אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן יד
אם קבלו עדות בלילה כ' הסמ"ע דלכ"ע אין דנין באותו עדות דהוי כלכתחילה וכ"כ האורים ומשמע דס"ל דבזה גם הרשב"ם מודה. ולכאורה המעיין ברשב"ם ב"ב משמע להיפך ויש ללמוד בדבריו דאם דנו בלילה מודה דל"מ אף בדיעבד רק אם קבלו עדות בלילה בזה סובר דאף לכתחילה יכולין לדון ביום עפ"י קבלות עדות שבלילה דז"ל שם (דף קי"ד) אם ביום ראו דמצי לדון את הדין אז דלא תהא שמיעה גדולה מראיה מה לי אם ידונו עכשיו אם למחר ובלילה א"י להיות דיין והו"ל עדים בראיית לילה דל"מ למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה דההיא ראיה ל"ח לה כעדות שהועד בפניהן אלא היכא דראו בשעה שיכולין לעשות הדין אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין כגון בלילה ההיא ראיות עדים הוא שרואין בדבר ולא להיות דיינין היא והלכך עפ"י ראייתן דהיינו כאלו הם עדים א"י הן עצמן להיות דיינין עפ"י ראית עצמן דאין עד נעשה דיין ומיהו ב"ד שהעידו לפניהם עדות בלילה עדות גמורה הוא ויכולין לדון למחר ביום אבל ראיה דידהו שרואין בלילה ל"ח כאלו הועד לפניהם בלילה דכיון דל"ח בההיא שעתא לדינא ראיה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשו עדים ושוב לא יהיו דיינין בעדות עצמן אא"כ יעידו אחרים בפניהם עכ"ל הרי מבואר דסובר כיון דאין יכולין לדון בלילה חל עליהן תורת עדות ואין עד נעשה דיין אבל ע"י קבלות עדותן אף שא"י אז לדון מהני הקבלה שידונו למחר אף לכתחילה וראיתי בתשב"ץ (ח"א סי' א' דף ו' ע"ד) שכ' דקבלות עדות בג' בעינן שהרי דין גמור הוא ואיכא למימר דלתחילת דין דמי ולא מקבלינן בלילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואם קבלו עדות בלילה לאו כלום וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אעפ"י שלא כ"כ הרמב"ן ז"ל [וט"ס הוא כנראה וצ"ל הרשב"ם ז"ל] ולאו משום דס"ל דלאו דין הוא אלא דס"ל שהוא כגמר דין דבלילה כשר עכ"ל הרי דס"ל ג"כ בדעת רשב"ם דרק קבלות עדות בלילה מהני אבל לדון בלילה י"ל דגם לדעת רשב"ם אף בדיעבד ל"מ ומ"מ דעת כל הראשונים דקבלת עדות ל"מ אף בדיעבד ובקצוה"ח (סי' ז') כ' להוכיח מדברי רשב"ם כשיטת הב"ח דאם ראו בשבת ויו"ט אף דפסילי לדון אז הוא רק מדרבנן מ"מ אין נעשין דיינים ולמ"ש אינו ראיה כלל וכן מה דכתב דלשיטת תוס' רמב"ן ורא"ש דיש להקל כבר השיג עליו אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים (סי' ד') בדברים נכונים:
עוד כתב הקצוה"ח להוכיח כשיטת הב"ח מהא דשנים אין עושין דין אף דלדעת רמב"ם מד"ת חד בשר ובדרבנן עד נעשה דיין א"ו דל"א מדרבנן עד נעשה דיין רק היכא דגוף העדות א"צ מד"ת אבל היכא דצריך מד"ת וראו בשעה שאין דנין מדרבנן ג"כ אינו נעשה דיין לפי שנעש' עד. וכדבריו משמע מדברי ריטב"א גיטין (דף ה') דכתב והא דבדרבנן עד נעשה דיין לא בכל מילי דרבנן קאמר אלא בקיום שטר לבד. אולם ברמב"ם (ספ"ה) מעדות כ' בד"א בדבר שצריך עדים מה"ת וצריך דיינים לדון באותו דבר מה"ת אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין כיצד אחד שהביא גט כו' וכן כל כיוצא בזה מבואר דבכל דרבנן עד נעשה דיין וכן בכל דבר שא"צ ב"ד רק מדרבנן ומ"מ בשנים שראו בלילה לו יהא דמד"ת א"צ רק אחד לדיין מ"מ עד א"נ דיין ועל כ"א תורת עדות:
והנה דעת הב"ח דגיטין וקידושין מדמינין ליה לדיני נפשות ולגבי דנ"פ קיי"ל כר"ע דסובר מס' מכות (דף י"ב) סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש צריכין להעיד בפני ב"ד ול"א בהו ל"ת שמיעה גדולה מראיה. והתומים משיג עליו וכתב דלא מצא פוסקים לפסוק כר"ע ואדרבה מש"ס סנהדרין (דף ע"ח) דאמר רבא בסנהדרין שראו בטריפה שהרג את הנפש מקיימין ובערת הרעה מקרבך ושם איירי דראו ביום דבלילה הוי עדים והוי עדות שאי אתה יכול להזימן וכתב דדברי הב"ח אין לו קיום במשפט. אולם ברמב"ן וריטב"א מכות שם כתבו והלכתא כר"ע והקשו מדברי רבא סנהדרין הנז' וכ' דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינו לי' אינהו משום ובערת הרעה עי"ש בריטב"א דכ' הא דפרישנא טעמא דר"ע מס' סנהדרין משום דכ' והצילו העדה וכיון דחזו דקטיל נפשא תו ל"ח ליה זכותא עיקר מלתא הוא דעיקר דרשא הוא מדכתיב עד עומדו לפני העדה למשפט ובמס' סנהדרין טעמא לקרא נינהו עיי"ש. ובזה יש מקום לדברי הב"ח דלמה נחמיר השתא בדיני גיטין וקידושין דלא דיינין דיני נפשות וכמו דדיינין השתא דינא גו"ק אף דשייכי בדיני נפשות ול"ב ב"ד של כ"ג וע"כ משום דהא דבעי בדיני נפשות כ"ג משום עדה שופטת ועדה מצלת ואין ב"ד שקול וה"ט ל"ש השתא ולכך סגי בב"ד של ג' ומה"ט נמי אמאי אין עד הרואה נעשה דיין וכן השיג בס' מחנה יהודא על הב"ח. ולדברי ריטב"א י"ל דעיקר הטעם הוא גזה"כ דעד הרואה א"נ דיין בדנ"פ ובסנהדרין לא קאמר רק טעמא דקרא אבל מ"מ אף במקום דל"ש הטעם הוא גזה"כ בדיני נפשות וכן משמע קצת בתוס' מכות (דף ו') דכ' האיך מצינו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין שהוא במעמד קרובים ואפילו לר' יוסי דאינו פוסל רק בדנ"פ מ"מ גיטין וקידושין לדנ"פ דמיא והיינו ע"כ אף דכל מאי דצריך עדים הוא מגז"ש דדבר דבר מממון וכיון דלר"י כשר בד"מ למה נפסל בגו"ק וע"כ דסברי דבמקום הכחשה ילפינן מדכתיב לא יקום עד אחד ובעינן בהו שני עדים הכשרים לדנ"פ כיון דבא לידי דיני נפשות ועכ"פ מאי קשיא להו לדידן השתא דל"ש דנ"פ ושם ג"כ עיקר הטעם לר"י דכשר בד"מ או מטעם ושפטו עדה פוסל בד"נ כמ"ש רש"י או כמ"ש תוס' שם מגזה"כ עכ"פ השתא דל"ש דנ"פ ל"ק א"ו דמ"מ כיון דגזה"כ הוא לגבי דנ"פ לא פלוג וכל דשייך לגבי דנ"פ צריך שיועיל עדות המועיל בדנ"פ אמנם בתשובת ריב"ש (סי' שפ"ט) מבואר להדיא דדבר שבערוה כדיני ממונות ואמרינן בהו עד נעשה דיין ועמ"ש בד"ח סוף דיני גיטין:
ודע די"ל הא דאין עד נעשה דיין בד"מ הוא דוקא לדון בכפיה אבל אם באו מעצמם לדון והדיינים יודעים בדבר י"ל דרשאין לפסוק ולחייב דלא גרע ממה שכ' הרמב"ם (פכ"ד) מסנהדרין דיש לדיין לדון בד"מ עפ"י הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אעפ"י שאין שם ראיה ברורה ואין צ"ל אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שידע ע"ש דמשמע שדנין עפ"י אומדנות אף להוציא ממון מעיקר הדין רק משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואינם חכמים כראוי ובעלי בינה אין דנין בסמיכות דעתו ועפ"י ידיעתו וא"כ עדים הרואים בלילה וידעו בעליל מן החיוב של זה למה לא ידונו ואמאי אין עד נעשה דיין א"ו דרק לחייבו ולכוף אותו שידון לפניו ושיחייבו עפ"י ידיעתו בזה א"י לדון בכפיה אבל אם באו מעצמם לדון לפני ב"ד והב"ד יודעין מאותו דבר בבירור גמור יכולין לדון ולחייב את החייב.
שוב ראיתי בנתיבות (סי' ט"ו) דעמד ע"ז אמאי אין עד הרואה נעשה דיין הא אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה וכ' דל"מ אומדנא רק לענין אורעי שטרא ולא להוציא ממון והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים הוא דוקא אומדנא שהוא לכל העולם כגון ידענא בי' בחסא דלא אמיד דידוע לכל העולם ואין זה בגדר עדות אבל בדבר שהוא רק ידוע לדיין פסלו רחמנא מגזה"כ אלו דבריו ולא משמע כן מדברי הרמב"ם דסתם אם הדבר חזק בלבו שהוא כן וכן ממשכ"ש אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאין מן היורשין כו' כל כיוצ' בזה שאין הדבר מסו' ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת מבואר מדבריו דלא תליא אם ידוע האומדנ' לכל העולם וע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי דהא דאין עד נעשה דיין הוא רק לדון בכפיה שיכוף הדיין שיעמוד לפניו לדון וידין עפ"י ראייתו זה אין לו לדון אבל אם באו מעצמם לדון י"ל דל"ג מה שיודע בבירור בראיתו מאומדנא דמוכח ועיין תשובת הרא"ש המובא ב"י (סי' י"ב) וסמ"ע שם (ס"ק י"ב) דנתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שא"י להתברר בראיות עיי"ש דאף בלא טעם ובלא אומד הדעת. וי"ל דהיא הנותנת דע"כ לא כתב הרמב"ם דדנין עפ"י אומדנא של הדיין וידיעתו וסמיכת דעתו הוא ג"כ רק כיון דלא יכול להתברר יותר אבל היכא דהדיין הוא עד הרואה יכול להתברר שיעיד בפני ב"ד אחר אולם נ"מ דאם יעיד בפני ב"ד אחר לא יתקבל עדותו רק בע"א ונ"מ ביחיד מומחה דיכול לדון עפ"י ידיעתו וראייתו היינו אם באו מעצמם לדון לפניו. עוד יש מקום לומר דהא מצינו דל"א מגו דחשיד אממון חשיד על השבועה מטעם דתלינן במלוה ישינה ואף דהכופר בפקדון פסול לעדות במקום דלא שייך לומר אשתמוטי וכתבו הראשונים דבודאי חשוד שיש עדי' אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בספק סמכינן שישבע לתלות בס' מלוה ישינה א"כ י"ל דהיכא דהלא כופר בפני הדיין אף שיודע בעצמו ששקר אומר מ"מ א"י לדון לחייבו דתלינן במלוה ישינה משא"כ בנידון דרמב"ם דלא טענינן עבור יתומים זאת לכך מוציאין ממון ועיין או"ח (סי' י"ב ס"ק ה') בכה"ג וצ"ע בזה. ועיין ברא"ש כתובות פ' הכותב דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. אולם מדעת הרי"ף דטענינן עבור יתומים אף מלתא דל"ש כמו שהוכיח לדעתו הרמב"ן מלחמות פ' הגוזל ומאכיל משמע דדנין באומדנא אף נגד טענות ברי ועיין מ"ש לקמן (סי' כ"ב):