אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן כט

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן כט

סימן כח

בש"ע (סי' כ"ג) כ"ז שבע"ד עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו א"נ כו' אבל ב' נאמנים לעולם אפילו אם יש ב' עדים המכחישין אותם. ונראה מדברי הר"ן קידושין דהוא רק תקנתא דרבנן שיהי' נאמן דומיא דכ' בברייתא דנאמנת חיה לומר זה כהן שהוא משום דעפ"י הרוב אי אפשר בלא"ה ה"נ בדיין ובריב"ש (סי' ת"ז) כ' דכ"ז שבע"ד לפניו חכמים האמינוהו כב' דומיא דבעל המקח ועיין סמ"ע (סי' רכ"ב) ומשמעות דברי הראשונים דהוא רק מדרבנן מתקנתם וכן מבואר בחידושי רשב"א קידושין הא דנאמן בעל המקח הוא תקנות חכמים כעין נאמן הדיין ונאמנת של חיה אך אם כן נאמר כמו בחיה אם קרא עליו ערער אף בע"א א"נ וכ' שם הר"ן הטעם דל"א כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שנים דזה ל"א רק בדבר שראוי להאמין בו ע"א במלתא דעביד' לאגלויי משא"כ בחיה דא"נ רק מפני שעפ"י הרוב אי אפשר בלא"ה לכך מהני הכחשת ע"א אף אחר שהעידה א"כ נימא בדיין ג"כ אם עד אחד מכחיש אותו שלא יהיה נאמן ולא כן נראה דהא בב' דיינים אפילו אם ב' עדים מכחישים אותם נאמנים הדיינים משום דהם מדייקים ביותר וכ"כ בדיין א' אם אחד מכחישו נאמן הדיין משום דרמיא עליו למדכר:

ובאמת הא דב' דיינים נאמנים לעולם אפילו אם ב' מכחישין ועיין ש"ך (ס"ק ח') משם מהריב"ל ז"ל דבב' נאמני' לעולם וא"צ אפילו לחזור ולדין היכא דל"ה שודא דדייני והש"ך חולק וחוכך לומר דבאפשר למהדר ולדיינינהו ל"ש נאמנות כלל והמעיין תשובת הרא"ש (כלל נ"ו סי' ו') יראה דאף בדין דאפשר למיהדר ולדייני' ג"כ נאמנים וכן הכריע התומים. ויש להבין מנין לי' להרא"ש עיקר הדין דבב' אין דנין כשני כתי עדים המכחישין זה את זה רק דתלינן הטעות בהעדים משום דהדיינים רמו אנפשייהו ומדכרי טפי מן העדים אם נאמר דכל נאמנות דיין אחד הוא רק מתקנתא דרבנן מניין לומר דיהיה מהני הסברא דרמו אנפשייהו ומדכרי לגבי ב' עדים המכחישים אותו ואומרים שפסקו להיפך א"ו משמע ליה להרא"ש דסברא הזאת הוא סברא מה"ת ודיין א' אף אם מכחיש אותו הבע"ד ואף ע"א עמו נאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדין לפניו יותר כ"כ בתרי נאמנים לעולם אף נגד תרי המכחישים. וקצת נראה מדברי ספר ראב"ן (דף קל"ו) דבב' דיינים אין להם נאמנות יותר מב' עדים דכ' וכשנפטרו מלפניו אינו דיין עליהם אלא עד הוא וא"נ אבל אם היו שני הדיינין היו נאמנים אפילו נפטרו מלפניהם שהם אינם דיינים עדים הם דלא גריעי מעדים אחרים ויגיד עליו ריעו נאמן בעל המקח כו' עיי"ש עוד בדבריו ומדכ' כשנפטרו מלפניהם דל"ה רק עדים משמע דאם אחרים מכחישים הוו כתרי ותרי ועוד הביא שם יש מפרשין הא דא"נ משנפטרין מלפניו משום דמילתא דלא רמיא עלי' הוא ולא מידכר וכ' ולא היא דאף במלתא דלא רמיא דכיר עד ס' שנין ומילתא דרמיא דכיר טפי ועוד מילתא דרמיא הוא דמה שהוא עושה משום אל לבו וזוכר וכן בעל מקח משיצא מידו אינו אלא כאיש אחר שהוא עד וכן שליש כיון שיצא השלישית מידו אינו אלא כעד בעלמא מכל דבריו נראה דחתר רק להשיב על היש מפרשין הרוצים לעקור מן הדיינים כשאין בע"ד עומדין לפניו תורת עדות אבל להעדיף כחם משום דהם זוכרין ביותר ולתלות הטעות בשני עדים המכחישין לב' דיינים לא עלה ע"ד ועיין תשובת ריב"ש (סי' ת"ד) דהרבה ג"כ בראיות דב' דיינים לא גריעי מעדים דעלמא ואף שכ' ואדרבה עדיפי מנייהו דדייקי טפי מ"מ העמיד עיקר ראיותיו דלא גריעי אבל לא דעדיפי אף במקום הכחשות ב' עדים כנראה שם דלא עלה על דעתו רק להאמינם כמו שאר עדים גם נ"מ אף אם אין שנים מכחישן אם נאמר דא"נ רק מתורת עדות צריכין להעיד בפני ב"ד של שלשה שיקבלו עדותן וגם שיהיו כשרים להעיד ולא בקרובי' דודאי הא דנאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדים לפניו א"צ להעיד בתורת עדות כיון דבלא"ה חד א"נ ועפ"י ב' עדים יקום דבר כתיב ואכז"ל ראו להאמינו מטעם דמידק דייק ולאו תורת עדות עליו וא"צ להגיד בפני ב"ד וגם מסתימת הפוסקים דכל דיין שקבלו עליהן הבע"ד לדון בפניו אף אם הוא קרוב או פסול לעדות מ"מ כיון שקבלו עליהם לדיין ביניהם מהני הקבלה ונקרא שם דיין ונאמן בזמן שבע"ד עומדים לפניו. אבל אם ב' מכחישין לב' דיינים כשנפטרין מלפניהם דשוב לאו תורת דיינים עליהם רק תורת עדות פסולין וקרובין א"נ וגם צריכין אף כשרים להעיד בב"ד של ג' שיקבלו עדותן. ולדברי הרא"ש וטוש"ע דשנים נאמנים לעולם אף נגד ב' המכחישים משמע דל"צ עליהן שם עדות דבעדים אמרי' תרי ותרי וכיון דעדיפי מעדים משמע דל"צ שיעידו בתורת עדות בפני ב"ד וגם אפשר דקרובים ג"כ נאמנים וצ"ע:

ולמה דנראה דהא דנאמן הדיין ל"צ הגדה בתורת עדות ובזמן שאין בע"ד עומדין בפניו בדיין אחד דא"נ רק בתורת ע"א וצריך הגדה בקבלות עדותו בפני ב"ד א"ש מה שהעיר אאמ"ו ז"ל בספר ד"ח דיני קידושין (סי' כ"א) דלדעת הר"ן מס' חולין במקום דליכא ח"מ עא"נ וסתם שודא דדיינא הוא באינם מוחזקין ולמה א"נ כעד אחד עיי"ש בדבריו ובמ"ש שם בהגהותי ולמ"ש אף במקום דאין שניהם מוחזקין דע"א נאמן מ"מ נ"מ אם צריך שיעיד בפני ב"ד וגם צריך שיהיה כשר לעדות ופסול א"נ כמו דאין עד אחד קא"פ נאמן לחייבו שבועה וע"א כשר צריך להעיד בב"ד וכ"כ היכא דליכא ח"מ לדעת הר"ן דנאמן ע"א צריך להעיד בב"ד וקא"פ א"נ ומ"מ לדעת הרא"ש והטוש"ע דשנים נאמנים אף במקום הכחשות עדים ולעולם י"ל דגם ע"א היכא דל"צ רק לע"א י"ל דל"צ אף להעיד מחדש וכן יש להוכיח קצת מדברי הש"ך (ס"ק ב') שכתב דלענין לפטרו משבועה לא גרע מעד דעלמא משמע דא"צ הגדה בפני ב"ד:

וראיתי בשיטה ל"נ למי לאחד מן הראשונים מס' קידושין דכ' בהא דנאמן בעל המקח אע"ג דהכא ליתיה לטעמא דאיתא בדיין דהתם הימוני המנוהו כיון דקבלו עלייהו והיינו טעמא נמי דשליש בעלמא שהוא נאמן כיון דהימוני הימנוהו אבל גבי מוכר ליכא ה"ט אלא טעמא דפירש רש"י דבזמן שמקחו בידו מידק דייק ולכך הימנוהו רבנן מבואר מדבריו דהא דדיין נאמן הוא כמו שליש דכיון דקבלו עליהן לדיין נותנים לו הנאמנות וכן כ' עוד שם בהא דנאמן הדיין דכ"ז שעומדין לפניו רמי אדעתיה ואדכר ומהימן כבתרי דהא הימנוהו כיון דקבלו עלייהו כ"ז שלא כתב להם פ"ד מקרי בעלי דינין עומדין לפניו עכ"ל [ומ"ש דכ"ז שלא כתב להם פס"ד עומדין לפניו לא משמע כן מדברי הפוסקים וכן מדברי הש"ך (ס"ק א')] ולדבריו דדומה לשליש דנאמן כ"ז שהשלישית בידו ודאי אף קרוב או פסול בקבלו עלייהו לדיין נאמן כמו בשליש כמבואר (סי' נ"ו) ואף אם השליש הוא נכרי מבואר תשובת הרשב"ש (סי' תס"ב) דגם כן נאמן וא"כ כמו כן אם קבלו עליהן נכרי לפשר ביניהם נאמן כ"ז שבע"ד עומדין לפניהם הואיל שקבלו עליהן אותו לדין ביניהם כפי אומד דעתו הימוני הימנוהו:

והא דשליש נאמן מטעם דהימנוהו לכאורה נראה דהוי מן הדין ועיין תשובת רשב"א (ח"ד סי' ס') דדעת השואל שם דכל שלישית מועילים רק מפני תיקון העולם והשיב הרשב"א דאפילו בדברי' שאין גופן ממון כשטרות כשמסרן ליד שליש כאלו מסרן ליד הבע"ד וגדול כח השליש דכל משליש מאמינו ועושה אותו כבע"ד לעשות כחפצו וכל נפקד קרוי שליש ונאמן בכל מה שיאמר ויעש' עיי"ש דמשמע מדבריו דמן הדין הוא ולא מפני תיקון העולם. אך בבעה"ת הביא משם בעל נתיבות דשליש נאמן כמו באומר נאמן עלי אבא ואביך וכ"כ המרדכי פ' התקבל ובתשובת מיימוני לספר משפטים (סי' מ"ד) דמידק דייק ועיין נתיבות (סי' נ"ו ס"ק י"ד) ובנאמן עלי אבא נראה מדברי תוס' ב"מ (דף ע"ד) דמהני רק מדרבנן וכ"כ נאמן הדיין הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע אם נכרי נאמן אם התקנ' מדרבנן היה להאמין אף לנכרי:

ועיין ש"ך (ס"ק ה') דכ' דאין הדיין נאמן לומר שכך טענו אפי' עודן לפניו דא"נ דיין אחד רק לומר לזה זכיתי מה שחלוי בדין משא"כ בזה. ולא משמע כן מסתימת הפוסקים ובפרט כיון דהוא מתקנה דמידק דייק ודאי ע"ז ג"כ תקנו ולמ"ש הטעם דהימוני המניה כמו בשליש א"כ כשקבלו עליהם לדון ביניהם דינו כמו שליש ונאמן אף על טענותיו שאין הבע"ד נאמן להכחיש ולומר שלא טען כך. שוב ראיתי בספר ערך לחם ממהריק"ש דהוכיח מדברי ריטב"א קידושין דאין הבעל דין יכול להכחיש טענתו והביא דברי מהרשד"ם (סי' ט') וכ' דאין לסמוך ע"ז כלל דודאי הדיין נאמן בזה כמו שליש עיי"ש. ועוד אם יהיה נאמן לסתור טענותיו יהיה נאמן להכחיש עיקר הפסק במגו דהיה אומר שלא כך טען. ובס' נתיבות העלה דא"נ במגו דלא קבלתיך לדיין כיון דנאמן בזה כב' הוי כמגו במקום עדים וא"ש אולם דין זה צ"ע די"ל כיון דעיקר נאמנות ע"א הוא מתקנות חכמים למה ל"מ מגו דהוי כעדים אם אין שניהם מוחזקין ואם נאמר דנאמנתו הוא כמו בשליש תליא ג"כ במחלוקת האחרונים (סי' נ"ו) אם נאמן במגו לגבי נאמנות השליש. ולדעת רשב"א בתשובה מובא ב"י שם ובחידושיו לגיטין וכן דעת ריטב"א שם דשליש נאמן אף כשמכחישו שני עדים ואם הא דנאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדין לפניו הוא מטעם נאמנות כמו בשליש יהי נאמן אף בהכחשת עדים ומדברי חידושי רשב"א קידושין שם מבואר דנגד עדים א"נ א"ו דנאמנות השליש עדיפי הואיל דבידו הי' לעשות כמו שאומר משא"כ בדיין דלא נמסר לו שום דבר רק לפסוק ביניהם. ומדברי רשב"א דהקש' דהדיין יהיה נאמן במגו דעדיין לא נפסק הדין מבואר דפשיטא ליה דע"ז ג"כ נאמן הדיין אף באין עומדין לפניו וכבר כ' בש"מ הטעם כיון דהא דא"נ כשנסתלקו מלפניו הוא משום דלא רמיא עליו למדכר אבל אם לא היה פסק דין ל"ש לומר ששכח ומשמע מדבריו דאף בהכחשת ע"א שהיה פסק ג"כ נאמן הדיין לומר שלא פסק עדיין דהא עיקר קושיתו היה דאי איכא סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי דסתמא דמלתא סהדי מידק דייקי בכולה מלתא כדמוכח פ' חזקת הבתים ומשם לא מוכח רק בתרי סהדי אבל בחד ודאי י"ל דלא דייק ולא ידע כיצד פסק אבל זאת יודע שכבר נפסק ואפ"ה הקשה דיהיה נאמן במגו דעדיין לא פסקתי דסובר דאמרינן מגו להכחיש ע"א עכ"פ מוכח דאף להכחיש ע"א נאמן ג"כ לומר שעדיין לא נפסק הדין וגדולה מזו כבר כתבתי משם חידושי קידושין לחד מן הראשונים דכל זמן שלא כתב פסק דין הוי כעומדין לפניו ואף דלא משמע כן מן הפוסקים ועיין ש"ך (ס"ק ו') מה שחולק על תשובת מהר"מ מרויטנבורג מ"מ בזה לכ"ע נאמן אף בהכחשת עד ובע"ד דאמרו דכבר פסק לומר שעדיין לא פסק כמו דנאמן בזמן שבע"ד עומדין לפניו דנאמן אף בהכחשת עד ובע"ד:

הדרן למ"ש לעיל דבב' דיינין וב' עדים מכחישין דסתם המחב כדברי הרא"ש בתשובה דהדיינים נאמנים לעולם דיש חולקין ע"ז וראיתי בתשובת והראנ"ח (ח"ב סי' פ"ו) דכתב עוד טעם אחר דהדיינים נאמנים יותר דדומה להא דפלוני חכם טיהר לי הכתם ושיילוהו לחכם והכחיש אותה דאיהו מהימן אפילו רק הוא לבדו מכחישה לדעת רוב הפוסקים דכיון דמשמו קאמר' ואיהו מכחיש לה איהו מהימן וה"נ דכוותיה מ"מ הרא"ש לא תלי טעם הדבר בכך אלא משום דאינהו דייקי טפי ע"ש בדבריו ובאמת אם נקבל דבריו דזה דומה להא דפלוני חכם טהר לי הכתם דמזה למד רמב"ן מס' שבועות (דף ל"ב) דבעד מפי עד כיון שזה אומר משמו הראשון נאמן יותר א"ש דהרא"ש בתשובה לא תלה טעם הדבר בכך דהא הרא"ש אף דבמס' שבועות ומס' גיטין פ' הנזקין מסכי' לדברי רמב"ן מ"מ פ' המדיר ס"ל בפשט הירושלמי דצריך ב' עדים בדבר וכבר כתבו האחרונים דס"ל להרא"ש דלענין ממון לא מפקינן ממונא אפומא דחד סהדא או משום דבא להוציא מחזקתה עיין מהרח"ש ק"ע (דף ב') ובס' א"ר וזוטא (דף ע"ח) והרא"ש דן בתשובה שם דהב' דיינים יהיו נאמנים ביותר מן ב' המכחישין אותן אף להוציא ממון ולכך צריך לומר דהם נאמנים יותר משום דרמו אנפשייהו ותלינן הטעות בהעדים:

אולם מלבד דא"ד להך דפלוני חכם דהראשון נאמן כמו שיבואר לפנינו תמהני על דברי הראנ"ח דהא הוא בעצמו בח"ר (סי' ל"ז) כתב בפשיטות דאם יש שני עדים ששמעו מפיו אין דבריו של אחד במקום שנים וכתב דלכל הפירושים בהא דפרק שבועות העדות היכא דאיכא ב' ששמעו מפיו של הראשון שמת בעלה תו לא מהימן וע"כ דסובר אף דלגבי מת בעלי ע"א חשוב כמו ב' ועיקר הטעם דהראשון נאמן יותר משום כיון דתלה השני עדותו בו והוא מכחישו לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה מ"מ זה דוקא בע"א אף במקום שנאמן היכא דא"י רק מה ששמע מן הראשון דתלה השני בו נאמן יותר אבל אם שמעו מפיו שני עדים הכשרי' וראוין להעיד כל עדות שבתורה ומעידין שכך שמעו מפיו נאמני' ואין בכחו להכחישם ולא מהימן תו א"כ בתרי סהדי דאמרו ששמעו דפסקו הדיינים להיפך ממה שהם אמרו עכשיו הוי כהכחשת תרי לגבי תרי ול"ש כלל להא דהראשון נאמן יותר דכמו דתרי לגבי חד נאמנים ולא מהימן תו לומר להכחישם אף דתלו עדותן בו כ"כ תרי לגבי תרי הוי כהכחשת שני כיתות עדים ועיין באה"ע (סי' י"ז ס"ק י"ז) בח"מ דכתב בפשיטות שכל שהעידו שני עדים מפי עד א"נ להכחישם וכמ"ש הראנ"ח ח"א. ואף דבספר אליהו רבה וזוטא שם משיג על הראנ"ח וכתב דמה לי אחד מה לי שנים המעיין שם יראה דאין דבריו מוכרחין כלל ויבואר אי"ה לקמן דיני עדות ועכ"פ פשיטא ליה להראנ"ח דב' עדים נאמנים אף בהעידו משמו של הראשון א"כ מובן מאליו דאף אם העידו ששמעו משנים אין הב' נאמנים יותר מהם והוי רק כתרי נגד תרי.

גם בלא"ה יש לחלק משם עיין קצוה"ח דהקשה אמאי א"נ הדיין אף בזמן שאין בע"ד עומדין לפניו כיון שזה אומר משמו של הדיין הוי כאומר משמו והראשון נאמן יותר ובנתיבות משיג עליו דדוקא היכא דהנאמנות הוא מטעם עד הראשון נאמן יותר אבל בע"ד שהוא מוחזק או באינו מוחזק דהדין כל דאלם גבר אין החכם נאמן לקלקל הדין מכמו שהוא עכשיו. וממילא אף בב' דיינים אף שיש להם עכ"פ דין שני עדים מ"מ אי לאו דכ' הרא"ש דהם דייקי ביותר אינם נאמנים נגד תרי עדים המכחישין אותן ועוד כתב לחלק ורמז למ"ש בספרו חו"ד יו"ד (סי' קפ"ה) ושם כ' דדוקא גבי פלוני חכם טיהר לי דאינה יודעת ואינה מעידה כלל בהיתר גוף הדבר רק מפי החכם לכך החכם נאמן יותר משא"כ ביודעת גוף הדבר רק שתולה בפלוני נאמנת מטעם בעלים עיי"ש וסברא זו מבואר בח"מ (סי' קט"ו ס"ק ד') לחלק בין אם אמרה פלוני תיקן לי שאני ראיתי שבפני תיקן דאין זה עד מפי עד לבין אם אמרה פלוני אמר לי עיי"ש ועיי"ש בהפלאה שכתב ודברים מסתברים הם אך משמעות הר"ן ורמב"ן אינו כן ולדבריו זה נמי טעמא דרמב"ן בעד מפי עד כיון דאינו יודע אמיתת הדבר רק מפיו ותולה בו הראשון נאמן ביותר אף דלגבי מיתת הבעל דעד מפי עד נאמן וכיון ששמע מפיו שאמר שיודע שמת מעיד רק על השמועה מ"מ נאמן הראשון ביותר משא"כ היכא דמעיד על אמיתת הדבר שראה שתיקן בזה השני נאמן כמו הראשון ולפי"ז גם בנאמנות הדיין כשאין בע"ד עומדין לפניו וכבר נסתלקו אין לו נאמנות רק כעד דעלמא ומי שמכחישו ואומר שפסק להיפך הוי כמעיד על אמיתת הדבר כיון שכך קבלו עליהם כפי שיפסוק ביניהם והוי כמכחיש אם א' אומר ששמע להיפך הוי חד לגבי חד וממילא אף בשני דיינים אם ב' מכחישין אותו הוי כתרי נגד תרי אם לא מטעם דכ' הרא"ש דתלינן הטעות בהעדים:

[ויש לגמגם עפ"י דברי הח"מ והח"ד הנ"ל בדברי הת"ה מובא בב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק ז') אם ע"א אמר בפני קידש אותה ובפני פלוני ואותו פלוני מכחישו דמדמה לדברי רמב"ן בתולה דבר בחבירו דהראשון נאמן. ולהנ"ל יש לחלק דכאן מעיד על אמיתת הדבר שהי' קידושין בפניו ובפני פלוני. שוב ראיתי באבני מילואים שם דעמד ע"ד ת"ה מצד זה ועוד מצד אחר ואכ"מ בזה ואי"ה יבואר עוד במ"א בגוף סברת הרמב"ן]. עכ"פ לענ"ד דין זה אף כי סתם המחבר דב' דיינים נאמנים לעולם צ"ע לדעתי העניה אם נאמנים להוציא נגד ב' עדים המכחישן:

והנה הא דנאמן הדיין בזמן שבע"ד עומדין לפניו הוא לאו דוקא בדיין הדן דין תורה אלא אף בפשרן כשקבלו קנין לקיים פשרתו מבואר ברמ"א מתשובת רשב"א דכל מה שאומר תו"ז נאמן וראיתי בס' חמרא וחיי מס' סנהדרין בש"מ (דף ו') שם משם הרב המאירי דכ' פשרה אפילו ביחיד ומ"ש תסגי בתרי הוא מפני שסתם הדברים בפשרה כ"א בורר לו אחד או שמא שיהא עליו עדים ושמא תאמר הלא אמרו נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלמא אף אחד נאמן כבר אמרו שם דוקא כשבע"ד עומדין לפניו או שמח דוקא בדין שיכול להודיע טעמו של דבר אבל פשרן אינו נאמן ביחיד עכ"ל וקשה ע"ד הא מבואר דאף בשודא דדייני נאמן וזה הוי כמו בפשרה דהא בפשרה יותר צריך הדיין להיות זהיר שלא יאמר כפי מה שיעלה על דעתו בלי שיקול הדעת וטעם ועיין בש"ס סנהדרין (דף ל"ב) מ"ד צדק צדק תרדוף וכ' בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין ואחד לפשרה וכ' ברמ"ה שם דבדין ל"ב עיונא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהלכת' אבל פשרה צריכה עיונא טפי ולעיין לפי שקה"ד ולראות מי מהן אומר אמת וא"כ למה פשרן א"נ ובדיין יהיה נאמן ועיין ש"ך (ס"ק ג') משם הש"ג ודברי המאירי צ"ע ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של הרשב"א:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה