אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן כח

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן כח

סימן כז

כתב הרמב"ם (פ"ז ה"י) מסנהדרין מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יהי' חבירו נאמן בטענתו ויטול כו' ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ה"ז פטור מקנין זה ועיין ש"ע (סי' כ"א) ובסמ"ע וש"ך ציין לעיין מ"ש (סי' נ"ה) ושם כ' דוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכן אונס דל"ש כלל אבל אי שכיח ל"ה אונס דהו"ל לאתנויי ודלא כתשובת מהר"ש כהן. ולכאורה ממה דקאמר בש"ס נדרים (דף כ"ז) בהא דאתפיס זכוותא בב"ד ואמר אי לא אתינ' עד למד יום ליבטלון איתניס ולא אתא ואמר ר"ה בטל זכוותא ורבא אמר אנוס הוא ומסיק בש"ס והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אנוס משמע אף אונס דשכיח ולא עוד דהא הר"ן כ' שם אפילו דומיא דחלה בנו שאינו אונס גמור כמו במתניתן שם דאדעתא דחלה בנו לא הדירו ה"נ לא עלה ע"ד שיניח בנו חולה ויצא לריב משמע דלרבא דומה לנדרים ובנדרים ל"ה ליה למדיר לאתנויי דמאי איכפת ליה כ"כ כהך דאתפיס זכוותא אף דנוגע לבעל דינו מ"מ ג"כ בודאי אם היה מתנה היה מתרצה כיון דאין כאן חיוב גמר שיבא רק ב"ד חששו שמא לא אמר אלא להשמט מהן והוא עשה מילתא יתירה והתנה אם לא יבא עד יום פלוני שיבוטל זכותו אומדנא דמוכח דל"ה דעתו על אונס אף אונס כ"ד וממילא י"ל אף אונס דשכיח ג"כ ול"ה צריך לאתנויי וכן נראה לדעת הריטב"א קידושין (דף נ') שכ' ומפי מורי דבנודר ואח"כ נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפילו היכא דקא הוי אונס דשכיח ובריטב"א נדרים שם כ' בהא דאקשי רבא לר"ה מאונסי נדרים אע"ג דשאני נדרים ושבועות דפטר בהו רחמנא אונסא אפילו כ"ד דכתיב האדם בשבועה מ"מ הקשה מעיקר הטעם דאמאי שרי רחמנא בשבועה אונס כ"ד משום דלאו אדעתא דהכי נדר ה"נ גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתני מעיקרא. ואף דשאני נדר דנוגע רק לגבי נפשי' ול"צ להתנו' וגם במדיר לחבירו ל"ה ליה להתנות דמאי איכפת ליה מה שאין כן באתפיס זכותא לימא דהיה לו להתנות צריך לומר דלרבא הואיל דלא היה מחויב בדבר אנן סהדי אם היה מתנה היה מתרצה וא"כ דומה לנדר ואף באונס דשכיח י"ל דלא אפסיד במה דלא אתני:

וגם בכל תנאים בדיני ממונות מסתפק ליה להתשב"ץ (ח"א סי' צ"ה) דלמסקנא בש"ס ריש כתובות דאין אונס בגיטין לא הוי מפלגינן כלל בין אונסא דשכיחא לאונסא דל"ש אלא בכל ענין פטור ולא תליא כלל משום דהו"ל לאתנויי הוא. אולם דבריו הוא נגד הפוסקים דפשיטא להו דבאונס דשכיח אף למסקנא דש"ס מחזקינן בסברא הזאת דהו"ל לאתנויי הואיל דשכיח וכמבואר ברא"ש ריש כתובות וכן מבואר בר"ן פ' כל הגט וברשב"א ותשובת הריב"ש (סי' ר"נ) דאף למסקנא דאין אונס בגיטין מצד התקנה מ"מ בשאר ענינים היכא דשכיח ג"כ אין טענות אונס:

וקצת י"ל בדעת רמב"ם דסתם בהלכות סנהדרין וכתב אם הביא ראיה שהי' אנוס באותו יום ולא כתב אופני אונסים ס"ל אף באונס דשכיח ג"כ בזה כיון דלא רמיא עליו החיוב שיאמין לחבירו אם לא יבא ביום פלוני לא צריך לאתנויי ומיפטר אף באונס דשכיח אולם בהלכות מכירה (פי"א) במתפיס שטרו שאם לא יבא ביום פלוני ינתן לבע"ד כ' ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו וחולי הוי אונס דשכיח ולא שכיח וי"ל דבהלכות סנהדרין סמך א"ע ע"ד בהלכות מכירה שקודם לכן. והטור אף שבסי' (כ"א) העתיק דברי הרמב"ם בסתם אונס מ"מ (סי' ר"ז) העתיק ג"כ דבריו שבהלכות מכירה משמע ג"כ דכוונתו דוקא על אונס דשכיח ול"ש והרמב"ן בהלכותיו במס' נדרים שם כ' להדיא והוא דלא אניס פירוש כגון חולי או כיוצא בו שעכבו נהר דל"ש דמעכב דל"ה ליה לאתנויי הרי דבאונס דשכיח אמרינן דהו"ל לאתנויי ול"מ אומדנא וכדעת המר"א ששון (סי' ס"א) וכן מבואר שם בדברי הרשב"א ובחידושי המאירי. ונראה דאף להוציא קיי"ל כשיטתם ודלא כמהרש"ך. ודברי הר"ן דכ' דחלה בנו אע"ג דלאו אונס גמור הוא דל"ה כוונתו רק כשלא יבא בלי אונס כלל הוא רק על עצם האונס אבל מ"מ על שכיח ל"ה דעתו לבטל ועיין במח"א דיני שבועות (סי' י"ב) ובמה שיש לפלפל בדבריו ועיין כנה"ג יו"ד (סי' רל"ב ס"ק ל"ט) בהגהות ב"י שהביא דעת מהרש"ך דאפילו באונס דשכיח דאיבעי ליה לאתנויי היכא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא וזה דלא כמסקנות המר"א ששון והש"ך יו"ד ובח"מ הנ"ל:

וראיתי במהרי"ט (סי' קל"ד) שכ' דאונסין של נדרים אינן כשאר אונסין דשאר איסורין כיון שהוא איסור הבא מאליו אנו הולכין בהן אחר אומד דעתו והביא דברי הר"ן הנ"ל וכנראה מדבריו דהוא מטעם שהוא איסור הבא מאליו ובאמת דתליא רק באם שכיח ולא שכיח ואף לגבי ממון באתפיס זכוותא סובר ג"כ הר"ן וכל הפוסקים דאף באונס כ"ד סגי ולהיפוך מצינו דלגבי נדרים דעת הריב"ש דאונס ממון ל"ה אונס וכשכבר חלה עליו השבועה חייב להפסיד כל ממונו ומחלק בין הא דעכבו נהר או חלה בנו אף דיכול לסלק האונס בהפסד ממון ומ"מ הוי אונס כ' בזה שלשה חילוקים (סי' שפ"ז) חדא דהתם הוי אונס הגוף ועוד דהתם שייך לומר האדם בשבועה פרט לאנוס כיון דבשעת חלות הנדר הוא אנוס ועוד דלא עלה ע"ד אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד אצלו דאין ענין אכילה דבר של קפידא כ"כ ולא עלה ע"ד אחד מהם שיחול האיסור בענין זה אבל היכא דנשבע לחבירו ואין הענין מוכח שהיה רצון שניהם שלא תחול השבועה אם יקרה לו אונס כזה אינו ענין לזה עיי"ש וברמ"א יו"ד (סי' רל"ב סי"ב) ובש"ך שם ובספר בית הלל יו"ד (סי' קנ"ז) תמה על הרמ"א שכ' שם אם צוה עליו השר שלא לקיים שביעתו ונדרו אפי' ל"ה קנס רק ממון מיקרי אונס שזה דלא כתשובת הריב"ש הנ"ל ובאמת שני דינים שברמ"א שם הביא הב"י משם הריב"ש וכבר עמד בסתיר' הדברים במל"מ (פ"ב) מהל' שבועות ומחלק בין אם אירע האונס ממ"א או אונס ממון על גוף הנדר והשבועה ועיין תשוב' הראנ"ח (ח"ב סי' נ"ט) דעמד ג"כ ע"ד הריב"ש בזה. ובאמת ל"ק כלל דהא הריב"ש בעצמו מחלק לבין אם כבר חל הנדר והשבועה או אם האונס בא בשעת חלות הנדר ומזה איירי הרמ"א שם דומיא דחלה בנו דכ' הריב"ש אף דל"ה רק אונס ממון שיכול לשכור משמשין ורק אם כבר חל ואח"כ בא האונס ל"מ אונס ממון. ושוב ראיתי בס' אבני מילואים (ח"א סי' נ' ס"ק ז') דכתב כן בדעת רמ"א ובאמת המעיין בריב"ש במקומות הנ"ל יראה מבואר כן. שוב מצאתי שכבר קדמוהו בזה הכנה"ג בתשובתיו בעי חיי (ח"ב סי' קי"ט) ליישב עפ"י דרך הלזה כמה מקומות בתשובת ריב"ש וכוונתי לזה כמבואר לעיל (סי' י"ט) ולגבי קנס ממון אף אונס ממון הוי אונס וכמבואר מדברי הריב"ש (סי' שפ"ז) דדן רק על השבועה ולא על הקנס ועיין באה"ע שם ובב"ש (ס"ק ט"ז) דמסיק כן להלכה דבאונס ממון פטור מן הקנס. [וראיתי בתשובת שארית יוסף (סי' ע"א) שציין שם הב"ש דכ' דמוכח קצת שחיוב ממון הרבה מיקרי אונס מדכ' אפילו ל"ה יכול לבטלו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו נ"ל שחייב לתתו ולא יעבור על ל"ת הרי אף כשמדבר מהשבועה ואעפי"כ כ' ממון הרבה שמצטער בנתינתו משמע דרק מצטער על נתינתו אבל נותר לו מה אבל כשיתן כל אשר לו משמע אף בשבועה פטור והמעיין בריב"ש יראה דכ' דשלא לעבור על מצות ל"ת חייב לבזבז אפילו כל ממונו אף שלא לעבור בשב ואל תעשה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' הנ"ל] וממילא ה"נ אף אם ל"ה רק אונס ממון דעכבו הנהר ויכול לעבור בהוצאות ממון מ"מ מיקרי אונס ולא הפסיד זכותו:

ועיין בגליון רע"א יו"ד שם דעמד ע"ד הריב"ש דמה מייתי הש"ס ראיה ממתניתין דנדרים להא דאתפיס זכוותא מנ"ל דטעמא דמתניתין דאדעתא דהכי לא אדרי' דלמא מטעם האדם בשבועה. ובלא דברי הריב"ש הוי מקום לומר דחלה בנו הוי רק אונס ממון ובאונס ממון לא ממעט מהאדם בשבועה ומוכח הסברא דאדעתא דהכי לא אדרי' אבל לדברי הריב"ש תמוה. וכבר עמד בזה הריטב"א שם כמו"ש לעיל וכ' דהקשה מעיקר הטעם דהא דפטר רחמנא אונס בשבועה הוא משום דלאו אדעת' דהכי נדר. אולם הריב"ש דכ' היכא דכבר חל בלי שום אונס וטעות א"י לעבור רק מפני פ"נ וכ' דבמתניתן בחלה בנו קרוב לס"נ ודאי יקשה מה מייתי הש"ס ראיה. אולם ע"כ צריך לומר דלאו דוקא סמך הריב"ש על תירוץ זה דהא קתני נמי במתניתין עכבו נהר ושם ודאי לא איירי באופן דאי אפשר לעבור הנהר בשום אופן דל"צ לאשמועינן א"ו אף דיכול לעבור בהוצאות ממון ג"כ פטור דלאו אדעתא דהכי אדרי' וכמ"ש שם הריטב"א והנ"י דאף אם יכול לעבו' בספינה שלא כפי המנהג אונס הוא משום דלאו אדעתא דהכי אדרי' וא"כ ע"כ צריך לומר דעיקר הטעם משום שהוא קודם חלות הנדר או משום דליכא קפידא כ"כ אמרינן אדעתא דהכי ולכך מייתי הש"ס ראיה להקשות להא דאתפיס זכוותי':

והיכא דיש אונסין דשכיחא ולא אתני ואירע אונס דלא שכיח' כ' שם הגרע"א ז"ל דמשמע ליה מדברי רש"י נדרים שם דכתב שם ומעברא אונס' דמגליא הוא דזימנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומיבעיא ליה לאסוקי אדעתיה ואפי"ה לא התנה משו"ה אי מיתניס בהאי זמן גמר ומקנה אפילו עכבו שום אונס אבל בעלמ' אי איתניס פטור ודייק מזה אף דאירע אונס אחר אמרינן דאי אסיק אדעתיה עליו היה מחייב עצמו דמה הפרש לו בין אונס זה לאונס אחר ורק היכא דליכא לפנינו אונס דשכיח בזה יש טענת אונס והניח הדבר בצ"ע לדינא ולדעתי הפעוט כנראה מלשון הראשונים דכ' דג' מיני אונסין הן שכיח ולא שכיח כלל ושכיח ול"ש. ובל"ש כלל אף בגיטין יש טענת אונס דלא אסיק אדעתי' להתנות ובשכיח אין טענת אונס דהו"ל לאתנויי והואיל דלא אתני והדבר הוא שכיח ע"כ נחית אדעתא דאונס ובודאי בכל ענינים יש אונס דשכיח ובכ"ז אף דנחי' ע"ז הואיל דלא התנה מ"מ אם אירע אונס דשכיח ול"ש הואיל די"ל דלא אסיק אדעתי' יש טענת אונס ולא אמרינן הואיל דנחית להתחייב באונס דשכיח מתחייב אף באונס דשכיח ול"ש הואיל דלא אסיק אדעתו וכבר הביא שם הגר"ע ז"ל דברי מהריק"ש ז"ל דהרבה אונסין דשכיחי המצטרפין מקרי ל"ש וכ"כ כנה"ג שם וכן מבואר מדברי מהר"א ששון ומתשובת הראנ"ח הרי אף דאיתרמי אונס דשכיח מ"מ אם מתרמי השכיח ול"ש יש טענת אונס דכמה אונסין דשכיחו ל"ה כלא שכיח כלל רק כשכיח ולא שכיח ובכ"ז יש טענת אונס ול"א הואיל דלא אתני על אונס השכיח ונחית ע"ז להתחיי' אם היה מסיק אדעתי' אונס דל"ש ושכיח היה ג"כ נחית להתחייב כיון דלא אסיק אדעתי' ולא התנה בפירוש להתחייב יכול לטעון טענת אונס. ומדברי רש"י אין לדייק דהא אם נאמר דכוונתו אף אם אירע אונס אחר מדכ' אפילו עכבו שום אונס נידוק מיני' דאף אונס דל"ש ל"ה אונס וזה ודאי אינו דהא אפילו בגט דאין טענת אונס מ"מ אונס דל"ש כלל כמו אכלו ארי יש טענות אונס כמבואר בש"ס פ' מי שאחזו ובש"ע אה"ע (סי' קמ"ד) ואף אם יש טענות אונס ובמת אמרינן דהוי גט מטעם דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם מ"מ באכלו ארי דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהיה גט כמבואר בתוס' ריש כתובות הרי דמה דלא אסיק אדעתיה יש טענת אונס א"ו דכוונת רש"י שום אונס היינו דשכיח. וממילא גם אונס דשכיח ול"ש במקום דיש טענת אונס כיון דלא אסיק אדעתי' א"צ להתנות אף במקום דיש אונס דשכיח מ"מ זה אסיק אדעתי' ונחית להתחייב בזה ולא על אונס השכיח ול"ש. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' נ"ה) דחקר ג"כ בדין זה והנלע"ד כתבתי ובקל יוכל המעיין בדבריו ליישב כל ראיותיו:

ועיין במהרי"ט חאה"ע (סי' י"ב) שכתב דאין להשוות סבות האונס לאונס עצמו דמאחר שהאונס עצמו מצוי ע"י סבות קרובות והו"ל לאסוקי אדעתיה אעפ"י שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה כגון שנחבש ע"י בנו או אביו מאחר שהיה ראוי לבא הו"ל לאתנוי והא דאכלו ארי אינו גט משום דל"ש אף דמיתה עצמה שכיחא התם מיתה עצמה ומיתה משונה תרי מילי נינהו ואדעתא דמיתה נחית משום דאינש בלא זמניה לא מית ומ"מ לא אסיק שימות מיתה משונה אבל תפיסה עצמו כיון דמצויה מדלא אתני אפסיד אנפשיה וע"ד כן גרש ועיי"ש שהביא ראי' ממס' נדרים (דף כ"ג) אף דלא אסיק אדעתי' סיבת ההכאה מ"מ כיון דהכאה עצמה שכיחא ל"ה נולד ומיקרי מצוי עיי"ש ומדברי הנ"י שם משמע קצת דנ"מ גם על הסיבה ומ"מ אף לדעת מהרי"ט הוא דוקא אם הוא שכיח לבא ע"י סיבה רחוקה אבל אם אירע אונס דשכיח ולא שכיח בדיני ממונות די"ל לא אסיק אדעתא אף שיכול להיות עיכובו ע"י דבר דשכיח מ"מ אם הצליח ולא אירע רק אונס דשכיח ול"ש דל"ה לאסוקי אדעתיה יש לו טענות אונס:

והנה בטוש"ע כתב דצריך להביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ומבואר דאם לא הביא ראיה א"נ ומוציאין מידו אם התנה שאם לא יבא וישבע שחבירו יהיה נאמן בטענותיו ויטול בלא שבועה ולכאורה למה לא יהיה נאמן בטענתו שהי' אנוס מלבא ולמה לא נאמר ברי ושמא ברי עדיף כיון דהוא להחזיק. וצריך לומר דכך היה התנאי שלא יהיה נאמן רק בראיה ומסתמא כשקבל קנין ע"ז באם לא יבא ביום פלוני שחבירו יהי' נאמן ויטול נחית ע"ד זה שיברר דאל"כ מאי אהני ליה ההבטחה דלעולם יכול לומר דנאנס מלבא ובודאי היה הכוונה שיברר האונס. וראיתי בתומים שכת' אף דבכ"מ הממע"ה מ"מ כאן ל"מ טענתו אנוס היתי דהא אפילו א"א מתירין בחזקה דל"ה אונס ומכ"ש דמוציאין ממון כ"ז שלא מברר אונסו. ולא אבין שם לא חיישינן לדלמא לא בא מחמת אונס כ"ז שלא טוען כן אבל מנ"ל דאם טוען ברי דהיה אונס וי"ל דברי ושמא ברי עדיף וראיתי בס' שער משפט דכ' למ"ש תוס' מס' כתובו' הא דל"ח לאונס משום דרוב לא אנוס וא"כ לענין ממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב נאמן לומר שהיה אונס לפטור עצמו כמו בפקדון דנאמן לומר נאנסו לפטור עצמו והניח בצ"ע. ואין ספקו מוציא מידי ודאי משמעות דברי רמב"ם וטוש"ע וכמ"ש התומים ומתוס' אינו ראיה חדא דע"כ צריך לומר דהוי רוב גמור דאל"כ נימא סמוך מיעוטא דאונס לחזקה דא"א ואף דאיתרע החזקת א"א כיון דנתן לה הגט מ"מ הא התנה תנאי אם לא יבא ואם באמת נאנס מלבא נשארה בחזקת א"א וצריך לומר דהוי חזקה ג"כ דלא נאנס והוי רוב וחזקה וממילא מהני גם לענין ממון ועוד י"ל שם כ"ז שלא בא ולא שמענו אם היה אנוס מלבא וליכא שום ערעור אבל לא ידענו אפשר באמת נאנס מלבא ליכא אלא רוב דאפשר שיתברר האונס ומ"מ סמכינן על רוב והצנועות יחושו אפשר יתברר האונס. אבל אם בא אח"כ וטוען שבאמת נאנס מלבא ואין בידו לברר לזה ודאי ל"ח דהוי מיעוטא דמיעוטא לגמרי שנאמר שאירע לו אונס ול"ה בידו להעמיד עדים ולברר ועוד דע"כ זה היה דעתו וכוונתו שאם לא יברר האונס שלא יהיה נאמן דא"כ מאי אהני התנאי. לכן הברור דכ"ז שאינו מברר שנאנס מלבא מוציאין ממנו ממון וכמ"ש התומים והא דשומר נאמן לומר נאנסו בשבועה לפטור עצמו שאני שומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שכך כל שומר רוצה לחייב עצמו בחיובו שחייבו התורה כמ"ש תוס' כתובות (דנ"ו) משא"כ היכא דחיובו ברור ורוצה לפטור עצמו בטענת אונס צריך לברר ועיין (סי' רכ"ז) לגבי אונאה אם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אם יברר שהיה לו אונס יכול לחזור ושם עמד ג"כ בש"מ דלמה לא יהיה נאמן כמו שומר שכר אם נשבע שנאנס דנוטל שכרו והעלה דוקא במקום שיכול לברר בעדי' אז א"נ אבל באונס שאינו נגלה לכל נאמן בשבועה ויטול מן המאנה דמסתמא אין אדם מוחל על אונאתו. ול"נ כלל דלא מצינו בזה שיהיה נשבע ונוטל וכיון שהקנין ברור לפנינו וזה בא לבטל הקנין צריך לברר האונס ואינו דומה לשומר שכר דשם עשה על פיו כפי שהיה מצווה מהבעלים ונתחיי' לשלם רק שבועה צריך כמו בחנוני על פנקסו ועיין נתיבות (סי' ש"ג ס"ק ג') בזה משא"כ לגבי מו"מ שכבר הוחזק הקנין ושהה אחר שיראה לתגר וזה בא לבטל המקח ולומר שנאנס עליו לברר ול"מ דא"נ להוציא רק אף להחזיק במקום דלית לי' מיגו י"ל דא"נ וכמו כאן דצריך להביא ראיה על האונס:

ועוד י"ל למ"ש הפנ"י ריש כתובות באכלו ארי דלא סליק אדעתי' דהוי אונס אף בגיטין אפ"ה הוי ספק גט דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירעו אונס נמי ל"ה בדעתו לבא וכ"כ שם בס' הפלאה דאף אם היה איזה סיבה שאפילו אם ירצה לבא א"י לבא מ"מ אם באמת אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם ל"ה אונס ל"ה בא לא מקרי אונס רק אם ברצונו לבא והאונס מעכבו א"כ בד"מ נמי אף דמברר שהיה אונס מ"מ נשאר עדיין הספק דלמא באמת לא רצה לבא כלל ואף אם ל"ה אנוס ג"כ ל"ה בא אך ע"ז שוב נאמן מצד בו"ש ברי עדיף אבל באינו מברר האונס הוי ס"ס לצרף לחייבו חדא דלמא ל"ה אונס כלל ואף אם היה אונס דלמא בלא"ה ל"ה רוצה לבא. אך אם נאמר כן א"כ בבא להוציא מחבירו ע"י זה שלא בא מצד אונס ולא איבד זכותו נימא דלמא אף בלעדי האונס ל"ה רוצה לבא וצריך לומר דלזה אמרינן בו"ש ברי עדיף אף דהוא להוציא או דע"ז היה החיוב לאבד זכותו באם לא יברר האונס מה שבידו לברר ולא מה שאין בידו לברר. ונראה דאם לא בא ומת אח"כ לא טענינן עבור יתומים שמא נאנס מלבוא דזה הוי כל"ש לגמרי דלא טענינן עבור יתומים אף אם הוא להחזיק:

ועיין בתומים דמבואר מלשון הרמב"ם דאף אם לא נאנס רק ביום אחרון ולא נאנס מקודם ג"כ טענתו טענה וברמ"א יו"ד (סי' רל"ב סי"ב) הביא דעת האגודה דלא מיקרי אונס דהו"ל להקדים ביאתו ולא להניחו על יום אחרון וכבר כ' המג"א (סי' ק"ח ס"ק י"א) דגבי שבועה חשש לחומרא והביא ראי' מדברי המחבר כאן וכ' וראיות האגודה שם ליישב ובאמת המעיין בד"מ ורמ"א יו"ד שם יראה שטעמו של הרמ"א הוא דשאני שבועה ונדר דחיוב עליו לעשות מיד שיכול דהביא מיד סמוך לדברי האגודה דברי הריב"ש שכ' מיד שיכול לקיים הנדר יקיימנו ולא יאמר עדיין יש לי זמן ולא יתרשל כדי שלא יבא זמן שלא יוכל לקיימו או שימות דומיא להא דאמרינן בריש נדרים באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מונה מיד נזרו שמא ימות ואם לאו עובר על בל תאחר א"כ אינו דומה מה דרמיא עליו החיוב לעשות מיד להקובע זמן אם לא יבא דליכא חיוב עליו כלל עד יום אחרון שיבא ובאמת אינו מובן כלל ראיות אגודה מהא דבתי ערי חומה דהתורה אמרה שיכול לפדות סוף יב"ח ולא חל עליו כלל החיוב מקודם להוציא מעותיו לכך תליא עיקר על יום אחרון שם משא"כ בנדר ושבועה דחייב לעשות מיד דחיישינן שמא ימות ולמ"ש הר"ן שם דכשאמר לא אפטר מן העולם ה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירות קודם שאפטר מן העולם משמע דמה"ט עובר בבל תאחר כיון דנדר בלא אפטר חיובא רמיא עליו לקבל מיד הנזירות דהוי כאתני בפירוש שלא יהיה לו טענת אונס אח"כ לכן חל עליו החיוב להתחיל למנות מיד משא"כ בנדר לעשות דבר ביום פלוני לא חל עליו החיוב מיד די"ל דקבע לו זמן ואם נאנס אח"כ פטור דאונס רחמנא פטרו [ועפ"י דברי הר"ן הנ"ל י"ל בטעמ' דרמב"ם במנין המצות ל"ת (קנ"ז) דבזמן שעובר על בל תאחר היינו לאחר שלש רגלים עובר ג"כ על לא יחל והרמב"ן (סי' צ"ד) חולק עליו וסובר דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין לרגלים ומובא במל"מ (פ"א מערכין וי"ל דטעמא דרמב"ם הוא משום כיון דעובר על בל תאחר אם עבר שלש רגלים אנן סהדי דאסיק אדעתי' בשעת נדר שלא יעבור ע"ז ונדר שיבא בהכרח תוך זמן זה והוי כנודר שיבא תוך זמן זה וכשעבר עובר ג"כ על בל יחל דומיא לאומר לא אפטר. וא"ל א"כ נימא גם כן כיון דקאי בעשה בעובר רגל ראשון ודאי דעתו היה בשעה שנדר שלא יעבור על העשה א"כ הוי כנודר על זמן רגל ראשון ויעבור על לא יחל ג"כ. ז"א דהא העשה הוא רק עליו אם עולה צריך לקיים ובאת שמה והבאת שמה וכשאינו עולה כגון שפטור מלעלות או כשנאנס אינו עובר על העשה ועיין בפנ"י מס' ר"ה (דף ו') א"כ ע"ז לא אסיק דעתו שיהיה קביעות זמן דוקא על רגל הראשון אבל על שלא לאחר שלש רגלים דאז חל עליו החיוב אף לשלוח כמו"ש שם הפנ"י ודאי דעתו היה שלא לעבור והוי כקובע זמנו שלא יאחר לכך אם עבר ג' רגלים עובר ג"כ על בל יחל ויש בזה לדבר הרבה אכ"מ] ועיין בריב"ש (סי' נ"ה) במי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה מקרי חל הנדר ויכול להתירו מעכשיו וה"ט כיון דמחויב מעכשיו לעשות. אולם בקובע זמן על יום פלוני מניין לנו דחל החיוב עליו לעשות מעכשיו ובנאנס אח"כ באותו יום לא יהיה טענות אונס הא לזה התנה שיתחייב ביום פלוני ובאמת אף בנדר כה"ג בקובע היום ג"כ לא חל רק באותו יום וע"ש ברשב"א ריש נדרים דאף באומר לא אפטר ג"כ אינו עובר על בל תאחר עד אחר שלש רגלים רק מדרבנן מחויב למנות מיד מטעם שמא ימות וא"כ לא תליא בלשון לא אפטר וא"ש ראיות הריב"ש דלגבי נדר ושבועה צריך לחוש לשמא ימות אבל מ"מ זה דוקא בנדר ושבועה אבל בתנאים שבין אדם לחבירו אם קובע זמן אף אם אמר תוך יב"ח ולא קבע יום פלוני תליא עיקר אם נאנס ביום אחרון. שוב ראיתי במח"א הלכות שבועות (סי' י"ד) שכתב כן וראיתי לו שם (סי' י"ב) בנשבע לחבירו שאם לא יפרענו לזמן פלוני שיתן לו כו"כ קנס ואירע לו אונס באותו יום וכ' דוקא בלא השיגה ידו לפורעו לא בתוך זמן ולא בזמנו שקבע אבל אם קודם שהגיע הזמן היה לו ואח"כ אין לו ל"ח אונס והביא דברי האגודה ולע"ד יש לעיין בזה טובא אף דחייב מדרבנן לעשות מיד לקיים שבועותו מטעם שמא ימות מ"מ אם לא עשה שיתחייב הקנה בשביל זה צ"ע דהא כיון דקבע זמן התנה בפירוש דצריך לו להמעות עד אותו זמן וראיות האגודה יש ליישב בדוחק אבל לדינא להוציא ממון בשביל שלא פרע מקודם צ"ע:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה