אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן ל
אם טעה הדיין בדבר משנה אף מומחה ולא קבלו דלעולם חוזר מבואר בש"ע והוא לשון הרמב"ם אם אי אפשר להחזירו או שהאכילו לכלבים דפטור מלשלם דלא נתכוין להזיק והעלה הש"ך בנו"נ ביד חייב וכמו שכתב הרמב"ן מלחמות בדעת הרי"ף וכ"כ להדיא הרמב"ן הלכות בכורות דמזיק הוא וחייב והא דכתב הרמב"ן חולין (דף מ"ג) דאפילו נשא ונתן ביד פטור וכן כתב הרשב"א חולין שם כבר תמה ע"ז התשב"ץ בספר יבין שמועה דיני טריפות (פ"ד) וכתב ונראה כי מה שכתב בהלכות בכורות הוא דאחריתא ומהדורא בתרא עיי"ש וכן כתב הרמ"ה סנהדרין (דף ל"ג) דאי עבד מעשה בידים חייב מדין גזלן וכן משמע מכל דברי הראשונים ועיין בש"ך (אות ו' ס"ק ג') הביא דברי רמב"ן מלחמות שכ' הא דפ' א"ט ואמרו לי' לרבא דלישלם תורא דברי הרי"ף מתוקמא כשנו"נ ביד וכ' כלומר דס"ל לרמב"ן דההוא דרבא כטועה בשה"ד הוה ואינו מובן לכאורה הא לשיטתו (סק"ד) אף בטעה בד"מ בשנו"נ ביד חייב וכן הוכיח שם מדברי רמב"ן הנז':
והש"ך (ס"ק א' אות ד') כתב הטעם כיון דנו"נ ביד נכנס הוא תחתיו והו"ל הדיין כמו לוה דיליה ושוב אין לבע"ד שום דו"ד עם חבירו רק עם הדיין וזה שהלך למדה"י או הוציא המעות של הדיין הוציא והדיין מתחייב לבע"ד שנטל ממנו ועיין קצוה"ח שגמגם כיון דהש"ך לא אתי עלה מטעם מזיק רק דהוי כמו לוה ומנין לן לדון דין לוה או גזלן שוגג כמזיד ועיין נתיבות ומה שהשיב עליו הקצוה"ח בקונטרס משובב. אולם יפה כתב אאמ"ו ז"ל בד"ח (סי' ז') דל"ה כשוגג רק כפושע כמו שכ' תוס' סנהדרין (דף ל"ג) ד"ה שעירבן דכשנו"נ ביד יש לחייבו כמו מזיד דל"ה לישא וליתן ביד ומ"מ כנראה דעתו דמטעם מזיק חייב אולם ברמ"ה סנהדרין שם כתב בבבא דתריסר בטעה בדבר משנה דסובר דאף אם לית ליה לשלומי פטור הדיין אף לר"מ דל"ה רק גרמא וא"ד למראה דינר לשולחני דשם לא יכול שוב לתבוע מזה שקבלו משום דאמר ליה אייתי ראיה דהאי דינרא הוא דיהבי לך משא"כ בדיין כ"ע ידעי דהכי הוי וטעו ומ"מ כ' בנו"נ ביד דעבד מעשה בידים חייב מדין גזלן הרי מבואר דדן אותו מטעם פשיעתו כגזלן ועיין בש"מ סנהדרין שבסוף ס' חמרא וחיי (דף ל"ג) שהביא שיטת הסוברים דפטור אף בנו"נ ביד וכ' דל"ה מזיק גמור דהוי כמזיק ברשות כיון שבאו לפניו לדין או להוראה אעפ"י שמזיק ברשות חייב דוקא ברשות חכמים כגון בנר חנוכה אבל אלו כעין מזיק ברשות הניזק הוא ואין לחייבו מדינא דגרמי דאין דינו אלא בשכונתו להזיק ושיש פשיעת בע"ד עיי"ש וזה סברת הרשב"א והבעה"מ וסברו דאף אם עשה ברשות חכמים כמו בנר חנוכה דמ"מ חייב היינו כשלא עשה ברשות הניזק אבל כשבאו לפניו לדון הוי ברשות ניזק והוי כמו דמצוה לו להזיקו וכיון דלא נתכוין להזיק ושניהם שוין בפשיעה פטור ואאמ"ו ז"ל בד"ח שם כ' מהא דמבואר (סי' קכ"ו ס"ד) בטעה ואומר במעמד ג' שיתן לפלוני אעפ"י ששניהם מודים שטעו צריך הנפקד ליתן להמקבל והוא חוזר על הנותן מטעם גרמי וכ' האחרונים הטעם אעפ"י ששניהם טעו מ"מ כבר כתבו תוס' ב"ק (דף כ"ב) דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק לאחרי' משלא יהיה ניזוק וה"נ דכוותיה. אולם למ"ש המאירי דהוי כעין מזיק ברשות ובזה פטור כשיש פשיעת בע"ד יש לחלק משם דשם בא זה בגבולו ובטעותו צוה לו שיתן לפלוני מה שיש לו לכך אף שזה ג"כ פשע וסבר שיש לו אצלו מ"מ כיון שבא בגבולו שייך לומר יותר צריך ליזהר שלא יזיק משלא יוזק והחיוב על הנותן משא"כ בדיין כיון שבאו אצלו לדונם וטעה ולא נתכוין להזיק הוי כמזיק ברשות ממש כשפשע הבע"ד ג"כ. ומ"מ כ' די"א דבנו"נ ביד כיון דדינו אינו דין כמזיק בידים הוא ועיין תומים דמסיק דיכול הדיין לומר קים לי כרשב"א ואף שהוא נגד כל דברי הפוסקים מ"מ כיון דהרז"ה ורשב"א והמאירי הביאו כן בשם י"א יכול לומר קים לי:
ומה דכתב הש"ך ושוב אין לבע"ד שום דין ודברים עם חבירו אינו מובן לכאורה אמאי הא קיי"ל כר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלן רצה מזה גובה רצה מזה גובה וא"כ אמאי אינו יכול לתבוע מן הבע"ד. הן אמת דברמ"ה שם מפרש בר"ח דקאמר כאן שנו"נ ביד וז"ל בשלא נו"נ הדיין ביד דכיון דכי יהיב ליה בע"ד לחבריה אדעתי' דדיינא דחייבי' יהיב ליה דאי מדעתיה דידיה ל"ה יהיב ליה ול"מ מצי א"ל הב לי מאי דשקלית מינאי שלא כדין ולכך מחזירין וכשנשא ונתן הדיין ביד דהא לית' לבע"ד גבי בעל דיניה ול"מ דלא איהו יהיב ליה אלא דיינא הוא דיהיב ליה ודיינא נמי לית ליה גביה ול"מ וכי יהיב ליה אודי לי' דשפיר יהיב ליה הלכך מה שעשה עשה עכ"ל ולכאורה אינו מובן כיון דלדבריו ר"ח מוקי תרוויהו מתניתין הן בטעה בד"מ הן בטעה בשה"ד וגם אף בטעה בשיקול הדעת אם לא נו"נ ביד הדר דינא כיון דסוגיא דעלמא אזלי כאידך הוי הדין בטעות רק כיון דהדיין נו"נ ביד לית ליה לבע"ד גבי' בע"ד ול"מ ואמאי הא רמז"ג ורמז"ג גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים וקצת י"ל דהרמ"ה אזיל בשיטת בעל המאור ר"פ הגוזל ומאכיל דדוקא ובא אחר ואכלו אבל כשהאכילו לאחרים פטור האוכל דהוצאה דידיה הוא ועיי"ש בש"מ ב"ק דכן דעת הרמ"ה ג"כ דבלא ידע השני דגזל הוא פטור ועיי"ש ברשב"א ובמח"א דיני גזילה (סי' ו') ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' שס"א) ואף למ"ש שם היכא דהראשון לא ידע ול"ה ליה דין גזלן אז גם לדעת בעה"מ השני חייב מ"מ כאן כיון דהרמ"ה דן להראשון כדין גזלן וע"כ דהוי כמו פושע ממילא השני פטור כשאכלו אך מ"מ קשה הא תינח כשאין הדבר בעין ביד בעל דיניה או החליפין אבל אם הדבר בעין או אף התמורה מדוע לא יכול הבע"ד לגבות ממנה כיון דטעה ואף בשה"ד לדעת רמ"ה וכן דברי הש"ך אינם מובנים דדוקא באכלו דעת בעה"מ דא"י לילך על השני ואף בזה התוס' והרמב"ם חולקין אולם באם הממון הוא בעין או התמורה לכ"ע רמז"ג רמז"ג וצ"ע:
ואם הוא מומחה וקבלו פטור לעולם. ולדעת הרא"ש והטור כתב הסמ"ע והב"ח דאפילו שלשה מומחין וקבלו עלייהו חייבין לשלם. והא דפטור ר"ע לר"ט ואמר לו מומחה את וכל המומחה לרבים פטור הוא מטעם דהי' נקט רשות. והש"ך חולק ע"ז דמומחה וסמוך ודאי פטור. וראיתי בקיצור פסקי הרא"ש ר"פ אחד ד"מ וז"ל כל טעות שבדבר משנה חוזר אפילו שלשתן מומחין אפילו קבלוהו עליהן ונקוטי רשות מבי ריש גלותא ואי ליתיה לבע"ד אי איתיה ולית ליה לשלומי משלם איהו עכ"ל ומבואר כדעת הב"ח והסמ"ע אולם צ"ע להבין דבריו אם אין כאן ט"ס דהא בנקיטי רשות מבי ריש גלותא מבואר מדברי ר"ע לר"ט דלעולם פטור:
והא דפטור במומחה וקבלוהו מצינו שני טעמים חדא דהוי אונס הואיל דקבלוהו עליו וכמבואר ברא"ש דהו"ל כטבח אומן שקלקל דבחנם פטור דהו"ל אונס הקרוב לגניבה. ולכך העלה הש"ך דשלשה סמוכין אף שלא קבלוהו עליהן ודנו בכפיה מ"מ כיון דהם אנוסין עפ"י התורה שחיוב עליהן לדון פטורין אף אם נו"נ ביד אולם הנ"י כ' משם הרמב"ן דבנו"נ ביד אף שלשה סמוכין וטעו בד"מ ולית ליה לשלומי חייב דמזיק הוא. וכנראה אין זה דעת רמב"ן כפי אשר הביא הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין דבריו דהא דבעינן נקיט רשות הוא דוקא במומחה לרבים שאינו כשר מה"ת אבל הדיינין הכשרים מה"ת הן פטורין לשלם לעולם מה"ת לפי שאין למעלה מהן מכיון שהתורה עשאן דיינין ומבואר שם כמה פעמים דהכשרים מה"ת כמו ג' סמוכין ומומחין עדיף מנקיט רשות וכיון דנקיט רשות מבואר דפטור אף בנו"נ ביד לא יגרע שלשה סמוכין ממנו וכן נראה כיון דנקיט רשות מהני לפטרו מטעם הפקר ב"ד אף בנו"נ ביד ע"כ דכה"ג מצינו בג' סמוכין שהן דיינים הכשרים מה"ת דפטורין דאל"כ למה נפקיר ממון בחנם ועיין ש"מ ריש כתובו' דלא מצינו הפקר ב"ד הפקר היכא דלא פשע דמה"ת יפקירו ממונם ואם נאמר דדייני תורה ג' סמוכין פטורין אף בנו"נ ביד דהוי כאנוסים גם ע"ז שיכופו לקיים הדין שפיר תיקנו וכח לריש גלותא לתת רשות לדיין שידון בכפיה ושיכוף לשלם ויהי' פטור וניחא לכולם הך תקנתא שימצא דיינים אבל אם אך סמוכין יהיו חייבין מה"ד לשלם כשנו"נ ביד או שכפאו לקיים הפ"ד שזה הדין כמו נו"נ ביד כמ"ש בתומים ואז חייבין למה להו לריש גלותא להפקיר ממון בחנם ושיהיה פטור זה שנקיט רשות א"ו דמה"ד דייני תורה לעולם פטורין אף בנו"נ ביד ויש כח לריש גלותא לשויה כדיין של תורה:
ברם זה לי יותר משלשים שנה נתקשתי מהא דמבואר בטור יו"ד (סי' של"ו) משם רמב"ן בת"א ברופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה וכ' דרופא הוא כדיין המצווה לדון ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל ואם טעה ונודע לב"ד שטעה אף דבדיין אם דן ברשות ב"ד פטור ברופא ג"כ בדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור בדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים וכן אמרו בתוספתא רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים וכתב ומ"מ בלא הודע שלו א"ח כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים עיי"ש עכ"פ מבואר דבד"ש רופא חייב ואמאי כיון דהוי אנוס גמור והא ודאי מוכח מתנחומין של ר"ע שניחם לר"ט שאמר הלכה חמורך טרפון וא"ל פטור אתה דמומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ע"כ דאף בד"ש ג"כ פטור דאל"כ הוי תנחומין של הבל דודאי ר"ט הי' רוצה לשלם בד"ש ובפרט להמבואר בש"מ ב"ק ר"פ הכונס דכל מזיק שחייב בד"ש פסול לעדות עד דמשלם ההיזק ודאי חס לר"ט דלא יבקש לצאת ידי חובתו בד"ש א"ו כיון דמומחה פטור הוא אף בד"ש ובפרט למ"ש הרי"ף דפטור מטעם אנוס דאל"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם א"כ מומחה ג"כ לא ירצה לעשות דיין כיון דאם יטעה יהיה עכ"פ חייב בד"ש א"ו דפטור לגמרי וכן משמע מדברי רמב"ן בת"א הנז' דכתב שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים ואמאי ברופא יתחייב בד"ש אלא ע"כ צריך לומר דאיירי ברופא שעשה הרפואה בעצמו ובידים והוי כמו בדיין אם נו"נ ביד ולכך חייב בדיני שמים א"כ מוכח עכ"פ דבנו"נ חייב ואמאי כתב הטור דפטור וכן מבואר להדיא בדברי רמ"ה סנהדרין דבטעה בד"מ בשלשה סמוכין אע"ג דלא קבלינהו עליה פטורין ולמה ברופא גולה ע"י:
והא לא קשה לדעת תוס' ורא"ש דסוגיא סנהדרין דפריך רב המנונא לר"ש דלימא ליה ר"ע לר"ט טועה בדבר משנה חוזר כיון דאלו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת הוא אליבא דרבנן דלא דנו דינא דגרמי אבל לר"מ דדן דינא דגרמי חייב ולא פריך כלל והוצרך ר"ע לומר פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור מלשלם. נאמר אף לרבנן דלא דנו דיני דגרמי מ"מ בד"ש מודים דחייב בכל גרם היזק א"כ מאי פריך הא שפיר הוצרך לומר מטעם דכל המומחה לרבים פטור מלשלם היינו אף בד"ש ואם היה אומר לו דאלו הואי פרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת עדיין ל"ה ר"ט יצא בפטור בד"ש. די"ל להמבואר במהרי"ט (ח"א סי' צ"ה) דכל הנך דמבואר ר"פ הכונס דפטורין מדיני אדם וחייבין בד"ש היינו דוקא אם כוונתו היה להזיק ולא בשוגג ואף דבנזקי אדם לא חלקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכוין ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם אבל בדבר דאפילו במזיד פטור בדיני אדם לא מחייבין ליה בדיני שמים אלא לפי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ד' אבל לא ענש על השוגג עיי"ש וע"כ הא דרופא חייב בדיני שמים אף דאין כוונתו להזיק הוא בשביל דעשה מעשה בידים וא"כ כיון דר"ט לא האכילו בידים לכלבים ולא נו"נ ביד רק ע"פ שפיר פטור אף בד"ש לרבנן דלא דנו דינא דגרמי אף אם ל"ה מומחה הי' פטור ושפיר פריך רב המנונא והוצרך לומר חדא ועוד:
ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה בדברי תוס' גיטין (דף נ"ג) דהקשה ר' אפרים בטימא את הטהור אמאי ישלם מביתו הא שוגג הוי וכתבו מאן דמוקי כר"מ ניחא דקניס שוגג אטו מזיד אבל למאן דמוקי כרבנן ובנגע שרץ קשה ותירצו דהוי כמו מזיד דמה לו לטמא כדי להחזיק דבריו וקשה דא"כ לרבנן בלא נו"נ ביד אף אם קם דינא פטור דהוי שוגג ומה מפחיד ר"ט והש"ס קאמר אא"ב קם דינא היינו דקא מפחיד ר"ט אלא אי אמרת חוזר אלו הוי קמן הדר השתא נמי לאו כלום וכ' דסוגי' אזל' לרבנן דלר"מ חייב ול"א אלו הוי קמן הוי הדר וע"כ דאיירי בלא נו"נ ביד כמו"ש תוס' סנהדרין דאל"כ טובא עביד ובקם דינא הדיבור הוא כמעשה ויקשה מ"מ הא ר"ט ל"ה רק שוגג ובשוגג לא יהא רק כמטמא בידים דפטור דהוי היזק שאינו ניכר וא"ל דס"ל כרבנן דלא דייני דיני דגרמי ובהא דקנסינן שוגג אטו מזיד ס"ל כר"מ נימא דס"ל לגמרי כר"מ וכן ראיתי בחיבור אחד על הסוגיא דשקה"ד דעמד ע"ז ונשאר בצ"ע. ולמ"ש אתי שפיר ול"ק כלל דודאי ר"ט היה רוצה לצאת ידי שמים כנ"ל וע"ז אמר הלכה חמורך ואף דהוי שוגג בהזיק שאינו ניכר מ"מ לציד"ש חייב לשלם אם נאמר קם דינא אבל אם הדר דינא ואילו הוי קמן הוי הדר בזה כיון דס"ל כרבנן דלא דייני דד"ג פטור אף בד"ש מטעם דל"ה כוונתו להזיק וכמו שכתב מהרי"ט אבל אם קם דינא ודיבורו הוי כמזיק בידים בזה אף דהוי בשוגג מ"מ חייב בד"ש כיון דבמזיד חייב מדינא. ושפיר פטרו ר"ע מטעם דאלו הוי קמן הוי הדר וס"ל כרבנן דלא דייני דינא דגרמי ובאין כוונתו להזיק דהוי שוגג פטור אף בדיני שמים ועוד דמומחה הוא ובמומחה פטור אף בד"ש כנ"ל:
הדרן לדברינו כנראה דרופא איירי דעשה בידים ולכך חייב בדיני שמים וי"ל דבדיין ג"כ עכ"פ בנו"נ ביד דהוי כפושע דמה לו להיות נו"נ ביד להחזיק דינו אפשר דחייב בד"ש. אולם מדברי הרמ"ה והטור נראה דבדיין אף בד"ש פטור. ולכאורה י"ל דהא הפוסקים מדמין דיין שטעה לטבח אומן שקלקל דפטור ושם בשכר חייב וכבר כ' הקצוה"ח דעכשיו כיון שנשתרבב המנהג בחו"ל דהדיינין מקבלין שכירתם על כל פס"ד והוי כמו טבח אומן שקלקל דבשכר חייב כן נמי חייבין לשלם וא"כ י"ל דשם ברופא אומן ודאי איירי שריפא בשכר דאסיא דמגן מגן שוי' ולכך חייב וגולה ע"י ומ"מ בדיני אדם א"ח וי"ל אף דמה"ד היה ראוי לחייבו אף בדיני אדם פטרו חכמים בדיני אדם בשוגג אף דאדם מועד לעולם דאם נחייבנו אתי לאמנועי מלרפאות. וכן מבואר תוספתא מס' גיטין (פ' ג') רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם הרי דמה"ד הי' לנו לחייבו אף בדיני אדם מטעם אדם מועד לעולם ואיירי ברופא אומן היינו שעושה מעשה בעצמו כמו הקזה או לחתוך בשר רע וכדומה מה שעושה בידים דומיא מה שכ' שם המחתך את העובר במעי האשה ברשות ב"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב. או מטעם שמסתמא איירי בשכר לכך היה ראוי לחייבו אף בשוגג אף שהוא אומן ומומחה מ"מ פטור מפני תיקון העולם. וכן תוספתא דב"ק המובא ברמב"ן הנ"ל הוא ג"כ כשעושה בידים לרפאות וטעה והזיק וגם שמקבל שכר. והא דאיתא שם בתוספתא דבהרג ה"ז גולה קשה לכאורה שהרי מצוה לרפאות ולמה יגרע מהרב הרודה את תלמידו ואב המכה את בנו ושליח ב"ד שאין גולין משום דעסקו במצוה וצריך לומר דזה גרע והוי כמו פושע שא"צ לעשות באופן זה. שוב מצאתי בתשב"ץ (ח"ג סי' פ"ב) דעמד ע"ז וכתב ואיכא לאפלוגי בינייהו כדמוכח התם. ועיי"ש עוד בדבריו וראיתי שם שכתב כי פירוש רופא אומן שרופא החבורות במלאכת היד ששגגתו וזדונו הוא חבלה ורציחה בברזל שהעידה התורה שאפילו מחט א"צ אומד ולשון אומן הוא המחתך בברזל כמו המל שנקרא אומן אבל רופא חולים במשקה ובמשלשלים ובמרקחת ובמרחצאות והנחות אינו נקרא רופא אומן אלא רופא סתם ואינו בכלל זה שאינו בא לידי חבלה להתחייב בנזקין ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוין לרפאות ולא נתכוין להזיק פטור הוא אף מד"ש שאין לו אלא מה שעיניו רואות. עיי"ש א"ש נמי מה דבדיין פטור אף בד"ש ואף בנו"נ ביד דרק בהחבלה ממש בברזל חייב. אולם לא אבין מה לי אם חבל בו ע"י ברזל או ע"י תחבושת ורפואה אחרת והוסיף מכאוב על מכאובו וכן בטוש"ע יו"ד (סי' של"ו) לא דייקי לכתוב רופא אומן רק סתם שריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק דחייב בדיני שמים ומשמע בכל עניני רפואות לאו דוקא בחבורה בברזל דאין סברא לחלק. ולמ"ש איירי דוקא בריפא בשכר דאז חייב כמו טבח אומן שקלקל ובדיין נמי בשכר חייב וכנראה מדברי הקצוה"ח דבדיין בשכר חייב אף בדיני אדם כמו טבח. וע"כ הא דברופא פטור בדיני אדם הוא משום תיקון עולם שמצינו בזה תקנה בתוספתא דגיטין הנז':
אך הא דפשיטא לי' לקצוה"ח דבשכר חייב הדיין לשלם כמו טבח אומן בשכר יש לשדות בו נרגא א"כ כל דיין הדן דינו עושה ג"כ מצוה ופטור מן פרוטה דר' יוסף נימא ג"כ דהוי בשכר ויתחייב לשלם כמו אם מקבל שכר. וראיתי בנתיבות שכתב כן בדעת הסמ"ע דכתב בדעת הטור ורא"ש דאף במומחה וקבלו ואי אפשר להחזיר חייב בטעה בד"מ דהטעם כיון דבשכר חייב ול"ה כאנוס ע"כ א"כ כל דיין הוי כמו בשכר מטעם פרוטה דר"י מה שא"כ בטעה בשיקול הדעת יכול לומר יפה דנתי. אולם דבריו תמוהין חדא דכנראה כל הפוסקים חולקין על הת"ד דכיון דסוגיא דעלמא אזלי כאידך א"י לומר יפה דנתי כמבואר בקונטרס הגאון רח"י ז"ל וגם אם הדיין ירא שמים ויודע אח"כ שטעה בשיקול הדעת למה פטור כשהוא מומחה וקבלו. ועוד הא דעת הסמ"ע בשיטת הרא"ש דאינו פוסק כר' יוסף דשומר אבידה הוי ש"ש רק כרבה וכמבואר בדרישה (סי' ע"ב ס"ק ד') דכן הוא הסכמת הרא"ש. ועוד י"ל כיון דאיתברר דטעה בפרט בדבר משנה א"כ ל"ה כעוסק במצוה וכה"ג כ' המעדני יו"ט מס' ב"ק דכשניבלה ושחט בחנם דפטור ול"ה כש"ש בשביל שכר הברכה משום כיון דנתברר דניבלה הוי עוד ברכה לבטלה ועיין קצוה"ח (ס' ש"ו) ובדברי חיים דיני שומרים (סי' י"ט) ומ"ש שם בהגהותי. גם הנתיבות סותר לד' עצמו שהעלה (סי' ע"ב) דלפטור מפרוטה דר"י מטעם עוסק במצוה הוא רק כשמוטל עליו בחיוב כמו השבת אבידה אבל גבאי צדקה לא ע"ש (ס"ק י"ט) א"כ דיין ג"כ אם יש עוד דוגמתו הכי מוטל עליו החיוב החיוב על הקהל למנות דיינים. ובאמת כבר השגתי עד שם בהגהותי בד"ח ובח"ר או"ח (סי' י"ג אות ג') מדברי תוספו' שבועות (דף מ"ב) גם כתבתי במ"א לדון בהא דשומר אבידה דקאמר בש"ס ב"ק (דף נ"ו) דהוי ש"ש בההיא הנאה דל"ב למיתבי לי' ריפתא לעניי איכא דמפרשי הכי ר"י אמר כש"ש דמי כיון דרחמנ' שעבדיה בע"כ כש"ש דמי והקשה הים של שלמה שם הא בכ"מ קיי"ל כלשון אחרון ולאיכא דמפרשי אף ר"י לא חש להך פרוטה ול"נ ש"ש בשביל הך פרוטה וכתבתי די"ל דהך איכא דמפרשי לא חלקו על לשון הראשון דהוי ש"ש בשביל הנאה דמרויח פרוטה רק אף דמרויח מאן שם לו לש"ש הא כל שומרין כתבו תוס' כתובות (דף נ"ו) דהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם דהשומר מחייב א"ע כל אחד כדינו ותינח היכא דמתרצה לקבל עליו החיוב שמירה אבל בשומר אבידה הא בע"כ מחויב לקיים מצות השבת אבידה ואי להתעלם ממנה רק ליקח האבידה לתוך ביתו ואינו מגלה דעתו שמתרצה להיות כש"ש בשביל הך הנאה דל"ב למיתב ריפתא לעני ומי יאמר דניחא ליה שבשביל הרוחה הזאת יתחייב כדין ש"ש ע"ז אמרו כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ שיקח לביתו וישמור האבידה כש"ש דמי וזה ג"כ בחיוב התורה הואיל שאין הבעלים כאן שישמרנו המוצא כמו ש"ש ושכר מקבל הנאת פרדר"י. א"כ י"ל דבדיין לש זה כיון דלא גלי דעתו שיחפוץ להתחייב להיות כש"ש בשביל הנאות פרדר"י כ"ז שאינו מקבל שכר ביחוד:
גם בגוף הדין כשמקבל שכר על פס"ד דיהי' חייב כמו טבח אומן שקלקל דחייב בשכר יש לדון למ"ש בש"מ ב"ק (דף צ"ט) משם רמ"ה כיון דקאמר בש"ס דהוי כנושא שכר חיובו הוא בשכר מטעם שמירה וצריך שיעשה קנין משיכה או הגבהה או שיקדים לו דינר ואם משיך או הגביה ע"מ ליטול שכר קיימ' ברשותיה לנטורי' לכל מילי עיי"ש ומבואר דאם לא מקדים לו שכר כ"ז שלא עשה קנין משיכה או הגבהה פטור אף אם מבטיח לו שכר אח"כ כיון דכל ענין שחייב בשכר הוא כמו ש"ש וא"כ בדיין אם לא נו"נ ביד אף שקבל שכר על פסקו מ"מ לא עשה שום קנין על השמירה ופטור כמו מומחה דפטור בחנם. ובאמת מדברי הראשונים דכתבו דלכך בשכר חייב כיון דל"ה רק קרוב לאונס ולכך נותן לו שכר כי היכא דלידוק טפי וע"ש ברשב"א ב"ק ובמ"מ (פ'"י) הלכות שכירות הביא דעתו דדוקא בטבח חייב בשכר ולא שולחני ועיין ש"ך (סי' ש"ו ס"ק י"א) ואף דבש"ע פסק שם לחייבו בשכר וי"ל דהוי מטעם מזיק. גם י"ל אף אם החיוב הוא מטעם שומר בטבח מ"מ לא בעינן דוקא שיעש' קנין משיכה כמו שאר שומרין דכל ענין משיכה בשומרין הוא מטעם התחלות מלאכה וכמו שכתב הנ"י פ' השואל משם הרמב"ן א"כ כשמתחיל לשחוט ראוי שיתחייב אם קלקל דהוי כמתחיל בשמירה וזה א"ש בטבח ולכך ל"מ להפוסקים שחלקו בין אם עשה קנין או לא דהתחלת המלאכה הוי כהתחיל בשמירה משא"כ בדיין שדן וטעה בזה י"ל דלא שייך בזה ענין שמירה כמובן ואף בהתחיל לישא וליתן בדיניהם ופסק וטעה י"ל דל"ש לחלק לבין בחנם או בשכר רק בנו"נ ביד חייב מטעם מזיק ועיין ביש"ש פ' הגוזל בתרא דאנוס רחמנא פטריה ולא מחייבינן אלא בנו"נ ביד משום דזכה ביה בהגבהתו והוי שלו לענין אחריות ושם הוא כמכוין להזיק דהוא רק באונס ובלא מתכוין כלל י"ל דל"ה שלו לענין אחריות:
וקצת יש להוכיח כן דאף בשכר פטור הדיין מדכ' הרמ"א (ס"ג) בזה"ז שמכריחין הקהל הדיינים שיהיו דייני' בע"כ לא ישלמו אפילו טעו ומסתמא איירי דנותנים להם שכר מקופת הקהל לפרנסתם וכמבואר (סי' ט' ס"ג) ואפי"ה פטורין לשלם ואולי יש לחלק בין אם נקצב להם שכר בכללות למקבל שכר בפרטות ע"ד הבא לפניו די"ל בזה חייב דצריך למידק ביותר וכמו בטבח אומן שקלקל ושולחני ומ"מ יש לדון דהדיין יכול לומר קים לי שלא להוציא ממנו כיון דדעת היש"ש ומהריב"ל שהביא הש"ך (סי' ש"ו ס"ק י"א) השולחני אם הוא מומחה פטור אף בקבל שכר וק"ו בדיין דשגיאות וטעות שכיחא הרבה בפרט בשיקול הדעת די"ל דהוי כאונס אולם הכל לפי הענין במה טעה אם נראה שיגע א"ע כפי יכולתו וידיעתו ובכ"ז טעה בדבר שיש מקום לטעות בזה י"ל דהוי כאונס אבל אם הטעות הוא בדבר הנרא' שלא שם עיניו כראוי ול"ה מתון בדבר כפי הצורך בזה י"ל דחייב בקבל שכר:
והנה הרמ"א שם כתב מ"מ יש להם לחזור אם טעו ואם א"ר לחזור צריכין לשלם וראיתי בשע"מ (ס"ק י"ב) שחקר בזה אם נודע להם שטעו ולא חזרו אם חייבין לשלם היכא דקודם לכן לא שילם הבע"ד כדיין דבזה לרוב הפוסקים הסוברים דל"א קם דינא עד ששילם א"כ גרמו בזה היזק במה דלא הודיעו שטעו או די"ל כיון דמתחילה היו אנוסים במה שטעו אף דאח"כ נודע להם שטעו וא"ח בהם מ"מ פטורין לשלם דל"ה רק כמונע להציל חבירו מהפסד דפטור מלשלם דלאו כלום עביד וכמו כובש עדותו דפטור מלשלם מדיני אדם עי"ש שהניח בצ"ע. ולע"ד נראה דהיכא דמזיק לחבירו באונס והי' תחילתו באונס וסופו בפשיעה חייב לשלם. ודומה להא דמבואר ב"ק (דף ק"ח) בנגנב מן השומר באונס והוכר הגנב דהשומר חייב לעשות דין עם הגנב ועיי"ש בש"מ משם הרשב"א דלטרוח ולדון עם הגנב חייב דסופו כתחלתו מה תחילתו אלו ידע והכיר בה בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו להציל ואם לא עשה כן חשבינן כפושע והלכך סופו נמי כשהוכר הגנב אפילו שו"ח יטרח וידון עם הגנב ויציל מידו ובלשון הרמ"ה שם כתב דכל היכא דיכול לעשות דין עם הגנב כמאן דלא נאנסה דמיא ואם לא עשה עמו דין הו"ל כפשיע' ואף שו"ח חייב וה"נ דכוותיה כיון דכל הפטור הוא בשביל שהזיק באונס וכשסר האונס אמרינן סופו כתחילתו ובתחילתו כשל"ה אונס חייב כן נמי כ"ז דלא נגמר ההיזק ובפשיעתו אח"כ נגמר חייב לשלם ואף די"ל דשם הוא מטעם שומר דחייב א"ע ז"א דלענין שלא להזיק לחבירו חייבו התורה אונס כרצון רק באונס גמור פטור אבל בכל דבר דהוי ליה להזהר ולדקדק נעשה כשומר על גופו וכמו שומר שקבל ט"ע לשמור כן חייבו התורה להזהר ולדקדק שלא יזיק לחבירו כל שאינו אונס גמור וממילא נמי אף במקום דהוא ונס גמור מ"מ כשנסתלק האונס ובידו שלא יגמור ההיזק אמרינן סופו כתחילתו וכיון דגמר ההיזק הוא בפשיעתו חייב לשלם וה"נ בדיינים שטעו אף דפטורין מטעם דהוי כאונס גמור מ"מ כיון דהוא רק מטעם דלבי' אנסו ואם היה יודע בשעת מעשה שפסק דטועה הוא הוי כמזיק בדבורו וכששילם אח"כ נגמר ההיזק למפרע וחייב לשלם ממילא נמי אף דטעו בשעת הפסק דין מ"מ לא נגמר ההיזק עדיין עד שישלם א"כ דוקא כשלא נודע בנתיים דטעו ונעשה הכל באונס אבל אם נתברר להם דטעו ולא הודיעו להבע"ד שחוזרים מן דינם ובפשיעתם נגמר ההיזק ששילם להותבע ודאי נראה דחייבין לשלם:
אך כ"ז דחייב לאטרוחי ולומר לבע"ד דחוזר מפסקו ואם אינו עושה כן והבע"ד שילם לאחר שהודה וידע בעצמו הדיין בזה חייב לשלם אבל אם הבע"ד אינם לפנינו יש לדון אם מחויב הדיין להוציא הוצאות ללכת אחריהם ולהודיע שחוזר הוא מהוראתו די"ל אף דתחילתו באונס וסופו בפשיעה חייב דהוי כמו שהיה מתחילה בפשיעה כיון דעדיין לא נגמר ההיזק מ"מ כיון דפטור על ההתחל' רק בשביל מה שאינו חוזר אינו מחויב להוציא ממון מכיסו ולחזור אחריהבע"ד להגיד להם ולענין זה הוי כשו"ח שיכול לקדם ברועים ובמקלו' דא"ח רק כשיכול לקדם בחנם אבל לא בשכר. כן נמי בזה אף דהוא גרם לזה מ"מ כיון דהוי כאונס מתחילה אף דלבסוף כשנודע לו שטעה חייב לחזור ואם אינו חוזר חייב לשלם כיון דנגמר ההיזק בפשיעתו מ"מ להוציא הוצאות אינו חייב. ובש"מ שם הביא מדברי תוס' ע"ז (דף נ"ח) בהא דר"ל איקלע לבצרה חזא ישראל דקאכלי פרי דלא מעשרי ואסר להו מיא דסגדי להו עכו"ם ושתו ישראל ואסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה כו' וכ' תוס' דאין לפרש שלא תפסיד בגדיך בשביל הוראתיך שבשביל שטעית תצטרך לשלם דהוא דוקא בנו"נ ביד ועוד דהא ר"ל מומחה לב"ד הוה ופטור מלשלם. וע"כ צ"ל אף דלא קבלוהו עלייהו מ"מ כיון דע"י טעותו היה מוכרח לאסור להם לאפרושי מאיסורא א"צ קבלה ויקשה הא כיון דנודע לו טעותו חייב להתיר להם וכשאינו מודיע נעשה ההיזק בפשיעתו ויתחייב לשלם. ולמ"ש אתי שפיר דמ"מ כיון דהוי תחילתו באונס אף דסופו בפשיעה כשאינו מודיע להם מ"מ אינו חייב להוציא הוצאות ע"ז כשאינם לפניו וא"ח רק לטרוח ולהודיע להם לכך שלא תשהא אפילו לנוח מטורח הדרך להתיר להם הואיל דהוא טעה בהוראתו לאסור דבר המותר אבל לענין תשלומין פטור אף דר"ל סובר כר"מ דדן דיני דגרמי כמבואר ב"ק (דף ק') מ"מ כיון דמתחילה היה אנוס בדבר א"ח לטרוח כ"כ ולהוציא ממון בהוצאות כנ"ל אבל אם הבע"ד לפניו ויכול לחזור אם אינו חוזר ודאי נר' דחייב לשלם דהוי סופו בפשיעה. ועוד י"ל דשם כיון דהוי כטועה בדבר משנה י"ל דוק' היכא דקבלו עליהם וכמו במראה דינר לשולחני דדעת הרי"ף דצריך שיאמר לו עליה דידך קסמיכנא ואז חייב מדיני דגרמי מה שא"כ בהך דר"ל דלא קבלו עלייהו וגם היה דבר שהוחזק אצלם להיתר מעיקרא ועד שבא ר"ל ואיקלע להם ואסר להו והוא טעה בד"מ יכול לומר לא היתי יודע שיסמכו עלי וכיון דמתחילה היה אנוס בטעותו אף כשנודע לו אם אינו מטריח עצמו לחזור אחריהם ולהתיר א"ח לשלם כיון דלעולם הדר דינא א"ח מטעם דינא דגרמי כשלא האכיל בידים אף לשיטת תוס' בכה"ג: