אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן יז
והנה אף דבקבל שוחד חייב להחזיר ולמ"ש הב"ח הוא מטעם דאי עבד ל"מ כ' בספר נתיבות בשוכר עדי שקר והעידו לו א"ח להחזיר כיון דלא כ' רחמנא ללאו על הלקיחה רק שלא להעיד שקר דומה לאתנן בעד ביאה אסורה דא"צ להחזיר והביא דברי רש"י ר"ה (דף כ"ב) דאם השלים התנאי דא"צ להחזי'. ונראה מטעם הנ"ל אם עדיין לא נתן ג"כ חייב ליתן ומוציאין בדיינים דדומה למי ששוכר פועל לעשות לו מלאכה באיסור דנראה ג"כ דחייב לשלם לו שכר מלאכתו וכמו באתנן זונה דחייב ליתן מה שהבטיח ומבואר בר"ן ורא"ש ע"ז (דף ס"ב) בהא דפריך הש"ס והא קמחסרא משיכה דהקשו הא שכר פעולה ל"ב משיכה וקנין דפועל העושה עם בעה"ב קנה שכרו וביאה דבר שנותנין עליו שכר וכתבו דמ"מ גוף החפץ לא קנה אף דחייב בדמיו עכ"פ מבואר דשכר חייב ליתן כמו שפסק וכמבוא' ב"ק (דע"א וב"מ דצ"א) אתנן אסר' תור' אפי' בא על אמו מטעם אף דקלב"ד מ"מ כיון דלצאת י"ש חייב חל עליו איסור אתנן ועכ"פ היכא דל"ש קלבד"מ מוציאין ממנו אף בדיינין הרי אף דפעולת עבירה היה מ"מ שכרו חייב ליתן ולשלם כמו שפסק א"כ בשוכר עדי שקר אף שלא נתן מהראוי לומר שיהי' חייב ליתן כיון שעשו פעולתם חייב כמו שהבטיח שכר פעולה ואף דכ' הרא"ש והר"ן דביאה דבר שנותן עליה שכר מ"מ להעד עדות שקר ג"כ דבר שנותנין ע"ז שכר. וראיתי בתשובת ר"י באסן (סי' ע"ד) שכתב בפשיטות וז"ל דהאומר לחבירו עשה דבר פלוני ואתן לך כך וכך ועשה חייב ליתן לו מה שאמר אעפ"י שיש דבר עבירה בדבר ההוא שעשה חבירו ע"פ ויש ע"ז כמה ראיות אחת מהנה אתנן הזולה עכ"ל הרי כמ"ש ועיין ש"ך (סי' פ"ז ס"ק נ"ח) וברמ"א שם מי שתובעתו אשה שהתנה לה דבר באתננה חייב לישבע היסת:
ובס' חתם סופר חח"מ (סי' פ"ז) כתב דלמאי דקיי"ל מקח שנעשה באיסור אינו קונה משום דאי עביד ל"מ א"כ באתנן במאי יקנה וכתב הואיל דגלי קרא דיקנה וכיון דכל חיובו הוא חידוש דיקנה במה דאמר רחמנא ל"ת אין לך בו אלא חידושו דקרא איירי אפילו בא על אמו והתם ליכא חיובא אלא בבא לצאת ידי שמים ולא להוציא בדיינין והה"ד לכל אתנן אף דליכא קלבד"מ לא מתחייב אלא לציד"ש ולא להוציא בדיינין דל"מ מאי דאמר רחמנא ל"ת אלא מה דגלי קרא ולא יותר ולדבריו הי' נ"מ גדולה בין אביי ורבא דאי עביד מהני הדין דחייב לשלם האתנן ומוציאין אף בדיינין ולרבא דל"מ אינו חייב רק בד"ש וזה דבר תימא ולא משמע כן רק היכא דשייך קלבד"מ אין מוציאין בדיינין אבל חיוב רמיא עליו וכמו שכתב רש"י ז"ל דאף תפיסה מהני רק הב"ד אין דנין רק משום רשעה אחת אבל היכא דליכא רק רשעה אחת מוציאין אף בדיינין גם אם נאמר דחידוש הוא מניין לנו לומר דאף האומר לחבירו הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דהוי אתנן כמבואר מתניתין דמס' תמורה ומבואר אף אם נותן בעד אחר ג"כ קנה נימא הא סתמא דקרא איירי שהבועל הוא הנותן האתנן וכמו שכתבו תוס' ב"ק וב"מ שם וכיון דזה הוי חידוש דבכ"מ אי עביד ל"מ רק באתנן דגלי נימא דוקא אם הבועל הוא המתחייב ולא כשאחר נותן ונאמר דל"מ ולא קנה כלל ולאו תורת אתנן ע"ז. א"ו דאין זה ענין לאי עביד ל"מ ולאו חידוש הוא כיון דגוף הקנין וההתחייבו' אינו העביר' רק התנאי שתמלא הזונה היא העבירה וכיון דנתקיים התנאי קנתה וכמו שכתב הנתיבות והה"ד ממילא אף אם לא נתן רק שהתחייב א"ע ליתן חייב לתת השכר פעולה וא"ל שהוא דוקא כשכבר נתן דליכא עבירה רק התנאי ולכן כשנתקיים התנאי שוב א"י להוציא אבל אם צוה לו לעשות עבירה שיהיה חייב לשלם כמו שהתנה י"ל דבזה יהי' העבירה גרם ההתחייבות וי"ל דאי עביד ל"מ ז"א למ"ש המרי"ט והסכימו כו"כ גדולים לדבריו דהיכא דלא יתקן כלל האיסור במה דל"מ והעבירה כבר נעשה בזה ל"א דל"מ וכיון דנעש' רצונו במצותו למה לא יתחייב שכר פעולה ועיין ספר בית מאיר (סי' קע"ו):
אך יש להתבונן מדברי ש"ע (סוף סי' קע"ז) בשותף שאמר לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם פטור אעפ"י שנהנה מאותה גניבה והוא מתשובת רשב"א בב"י שם דאמרינן אשלד"ע ובמה נתחייב לו ועיי"ש בסמ"ע ולכאורה למה לא יתחייב מצד דעשה פעולתו ויש לומר כיון דכל כוונתו היה שיקנה ויהיה עמו שותף בקנינו וזה ל"מ מטעם דאשלד"ע ולכך פטור גם מטעם שכירות הואיל דלא עשה ע"ד חבירו רק על דעתו לתועלתו כיון דלא מועיל מה שעשה בשביל המצוה לו דל"ק ממילא ע"ד דנפשו עשה דהגנב זכה וקנה הגניבה לעצמו וי"ל דבאמת אם לא נשתתף עמו כלל רק צוה לו שיזיק לחבירו ואני אשלם י"ל דחייב מטעם שכירות:
וראיתי בס' המקנה קידושין (דף ט') דכתב דלשיטת הרמב"ן וריטב"א דס"ל באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב דכ"ש אם אמר קרע כסות חבירי ואני אשלם דחייב לשלם אף דקיי"ל בלך וגנוב דאשלד"ע מ"מ היכא דאמר ואני משלם מתחייב עפ"י דיבורו. ולכאורה למ"ש ריטב"א בטעמא דאשלד"ע דהוי שליחות בטעות דסבר שלא ישמע לו דדברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין א"כ י"ל גם בזה דאמר ואתחייב אני לך פטומי מילא בעלמא הוא ובטעות נעשה דקסבר שלא ישמע לו. אלא אף להסוברים דאשלד"ע הוא אף בלא ידע משום דל"מ שליחות לד"ע מצד דדברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ואין בכח שיחול השליחות לחייבו מ"מ י"ל דבכה"ג לא מתחייב מטעם ערב אף דאמר ואני אשלם דערב א"ח רק היכא שהוציא מעות עפ"י ולדעת רמב"ן אף דלא בא הנאה לבן דעת מ"מ הוציא ממון עפ"י דבריו או שאמר לו שיחייב א"ע לחבירו. אבל היכא שצוה לו להזיק לחבירו שהוא לא הוציא דבר עפ"י ואף לא אמר לו שיחייב א"ע לחבירו רק ממילא אם הזיק לחבירו חייבו רחמנא לשלם אבל מ"מ הוא ל"ח א"ע עפ"י בכה"ג י"ל דאף הרמב"ן מודה דלא נתחייב מטעם ערב. ועוד י"ל דהא מבואר רשב"ם ב"ב(דף קע"ג) דקאמר בש"ס דערב גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקאי מהימן ליה וז"ל גמר ומשתעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה. מבואר דגוף החיוב דהערב הוא מצד דהוי כעשה בשליחותו ועיין קצוה"ח (סי' קכ"ט) דמה"ט בכ"מ דל"ה שליחו כגון באומר כל מי שילוה אני ערב לא נשתעבד. ולפי"ז כיון דכל חיוב דערבות הוא דחזינן הלואת הלוה כאלו הערב לקח המעות והלוה אם אין הלוה משלם נעשה המלוה למפרע שלוחו של הערב א"כ היכא דהוא לד"ע דל"ש בזה לומר שלוחו של אדם כמותו פטור אף כשאמר ואני אשלם:
ברם אם נאמר כן א"כ אם הוי ערב לנכרי מדינא ל"מ הערבות כיון דאין שליחות לנכרי וכן נמי אם הוי ערב לקטן ג"כ נימא דל"מ ועיין רמב"ם (פכ"ו) ממכירה דקטן שערב לאחרים דאינו חייב לשלם וכ' שם המ"מ אף דמתנתן קיים במטלטלין מ"מ אין לקטן דעת להשתעבד א"ע בזה. ולמ"ש י"ל הטעם בפשיטות דאין שליחות לקטן וכן כ' בספר שער משפט. אך אי אפשר לומר כן דהא מבואר בש"ס ב"מ פרק א"נ ובתוס' וראשונים שם דגם נכרי שהוא ערב או ישראל ערב בעדו חייב לשלם מה"ד אף דאין שליחות לנכרי. ועוד א"כ ערב דכתובה דמבואר בש"ס דלא משתעבד מטעם דמצוה קעבד ולאו מידי חסרה ולמה לן בזה הא אף אם בדעתו לפרוע מ"מ שם לא נוכל לומר דהמעשה היה בשליחות של הערב ועיין אה"ע (סי' ק"ב) דלפעמים משתעבד ואמאי הא אף לו יהא כאלו נעשה הדבר בסיבתו מ"מ לא עדיף משאר גרמות דפטור וה"נ כיון דלא נעשה בשליחותו אמאי יתחייב. לכך ע"כ צריך לומר הא דכתב הרשב"ם דשליחותא דערב קא עביד לאו שליחות ממש שיהא כמותו רק היינו דעביד על ידו כמו אם שלח למי שאינו בר שליחות שיעשה לו פעולה בודאי חייב לשלם מטעם שכר פעולה וזוכה מדאורייתא כמבואר בתוספות ר"פ בן סורר ומורה כמו כן ערב משתעבד לשלם דמה שהלוה הוי כאלו עשה במצות הערב ובשליחותו ועיין ש"ס ר"פ המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותא עביד ובמל"מ הל' מלוה והמח"א הקשו הא אין שליח לדבר עבירה ומפרשי דמ"מ כיון שהוציא ממון על פיו חייב לשלם וחזינן דקרי ליה הש"ס בשם שליחו' כן נמי כוונת רשב"ם בזה וממילא גם ערב דנכרי וקטן וכתובה אי לאו דמצוה קעביד ולא חסרה חייבין לשלם כמו שאר שכר פעולה. וזה דלא כמ"ש בש"מ הנ"ל ודלא כקצוה"ח הנז' דכיון דלדעת הש"ך והפרישה חייב לשלם באומר כל הזן כמו כן נמי האומר כל מי שיתנדב ללוות אני ערב בעדו אף דלא שייך שליחות מ"מ חייב לשלם:
ומ"מ באומר גנוב ואני אשלם כיון דכל פעולתו הוא עבור עצמו בזה פטור הן מטעם ערב הן מטעם שכירות כדמוכח נמי מדברי רשב"א (סי' קע"ז) דאף די"ל דרשב"א לשיטתו דסובר דלגבי חיוב מטעם ערב בעינן שיגיע הנאה לבן דעת ובזרוק מנה לים פטור מ"מ הא הרמ"א בח"מ(סי' ש"פ) מביא שני דיעות בזה והי' לו לומר (סי' קע"ז) דלהך דיעה חייב לשלם א"ו דלכ"ע פטור כיון דלא עשה פעולה למענו אולם באומר קרע כסות של חבירך ואני אשלם בזה י"ל אף אם אינו מחוייב מטעם ערב וכמו"ש מ"מ חייב לשלם מטעם שכירות וצ"ע: