אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן יח
הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלין כמבואר מתניתין דבכורות ובטוש"ע(סי' ט') וברמב"ן (סוף פ"ב) דקידושין מבואר דאף אם נוטל משניהם וליכא חשש נגיעה בדבר ועיין מהריב"ל (ח"א סי' ח"י). ובג"פ סימן ק"כ (ס"ק ט') כ' אף אם קבל משניהם להעיד עדות מ"מ הוי נוגע דדלמא א"י כלל להעד וצ"ל דאיירי ששניהם נותנים שכר ויודעין שיודע להעד וכן בדיין צ"ל אף שנותנים לו שיאמר ד"ת והוי נוגע דדלמא א"י כלל לחתוך הדין איירי אף אם נותנים לו שידין כפי ידיעתו. ועיין בספר בית מאיר (סי' י"ז) והדברים מבוארים ברמב"ן להדיא וכ' ונראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הם בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זה עדות והחשוד בכך עדיותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך הוא עדות כשרה אעפ"י שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמה מקבלין הימנו שא"ז פסול לא מתחילתו ולא בסופו אלא שכ"ז שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם אעפ"י שנטל משניהם עכ"ל. ולכאורה מה זה קנס לדיין ולעדים לבטל מעשיהם מה מפסידים בזה ואולי י"ל דכיון דנתבטל מעשיהם ממילא חייב להחזיר וכמו שהוכיח המל"מ מדברי ריטב"א קידושין שם דכיון דנתבטל המעשה חייבין להחזיר ודלא כמ"ש הב"ח דא"ח להחזיר השכר בדין ואף דיש לדון בראייתו מהריטב"א וכמו שכתב המח"א הלכות שכירות (סי' י"ו) דהתם שאני כיון דלא אהניא ליה מידי במאי מקדשה ומ"מ גם המח"א מסכים דחייבין להחזיר דהוי נתינה בטעות וכן יש להוכיח קצת מדברי רמב"ן ור"ן דכתבו אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד ולמה צריך להחזיר יהא סגי אם מקבל עליו שלא יעשה כן עוד א"ו דחייב להחזיר ויש לדחות דהרמב"ן נקט רבותא אף בלא עשה תשובה בקבלה על העתיד מ"מ אף עדות זו כשירה אם מעיד מחדש ול"א להחזיק דברים הראשונים ולעולם דמן הדין י"ל דא"ח להחזיר כיון דעשה את שלו. אך מ"מ כבר הסכימו כל האחרונים דחייבין להחזיר וא"כ הוי שפיר קנס שלא יועיל עדותו והדין יתבטל ואז חייבין להחזיר והא דכל דיניו ועדותו נתבטל מזמן שקבל ונעשה חשוד וכמו שכ' ר"ן מדקתני עדותן היינו דנידון כמו חשוד לאותו דבר וכדקתני בתוספתא מובא ברמב"ן ור"ן החשוד להיות נוטל שכרו כל דיניו וכל העדות שהעיד בטלין. [ובאמת לכאורה לדעת רמב"ם ה' מעשה קרבנות דחשוד בעינן שיהיה רגיל בכך ולא מן פעם אחד ג"כ הדין כן בנוטל פעם אחד שכר לדון אין שאר דיניו בטלין אולם כבר כ' הח"ש יו"ד (סי' ב' ס"ק ו') דסוגיא דעלמא דחשיד לאותו דבר דאינו מעיד הוא אף על פעם אחד עיי"ש וה"נ לענין זה] אבל לעולם כל הקנס הוא שיתבטל ולא יתקיים מעשיו דאז חייב להחזיר מה שקבל:
ובזה נדחים כל ראיותיו שהביא בספר שער משפט להוכיח כדעת הב"ח דאינו חייב להחזיר מח"מ (סי' רס"ז) דאם נתן א"י להוציא מידו דשם אהני מעשיו ולא נוכל לחזור שיתבטל מעשיו לכך א"ח להחזיר וכן בחליצה אף במקום דחייב מן הדין לחלוץ מ"מ מה שקבל אין מוציאין מידו כיון דאהני מעשה החליצה ולא ראו חכז"ל לבטל מעשיו לומר שלא יהני החליצה דלא קנסינן לה ליבמה שתתעגן משא"כ גבי דין ידונו לפני דיין אחר ואף בעדותן אף אם לא יעיד ליכא רק הפסד ממון לכן קנסינן לתרוויהו משא"כ בחליצה וכיון דאהני מעשיו לכך א"ח להחזיר ומה שהביא ראיה מהא דכ' לכהן חייב אני לתת לך ה' סלעים דדבר תורה בנו פדוי רק משום גזירה שלא יאמרו פודין בשטרות אין בנו פדוי ואף עפ"כ חייב ליתן ול"ה נתינה בטעות כבר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני דיינים (סי' ג') דשם עכ"פ קיים מצוה מה"ת אבל כאן אם הדין לא מהני אף שהוא מטעם קנס מה אהני ליה ולא עשה שום פעולה אף מה"ת. גם הא אנן הדיוטות אנן וכל קיום הדין הוא מצד דתקנו כן ועבדינן שליחותייהו דקמאי ובקבלות שכר לא עבדו שילוחים לכן אין קיום כלל להדין דהם אמרו והם אמרו לכך חייב להחזיר מה שקבל דהוי נתינה בטעות ואף דיש לומר כיון דלא נולד דבר חדש מה שנתן נתן ועיין מ"ש בח"ר דיני תו"מ (סי' א') בזה מ"מ כאן גרע דכל מה שנתן היה שידון דין וכיון דחז"ל אמרו דדינו אינו דין הוי כאלו לא עשה לו כלל וקנסינן ליה שיתבטל הדין ושיתחייב להחזיר מה שקבל:
ועיין ספר המקנה (סופ"ב) דקידושין דכ' ע"ד הריטב"א דדמי לנוטל שכר לדון דצריך להחזיר כשיתבענו כדאיתא ח"מ (סי' ט') וכתב דתליא בפלוגתא דאביי ורבא אי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד אי מהני. ולא הבנתי דבריו בש"ע אינו מבואר רק בלקח שוחד שהוא בלאו ורחמנא אמר לא תקח והלאו הוא על ענין פרטי דמפרשינן לקרא שלא יהיה לו כח ליקח שוחד אבל בנוטל שכר דליתא בלאו מפורש רק ילפינן מדכתיב ראה למדתי אתכם כו' מה אני בחנם אף אתם בחנם לא תליא באי עביד ל"מ וגם אף אם באיסור עשה ג"כ יש להוכיח מש"ס תמורה דל"מ לרבא היינו בעשה מפורשת ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' קכ"ט) דדן אף בלאו שנאמר דרך כללי דאי אפשר לפרש שלא יהיה לו כח לעשות ל"ש ביה לומר אי עביד ל"מ וכ"ש בלימוד זה דמה אני בחנם יש לגמגם אם נאמר בו אי עביד ל"מ והברור הא דצריך להחזיר השכר הוא מטעם קנס דקנסינן שלא יהנו דינו ועדותו וממיל' חייב להחזיר וכמו שכתבתי:
ומה"ט דקנסינן ליה שלא יהני מעשיו כדי שיצטרך להחזיר השכר יש לדון במה דכתבו דלענין עדות לאשה שמת בעלה הואיל דפסולי דרבנן כשרין להעיד ונוטל שכר להעיד דעדותו בטלה שהוא רק מדרבנן כשר לעדות אשה וכמבואר בתשו' נו"ב קמא ובמרח"ש ובס' תשובת פנ"י ח"ב (סי' ס"ג) בתשובת בנו של המ"ב הגאון מ' אברהם ז"ל וכ' שם שהסכימו השלשה גאוני זמנו ובתוכם הגאון בעל ובעל פנ"י שם הסכים ג"כ לזה דמטעם נוטל שכר להעד אין עדותו בטל דהוי ככל פסולי דרבנן דכשרין לעדות אשה רק שפוסל מטעם נוגע כמו דמבואר שם דזה פסול דאוריית' ולמ"ש רמב"ן שאין זה פסול כלל רק קנס שעדותו לא יועיל ושלא יהיה קיום למעשיו ולמ"ש הוא כדי שיצטרך אז להחזיר מה שקבל א"כ מניין לנו לומר דבעדות אשה לא קנסוהו כיון שלא מצינו מבואר רק להכשיר פסולי דרבנן הואיל דמדאורייתא לא חשדינן לשקר ואתו רבנן ופסלוהו ובעיגונא אוקמא אדאורייתא שיהיה נאמן אבל בנוטל שכר דעד כשר הוא דלא עבר רק על עשה דמה אני בחנם רק מטעם קנס קנסוהו רבנן דכל עדותו מזמן ההוא והלאה יתבטל אפשר מדקתני עדותן בטלין ובתוספת' קתני וכל העדות י"ל דאף להתיר עגונה לומר שמת בעלה לא מקבלין עדותן. אך כיון דכל הגאוני' זי"ע לא נחתי לזה ע"כ דסברו דמכח כ"ש כשר עדותו לעדות אשה ממה דהכשירו אף פסולין דרבנן מכ"ש זה שאין עליו שם פסול רק מטעם קנס. וראיתי בתומים (סי' ל"ד ס"ק י"ז) שכ' דאם ראובן נתן שכר להעד להעיד לו בדברי ריבות שיש לו עם שמעון והעיד העד לטובת שמעון ולחובת ראובן דעדותו כשירה דהאי אייתי חובו לנפשו והפסיד שכרו ולא יהיה חוטא נשכר וגם אל"כ אתי לערומי. ולא ידעתי מניין לו זה כיון דעיקר הפסול הוא מטעם דקנסינן ליה ולמ"ש הוא כדי שיצטרך להחזיר מה שקבל א"כ מה נ"מ אם מעיד חובתו או זכותו של הנותן שכר הא לאו מטעם רשע או משקר פסלינן לעדותו רק מטעם קנס. גם י"ל דמטעם זה הוי נוגע דמעיד חובו כדי שלא יצטרך להחזיר מה שקבל. ועוד הא בקבל שכר מצד אחד הוי כנוגע כמו שכתבתי לעיל ובנוגע העלה התומים (סי' ל"ז) בספק אם נאמן לחוב לכן דין זה צ"ע להכשיר עדותו בגווני שכ' התומים:
והנה התומים והנתיבות הביאו דברי מהרי"ט שהביא הכנה"ג דהא דדינו פסול היינו כשדן דין התלוי בב"ד והתומים הוכיח מדברי רמ"א אה"ע דלא כן הוא רק אף מה שדן עפ"י התורה והאמת ג"כ בטול ואחריו הנתיבו' כ' ג"כ דבטלו ממנו שם דיין והוי כטוען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו ל"ה הודאה דלאו דיינא הוא ותמהני שהדברים מבוארים באר היטב במהרי"ט (ח"א סי' ס"ט) ומתחיל' כך עלה ע"ד להעמיד בשודא דדיינ' ואח"כ כתב דל"מ הודאה בפניו ועוד הוסיף דהעדים שהעידו בפניו חוזרים ומגידים. וכן יש להוכיח מתוספתא הנז' דקתני כל דיניו שדן בטלין מדקתני כל מבואר דלא קאי דוקא על דין התלוי בב"ד. אך מה שכ' מהרי"ט דהעדים יכולין להיות חוזר ומגיד קשה אם העדים לא ידעו כלל מזה שלא יתקיים הדין ולא ידעו שהדיין קבל שכר א"כ עברו על לא תענה ואם חוזר ומגיד משים עצמו רשע. ומבואר ברמב"ם (פ"ב) מעדות דאם היה בין העדים קרוב או פסול והוזמו אף דאין נענשין מ"מ נפסלו לכל עדות שבתורה וע"כ משום דעברו על לא תענה אף דנתבטל עדותן והיינו כיון שהב"ד לא ידעו מהפסול והיה יכול להיות שיתקיים הגדתן ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ספר דברי משפט (סי' ל"ו ס"ק ב' וס"ק ו) ובנתיבות (סי' ל"ג ס"ק א') א"כ ה"נ כיון דלא ידעו מהפסול של הדיין ומד"ת מהני עדותן רק חז"ל פסלו מטעם קנס דינו של הדיין א"כ עברו על לא תענה וכשחוזרין ומגידין משימים עצמן לרשעים ואולי כוונתו אם נתנו אמתלא לדבריהם דבכ"מ אמרינן יקים דבר ושוב א"ח ומגידין אף אם נתנו אמתלא לדבריהם כמבואר (סי' כ"ט) ויבואר אי"ה בזה בדיני עדות ובזה כיון דיניו של הדיין אינו דין ואין לו תאר דיין יכולין לחזור ולהגיד כשיתנו אמתלא על דבריהם הראשונים. אך יש להסתפק אם החזיר הדיין מה שקבל אם דיניו דין ואינו צריך לדון מחדש ובאמת ברמב"ן ור"ן לא כתבו דאם החזיר וחזר והעיד רק לענין עדות ולא הזכירו כלל לענין הדין וברמ"א לקמן (סי' ל"ד) כ' ואם החזיר הממון דיניו ועדותיו קיימין ובנתבות שם (ס"ק י') כ' דאפילו לא העיד מחדש מדסתם הרמ"א. וכן דעת הנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' כ"ז) וכבר השיגו בס' בית מאיר מדברי הרמב"ן ור"ן דצריך לחזור ולהעד ואחריו בעל נתיבות בעצמו בספרו קה"י אה"ע (סי' י"ז) ואולי י"ל הא דסתם הרמ"א משום דכ' ג"כ דינו ועדותיו קיימין ובדין אפשר דא"צ לפסוק מחדש אך למ"ש מהרי"ט דהעדים יכולין לחזור ולהגיד י"ל דצריך לקבל עדותן מחדש דדילמא יחזרו מעדותן הואיל דלא היה קיום להדין עד שהחזיר הדיין. שוב ראיתי במהריב"ל (ח"ג סי' צ"ז) שכתב דעדות ודיינות הכל אחד דאם החזיר חוזר ודן ע"ש ועיין כנה"ג (סי' ט' אות ט"ו) דעלה ע"ד דדיין כסיפא לי' מלתא לחזור ושוב הביא דברי מהריב"ל ודברי הרמ"א (סי' ל"ד) דשניהם שוין ועיין מהרי"ט (ח"ג סי' ע"ט) דכ' די"ל לגבי דיין הוי נוגע דכסיפא ליה מילתא למיהדר ומ"מ מסיק דכשר אח"כ אף לאותו דין והביא דברי מהריב"ל ומהרשד"ם שהסכימו כן ומ"מ י"ל שא"צ לומר פ"ד מחדש וסגי אם אינו חוזר מדינו:
ויש להתבונן על הטור ומחבר דלא הזכירו בהלכות עדות כלל הדין דנוטל שכר להעיד עדותיו בטילין רק הרמ"א הזכירו וכלל אותו בנוטל שכר לדון. וראיתי רדב"ז (ח"ג סי' תק"ז) דתמה כן על הרמב"ם שלא הזכירו בהל' עדות וכ' דאם נותן לו אם יועיל עדותו זה פסול מצד נוגע ושחייב להעד בחנם זה כ' (פ"א) מעדות ואם לא רצה להעד בחנם ועבר על עשה מה יעשה זה ואין לו עד אחר עי"ש ודבריו נגד כל הפוסקים גם הא הרמב"ם (פ' כ"ג) מסנהדרין כ' הנוטל שכר לדון דיניו בטלין ומדכ' דיניו משמע כל הדינים שידון אח"כ וכמו שהוכיח מזה הר"ן וכן הביא שם הכ"מ ע"ז דברי הר"ן וא"כ היה לו להזכיר כן בהלכות עדות ג"כ דעדותו בטלין דהא יש ג"כ נ"מ אם יש לו עדים אחרים וגם כיצד יהיה חולק על הסתם משנה. וי"ל דהטור ומחבר שלא כתבו דסמכו עצמם על מה שכתב (סי' ל"ג) לכל הפסולים לדון פסולים להעיד ונכלל בזה ג"כ נטיל' שכר דכמו שכל דיניו בטלין כן עדות' וכן הרמב"ם י"ל דסמך עצמו על מה דכ' (פי"ו ה"ו) מעדות כל הכש' לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון כמו שפורט שם וממילא ידענו דיתר הפסולים לדון פסולין להעד ונכלל בזה הנוטל שכר שוב ראיתי בס' שאילת שלום מן הה"ג מ' ישעי' פיק ז"ל על שאילתות פ' דברים שכ' מצוה ליתן טעם נכון על השמטות רמב"ם וטור ומחבר עי"ש ולדעתי העניה כמו"ש דכללו בכל הפסול לדון פסול להעיד ויגיד עליו רעהו. ומה"ט נראה דאין שום חילוק בין פסול לדון לפסול להעיד. וראיתי בשער משפט שחקר בבע"ד שקבלו עליהם לדון קאו"פ ונטל שכר אם דיניו בטל די"ל כיון דפסול מה"ת לדון ביניהם לא שייך לומר אף אתם בחנם וכ' דמסתבר כיון דפסול לדון יכול להמנע לדון בחנם אמנם לענין עדות אם קבלו עליהם קאו"פ אף דאינם באיסור אם לא יגיד מ"מ חייבין להעד מטעם השבת אבידה ואסור ליטול שכר. ולמ"ש דדינם שוין מסתימת הטור ומחבר א"כ י"ל או דבתרוייהו איכא איסור או דבתרוייהו שרי לקבל שכר. ומ"מ י"ל אם קבלו עליהן הפסולים לדון או להעיד לא איכפת לן במה דנתוסף עוד פסול אחר וי"ל דבכה"ג לא קנסינן להו שיהיה דינם ועדותן בטל וממילא כל דיניהם ועדותן מכאן ואילך לאחרים אשר כשרים להם ג"כ כשר דאף דלקח עתה שכר היה לפי שפסל מה"ד לדון ביניהם ולא נעשה חשוד בשביל זה שלא לדון לאחרים:
וכ"כ נראה ממה דהשוו הרמב"ם והטור ומחבר דין עדות לדיינין דאין לחלק ביניהם ודלא כמ"ש בתשובת בית יעקב מובא בהגהות מל"מ סוף הלכות סנהדרין דלגבי דיין אם הבטיחו לתת לו שכר אח"כ כשנתן לו דינו בטל למפרע ולגבי עדות לא נתבטל עדותו למפרע והוא כ' שם דמנ"ל לחלק בין עד לדיין אלא דבתרויהו אין המעשה בטל למפרע וכן נראה כיון דא"ח ליתן לו דיכול לומר משטה הייתי בך אם נותן לו אח"כ מתנה הוא אף דאיסור יש הואיל דבשביל שהבטיחו נותן לו מ"מ בשביל זה לא יתבטל דינו ועדותו למפרע ולמש"כ מוכח כן מדברי רמב"ם וטוש"ע דאין חילוק בין דיין לעדות וכנ"ל:
ושכר בטילה דמוכח מותר ליקח ואם לא התנה כתב הסמ"ע דא"נ ליתן אלא כשיעור שרוצה אדם לישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה וכמו גבי משיב אבידה. ואינו כן דעת הט"ז דהוי כפורע חובו ש"ח ועיין תוס' כתובות (דף ק"ח) דמטעם תקנה הוא באבידה עיי"ש וי"ל דבדיין ג"כ כן הוא ובלא"ה כתבו בשבות יעקב ובקצוה"ח דכיון שבאו לפניו והדיין סילק עצמו ממלאכתו ונזקק לדון עפ"י דעת בעלי הדינים הוי כמדעתם וחייבין לשלם וכמבואר בטיו"ד לענין התרת בכור דבלא התנה צריך לשלם שכרו כפועל בטל. ומזה השיג הקצוה"ח על הסמ"ע דא"ח לשלם רק כפועל בטל לגמרי דדין דומה לראיית בכור דל"ה מלאכה כלל משא"כ גבי אבידה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצה לישב בטל מאותו מלאכה והביא דברי הדרישה יו"ד שם. ותמהני הן על הדרישה שם הן על קצוה"ח הא לפנינו מבואר בטור ח"מ (סי' רס"ה) דגם באבידה אם היה יכול להתנות ולא התנה דא"ח לשלם רק כפועל בטל לגמרי ואינו מקבל שום שכר טורח מהשבת אבידה וכן פוסק הרמ"א שם ודוקא כשאין בעל האבידה שם אז שמין בכמה ינוח מלאכתו ויתעסק בהשבתה וכוונת הסמ"ע שכתב כמו במשיב אבידה ודאי ג"כ הוא רק כפועל בטל ממש הואיל ולא התנה ועיין סמ"ע (סי' רס"ד ס"ק ד'):
וראיתי בש"מ ב"מ (דף ל"א) שכתב משם ר"פ דכפועל בטל באבידה ל"ה כפועל בטל דמסכ' בכורות דשם הוא כפ"ב לגמרי וכ' דהתם משום דמיחייב בכל ענין אפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ד' מה אני בחנם שאין לו ליטול שכר טרחו כלל מש"ה לא שקל אלא כבטל לגמרי אבל באבידה כשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הלכך שרי ליקח שכר בטילה דאותו מלאכה דבטל מינה עכ"ל ולכאורה צריך ביאור הא גם בדיין פטור כשעוסק במלאכתו והך קרא דל"י בך אביון שדרשו הוי זהיר אתה שלא תהיה אביון קאי על כל מצות שחייב לעשות בחנם ואינו רשאי לקבל שכר מ"מ א"ח לבטל ממלאכתו וכמבוא' בש"ס בכורו' שם דאפי' בטילה דלא מוכח אינו רק מכוער הדיין וכבר ראיתי למי שכתב שדברי הר"פ תמוהים. ברם דבריו נכונים למאד דבאמת כשעוסק מלאכתו ודאי ליכא מצות השבת אבידה עליו וכשמשיב אינו עושה רק לפנים משורת הדין כמבואר בראשונים שם דאומדן דעתו דרוצה לעשות לפמשה"ד ועושין פשרה לשלם שכר בטילה ממלאכתו לעסוק במלאכה קלה ומותר לו ליקח שכר טורח השבה עכ"פ כיון דאינו מצוה ועושה משא"כ בהוראות היתר בכור או דין אף דא"ח בדבר לעשות עכשיו הואיל וטרוד במלאכתו מ"מ התורה אסרה ליקח שכר על לימוד חוקים ומשפטי' וסוף כל סוף כשדן והורה לומד חוקי ה' והתורה גזרה לאמר מה אני בחנם אף אתה בחנם ושלא יקח שכר עבור לימוד חקים ומשפטי' ואין כוונת ר"פ לומר דמחייב בכל ענין אפילו היכא דבטל ממלאכתו דחייב לדון ולהורות דזה ודאי אינו דלא חייבו התורה ליבטל ממלאכתו מדכ' ל"י בך אביון רק החיוב הוא שלא ליקח שכר בכל ענין אם לומד חקים ומשפטים כיון דסוף סוף כשדן והורה להם לומד אותם חקי ד' ועבור טורח זה אסור לקבל דהא ודאי אף אם יש ב"ד גדול ממנו בעירו כשבאו הבע"ד וקבלו עליהם לדון ביניהם אף שאינו חייב בדבר ואין החוב מוטל עליו מ"מ כשדן ביניהם אסור לו לקחת שכר דין והוראה משום מה אני בחנם כיון דסוף כל סוף לומד חוקי ד' ומשפטיו וכמו כן אם מבטל ממלאכתו ועושה לפנים משוה"ד אינו רשאי לקבל שכר דין שהיא מלאכה קלה רק שכר בטילה ממש משא"כ בהשבת אבידה אם אינו מצוה ועושה אף דעושה לפמשה"ד יכול לתבוע שכר טרחו מהשבת אבידה כיון דא"ח בדבר הוי רק כטורח במלאכה וז"פ וברור ועי"ש עוד בלשון הריטב"א דכ' נמי כיון דשורת הדין יש לו לדון וללמוד בחנם משום מה אני בחנם די לו כשנותן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין משא"כ בזו דפטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון ע"ש והכוונה ג"כ כנ"ל דלדון וללמוד אף אם אינו מחויב בדבר מ"מ אסור לו לקחת שכר משום דעכ"פ לומד חקי ד' ומשפטיו משא"כ באבידה. ובודאי אם לא התנה אף שיש שכר בטילה הניכר אינו לוקח רק כפועל בטל ממש ואם מקבל יותר יש לדון דהוי כנוטל שכר לדון דדינו בטל אם לא דנאמר דאם מקבל אח"כ לא יתבטל למפרע אבל מ"מ אסור לו ליקח יותר מן שכר בטילה ממש:
והנה אף דקנסו חכז"ל בנוטל שכר לדון דדיניו בטלין ומטעם זה צריך להחזיר הדמים שקבל מ"מ במצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו כמבואר ביו"ד (סי' של"ו) דרופא אף דאסור ליטול שכר החכמה והלימוד דאבידת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו ואמרינן גם בזה מה אני בחנם אף אתה בחנם כמו דמבואר ברמב"ן בתורת אדם [ובס' בן יוחאי (דף פ"ג) כתב פליאה נשגבה על רבינו הב"י דפסק שם ביו"ד דרופא אסור ליטול שכר החכמה ומדמה רופא לדיין וסותר לש"ס סנהדרין (דף צ"א) א"ל אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול הרי בשביל שיקרא רופא אומן יטול שכר הרבה על הפלגתו בחכמת אומנתו ולא כפועל בטל כדיין. ולא אדע מה עשה לו הב"י הא מוסכם מכל הפוסקים והרמב"ן הנ"ל דאסור ליטול שכר על חכמתו שמלמדו שחייב מטעם השבת אבידה רק שכר בטילה והרמב"ן שם מדמה רופא לדיין ממש בכמה פרטים. ומה שאמר גביהא בן פסיסא לההוא צדוקי דא"ל אי קאימנא בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול מלבד די"ל דאמר לו בדרך צחות ושחוק שיוותר לו בשכר טרחתו לפשט מגבו העקמומיות שהיה לו וזה טורח גדול ושכר טורח מותר בלא"ה הא אמר כן להצדוקי והם אין דורשין מה אני בחנם אף אתם בחנם וכשאינו רוצה הרופא לרפאות בחנם רשאי ליתן לו שכר הרבה ושחק על האי צדוקי בזה] מ"מ אם לא רצה לקיימו אין מוציאין מידו ומבואר ברמב"ן בת"א דשכר הרופא ששוה כל כסף חייב ליתן כל מה שהתנה לו ועיי"ש בב"ח ובסמ"ג עשין(סי' ע"ד) ובס' אגודה סוף ב"ק ובבנימין זאב (סי' ר"פ) ולא מצינו שם דקנסינן ליה. ומזה ראיה למ"ש דעיקר הקנס הוא דמעשיו בטלין וממילא חייב להחזיר משא"כ ברפואה וכדומה דל"ש לבטל המעשה חייב ליתן לו כמו שפסק ואף מוציאין מידו ואין מפקיעין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו דשכר הרופא שוה כל הכסף ועיין בתשובת בעי חיי חיו"ד (סי' רל"ז) דכ' דהמוחזק יכול לומר קים לו כי"א שברמב"ן וריטב"א יבמות דאינו נותן לו אלא שכרו. אולם דעת רוב הפוסקים דחייב ליתן כמו שהתנה ועיין יש"ש ב"ק (פ"י סי' ל"ח) דכן דעת רוב הגאונים ועיקר ומזה מוכח ג"כ כמו שכתבתי לעיל דחייב לתת שכר פעולתו אף דאסור לו לעשות הפעולה בשכר מ"מ מוציאין מידו ועיין (סי' רס"ד) ובקצוה"ח ונתיבות שם במה שיש מקום עיון בדבריהם מדברי רמב"ן בת"א הנ"ל וגם דיש לחקור דלמא דוקא אם החולה או מי שמוטל עליו פוסק לו לרופא דמים הרבה דחייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לה דמים וא"י לומר משטה אני בך כמו בלוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מתחייב אלא בדמיהן דשכר הרופא בחכמתו חייב ליתן כמו שהותנה והיינו משום דהצלת נפשו עדיף וגמר ומתחייב מה שא"כ אם אחר פוסק עם הרופא שכר הרבה בעד חכמתו והלימוד י"ל כיון דאינו מחויב יותר מן הרופא ורמיא אכולי עלמא דיכול לומר משטה אני בך ועיין קידושין (דף ח') התקדשי לי בדינר תנהו לעני כו' אמרה לו כי היכא דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את וברשב"א וריטב"א שם ובמח"א הלכות צדקה(סי' א') ויש בכ"ז אריכות דברים ואי"ה יבואר במ"א: