אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן יט
בש"ע (סי' י"ב ס"א) אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר אינו נזקק לכם וכ' הב"ח דהיכא דאיכא סכנה יכול להסתלק וזריז ואינו נענש דלאו דלא תגורו אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה אבל בחשש סכ"נ והיזק ממון לא איירי קרא ובהא דהביא הרמ"א דברי מהרי"ו דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות הקשה הב"ח דבספרי מפורש דאפילו איכא חשש הריגה והפסד כל ממונו חייב להזדקק להם וכתב דהאי דספרי אינו אלא בדין שבין אדם לחבירו התם חייב לשפוט בצדק ואפי' איכא חשש סכנות נפשות וכתיב לא תגורו אבל בעוברי עבירה שבין אדם למקום שהוא ממצות הוכיח תוכיח יש להקל כיון דאיכא סכנה דגלוי לפנינו של"ה מקבלים א"נ דאין חילוק רק דקרא לא מדבר אלא בדאיכא חשש סכנה מבר ישראל גופיה אבל בחשש סכנה ממלכות ע"י מסירה דבריא היזקו כבר למדנו וחי בהם ולא שימות בהם. ובתשובת שבות יעקב (ח"א סי' קמ"ג) העלה דבשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על ל"ת דלא תגורו ומהרי"ו ורמ"א קאי רק על מ"ע דתוכחה כיון שהוא בשוא"ת א"צ לקיימו משא"כ במצות עשה דלא תגורו וכמבואר חילוק זה ביו"ד(סי קנ"ז) ובמרי"ו ועי' תומים (סק"ב)
ולכאורה למ"ש האחרונים ובתשובת ח"י ובפ"מ או"ח בכ"מ דהא דצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבו' על ל"ת ולקיי' העשה א"צ לא תליא בחומר עשה ול"ת רק אם עובר בקום ועשה או בשב ואל תעשה ואם מפסיד ממון במה שלא יקיים העשה דתשביתו בחמץ דא"ח אף דעובר על ב"י מ"מ כיון דהוא בשב ואל תעשה אינו מחויב לבזבז הון רב עיין פ"מ בא"א (סי' תרנ"ו ס"ק ה') וממילא י"ל היכא דעובר אף על עשה בקום ועשה חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור ועיין בפ"מ במ"ז (סי' רס"ו) א"כ כאן היכא דמפסיד ממון בבירור כיון דאינו עובר בקום ועשה אינו חייב בדבר אף דעובר על ל"ת כיון דהוא בשוא"ת. ובר"ן מס' סוכה כ' משם הראב"ד דה"ט דאינו חייב לתת אף שליש ממונו למצוה עוברת כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור ומשום דהוא בשוא"ת אבל במצות ל"ת כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה ומשמע ג"כ קצת לכאורה דהוא רק אם עובר על ל"ת בקום ועשה אבל שלא לעבור בשוא"ת אין חמור ל"ת מן שלא לקיים העשה ועיין ב"ח או"ח שם דהקשה מהא דקאמר בש"ס אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש לך אדם כו' והתם בע"ז קאמר ומשמע דבשאר ל"ת אין לו להפסיד כל ממונו וכ' דאדרבה משם ראי' דאל"כ מאי קשיא למה נאמר בכל מאודך הא איצטריכ' ליה ללמד דדוקא משום ע"ז יפסיד כל ממונו ולא יעבור אבל שאר מצות ל"ת יעבור ולא יפסיד א"ו דאין חילוק וציין לעיין בדברי ריב"ש(סי' שפ"ז).
והנה מדברי ריב"ש מבואר דלא תליא בקום עשה או בשוא"ת רק בלאו ועשה וכל שהוא לעבור על לאו אף שא"כ מעשה חייב לבזבז כל אשר לו ולא יעבור ועיין ב"ח יו"ד (סי' רל"ב) ובש"ע ובש"ע שם (סי"ב) ובטו"ז שם (ס"ק י"ז) ובש"ך שם (ס"ק כ"ג) ומדבריהם מוכח ג"כ דאף היכא דהוא בשוא"ת לעבור על שבועתו כל היכא דלא נתבטל השבועה מעיקרא לומר ע"ד זה לא נשבע חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור אף בשוא"ת. ועיין בפ"מ (סי' תרנ"ו) שם דמסתפק בל"ת דרבנן שלא לעבור אם חייב לבזבז כל ממונו עי"ש וברדב"ז (ח"ד סי' קמ"ה) מבואר דחייב לבזבז כל הונו ושלא לעבור. וי"ל דתליא זה בזה דאם אף שלא לעבור בקום ועשה איסור דרבנן חייב לבזבז כל הונו ממילא י"ל דבלאו דשוא"ת חייב ג"כ לבזבז כל הונו דהא מבואר במהרי"ק (סי' קל"ז) וז"ל דלא אמר הסמ"ק דמדת חסידות שיהרג אלא דוקא באיסורי תורה דומיא דשלש עבירות אבל באיסורי דרבנן אפילו מדת חסידות ליכא דלהרוג עליו בצנעא במתכוין להנאת עצמו דאי בתר כונת הא"י אזלת הא לא מכוין ואי משום עיקר המעשה הא ליכא איסורי דאורייתא ופשיטא דלא עדיף איסור דרבנן אף כי עביד מעשה מאיסור דאורייתא בדלא עביד מעשה דהתם אפי' מדת חסידות ליכא מדלא מסרה אסתר משום מדת חסידות דפשיטא דחסידה גמורה היתה אלא משום דקרקע עולם היתה ואין כ"כ איסור כ"ש באיסור דרבנן ואפילו עבד מעשה עכ"ל הרי דפשיטא ליה דלא עדיף איסור דרבנן אף דעבד מעשה מאיסור דאורייתא בלא עבד מעשה. וא"כ אם שלא לעבור איסור דרבנן בקום ועשה דדעת רדב"ז דחייב לבזבז כל הונו ע"כ דסובר דגם שלא לעבור בל"ת אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו. ואף שיש קצת לחלק משם מ"מ מבואר להמעיין דכנראה גם דעתו שלא לעבור בלאו אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו וכסתמא דנאמר בכל מאודך וכדעת ריב"ש וכבר ראיתי בגליון רע"א זללה"ה יו"ד (סי' קנ"ז) שהביא דברי ריב"ש הנז' נגד דעת הפ"מ והחות יאיר:
וקצת י"ל דאף שלא לעבור על דרבנן בקו"ע דדעת רדב"ז דחייב לבזבז כל הונו מ"מ ודאי נראה דעכ"פ היכא שאינו עובר בקו"ע רק בשוא"ת על חיוב דרבנן בזה כ"ע מודים דאינו חייב לבזבז הון רב וא"כ השתא דליכא לנו סמוכין ובעוה"ר כל מצות שופטים המה רק מדרבנן ושליחותייהו דקמאי עבדינן אם כן אם מסלק ידו אף לאחר שיודע וגמר הדין מ"מ הא אינו עובר על הלאו דלא תגורו מפני איש רק מדרבנן דמה"ת אין תורות ב"ד ושופטים עלינו רק מתקנתא דרבנן ואף בקבלו עליהם ל"ה רק מדרבנן א"כ בזה י"ל היכא דיש היזק ממון אינו חייב בדבר ויש לומר דמ"מ כיון דגוף הלאו דלא תגורו הוא מה"ת עדיף והוי כעיקרו מה"ת כן יש לצדד:
והנה ז"ל מהרי"ו (סי' קנ"ז) ומ"ש אם חייב להוציא ממון נראה דאינו חייב וראיה מדאמרינן פ' בן סורר ומורה דילפינן מלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל חבירו ופריך האי מהכא נפקא מהתם נפקא והשבות לו אבדת גופו מניין ומשני אי מהתם הוי אמינא ה"מ בנפשיה אבל למטרח ואגורי לא קמ"ל אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הו' אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו וכ"ש גבי עשה דתוכיח דא"ח להוציא ממון ועוד מדאצטרך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור ממונו בשביל קדה"ש ואם היה חייב להוציא ממן להציל חבירו מן עבירה א"כ כ"ש עצמו וא"כ מאי איצטריך בכל מאודך ודוחק לומר דהתם חייב למסור כל ממונו אבל גבי עשה דתוכיח א"ח למסור כל ממונו רק מקצת דא"כ מה שיעור יש בדבר בשלמא גבי הכאה עד שיכנו כ"ד א"צ יותר עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דבכל מאודך הוא רק בע"ז ולא שלא לעבור על ל"ת וזה נגד דעת ראב"ד ורשב"א ור"ן גם מ"ש מה שיעור יש בדבר אינו מובן הא בכל מ"ע לקיימן כתבו הראב"ד והר"ן אף דא"ח לבזבז כל הון מ"מ כל חד וחד מחייב ליתן כפום ממונא כדי לקיים מ"ע ומה גרעון מצא במ"ע דתוכחה. ורבינו ירוחם כתב מובא בב"י אור"ח שם דעל מצוה עוברת חייב להוציא ע"ז עישור נכסיו וכ' הב"י לא ידעתי מניין לו וע"ש מג"א (סק"ה ומצאתי ביו"ד (סי' קנ"ז סק"ה) בביאור הגר"א זצ"ל דכ' דמשמ' מדברי מהרי"ו דעל כל מנות ל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו וקרא דבכל מאודך הוא בע"ז וחולק על הר"ן. אולם מדברי הרמ"א שם שפוסק כדברי הר"ן וראב"ד וגם מביא דברי מהרי"ו משמע קצת דאין חילוק.
וי"ל דהא באמת ראייתו של מהרי"ו נכונה מש"ס דסנהדרין (דף ע"ג) דאצטרך קרא דלא תעמוד על הצלת גופו של חבירו אף דבלא"ה איכא קרא דוהשבתו לו ומדכתיב ויו יתירא דרשינן לאבידת גופו כמ"ש רמ"ה שם וגם שם כתיב לאו דלא תוכל להתעלם ובכ"ז לא היינו מחייבים אותו להוציא ממונו ע"ז רק גלי קרא לא תעמוד אלא חזור על כל הצדדין וכמ"ש רש"י שם ומשם לא נוכל ללמוד לשאר ל"ת שלא לעבור דהצלת נפש שניתן אף לדחות שבת ודאי עדיף ואין ללמוד משם לכל המצות א"כ מוכח דע"כ יש חילוק בדבר דהא ודאי א"ל דאי משום לאו דלא תוכל להתעלם הא אדרבה חזינן באבידת ממון דא"ח להפסיד את שלו בשביל להציל ממון חבירו אף אם הפסידו הוא דבר מיעוט והפסיד אבידת חבירו הוא הון רב בכ"ז א"ח ע"ז כמבואר ב"מ (ע"ב) מ"מ זה בממון דניתן למחול שפיר אמרינן דרכיה דרכי נועם וא"ח להפסיד את שלו בשביל ממון חבירו דמאי חזית כמבואר שם בראשונים אבל להציל גופו למטרח ולאוגרי מה"ת נאמר דא"ח בדבר דהא אף אחר דגלי קרא דלא תעמוד אינו מפסיד משלו דשקיל מיניה אח"כ כמו"ש הרמ"ה והרא"ש מדלא אמרינן אבל בממונא לא קמ"ל מבואר דלא חייבו רחמנא רק למטרח ולהשתדל ולאוגר ולא להפסיד ממון ולמה צריך לזה קרא דלא תעמוד הא כיון דידענו דקרא דוהשבותו קאי על אבידת גופו ממילא הל"ת דלא תוכל להתעלם קאי ג"כ ע"ז ומה"ת לא יטריח בממונו להצי' גופו ושלא יעבור על הלאו. מזה יליף מהרי"ו דאף אם חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת היינו במה שמוטל על גופו והוא חובת הגוף אבל מה שסיבב לו אחר שאין קץ וסוף לזה לכל המקראות והזדמנות בזה א"צ לבזבז ממונו להציל לחבירו כיון שהוא לא גרם לזה ולא בא עליו הסיבה דוקא רק על חבירו בזה אינו חייב להוציא ממונו מקרא דבכל מאודך. ורק להציל גופו ממות בזה גלי קרא דלא תעמוד. [ועיין חות יאיר (סוף סי' קמ"ז) דמלשון למיטרח דנקט מבואר דגם זה לולי דאתרבי ממ"ש לא תעמוד ה"א אם אין בידו להצילו בעצמו אינו מחוייב לטרוח ולולי שכתבו כל הפוסקים שחייב לשכור מממונו להציל חבירו רק שחבירו יחזור לו היה אפשר לומר אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו לא רבתה התורה רק לטרוח עבורו ומ"מ ר"ל משל חבירו ואינו חייב להשכיר משלו. ואפשר שזה כוונת רש"י במ"ש לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך וע"ש במהר"מ לובלין דכתב דעיקר מה דדייק הוא מדכתיב והשבות לו ובלא"ה הוה דרשינן מלא תעמוד מלהצילו בנפשיה אבל לא למטרח למיגר אגורי ולמ"ש צריך ללמוד מלא תעמוד לכל דברים אף באם אין לו ממון שיחזור ויגבה ממנו. וקושית המר"ם יש לישב להמעיין. גם יש לדון דבברייתא לא נקט רק להציל חבירו מסיבת הבא עליו ממ"א כגון טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באו עליו שבכל אלה לא גרם לעצמו ובאמת כנראה אף אם גרם לו לעצמו ורוצה לאבד עצמו לדעת ג"כ מחוייב להצילו מדכתיב לא תעמוד ובאמת ע"ז ל"ה קשה כ"כ קושית הש"ס מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו דהא התם קרא קאי גם על אבידת ממון ובאבידת ממון מדעת א"ח להצילו כמבואר (סי' רס"ד) דאין נזקקין לו ואם מוהשבותו לבד נילף אבידת הגוף אכתי ל"ה ידענן באם בא ע"י פשיעתו ומדעתו דחייב להצילו. ואולי אף אם גרם לעצמו מ"מ ע"כ ידענו שהוא בלא דעת ורוח שטות אחזתו לאבד עצמו לדעת ובכה"ג גם אבידת ממונו חייב להציל כמבואר יו"ד (סי' שמ"ט ס"ג). עכ"פ מקרא דלא תעמוד ודאי חייב להציל בכל הצדדין אבל להצילו מן עבירה ולקיים מצות תוכחה בזה כיון שהוא מצות שאין להם זמן קבוע ויכול לבא עליו בכל פעם ובכל עת א"ח במקו' הפסד ממונו אבל בלא לעבור על ל"ת המוטל עליו ובא עליו בזה י"ל דגם מהרי"ו מודה דחייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור וכשיטת הר"ן וכדעת הריב"ש אף שהוא בשב ואל תעשה:
ויש להבין בהא דמבואר בריטב"א ובנ"י יבמות (דף צ') במת מצוה דרשאי הכהן ליטמא א"ע ואיזהו מת מצוה דכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקוברו ואין עונין אותו ואפילו היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אין צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה וכן פסק הרמ"א יו"ד (סי' שע"ד) ולכאורה הא שם עובר ומטמא א"ע בידים ולמה אינו חייב לישכיר אחרים מן ממונו ולקיים בכל מאודך ושלא יטמא א"ע. ואף דכתב רש"י ברכות (דף ך') דמעיקרא כשנכתב הל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים כבר הקשה שם תוס' ע"ז דנימא כן בכל ל"ת דדוחה אותה עשה נימא שאינו דחייה דהתם ל"נ הלאו ואף למה שמיישב הרמב"ן בת"א דשם יכול להתקיים העשה משא"כ בכהן דלגבייהו ליכא אופן לקיים העשה בלא דחייה ללאו דטומא' לא מקרי דחייה מ"מ ע"כ צ"ל כמו"ש בס' ח"ש לבאר דבריו דכיון דמ"ע נאמרו בכלל לכל ישראל ואף כהנים בכלל ואם לא יטמאו כהנים למ"מ אזי נעקור מהם כל המצוה לכך ל"ה דחיה וכ"ז א"ש באם קורא ואין אחרין עונין אחריו היינו דלא יש אופן אחר לקוברו אבל אם עונין אותו ורוצין לקוברו בשכר באנו לידי דחייה נימא דחייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על הלאו בקום ועשה. ואין לומר למ"ש תוס' שם דלאו שאינו שוה בכל קיל ונימא גם לענין זה דאינו חייב בממונו שלא לעבור דמניין לנו לחלק בזה ולומר דע"ז לא נאמר הקרא דבכל מאודך. ועוד הא התוס' כתבו שם דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה ונדחה מפני כה"ב א"כ נימא ג"כ דזה קיל ולא נאמר בכל מאודך על לאו שישנו בשאלה ומבואר בריב"ש הנ"ל דאף שלא לעבור על ל"ת בשוא"ת דשבועה אף שהוא קיל ג"כ דישנו בשאלה מ"מ חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור ק"ו בלאו דכהן אף שאינו שוה בכל למה לא נאמר דחייב לשכור אחרים לקוברו ולא יטמא בעצמו:
ובפ"מ במ"ז שם כשדן דבשוא"ת א"ח לבזבז כל ממונו כד' שלא יעבור כ' וז"ל וממילא אם אנסו עכו"מ לעבור על בל יראה בחמץ בפסח י"ל דא"ח לבזבז הון רב עד"מ שלא לבער חמצו שנתחמץ בפסח ואפשר התם כל שאנוס אינו עובר וצ"ע עכ"ל ולא אדע הא בשבועה שלא לעבור אף בשוא"ת אף דאנסוהו ובא האונס על גוף קיום השבועה מ"מ מדמה הריב"ש לשאר איסורין דחייב להפסיד כל הון ושלא לעבור על שבועתו אף שהוא דבר שאינו שוה בכל ולמה יגרע איסור אחר הן אמת שראיתי במל"מ ספ"ג משבועות) שהקשה מדברי ריב"ש עצמו (סי' ת"ס) וכתב דש"ה שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנידון דרשב"א שהביא שם ולכן אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע ובההיא דסי' (שפ"ז) הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא א"י לקיים שבועתו כ"א ע"י ממון לכן כתב דחייב לפזר ממון כדי לקיים ושלא יעבור על שבועתו. ולפי"ז י"ל ג"כ באם בא האונס על קיום הדבר כנידון דהפ"מ גם אונס ממון חשיב אונס. אולם מלבד דכן י"ל לקיים שבועתו לפטרו מטעם אומדנא דאדעת' דהכי לא נשבע כמו"ש בעצמו וא"כ זה הוא דוקא באיסור הבא ע"י עצמו אבל במקרה אחרת כמו חמץ שנתחמץ אף דאונסו שלא יבער מ"מ אם יכול לסלק האונס בכל הון חייב בדבר ושלא לעבור אם נאמר דגם שלא לעבור בשוא"ת נאמר בכל מאודך. וגוף החולק שמחלק המל"מ ל"נ להמעיין בדברי ריב"ש רק עיקר סברתו דבמקו' שנאמר דאדעתא דהכי לא נשבע בזה ממעטינן אף אונס ממון מאדם בשבועה וזה רק היכא דלא חל עדיין עליו השבועה וכמבוא' בריטב"א נדרים (דף כ"ז) לחלק בין קום ועשה לשוא"ת דבנדר לעשות ואירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ואפילו הפסד כלל ממונו דלא אסיק אדעתיה כלל שיפסיד ואף אונס כ"ד המעכבו לקיים להכי כ' רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס וכל שמעכבו שום הפסיד בממונו ה"ז פטור משום שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנשבע או נודר שלא לעשות חלות השבועה מעכשיו ואם בא לעבור צריך מעשה בידים וכיון שכן הדין כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכא דשריא בנבילה או בשאר איסור תורה עכ"ל רק דמדברי ריטב"א נראה דתליא העיקר אם הוא בקום ועשה דלא חל רק בשעת מעשה ושלא לעשות הוא בשוא"ת חל דעכשיו הוי כבא אח"כ האונס וריב"ש ס"ל דעיקר תליא אם בא האונס אח"כ במקום דל"ש לומר אדעת' דהכי לא נשבע אז חייב בכל אופן לבזבז כל הון (ועיין ש"ך יו"ד שם ס"ק כ"ג) שהביא משם פסקי מהר"י דנתינת ממון חשיב אונסא ומשמע דוקא הון רב כמבואר שם אבל דבר מיעוט לסלק האונס לא נכנס בכלל אונס ומדברי ריטב"א וריב"ש לא נראה כן. דעיקר תליא אם אדעתא דהכי לא נשבע בזה הוא האדם בשבועה [וביו"ד בגליון רע"א ז"ל שם תמה ע"ד ריב"ש מש"ס נדרים שם דמייתי ראיה מהך מתניתן להא דאתפוס זכיותיה ומה ראיה ומנ"ל דטעמא דמתניתין דאדעתא דהכי לא אדרי דלמא מטעם האדם בשבועה והניח בצ"ע והמעיין בריטב"א הנ"ל יראה דעמד ע"ז ומפרש היטב עיי"ש אולם לדברי הריב"ש יקשה ויש ליישב ויבואר עוד לקמן סי' כ"ו) בביאור דברי הריב"ש. עכ"פ מבואר דפסקינן אף בשבועה אם כבר חל עליו שלא יעבור אף בשוא"ת חייב לבזבז כל ממונו ול"ח אונס וממילא גם בשלא יעבור על ב"י חייב לבזבז כל ממונו ודברי הפ"מ מוקשים לענ"ד:
ובהא דטומאת כהנים למת מצוה דאינו חייב לשכור מן ממונו ורשאי לטמא א"ע דמשום כבוד הבריות אתי עלה וכמו שכ' הנ"י והרמב"ן בת"א לענין קבורת בעל אף שיש לה יורשין וקרובין כיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואף כשימצא אחרים כדי שתהא קבורה מזומנת ול"ת קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה שגדול כה"ב שדוחה ל"ת זה בכ"מ ועד"ז התירה טומאת קרובים עיי"ש ולכך אף ביכול לשכור בממון הקילה התורה בזה משום כה"ב והתירה טומאת מ"מ ואינו חייב לבזבז הון ע"ז ולהוציא מכיסו שלא יטמא א"ע אף שהוא בקו"ע. ובשאר מצות שלא לעבור על ל"ת אף בשוא"ת חייב לקיים בכל מאודך. ולכאורה יש כדמות ראיה לזה מהא דדרשו חכז"ל על פסוק דלפני עור לא תתן מכשול שלא יושיט אדם אבר מן החי לב"נ ויין לנזיר ולמה לן לזה הא לענין מלקות ליכא נ"מ דהוי לאו שבכללות ולענין איסור בלא"ה ידענו מק"ו מן העשה דהוכח תוכיח א"ו דנ"מ לענין לבזבז ממון. אולם אינו ראיה מ"מ היכא דהוא בשוא"ת גם שם נקט בש"ס לבן נח ובזה ליכא מ"ע דתוכחה דאת עמיתך כתוב את שהוא עמות במצות וגם לנזיר מבואר שם ברש"י אף דהוא רק ספק שמא בא לשתותו ועיי"ש בתוס' ועוד יש כמה נ"מ כמובן גם י"ל להיפך דעבור שלא יעבור על לאו דלפ"ע דהוא לאו שבכללות קיל כיון דלא נאמר על דבר מיוחד בזה א"ח לבזבז כל ממונו ועיין ריטב"א קידושין (דף ל"ב) בהא דפריך הש"ס ודלמא רתח ואיכא משום ולפני עור ומשני דמחל ליקריה והקשה הא מ"מ בריה לא ידע דמחיל והוי כמו נתכוין לבשר חזיר ועלה בידו כבש ומתרץ ואפש' דבלאו דלפ"ע כיון שהו' לאו כולל לא מחמרינן בי' כולי האי ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה. וה"נ אפשר לומר דבזה לא מחמרינן כולי האי לבזבז כל ממונו כיון שהוא אנוס. ועי' מ"ש בח"ר דיני טריפות(סי' ז'):
ובאמת יש להבין קצת דהא הא דנאמר בכל מאודך לא קאי על כל ל"ת רק על ע"ז אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כמאמר ר"א וכמו דפסק הרי"ף מס' ע"ז פ"ב ומסכת סנהדרין וע"כ הא דחייב לבזבז כל ממונו הוא ממקום אחר וכמ"ש הב"ח והיינו מדכתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועיין ר"ן ע"ז שם דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת מסתברא לאוקמי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בע"ז בלבד שכל הכופר בה כמודה בכה"ת כולה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה עכ"ל וא"כ הך דבכל נפשך ומאודך אם יש אדם שממונו חביב מגופו קאי רק על ע"ז ועיין בס' תוספות יוהכ"פ מהמר"ם חביב ז"ל דכ' לדון באמת אם יש אדם שממונו חביב מגופו אינו חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על ל"ת והוא דבר פלא באמת. עכ"פ ע"כ הא דידענו דחייב לבזבז כל הונו שלא יעבור על ל"ת הוא מדכתיב וחי בהם שא"ח לאבד את נפשו אבל כל הונו מחוייב לבזבז וא"כ מניין לנו דקאי דוקא על שלא יעבור על ל"ת הא מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם קאי על עשיה ואם מרבינן מדכתב וחי בהם שחייב לבזבז כל הונו נימא שגם בשביל לקיים מצות עשה חייב לבזבז כל הונו רק את נפשו א"ח. ועיין לבוש יו"ד (סי' קנ"ז) שכתב כן להדיא דחייב לתת כל אשר לו ולא יעבור דוחי בהם אמרה תורה שא"ח למסור חיותו אבל ממונו חייב למסור כל אשר לו אפילו מצוה קלה שבתורה אם יכול להציל עצמו בממון ולא יעבור א"כ למה לקיים העשה א"ח וראיתי בלבוש או"ח שם דהביא דשלא לעבור על ל"ת הוא מדכתיב בכל מאודך ומחויב לתת כל ממונו שלא יעבור בקום ועשה אבל במצות עשה שלא יעבור עליה א"ח לתת כל ממונו בשבילה להביא א"ע לידי עוני ולהפיל עצמו על הציבור שהעני חשיב כמת וטוב לו לישב בשוא"ת ותבטל המצוה ויקיים הרבה מצות כנגדה משיבא עצמו לידי עוני החשוב כמת וכנראה עיקר הטעם דכל ממונו הוי כמוסר חיותו דעני חשוב כמת וע"ז א"ח א"כ מניין לנו כדי שלא יעבור על ל"ת חייב לתת כל ממונו נימא ג"כ וחי בהם כתיב ועני חשיב כמת. וע"כ צ"ל דכך קבלו הראשונים לחלק בין עשה לל"ת או מדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון ודרשו רז"ל הוי זהיר אתה שלא תהא אביון כמבואר ש"ס ב"מ ומס' סנהדרין אף דשם דרשו על השבת אבידה שהוא ענין של ממון חבירו ובזה אף דהוא בל"ת דלא תוכל להתעלם מ"מ פטור וע"כ לדעת ריב"ש דתלי' בין איסור עשה לל"ת אף שהוא בשוא"ת ואין תלוי בקו"ע צריך לומר דדוקא לגבי ממון חבירו א"ח לאבד מן ממונו משא"כ לגבי כבוד שמים אם יתן איש כל הון ביתו חייב מ"מ מחלקין בין קיום עשה לל"ת ואף שהוא בשוא"ת וצ"ע:
והנה מעט מדברי אלה הזכרתי בח"ר דיני שבת (סי' א') והבאתי דברי הריב"ש הנ"ל. והגיעני בזה פלפול ארוך מכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מ' ברוך צבי נ"י אבד"ק פיעטרקוב יע"א ודעתו לעיקר בזה לענין לבזבז כל ממונו תליא בשוא"ת או בקו"ע והרבה להביא ראיות לזה כאשר יבואר לפנינו. ואני לא באתי לידי מדה הזאת להכריע מן משמעות לשון הראשונים נגד דעת הריב"ש ובפרט כיון שהביאו הגר"ע ז"ל בגליון יו"ד שם מבלי חולק קשה להכרי' בזה ואבא על סדר ראיותיו. ראי' הראשונ' דהא כן כ' ג"כ רשב"א ב"ק לחלק בין לקיים מ"ע ושלא לעבור על ל"ת והרשב"א מס' ר"ה (דף ט"ז) סובר דכל המבטל בקיום מ"ע עובר על ל"ת דבל תגרע והט"א שם הקשה א"כ למ"ד לוקין על לאו שאב"מ יהיה לוקה על כל ביטול מ"ע משום לאו דל"ת. אולם ל"ק למ"ש רש"י ורמב"ן פ' משפטים ע"פ ובכל אשר אמרתי אליכם ואם נאמר דעל שלא לעבור על ל"ת אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו מעתה בכ"מ כדי לקיים מ"ע יתחייב ג"כ כדי שלא יעבור על לא תגרע ודוחק לחלק בין בשוא"ת לל"ת בשוא"ת ושהוא לאו שבכללות א"ו דבשוא"ת א"ח. ולדעתי אין להכריע מזה מלבד מ"ש ג"כ לעיל לחלק בין לאו שבכללות י"ל דאף אם אמרינן דלאו דלא תגרעו נאמר אם אינו מקיים העשה מ"מ כיון שעיקר הוא קיום העשה ולא בא הלאו רק לחזק בכה"ג אין חומר ללאו יותר מן העשה דוגמא לזה כ' רמב"ן וריטב"א קידושין (דף ל"ג) בהא דאיצטריך לחייב נשים באבידה ומעקה ושילוח הקן אף דיש בכולן ל"ת ונשים חייבות בל"ת משום דהנך אין העיקר אלא העשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומה דעשה עיי"ש וכבר כתבתי בח"ר באו"ח (סי' י"ג אות ג') דמה"ט עוסק במצוה פטור למיתב ריפתא לעניא אף דצדקה הוא בל"ת מ"מ כיון שעיקר הוא העשה לקיים וכיון דהעוסק במצוה פטור מן העשה ממילא ליכא לאו וה"נ דכוותיה כיון שהוא אונס שלא לקיים העשה ולא חייבו התורה בזה לבזבז כל ממונו ממילא ליכא לאו משא"כ בנידון דריב"ש שהוא לאו מיוחד לקיים שבועתו והעוב' ואינו מקיים עובר בלא יחל דבריו ושם אין הלאו נאמר רק לקיים העשה דהא הוא לאו גמור שלא יחלל דבריו בפרטות על נדר ושבוע' ולא לבד לחזק קיום העשה. עוד כ' לראיה ממה דתקנו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אף דבצדקה איכא ג"כ ל"ת דלא תקפוץ וההעלם הוא כשפיכת דמים ואם על ל"ת חייב לבזבז יבזבז ויבזבז כל ממונו וכבר כ' הרמב"ם שאין אדם נעשה עני מן הצדקה והאריך בזה. וא"ר כלל חדא דלגבי עניני ממון לגבי חבירו כבר הזהירה התורה אפס כי לא יהיה בך אביון הוי זהיר אתה כו' וגם כי דרכיה דרכי נועם ומה חזית דדמך דחבירך יקדים ואם הוא נוגע לפ"נ ודאי חייב רק חייך קדמה לחיי חבירו ובלא"ה חייב לתת כל אשר לו ובאינו נוגע לפ"נ רק לתת די מחסירו אשר יחסר לו נתנו חכז"ל קצבה כי דרכיה דרכי נועם וגם כבר כתבתי דאף שלא לעבור על ל"ת הבא בסיבת אחרים ובמקרה שזה אין לו זמן וחק קבוע בזה א"ח לבזבז כל אשר לו:
עוד הביא ראיה מהא דחייבה התורה למודה במקצת שישבע אף שיודע התובע שבשקר נשבע ועובר על לפני עור והביא שכבר העיר בזה בס' מוצל מאש א"ו דא"ח לפזר כל ממונו כדי שלא יעבור על שוא"ת. וראי' זאת איני מכיר כלל דהא עכ"פ לפי ממונו חייב לבזבז שלא יעבור ולא גרע מעל עשה וכמ"ש הראב"ד והר"ן וזה לא שמענו דאף עשיר גדול אינו חייב לפטור את החייב לו שבועה אף אם יודע שנשבע לשקר וכן רשאי להפוך על התובעו שבועה דרבנן אף שיודע שחבירו ישבע לשקר ועיין ריטב"א שבועו' ר"פ שה"ד שפירש הא דשבועה חלה על שניהם ממש אם חבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין עיי"ש ובזה עובר על לפני עור בקום ועשה מה שמהפך השבועה ע"ח ולא מצינו שיבזבז ממונו ע"ז או שישבע הוא כפי האמת עמו או אם א"ר לישבע ישלם ולא יהפוך על התובע השבועה. ברם עיקר קושית המוצל מאש לא קשה דהא גלי קרא בזה דחייב לברר הדבר בשבועתו וא"ח למחול לו ועונש יש לו מדכ' שבועות ד' תהיה בין שניהם שחלה על שניהם אבל להשביעו גלי קרא. וראיתי בש"מ ב"מ (דף ה' ע"ב) משם ריטב"א וז"ל בד"ה הולך ותוקף כו' ונימא מגו דחשיד אממונ' כו' ולא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום ולפני טור ופרקינן דל"א האי מגו באשר דבעי למגזל ול"ב למגזל ולאשתבועי בשקרא ומשום שבועה מודה עכ"ל הרי מבואר דאם ל"א מגו דחשיד אממונא שיהיה חשיד על שבועה לא איכפת לן ואינו עובר על לפני עור דלא מחזקינן שיעבור על השבועה בשאט נפש. ואולי מ"ש הריטב"א קידושין שהבאתי לעיל דבלאו דלפני עור שהוא לאו כולל לא מחמרינן כ"כ ומותר לנסותו כדי להדריכו בדרך ישרה למד מכאן ממה דנתנה התורה רשות להתובע שישביע להנתבע אף אם יודע שישבע לשקר:
ומה שהביא מדברי החינוך פ' כי תצא בשכר שכיר אם א"י לפורעו באותו יום אא"כ יאבד שלו ל"ח הכתוב בזה והביא מ"ש בזה בס' מוצל מאש ואינו כעת ת"י והוכיח מזה קצת כיון שלא יעבור בקום ועשה א"צ להפסיד וגם זה אינו ראיה כלל חדא דא"כ עכ"פ אם אין לו וצריך שיפסיד לפי ממונו ועשרו יתחייב לקיים העשה בזמנו ושלא יעבור על ל"ת ועוד הא בטוש"ע (סי' של"ט) כתבו סתם אם לא היה לו מעות ליתן לו דאינו עובר. וראיתי בגליון רע"א ז"ל בח"מ דעמד ע"ז וציין לעיין בחינוך ובפ' מוצל מאש ובמ"ש בגליון יו"ד הנ"ל. וצריך לומר אף דבכל לאו חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור מ"מ בדבר הנוגע לחבירו דרכי' דרכי נועם לא חייבו התורה שיפסיד הרבה והכל ממה דהזהירה התורה לא יהיה בך אביון וכיון דעיקר העשה והל"ת הוא לתועלת ממון של השכיר לא חייבו התורה בכך ודרכיה דרכי נועם משא"כ ל"ת הנוגע לשמים שלא יעבור י"ל דחייב לבזבז אף שהוא רק בשב ואל תעשה ומראיות אלה וכאלה אין להכריע לענ"ד נגד הריב"ש:
גם מה שהביא ראיה מהא דכתובות (דף כ"ז ע"ב) תרתי לא עבדו ופירוש רש"י חדא דשתקי מלהעד אמת וחדא דמסהדי שקרא והביא משם מחבר אחד דכ' דעל כבישת עדות דל"ה רק עשה יוכלו להשמט מפני יראת האלמות שלא יפסידו ממונם אבל שלא לעבור על לא תענה אף אם יפסידו כל ממונם אינם רשאי' לעבור ותמה ע"ז דהא אף שלא יכבוש עדותו איכא ג"כ לאו דלא תעמוד על דם רעיך וכמ"ש בתו"כ פ' ויקרא והרמב"ם בס' המצות והחינוך א"ו כיון שלא יעבור בקו"ע רק בשוא"ת אינו מחוייב לבזבז כל ממונו. וכבר כתבתי לחלק בעניני הפסד ממון חבירו ללאו הנוגע לשמים ובלא"ה כתבתי במ"א דהך דתו"כ אף שהביאו הרמב"ם במנין המצות והחינוך דעל כיבש עדותו נאמר ג"כ קרא דלא תעמוד הוא רק אסמכתא בעלמא וכבר האריך בזה בס' שער משפט (סי' כ"ח) וממקומו הוא מוכרע מדדרשינן הך קרא דלא תעמוד על דם רעיך לרואה חבירו טובע בנהר דחייב לאגורי ולאטרוחי ופירש"י ממה דכתיב לא תעמוד על עצמך אלא חזור על כל הצדדין ולהעד עדות לחבירו לא עדיף מהשבת אבידה דא"ח להפסיד משלו כלום וכמ"ש לעיל ובודאי לגבי עדות ממון אינו חייב להפסיד את שלו כלל וא"כ ע"כ דלא נכלל בכלל הלאו דלא תעמוד על דם רעיך ומה"ת ליכא אלא קיום מצות השבת אבידה ושלא חייבו התורה להפסיד בשביל זה ממון כיון שגם לחבירו ליכא אלא הפסד ממון באם לא יגיד. אבל להעד שקר בזה אסור להציל עצמו בממון חבירו ושיעבור על ל"ת וא"ש דברי רש"י כתובו' הנ"ל וז"פ וברור ואינו ראיה כלל מכל הנ"ל נגד דעת ריב"ש. ומה שהביא ראיה מדברי ר"ש מתניתין דפ"ז כלאים האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו אפילו במועד עד כמה כו' יתר מכאן קוצר כדרכו והולך אף לאחר המועד ופירש הר"ש עד שליש כמו ב"ק (ד' ט') במצוה עד שליש והא שלא לעבור על לאו דמקיים בכלאים ליכא שיעור לגבול שליש א"ו כיון דהוי בשוא"ת. וזה ג"כ אינו ראיה דהא אם לא ניחא ליה אינו עובר כלל רק אם מקיים ברצונו שלא בהכרח ועיין תוס' ריש ב"ב משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה והא דחייבו שם אף דל"נ ליה כ' הרא"ש שם משום מראית עין ולכך סגי בשליש ולא חייבו לבזבז כל ממונו משום דלא ניחא ליה לקיימה ואינו עובר מה"ת ועיימ"ש שם רע"א ז"ל בתוספות משניות ובמ"ש בעזה"י בח"ר בקונטריס התשובות (סוף סי' יוד):
ומה שהקשה מהא דאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם והא שבי כולהו איתניהו ביה ובכלל ס"נ ולמה לא יהיה בכלל לא תעמוד וציין לעיין בח"ס חה"מ (סי' קע"ז) עיינתי בדבריו וראיתי שם שהשואל הגאון ז"ל הקשה דלמה לא יבזבז כל הונו ובעל ח"ס ז"ל מדחיק עצמו. ולמ"ש לעיל לחלק בין חיוב הגוף לחיוב שמסבב לו אחר דאין קץ וסוף לזה ודרכיה דרכי נועם דאיזה שיעור יתן לזה לדבר המזדמן בכל עת א"ש ע"נ דבלא"ה א"ח לפדות רק כדי דמיהן חייבו חז"ל והם אמרו שאין פודין יותר מכדי דמיהן עכ"פ לא ראיתי שום ראיה נוצחת נגד דעת הריב"ש ומאן ספן להכריע נגדו וצע"ג לדינא: