אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן טז

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן טז

סימן טו

כתב הרמב"ם (פכ"ג) מסנהדרין לא תקח שחד כו' וחייב להחזיר השחד כשיתבענו הנותן וכ"כ הטוש"ע (סי' ט') ובקרית ספר מן מבי"ט כ' שם וחייב להחזירו דהוי כגזל וכ"כ הב"ח דאי עביד ל"מ ובעי למיהדר דגזל הוא והא דמשמע אם אינו תובעו א"צ להחזירו דכיון דהנותן אינו תובעו א"כ מוחל לו ויכול למחול כדרך שמוחל הגזל. ולכאורה א"כ אם מת הנותן לא יהיה חייב להחזיר ליורשיו כיון דלא תבעו בחייו מחול לו. אך זה אינו דהא אף בהלואה דעת הש"ג סוף ב"ק דאם אין המלוה תובעהו א"ח הלוה לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובעו במתנה בקש ליתן לו מובא בש"ך ח"מ (סי' רל"ב) ואפי"ה כשמת גובין היורשים ממנו כיון דהוי כא"י אם פרעתיך וגם הוא בעצמו אף אם נתאחר זמנים טובא מזמן פרעון ולא תבעו יכול אח"כ לתבוע ונאמן לומר שלא מחל כן נמי היתומין שלו גובין אף דלא טענין טענות ברי להוציא מ"מ בזה דמחילה טענה גרוע הוא חייב לשלם רק כ"ז שחי ואינו תובע אותו א"ח לשלם דאמרינן דלא נתחייב לשלם רק אם יתבענו כן נמי בשחד אף דא"ח להחזיר הואיל ונתן מדעתו אמרינן דלא מחל לו אח"כ מ"מ היורשים יכולין לגבות. ולפי"ז ודאי אין הב"ד יכולין לכוף להנותן שיתבע אם חייב לאחרים כיון דעיקר הטעם דמדלא תבע מחל לו רק כשתבעו אח"כ איגלאי מלתא למפרע דלא מחל והיינו כשתבעו מדעתו אבל אם תבעו ע"י כפיית ב"ד תו אמרינן מסתמא מחול וזה דלא כמ"ש הכנה"ג יו"ד (סי' קס"א) ועיין קצוה"ח בזה וכבר כתבתי בהגהותי לדברי חיים דיני דיינים (סי' ב') דאף לדעת הגאונים דבריבית ל"מ מחילה הוא משום דהא נתן מדעתו ולית ליה שום שיעבוד עליו דגלי קרא אהדיר לי' כי היכא דנחי' ולדידי' אזהיר ולא לבריה והוי רק חיוב מצוה דאין ביד הלוה למחול וכמו שכתב בש"מ ר"פ א"נ אבל בשחד דחייב להחזיר מטעם גזל דאי עביד ל"מ וכמו שכתב הב"ח מהני המחילה של אח"כ לכ"ע כיון שיש להנותן שיעבוד על המקבל וגם צריך להחזיר גוף הדבר שקבל וגם ליורשיו יורשין זכותו שפיר מהני מחילה וממילא כ"ז שלא תבעו אין בע"ח של הנותן יכול לתבוע ממנו. וכמ"ש הטו"ז:

עוד כתב הקצוה"ח די"ל כפייה לתבו' ל"מ אף דתלוהו וזבין זבוניה זביני ויקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמה דמחויב לעשות מצד המצוה הוי כזוזי מ"מ לזכות בדבר דהוי כמו לקנות ל"מ לדעת בעל העיטור המובא ברמ"א (סי' ר"ה) אם אנסוהו לקנות דאינו קונה ולקנות הוי אונס ולא רצון ומיישב בזה קושיית הראשונים דלמה חייבי חטאות אין ממשכנין כיון דלכפרה קא אתי נימא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכ' דבעולה דל"צ דעת רק להקדיש הוי כמו להקנות אבל בחטאות ואשמות בעינן רצון בעלים בכפרה אין לכוף אותו ע"ז דהוי כמו לקנות ועיי' מ"ש ע"ד הנתיבות ומה שהשיב עליו במשובב הקצוה"ח ולענ"ד ע"כ לדעת בעל העיטור דלקנות ל"מ באונס מוכרח דמצד מצוה לשמוע דברי חכמים עדיף מתולהו לקנות ומהני אף בע"כ ומטעם שכ' הרמב"ם סוף פ"ב מגירושין דהוי רצון גמור במה שמתישין כח יצרו דהא מדכתיב יקריב אותו דרשינן דכופין אותו הכי נאמר דוקא אם יש לו בהמה אז כופין אותו להקדישה ואם אין לו וצריך לקנות לא נכוף אותו שיקנה זה ודאי לא נראה ועיין מזרחי ר"פ ויקרא יקריב אותו מלמד שכופין אותו והכי פירושא שכופין לבעל הזבח לקנות הקרבן שנדר אם עדיין לא קנה אותו או להביא למקדש עיי"ש ומבואר דאף לקנות קרבן כופין אותו עד שיקנה ויאמר רוצה אני וע"כ דכיון דיש לו חיוב וניחא ליה בכפרה עדיף טובא ואנן סהדי דרוצה בכך אחר שכופין אותו ולס"ד דש"ס ב"ב (דף מ"ח) אף אם תלוהו וזבין ל"מ מ"מ ניחא ליה בכפרה עדיף וכן לס"ד דש"ס קידושין (דף נ') אף אם בעלמא דברים שבלב הוי דברים מ"מ ניחא ליה בכפרה עדיף ואמרינן דאף בלבו מתרצה לכן כמו כן אף אם תלוהו וקנה ל"מ אם כופין אותו שיתרצה לזכות בכפרה עדיף ומהני וכן נמי אם כופין שיתבע מן הדיין השחד או הריבית מן המלוה שפיר מתרצה כדי שלא יהיה לוה לרשע ושיפרע לבע"ח:

וראיתי באבני מילואים ה' קידושין (סי' מ"ב) דהקשה אם תלוהו לקדש ל"מ כמו אנסוהו לקנות א"כ איך משכחת באונס דשותה בעציצו וכופין אותו לכנוס וכמבואר רמב"ם מתוספתא וכן משמע מרמ"א אה"ע (סי' קע"ז) דעל חשד אין כופין ומשמע הא בידוע כופין לכנוס והא הוי תלוהו וקדש וכ' דאף די"ל מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים אמרינן דגמר וקנו מ"מ מדברי פוסקים משמע דזה ל"ה אלא דיחוי בעלמא ולדידן כל הכפיות דמהני הוא מטעם דהוי כמו מכר. ולדעתי הא מוכח מהא דכופין לקנו' קרבן דע"כ מה דניחא ליה בכפייה עדיף וכמו שכתבתי וכמו כן מצוה לשמוע דברי חכמים מהני אף לקנות ושם י"ל בלא"ה כיון דיודע כמו שכופין אותו לקדש יכופו אותו לכנוס ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לכן גמיר ומקדשה ברצון ואכ"מ בזה וכן מוכח מגט מעושה דבישראל כשר אם אומר רוצה אני אף דצריך שיקנה הבעל אח"כ הנייר דבעינן לקיים ונתן בידה ואם אינו רוצה לקנות את גוף הגט ותלוהו וקנו ל"מ במה מגרשה אח"כ א"ו דמה דעושה לעשות חוב המוטל עליו לעשות מהני אף לקנות באונס דהתרצה אח"כ כשתש כחו ע"י הכפייה ודוחק לומר דבקרבן כופין אותו לקיים ואח"כ אם קונה קרבן מעצמו ומביאו אז מקריבן דלא משמע כן רק אף אם א"ר לקנות כופין אותו לקנות וכן לנייר הגט אף אם אומר שא"ר לזכות כופין אותו שיקנה הנייר ושיצוה לכתוב ולמסור א"ו מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים מהני אף לקנות וכן בלולב ואינו נוטל דמכין אותו משמע דכופין אותו אף לקנות ועיין ש"ך יו"ד (סי' רס"ז ס"ק צ"א) משם הב"ח במקנה חצי עבדו לבנו הקטן דהאב צריך לקנות העבד מן הבן ממעותיו ואח"כ כותב האב גיטא דחירותא משמע ג"כ דכופין לקנות אף דלדעת רמ"א ח"מ הנ"ל תלוהו וקנה לא מהני ע"כ צריך לומר דמטעם מצוה לשמוע דברי חכמים מהני. אולם כבר כתבתי כיון דכ"ז שלא תבע אמרינן דמחל גבי שחד וריבית כיון דיהיב מדעתו ל"ש לומר לכוף אותו ועיי' מ"ש אאמ"ו ז"ל שם בספרו:

והיה לי וויכוח בזה את הרב מ' דוד יהודא ד"ש נ"י מאונגרין בעמה"ח ספר ש"ד דיצא לדון דאם קבל שחד ונאבד ממנו דא"ח בהשבה וא"ד לגזלן דנטל בע"כ של חבירו אבל בלקח מדעת הבעלים אף דאסור ליקח מ"מ א"ח באונסין אולם ממה דלא משכחת ביטלו ולא ביטלו ללקות בלקח שוחד ואיבדו בידים ע"כ דיש עליו חיוב מטעם גזלן וטעמא בעי ובאמת מדלא מנה הרמב"ם הלכות סנהדרין ללקות על לאו דשחד וע"כ דחייב בהשבה דאל"כ אם נאבד או נשרף אם יהיה הדין דפטור לשלם א"כ משכחת לחייבו במלקות א"ו דחייב בהשבה ואדרבא כיון דנתן לו מדעתו ומרצונו וסלק נפשו מזה לא מבעי דחייב בשמירה דלא גרע מן אבידה דחייב בשמירה ועיין רמ"א (סי' שמ"ח ס"ז) בבא ליד אחד גניבה שנגנב מחבירו אם החזיר ליד הגנב חייב לשלם דהו"ל להשיב אבידה לבעלים וה"נ דכוותיה כיון דלא יש ביד הנותן לשמרו אם לא מחל לו אח"כ חייב בשמירה ואף דכ' תוס' פ' הכונס ורא"ש פ' מרובה דגזלן אינו שומר דלא קבל עליו שמירתו כבר ביאר בזה בש"מ (סי' שנ"ד) ע"נ דמטעם שומר אבידה עכ"פ הוי כש"ח. אלא נראה דאף באונסין חייב הואיל דלא גרע משואל דכל הנאה שלו דרוצה לקנות וכמו גזלן דעלמא כמבואר סנהדרין (דף ע"א וכ"כ זה אף שקבלו ברצון הבעלים מ"מ כיון דל"מ קנינו מטעם דאי עבד ל"מ ואף דגלי לן רחמנא דבגזילה אי עביד מהני ונקנה בשינוי והמ"מ (פ"א) מגזילה יליף מזה לענין לאו דלא תחמוד דאי עביד מהני כבר כתב השעה"מ שם דהיינו היכא דעבר מקודם על הלאו אבל אם עבר בשעת הקנין על הלאו לא גלי ואי עביד ל"מ א"כ כמו כן בשוחד הואיל דעבר על לאו בקנינו ל"מ מ"מ כבר יצא הדבר מרשות הבעלים שנתנו לו מדעתו והואיל דכיון לקנות ולזכות בו וכל הנאה שלו י"ל דחייב אף באונסין ולא משכחת ללקות עליו ואף די"ל דאינו חייב בהשבה כמו גזלן רק כמו פקדון מ"מ לענין אונסין משמע דחייב הואיל דרצה לקנות וכל הנאה שלו:

ועיין תוס' ב"ק (דף י"א) ד"ה אין שמין דכ' דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא מתחייב אלא כמו שהזיק. ומצינו במזיק שהגביה להזיק אף דלא נתכוין לקנות מ"מ חייב באונסין וכמו כן מצינו באומר לשלוחו צא וגנוב לי דהמשלח לא קנה דאשלד"ע מ"מ השליח חייב באונסין הואיל שנתכוין להוציא מרשות בעלים אף דלא נתכוין לקנות לעצמו כלל מ"מ כיון דנתכוין להזיקו נעשה גזלן והטעם כמ"ש בנתיבות (סי' רצ"ב ס"ק ה') כמבואר בש"ס ב"ק בזורק מטבע ש"ח לים דאם הגביה השבה בעי למיעבד. וה"נ בליקח שוחד אף דהבעלים נתנו לו מדעתם מ"מ כיון שיש סיבה שנותן לו בשביל שידין לו והתורה הקפידה ע"ז שלא ליקח שוחד כדי לדון לו הוי רצון זה כאונס והוי כלוקח שלא מדעתו והוי כגזלן ממש וחייב באונסין ואף די"ל דמ"מ אם נעשה שינוי בהחפץ שנתן לו ל"ק דבגזלן שלמ"ד גלי רחמנא כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלימי דשם הוא דגלי כיון שהיה הכל שלמ"ד ובשעת קנין עשה העבירה כמו שכתב השעה"מ אבל בשוחד י"ל דהלקיחה אם לא יהיה דיין ולא ידין אינו עובר ועיקר הלאו הוא נגמר כשדן אח"כ ביניהם י"ל דבזה לא גלי קרא דיקנה בשינוי וצ"ע בזה ומ"מ ניהו דאפשר דלא קנה בשינוי כמו גזלן ממש מ"מ באונסין נראה דחייב הואיל דנתכוין לקנות וכל הנאה שלו.

וראיתי אח"כ בספר מוצל מאש (סי' ב') שכ' לחקור דיין שלקח שוחד והתרו בו למה לא ילקה ולא מצינו מלקות בזה ולא מנה הרמב"ם ז"ל וכן דיין שהטה את הדין והתרו בו וכתב ולזה י"ל דא"ב מעשה וגם בלקח שוחד בשעה שלקח עדיין הוא התראת ספק דשמא לא ידון ובשעת גמר דין הוי א"ב מעשה אבל בדיין המטה דין אם נו"נ ביד והתרו בו למה לא ילקה ואע"ג דאין במעשיו כלום דחוזר הדין אפי"ה לרבא ילקה דעבר אמימרא דרחמנא עכ"ד. ולא אדע לכלכל דברי קדשו הא אם הטה במזיד ונו"נ ביד הוי גזלן וממון משלם ולא לקי ואף דהדין ג"כ חוזר מ"מ כבר נתחייב לשלם ממון אם אין לו להבע"ד להחזיר א"כ החיוב תשלומין פוטר אותו ממלקות וכן בעבר ולקח שוחד אף אם התראת ספק שמיה התראה מ"מ כיון דחייב להחזיר הממון אין בו מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין ועיין בדברי חיים דיני דיינים (סי' ב') מ"ש שם אאמ"ו ז"ל בזה ומ"ש בעניי שם בהגהותי:

ויש לחקור אם קבלו עליהם לדון קרובים או פסולין אם חייבין ג"כ בלאו דלא תקח שוחד די"ל דוקא הני דמצוין לדון חייבין בלאו דלא תקח שוחד אבל הנך דלא רמיא עליהן החיוב לשפוט י"ל דליכא לאו לגבייהו וראיתי בספר החינוך פ' משפטים בל"ת שלא יקח הדיין שוחד דסיים ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שהם דנים והעובר עליה כו' לוקה לפי שניתן להשבון מדכתב דוקא בזכרים שהם דנים משמע דבנקבות אף שקבלו עליהן מ"מ כיון דהם אינם בכלל דיינים ופסולין לעולם אם קבלו שוחד לא עברו על לאו ואינם באזהרה הזאת וממילא א"ח להחזיר ומ"מ י"ל דוקא נקבות דאינם לעולם בכלל דיינים אבל קרובים או פסולין ישנן ג"כ באזהרה הזאת ואם קבלו עליהן דהדין קיים ישנן בחיוב דלא תקח שוחד ואם קבלו חייבין להחזיר. וראיתי בשער משפט שחקר לענין בע"ד שקבלו עליהם קאו"פ ונטל שכר לדון אם דינו בטל די"ל כיון דליכא חיוב עליו לדון ומה"ת פסול רק שהם קבלוהו עליהן מותר ליטול שכר אף לכתחילה עיי"ש ולא נהירא לענ"ד דאטו אם יש בעיר ב"ד קבוע ובא לדון בפני אחר דיכול למנוע א"ע לדון ביניהם יהיה רשאי ליטול שכר זה ודאי אינו כיון דמ"מ מקבל אותם ודן ביניהם עובר שמלמד חקים ומשפטים וצריך ללמד בחנם וא"כ כמו כן קאו"פ כיון דעכ"פ מקבל אותם לדון ביניהם אף שאינו מחויב בדבר ויכול לסלק א"ע מזה מ"מ כשדן ביניהם דין תורה צריך לדון בחנם ואם דן בשכר דינו בטל מטעם קנס כמו כל דיין הדן בשכר דדינו בטל. ומ"מ י"ל אף דודאי אינו רשאי לקבל שוחד אף לחייב את החייב מ"מ בלאו אינו עובר וכשקבל א"ח להחזיר וצ"ע:

וכן יש לחקור אם עובר בלאו כשקבל שוחד מן פשרה או לא וי"ל דהא מבואר בטוש"ע (סי' י"ב) דכמו דמוזהר שלא להטות את הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו ובש"ס סנהדרין (דף ל"ב) יליף מדכתיב צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה ופירש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו א"כ הקרא דלא תקח שוחד קאי הן על דין הן על פשרה דאזהרה דצדק צדק קאי אדלעיל מיני' לא תטה משפט כו' ולא תקח שוחד רק צדק צדק תרדוף כיון דבהנך קראי קאי על דין ועל פשרה. הן אמת דרמ"ה שם מפרש דקרא בצדק תשפוט לישנא דתשפוט גבי דינא קאי ואחד לפשרה צדק צדק תרדוף ומדלא כתיב בה הלשון משפט ש"מ גבי פשרה קאי והאי דכתיב חד צדק גבי דין ותרי גבי פשרה משום דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהלכתא וליכא למיחש שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב אבל פשרה צריכא עיונא טפי ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר עיי"ש. ולדבריו י"ל כיון דבקרא כתיב לא תטה משפט וגו' ולא תקח שחד קאי על משפט שהוא דין וקרא דלאח"כ צדק צדק דקאי על פשרה ע"ז לא קאי הלאו דלא תקח שוחד. אך מ"מ י"ל דאתרוייהו קאי ועובר בלאו דלא תקח שוחד אף בפשרה כיון דמוזהר ע"ז לעשות בצדק ועוד כתיב ב' פעמים וגבי לאו דשחד כתיב ויסלף דברי צדיקים י"ל דקאי גם על פשרה דהוא בלאו וממילא אם קבל חייב בהשבה וכן מסתבר:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה