתימת הש"ס מה שפסקו הגאונים מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס הוי כסוגין דעלמא והטועה ביה כטועה בשקה"ד וראב"ד ורא"ש חולקין דהוי כטועה בדבר משנה כיון שכבר הכריעו הדין אבל מ"מ מודים בדין שאין לו הכרע ולא נמצא מבורר בראיות ברורות להיכן נוטה לפסוק דאם פסק הדיין כהכרעת דעתו אף כי רבו הגדולים החולקים אח"כ מצד הסברא מ"מ כיון שאין הדבר מוכרע ודאי דל"ה כטועה בדבר משנה ולדעת המבי"ט אף כטועה בשקה"ד ל"ה ודברי הש"ך צ"ע ועיין תומים (ס"ק ט"ו):

ומ"ש הש"ך או שנודע שהמנהג אינו כן דהוי טעה בדבר משנה ונראה מדבריו דהוא בדבר שאין בו מחלוקת הפוסקים אבל בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים והיה הדבר שקול להכריע והוא בשקה"ד אף שהמנהג להיפך ממה שהכריע מ"מ הוי כטעה בשיקול הדעת ולשיטת הרא"ש קם דינא וחייב לשלם. אולם בתשוב' תשב"ץ (ח"ב סי' רע"ב דף נ"ה ע"א) כ' אי פליגי בתראי אי כהדדי נינהו אי הא דיינא אית לי' להכריע כחד מדעתיה יכול למיעבד כוותיה ואי לא שבקינן ממונא ברשותא דמריה ואי עבד כחד עביד ולא מהדרינן עובדא אלא היכא דקבילו עלייהו בההיא מתא למיעבד כחד מינייהו א"כ נהיגי למיעבד כל מילי כדעתיה דודאי לית לן למידן אלא כהאי סברא דקבילו עלייהו ואי לא עבד הכי הוי טועה ומהדרינן עובדא עכ"ל מבואר מדבריו דמנהג הוא כקבלו עלייהו כהך דעה למיזל בתריה והטועה מהדרינן עובדא דהוי כטועה בדבר משנה.

עוד ראיתי שם במבי"ט שיצא לדון בדבר חדש בדעת רי"ף ורמב"ם דסוברים במומחה וקבלו כשלא נו"נ ביד דהדר דינא וכ' וז"ל נראה דהוא דוקא ביחיד מומחה אבל בשלשה אפילו הדיוטות אפשר דקם דינא אפילו היכא דאפשר להחזיר כיון דעדיפי מיחיד מומחה דהודאה בפניהם הוי הודאה בב"ד והכופר ואח"כ באו עדי' הוחזק כפרן משא"כ בפני יחיד מומחה דל"ה ב"ד עכ"ל וקשה עליו א"כ למה החסיר הרי"ף בבא ששית לומר דבג' הדיוטות לעולם קם דינא אף באפשר להחזיר והב"י בבדק הבית הוכיח מזה שדינם כדין יחיד מומחה והרמ"א כ' כ"כ דדינם כיחיד מומחה ובש"ך (ס"ק ט"ו) כ' להרמב"ם כפי שיטתו ולהרא"ש כפי שיטתו והוא העלה דמה שעשו עשוי וישלמו מביתם וכ' שכן דעת הרי"ף ג"כ כמו שלמד הוא כן מדעת בעה"מ כיון דלא ביארו דג' הדיוטות משמע דאין חילוק ביניהם כלל ודלא כבדה"ב ובאמת דבריו תמוהין כמ"ש התומים בשלמא אם נאמר דשוין כמו מומחין כמ"ש הרא"ש דקם דינא וחייבין לשלם לשיטתו ולדברי הרי"ף שוין הם דבלא נו"נ ביד הדר דינא ורק בנו"נ ביד קם דינא א"ש דלא הביא הרי"ף בבא ששית כיון דחד דינא להו כמו יחיד מומחה אבל אם נאמר דנשתנו דינם ולעולם קם דינא וחייבין לשלם היה לו לרי"ף להביא. וכ"כ אם נאמר כמו שסבר המבי"ט דבג' הדיוטות לעולם קם דינא ואף פטורין לשלם דעדיפן מיחיד מומחה ודאי היה לו להרי"ף לבאר זה ודברי המבי"ט צ"ע:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה