אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן יא
כתב הרמב"ם (פ"ה) מעדות יחיד שהוא דן ד"מ יחידי אין הודאה בפניו הודאה בב"ד ואפילו היה סמוך אבל הג' כו' הרי הודאה בפניהם הודאה בב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן כו' ובש"ע (סי' ג') כ' שכל שאינם שלשה אפילו הם סמוכים ההודאה כמודה חוץ לב"ד ומבואר דאין חילוק בין אחד לשנים. והנה משמע לכאורה ממה שכ' הרמב"ם שהוא דן דיני ממנות יחידי דדוקא ד"מ אבל דיני קנסות אף מומח' אינו דן יחידי ואף שהוא סמוך וכן משמע מפשטות המתניתין דריש סנהדרין דקתני ד"מ בשלשה גזילות וחבלות בשלשה ומפרש בגמרא דתרתי קתני ד"מ בג' הדיוטות גו"ח בג' מומחין וכמו בדיני ממונו' הוא דוקא בשלשה דשנים שדנו קיי"ל דאין דיניהם דין כ"כ גזו"ח הוא דוקא בג' מומחין ואף דתקנו חז"ל דיחיד מומחה יכול לדון דיני ממונות כמו ג' הדיוטות מ"מ הוא דוקא בדיני ממונות אבל לא קנסות ואף לר"א בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר מ"מ הוא דוקא בד"מ אבל לא בקנסות דלרוב המפרשים ראשונים הוא אף דסובר עירוב פרשיות כתיב מ"מ מדכ' בצדק תשפוט גלי הקרא דחד נמי כשר היינו בדיני ממונות אבל לא לבטל הא דכתיב בקרא אלקים וילפינן דבעינן תלתא ע"כ דקאי על דיני קנסות וכן בש"ס שם (דף ח') שלח ליה ר"נ בר ר"ח לר"נ בר יעקב ילמדינו רבינו דיני קנסות בכמה כו' יחיד מומחה קמיבעי' לי' דאין דיני קנסות או לא אמר ליה תניתוה אלא מומחין וקאמר ג' מבואר דאף דיחיד מומחה דן ד"מ לא עבדו רבנן תקנתא שידון דיני קנסות ועיי"ש בר"ן בחידושיו דאף מומחה בצירוף ב' הדיוטו' א"י לדון וע"ז היה עיקר השאלה דג' מבואר במתניתין. אולם בחידושי הר"ן (דף ה') הביא שיטה דדוקא מומחה לרבים בבבל שאינו סמוך והמומחה הסמוך שבארץ ישראל חשיב כמו ג' סמוכים מדאורייתא וסמוך שהוא מומחה לרבים חשוב כג' מומחים לדון אפילו דיני קנסות ומתניתין אינו ראי' דאיירי בסמוכין שאינן מומחין לרבים. אולם העלה דהאמת כשיטה הראשונה:
ומדברי רשב"א ב"ק (דף צ') מבואר ג"כ בהכרח דסובר דמומחה לרבים הסמוך יכול לדון דיני קנסות דכ' שם בהא דאחד תקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר"י נשיאה אמר ליה הא אנא הא ר"י הגלילי ופריך למימרא דעד נעשה דיין כו' ומשני כי תניא ההיא כגון שראו בלילה והקשה הרשב"א הא ר"י הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד שמעינן מר"ט דא"נ דיין וכתב ואפילו את"ל דר"י הנשיא מומחה היה ודן יחידי וראוהו ביום ועפ"י ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו לבד דעפ"י ב' עדים יקום דבר אמר רחמנא ולא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל אינו בדין שראיה של דיין מומחה יחייב כשמיעה משני עדים מבואר מדבריו דרק מטעם דאינו בדין שידין עפ"י ראיתו לבד אבל לדון דיני קנסות היה יכול ביחידי בשביל שר"י הנשיא היה מומחה לרבים וסמוך דהא היה הנשיא ג"כ וזה הוא כשיטה שהביא הר"ן סנהדרין הנז':
אך קשה א"כ אם שנים היו שראו לדבריו היה יכול ר"י הנשיא לדון ע"י ראייתו וראיות האחר ולמה מתרץ שם הש"ס כפי פירוש הרשב"א שם דר"י הנשיא ל"ה עד המעיד שאחרים היו שם שהעידו בו ועד היודע נעשה דיין למה צריך שהיו אחרים שהעידו בו הא סגי באם היה עוד אחד שהעיד בפניו דהא הרשב"א סובר דמומחה יכול לקבל עדות ג"כ ולדון רק עפ"י ראייתו א"י לדון דלא תהא ראיה גדולה משמיעה ועפ"י שנים יקום דבר אבל אם אחד מעיד בפניו ונתקבל עדותו בפני המומחה וגם הוא בעצמו יודע מראייתו מהראוי שיהיה יכול לדון עפ"י צירוף ראייתו והגדות העד ולמה צריך דוקא לומר שאחרים היו שם שהעידו ואולי י"ל דאף הרשב"א לא סבירא ליה דיחיד מומחה יכול לדון דיני קנסות רק דכך היה ס"ד ולא אליבא דאמת ולכך קאמר בש"ס דהא סהדי דמסהדי היינו שהיה תרי דאין זה כבודו של ר"י הנשיא שיעיד בפני אחרים והוא לבדו ל"ה יכול לדון בצירוף קבלות ע"א וראייתו ג"כ כיון דאינו מעיד ע"כ שהוא לבדו יהיה דן וזה אינו יכול בדיני קנסות ובצירוף דיינים אחרים ג"כ א"י לחייבו כיון שלא העיד ר"י הנשיא לכך קאמר דהי' תרי סהדי דמסהדי:
וראיתי בקצוה"ח (סי' ז' ס"ק ה') שכ' דמומחה ואיכא אחר עמו יכול לדון ע"י ראייתו וכ' ואע"ג דקבלות עדות לעולם בעינן שלשה ואפי' מומחין וכמ"ש הש"ך (סי' מ"ו) היינו משום דכל פחות מג' הוי עד מפי עד אבל אם הוא בעצמו הרואה ל"ש עדמפי עד לכן יכול לדון מומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתו ולא אדע הא ברשב"א שם מבואר דמומחה דן יחידי עפ"י עדים ומשמע דאף לקבל עדות יש לו רשות וא"כ ל"צ שידון דוקא כשיש אחר עמו ולצרף עמו לדון רק לבדו ולקבל עדות של האחר ואף אם המומחה אינו יודע כלל אם האחר ראה כגון שלא ראה זה אתו זה יכול ג"כ המומחה לקבל עדותו של האחד ולדון רק בלבדו ע"י ראיתו אינו בדין שראייתו יהיה גדולה מהשמיעה דע"פ שנים עדים יקום דבר והבע"ד יכול להכחישו אבל כל שיש עוד עד המעיד יכול לדון המומחה לבדו ע"י ראייתו ולקבל עדות של האחר ג"כ וכן מבואר בתשובת רמב"ן (סי' קי"ב) דיחיד מומחה יכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד ואף לענין קיום שטר הוא לבדו חותם עיי"ש וכן מבואר בש"מ כתובות (דף כ"א) משם רמב"ן עיי"ש ועיין תשב"ץ (ח"א סי' א' דף ו' ע"ד) דכ' דלרמב"ן רפויי מירפה בידיה אי קבלות עדות אפשר במומחה או לא עיי"ש:
עוד יש להתבונן בדברי רשב"א מאי קשיא ליה דלמא באמת ר"י הנשיא דן יחידי ע"י ראייתו ואף דראייתו לא עדיף משמיעה היינו שהבע"ד יכול להכחישו ואם אינו מכחישו למה לא יחייב אותו וגם אף אם מכחישו מ"מ בממון יכול לחייב אותו שבועה וע"א קם לשבועה וממילא לא תהא שמיעה גדולה מראיה ויכול לחייבו שבועה וא"כ שפיר אמר ליה הא אנא דראה ביום וא"ל זיל הב ליה מנה צורי והאי גברא דתקע לא אכחיש ליה לר"י נשיאה ואולי סובר הרשב"ם דגם קנסא דרבנן מודה בקנס פטור וכדעת היש"ש ב"ק מובא בש"ך (סי' שפ"ח) דגם בקנס דרבנן פטור המודה וכן מבואר בש"מ ב"ק (דף צ"ח) משם ר' יהונתן וכבר הבאתי בח"ר דיני פסח (סי' י"ב) שכן מבואר בס' הראב"ן ועמ"ש לעיל (סי' ח') לסלק קושית פנ"י וקצוה"ח על שיטת היש"ש. וא"כ פטור מטעם מודה בקנס ואף באיכא ע"א פטור ג"כ בכופר דאין נשבעין על הקנס כמבואר ירושלמי מס' שבועות ובתוס' ורשב"א ב"ק(דף מ"א) משום דחשיב מרשיע א"ע כשמודה וא"ר לישבע א"ח שבועה ושפיר מתמה הרשב"א. ולפי"ז משכחת לן דיחיד מומחה יכול לדון עפ"י ראייתו כגון אם תבע אחד לחבירו שהלוה לו מנה ביום פלוני וזה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך ובאו לדון לפני היחיד מומחה והוא יודע שהלוה לו יכול לחייבו לשלם מטעם מתשאיל"מ דהא אם היו באים לפני ב"ד והוא העיד שלוה חייב לשלם מטעם מתוך שאי"ל דמשלם א"כ שייך בזה לא תהיה שמיעה גדולה מראי' רק אם מכחיש שיחייבו יותר מכפי שבכח ע"א לחייבו בזה סובר רשב"א דל"א שראי' יהיה יותר גדולה מן שמיעה וכן לגבי קנס א"י לחייבו אף אם מודה:
והנה התומים העלה בדברי רמב"ם דהא דהודאה ל"מ בפני מומחה רק בהודאה לפני יחיד מומחה משום דיכול להכחישו דע"א א"נ בממון ואף באינו מכחישו מ"מ אין הודאה חשובה והוי רק פטומי מילי משא"כ בתרי כיון דיכולין לדון והכחשתו ל"מ הוי הודאה וכ"כ בתשוב' שבות יעקב (ח"א סי' קל"ז) לחלק בין חד לתרי. ולא הבנתי הא דעת הרמב"ם דהודאה גמורה אף בפני ע"א מחייבו שבועה כמבואר (סי' פ"א) א"כ חזינן אף במקום דיכול להכחיש להע"א מ"מ הוי הודאה גמורה להצריכו שבועה א"כ למה כשהודה בפני דיין מומחה ל"ה הודאה כיון דהוא דיין ובפני תרי הוי הודאה גמורה ובפני חד אם מכחיש יחייב ג"כ שבועה ול"ש לומר פטומי מילי כיון שהוא הדיין ודן אותם וכיון שאינו מכחיש הודאתו מה לי חד מה לי תרי. ובאמת כבר תמה המרי"ט (סי' מ"ו) בזה ע"ד הרמב"ם כיון דהם נדונים לפניו אין כאן אמתלא לחזור מהודאתו והעלה דרק לענין שתהא הודאה בפני חד או תרי כמלוה בשטר להך מילתא בעינן שלשה ובפחות אינו תורת ב"ד אבל לענין חוזר וטוען הודאה מקרי ואינו יכול לחזור ובנתיבות המשפט העלה ג"כ דרק לענין שיהא דין שטר ל"מ וגם אם כתב אחד מומחה או שנים הודאתו אין לו דין שטר כיון שאין עליהן תורת ב"ד הוי כמפי כתבם כיון שנכתב שלא בצווי המתחייב ולזה דין עדים עלייהו אבל הם בעצמם או אף יחיד יכול לכוף על קיום פס"ד עיי"ש. וכמה מן הדוחק לומר בדברי הרמב"ם כן וכן בש"ע מבואר להדיא דלהחליף יכולין טענותיהם ועוד כיון דמומחה יכול לדון למה לא יקובל פסק דינו אם ידענו שנכתב כשעמדו בע"ד בפניו דכמו דבשלשה פ"ד מהני ודנין אחריהם כל ב"ד לקיים פסקם ואף אם הבע"ד מכחיש ול"ה מפי כתבם אף דנכתב שלא בדעת המתחייב כן נמי בפני חד כיון שתורת ב"ד ע"ז. ובאמת הא דב"ד של שלשה מהני פסקם ולא דנין בהו מפיהם ולא מפי כתבם צריך טעם הא הפ"ד לא נכתב ברצון שניהם וי"ל כמו שכתב רש"י סנהדרין (דף כ"ט) שלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה כן נמי מטעם הפקר ב"ד מהני פס"ד בכתב שידונו אח"כ ע"ז ואין תורת עדות עליהן וכן משמע קצת מדברי רשב"ם ב"ב(ד' מ') דמעשה ב"ד כח ב"ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן. א"כ מומחה הסמוך למה לא יהיה מועיל פס"ד שלו בכתב ומה לי תרי ומה לי תלת גם יש להבין הא מבואר מש"ס סנהדרין שם בשטר אודייתא אם כתוב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי מהני ואף אם לא כתיב בי' וחד ליתוהי רק בי דינא ואמר לנו רבנא אשי ג"כ דנין ע"פ ומי מעיד שהיה כן דהיה בפני שלשה כיון דלא חתמו רק תרי נימא דעליה תורת עדות והוי מפי כתבם וע"כ דכח ב"ד יפה מה שאמרו שנעשה בפניהם בתורת ב"ד לא איכפת לן במה שנתברר עפ"י כתבם א"כ כמו כן חד או תרי מומחין אף דנכתב שלא ברצון המתחייב ג"כ מהראוי שיהיה דין פסק ב"ד עליהן:
שוב ראיתי בח"ס אה"ע (סי' ק"ג) דעמד ע"ז מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק הא ע"ז אינם רק עדים ומה שלא נעשה ברצון שניהם הוי מפי כתבם והעלה דמעיקרא שיעבד נפשו אדעתא דהכי שיכתוב עליו ההנפק וכן כיון שבאו לדון או אפילו דיין הדן בכפייה ברשות התורה הו"ל כרצון שניהם אע"ג דבכתיבת הפס"ד איננו מתרצה מ"מ יש לו דין שטר עיי"ש ואתי שפיר נמי דאף ע"ז נאמנים דהיה אתם עוד השלישי וליתהו דהוי כנעשה ברצון וכמו בכל שטר נאמנים ע"ז דנעשה מדעת המתחייב ול"א דעדותן ע"ז דנעשה ברצון המתחייב הוא מפי כתבם מטעם דחזקה על העדים דלא יחתמו בעולה כן נמי בתורת ב"ד נאמנים דהיה שם ב"ד עליהן. וכמו כן אף תרי או חד כיון דרשות להם לדון בכפיה כמו שיכולין הם לפסוק ולכוף על פסק דינם ואין מדקדקין אחריהן כשהגידו בפה למה יגרע כתבם. וקצת יש לגמגם אם נאמר מטעם דמעיקרא שיעבד נפשו למה ל"מ כשצווח אח"כ דאינו רוצה הא אף בפני שנים וקנו מידו אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו לו שטר י"א שאין כותבין כמבואר (סי' ל"ט) א"כ אם הבע"ד חוזר וצווח שלא התרצה לכתוב לו פס"ד הוי כנעשה שלא ברצון המתחייב ולמה יהיה תורת שטר על פס"ד מב"ד ול"ה עדותן שכך פסקו מפי כתבם וע"כ צריך לומר דתורת ב"ד עדיף והח"ס שם (סי' צ"ד) כ' דרך אחר דדוקא דבר המבורר עפ"י עדות דלא ידענו אם האמת כן רק גזה"כ הוא לדון עפ"י ב' עדים בזה בעינן תורת עדות וחק התורה ע"פ ולא עפ"י כתבם אבל דבר המבורר לב"ד איננו בגדר עדות וכמו שטרות העולה בעש"נ דכשרים משום דקמו בהו רבנן דלא משקרי והוי כאנן סהדי דחזקה דלא מרע אמונתייהו לשקר והוי כבירור כן נמי מה שנעשה מעשה ב"ד דכך נעשה זה הוי כבירור ואנן סהדי ולאו תורת עדות ע"ז:
וגם בזה יש לגמגם טובא הא הנפק כשר אם מקוים מתלתא יהיה איזה תלתא שיהיה יש תורת ב"ד ע"ז וקשה לומר בהו דלא מרעי נפשייהו ויהיה בירור יותר משאר עדים וא"ד לערכאות שהן קבועים וממונים ע"ז. ובאמת בהנפק בלא"ה ל"ק כיון דקיום שטרות דרבנן לא מיפסל בהו מפי כתבם כמבואר ברמ"א (סי' מ"ו ס"ו) ועיין ריב"ש (סי' שפ"ב) כיון דקיום שטרות דרבנן ומקיימין אף שלא בפניו ואף אם עומד וצות ל"ב דעתו כלל ועיין מה שכתבתי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ה') בזה ויבואר עוד אי"ה אולם שטר הודאה וכדומה פס"ד ואף אם כתבהו וחד ליתנהו דכשר מטעם ב"ד אף דהוי רק עדות ומהני מפי כתבם בזה קשה מה מהני פס"ד של שלשה הדיוטות שאינם נמנים לב"ד קבוע ודוחק גדול לומר דבאמת ל"מ רק מדרבנן. וראיתי בש"מ ב"ב (דף מ') דכ' הטעם דאף לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין ה"מ בדבר שיש בו מו"מ דמוכחא מילתא דדינא קא עבדי אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי לא מחזי דדייני נינהו בפחות מג' ומחזי דעד מפי עד ואף אם הם עצמם מכירין חתימת ידי העדים אפ"ה בעינן תלתא מטעם לא פלוג ועוד דאי ליכא אלא תרי ל"מ סהדותייהו דמפיהם ולא מפי כתבן ואע"ג דבשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים בו מפיהם ולא מפ"כ כגון שטר מכר ומחאה ומודעא ה"מ במעשה הנעשה בפני עדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שאין יודעים מעצמן כגון שמכירין חתי' עדים או שראו באחד שהלוה לחבירו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני עדים בכה"ג ודאי לא נתנה עדות לכתוב דל"ד לספר המקנה עיי"ש עוד משם ר' יונה ולדבריו א"ש פסק דין דמהני מפ"כ דהוי דומיא דמחאה ומודעה דנעשה בפניהם כדי שיתקיים הדבר ודומה לספר המקנה אולם להסוברים דמחאה ומודעה הוא מתקנות חכמים כמו שכתבו תוס' ב"ב (ד"מ) ע"כ דגם פס"ד דמהני עדותן הוא מטעם תקנות חכמים וכן למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' אלף רי"א) דשטר מחאה וכדומה מהני מן הדין כיון דאינו מוציא מתחת יד חבירו שום זכות וכן שטר הודאות קרקע מהני מה"ד משא"כ שטר קידושין לראיה בעלמא ל"מ דהוי מפי כתבם הואיל דנעשה שלא ברצון ודעת המתחייב א"כ לדבריו ל"מ תקנות חכמים שיהני עדות מפי כתבם יקשה על פס"ד מג' הדיוטות בעלמא מדוע מהני פסקם וע"כ צ"ל דהוא מדרבנן בנן וצ"ע ויבואר עוד אי"ה לקמן דיני הלואה. א"כ למה יגרע שנים מן שלשה בפס"ד וכמו דמהני פס"ד מג' לדון ב"ד אחר ע"ז למה לא יועיל אם נכתב מן שנים מומחים:
אך יש לומר למ"ש בתשב"ץ (ח"א סי' א') בב"ד שהחזיקוה למגורשת בראייתם ובעדותם אין כח בעדים להכחיש ב"ד במה שדנו עפ"י ראייתם וידיעתם והרי זה כב"ד שדנו שראובן חייב לשמעון ק' מפני שהודה כן בפניהם ובאו ב' עדים ואמרו בפני ב"ד אחר לא הודה שאין דנין זה כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו אלא שאנו פוסלין אלו העדים המכחישין מעשה ב"ד כאלו ב"ד פסלו אותם לעדות שהרי ב"ד יודעין שאלו שקר העידו והרי הם פסולין לאותו עדות שהרי הב"ד פסלום לעדות ויפה כח ב"ד בזה לפסול עדים המעידים לפניהם אם הם יודעין מחמת ראייתם וידיעתם שעדות זו שאלו העדים מעידים הוא שקר עכ"ד והרי זה דבר חדש דכח ב"ד יפה מכח עדים לפסול העדים. ואם כי לא הביא ראיה לזה כתב כן בפשיטות דעדים א"י להכחיש הב"ד שיהיו כתרי ותרי וראיתי בהגהות הנדפס ממרן רע"א ז"ל ח"מ (סי' ל"א) שהביא דבריו בלי שום חולק וכ' ואדרבא פוסלים העדים. וקצת נראה מדברי התשב"ץ מדכ' והרי הם פסולים לאותו עדות דלעדות אחרת לא נפסלו רק לאותו עדות שהב"ד פסלום אבל לעדות אחרת צ"ע אם נפסלו. עכ"פ ס"ל כח ב"ד יפה מכח עדים דעדים א"י להכחישם. וצריך לומר אף דמבואר (סי' כ"ג) דשנים נאמנים לעולם והוא מתשובת הרא"ש ושם כ' הטעם משום דהם נאמנים יותר מן המכחישין אותם דרמו אנפשייהו ומדכרי טפי מן העדים ששמעו מפיהם ותפ"ל דב"ד נאמנים יותר י"ל התם היה שבררו רק לדון בפני שנים לכך אין תורת ב"ד עליהם להכחיש ולפסול שני עדים אחרים ולכך כ' רק מטעם דהם זוכרים יותר מן העדים שבשמועה אחת שמעו ותלינן הטעות בעדים אבל ב"ד של שלשה דשם ב"ד עליהם לכל דבר פוסלים העדים. וא"כ כיון דכח ב"ד יפה דל"מ הכחשות העדים לפסק דינם ע"כ דלאו תורת עדות עליהם רק בירור גמור לכך מהני אף מפי כתבם. והטעם י"ל דדוקא שני עדים המעידים דלא ידענו בירור הדבר א"כ הוא כדבריהם אם אמת העידו או שקר רק גזה"כ הוא שצונו לחתוך הדבר עפ"י ב' עדים כמבואר ברמב"ם (פ"ח ה"ב) מיסה"ת ויבואר אי"ה הדברים באורך לקמן דיני עדות ולכן אם תרי מכחישין אותם אמרינן מאי חזית דסמך אהני סמוך אהני ולא אזלינן בתר רוב דיעות דתרי כמאה משא"כ ב"ד הדנין הוי כדבר הנר' וידוע לכל דאמרי' בש"ס יבמות (דף פ"ח) אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא ועיי"ש בתוס' ה"נ מעשה ב"ד הוי כדבר הנר' וידוע:
וראיתי בנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' ס"ה) שהביא משם הגאון מפרעמסלא ז"ל להקשות על תוס' כתובות (דף כ"ב) דכ' כיון דב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן דתרי כמאה והנו"ב כ' דדוקא שם לענין אם נשאת תצא דמרע לחזקה דייקא ומנסבה ומוקמינן על חזקת א"א או כיון שהב"ד וכ"ע מכירין עכ"פ הם חייבין להפריש מאיסור דיודעים דהעדים משקרים עיי"ש אולם כבר קדמוהם הש"ך (סי' מ"ו ס"ק ס"ה) לתרץ באמת שיטת רש"י כתובות שם עפ"י דברי תוס' יבמות הנ"ל דבדבר הגלוי לכל ל"א תרי כמאה והביא דברי מהרי"ק דבגילוי מילתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמעטים עיי"ש ומצאתי בהלכו' גדולות הלכות עדות וז"ל עדים שהעידו ושנים העידו עליהם שהם כשרין אפילו כל ישראל מעידין עליהם שהן פסולין עדותן קיימת דהו"ל תרי ותרי והעמיד ישראל על חזקתן עכ"ל. מבואר דסובר דלעולם תרי עדים אינם מוכחשין לבטל עדותן אף אם כל ישראל מעידין להיפך. ומ"מ ב"ד שפסקו פס"ד עדיף ואין בכח העדים להכחישן ויש לתת קצת תבלין למ"ש הגאון מ' חיים יונה ז"ל בקונטרסו בטעם הדבר דהזמה חידוש היא אף דהאחרונים מעידין על הראשוני' על גופן שהעידו בשקר וכמ"ש הטור (סי' ל"ח) מ"מ אטו אנן בתר השתא אזלינן בנגיעה שנולדה אחר הגדות עדותן הא ודאי לא והרי בשעה שהעידו שראו את הדבר במקום פלוני ל"ה נוגעין כלל בעדותן ובאותו שעה הכחישו כל מי שיעיד עליהם שלא ראו ושפיר שייך לומר מאי חזית סמיך אקמאי דאסהידו מעיקרא ובאותו שעה עדיין לא היו נוגעין כלל עיי"ש בדבריו ועיין מ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני הלואה (סוף סי' ו') עפ"י דבריו ויבואר עוד אי"ה לקמן בדיני עדות. ובהזמה באמת חידוש הוא דהאחרונים נאמנים ובהכחשה הוי תרי נגד תרי הואיל דהראשונים שהעידו הכחישו לכל מי שיעיד עליהם להיפך ומ"מ מאי חזית דסמך אהני כיון דלא העידו אז בפירוש על האחרונים ובפניהם לפסול אותם משא"כ ב"ד שפסקו ובכחם לפסול מי שיכחישם לכך א"נ שוב עדים להכחישם ול"ב לב"ד תורות עדות עליהם. ולכך כשר אף מפי כתבם. ובכנה"ג (סי' כ"ג ס"ק ל"ו) כ' אם נאמר שהדיינים נאמנים לגבי העדים הוא דוקא בממון או אפילו לגבי עדות אשה עיין במשפטי שמואל (סי' פ"ג) ועיינתי שם בדבריו ושם כ' על נידן דישבו ב"ד של שלשה וגבו עדי קידושין ולא נזכר במעשה ב"ד שאמר לי ומן העדים הכחישו שהעידו אח"כ שאמר לי וכתב דאין ממשות בהם שבאים להכחיש המעשה ב"ד כי הב"ד דייקו ול"מ העדים להכחישם והביא ראיה מתשובת הרא"ש הנ"ל וכ' ואפילו נימא דוקא לגבי ממון אתמר מ"מ פשיטא דלאסור אשה ולאפוקי מחזקתה לא מפקינן לה בחששות רחוקות עיי"ש ושם היו יושבין ב"ד של שלשה ולדברי התשב"ץ הנ"ל כח ב"ד יפה ואין עדים יכולין להכחישן ובנידון דהתשב"ץ הי' איסור אשת איש להוציאה מחזקתה לדברי הב"ד דהגט היה בהכשר ולדברי העדים הי' הגט פסול ודן בפשיטות דהב"ד נאמנים יותר מן העדים. ומ"מ נראה דדוקא בב"ד יפה שנתמנו מן הציבור אבל באם לא נתמנו לב"ד לדברים אחרים רק שבררו הבע"ד וקבלו עליהם אפשר גם התשב"ץ מודה דשנים עדים כשרין יכולין להכחישן ונידון כתו"ת. גם יש לומר דוקא כמו בנידון דהתשב"ץ דהעדים אינם מכחישין להב"ד לומר שלא ישבו יחד ולא שמעו הדברים רק מודים שהיו יושבים יחד ועיקר הכחשתם הוא בענין אחר אם הודה בפניהם או לא הודה בזה כח ב"ד יפה ואין העדים יכולין להכחישן אבל אם מכחישין עיקר מעשה הב"ד שלא ישבו יחד ולא טענו בפניהם בזה הוי כתו"ת. ועיין ב"י אה"ע (סוף סי' קמ"ה) משם תשובת רשב"א דכ' ואם רצה ליזהר עוד יותר יתננו לה ע"י השליח בתנאי בפני ב"ד דמשמע לכאורה דמעשה ב"ד עדיף ונאמנים יותר מן העדים המעידים בחתימתם שנכתב ונחתם בלא תנאי. אולם יש לדחות כיון דעדות אחר הוא שנתנו לה על תנאי ואף עדים נאמנים וכמו"ש שם ברשב"א ובב"י שם ורק זהירות יתירה שיעשה עפ"י ב"ד או דהא דל"מ עדים אחרים על הנתינה שהיה בתנאי והוי כתו"ת הוא משום דאנן סהדי ומצד דתפיסתה מוכח ועיין נתיבות (סי' מ"ו ס"ק כ"ו) בזה לכן נגד אנן סהדי וחזקה ודאי כח ב"ד עדיף טפי אבל בהכחשת עדים בבירור למעשה ב"ד י"ל דהוי כתו"ת וזה לשון הריטב"א קידושין (דף ע"ד) בדיין חד כו' אבל שלשה והם ב"ד נאמנין הם לעולם כעדים דעלמא דנהי דאין עד נעשה דיין אבל דיין נעשה עד להעיד מה שנדון לפניו עכ"ל מבואר מדבריו דאף שלשה והם ב"ד נאמנים רק כעדים דעלמא ולא יש להם יותר כח רק כעדים וממילא אם עדים כשרים מכחישים אותם הוי כתרי נגד תרי דתרי כמאה ודלא כתשב"ץ וכן מבואר מדברי ראבי"ה מובא בש"ך (סי' כ"ג ס"ק ז') וז"ל דוקא דיין אחד א"נ אבל דייני' שנים ושלשה נאמנים כעדים דעלמא ומבואר דשלשה לא יש להם כח יותר משנים והמה רק כעדים דעלמא ודברי התשב"ץ צ"ע לדינא:
ובגוף דברי הרמב"ם כ' הש"ך דמ"ש הטור דמדברי הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטת לכל דבר דליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לג' הדיוטות רק לענין דין ולא לענין הודאה. אולם המעיין ברא"ש ריש סנהדרין יראה דלאו דוקא לענין דין רק לכ"ד וימצא כן מכמה הוכחת וכאשר כתב המרי"ט שם וכן ראיתי בתשובת הגאונים המכונה שערי צדק דפוס סאלוניק (ש"ז ח"ה סי' ל"ה) תשובת רב שרירא גאון ז"ל וז"ל ולאו הא מילתא לקבולי סהדותייהו בלחודיה דאלו מודה בע"ד קמיה במדעים ואח"כ כפר ואמר להד"מ אפילו האי דיינא ר"נ גופיה כע"א הוי חשיב אלא כדאמר בע"ד אין ודאי אמרית הכין אלא מיהו אית לן מידאני שארא דמילאי ותנאי על מילאי דלא גליתונא דאמינא כיון דיין בלחוד הוה לא מושב ב"ד הוא ולא כליתנו לכלהו מילאי אי הוה ההוא דיינא מומחה לרבים דהו"ל למידן יחיד לא משגחינן בהדן ממרא ומשווינן להו להנך מילי מחליפו קמי דיין כשימוש ב"ד מעליא ופסקינן דינא עלייהו דלית ליה לאוסיפו עלייהו כדאמרינן לענין טוען וחוזר וטוען כו' יע"ש הרי מבואר דרק בהכחשה אין למומחה תורת עד רק כע"א דעלמא אבל לשארי מילי דין ב"ד יש לו. אך י"ל דהך מלתא אם מהני הודאה בפני יחיד מומח' תליא אם מדאורייתא בעינן שלשה או סגי בחד למ"ש הרבינו יונה מס' סנהדרין שם בהא דאמרינן דלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל וז"ל איכא דבעי והא רבנן דבי ר"א מומחין נינהו ובמומחים אף ר"א מודה דאף יחיד דינו דין ותו למאן דמפרש דר"ה ור"א הם עצמם היה והא מומחה הוה ואמאי צריך ג' ונראה מכאן דלר' אבהו לא סגי בקיום ובהודאה בבציר מג' משום דליכא טענה או כפירה ואין הדבר נראה בשנים דין אלא כעדות הוא נראה כאלו הם עדים בדבר ולכך לא עשו בהם חכמים תקנה שיהא ביחיד או בב' משום דאתי למימר הודה בפני ב' אע"ג דל"א כתבו כותבין ואע"ג עד דקבעו דוכתא לא כתבינן אפ"ה חיישינן ולא עבדו בציר מג' וה"נ בקיום שטרות אתו למימר בקיום שטרות ב' אפי' אינם מומחין ולהכי הקשה ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל ולשמואל כיון דאף יחיד הדיוט כשר מדאורייתא ליכא למגזר דהא דינו דין בדיעבד אף מדרבנן. הרי דס"ל דלשמואל הודאה בפני ב' הוי הודאה ולר' אבהו אף במומחה ל"ה הודאה וא"כ י"ל דהא הגאון כנראה דס"ל לפסוק כשמואל דב' שדנו דיניהם דין כמבואר שם בתשובתו (סי' ל"ו) לכך מהני הודאתו ג"כ בפני יחיד מומחה דל"ש למגזר וכמו שכ' הרבינו יונה אבל לדידן דפסקינן דלא כשמואל גזרינן לגבי הודאה ועיין תשב"ץ (ח"א סי' קס"א) דכתב ראי' הרמב"ם מהש"ס הנז' דאודייתא לא סגי בלא תלתא ולדברי רבינו יונה יקשה לדעת רמב"ם דפוסק מדאורייתא חד כשר ולמה גזרינן אולם י"ל כיון דהרמב"ם פסק דלא כשמואל וכבר כתבו הטעם דס"ל כיון דרבנן אצריכו שלשה פסול אף בדיעבד שפיר שייך למגזר לגבי הודאה וכמו שכ' ר' יונה ואף דרמב"ם כ' דגם בסמוך לא מהני הודאתו ולדידיה חד סמוך כשר מד"ת מ"מ י"ל כיון דגזרו במומחה שאינו סמוך דל"מ הודאתו לא פליגי בין סמוך לאינו סמוך ולפ"ז י"ל דאף לדעת רמב"ם דל"מ הודאה היא רק מדרבנן כיון דל"ה רק מטעם גזירה ומדאורייתא מהני הודאה בפני חד מומחה וא"כ לענין איסור כמו לגבי קידושין וכדומה יש להחמיר ואף דהש"ך העלה שלא להחמיר אף לענין קידושין בשנים שדנו ודלא כב"ח כבר כ' שם התומים להשיג עליו ולחוש לדעת רמב"ם דמד"ת חד נמי כשר וכן בתשובת ר"א מזרחי (סי' כ"ד) כ' במחלוקת השאלתות ובה"ג דפסקו כשמואל ושאר כל הפוסקים פסקו כרבי אבהו ור"י דאמרו אין דיניהם דין אין לנו להכניס ראשנו בין ההרים הללו וכ"ש באיסור א"א. ובאמת כיון דדעת הבה"ג והשאלתות ור"ש גאון לפסוק כשמואל בודאי יש להחמיר באיסור אשת איש ולענין ממון כיון דקיי"ל דלא כרב אחא א"כ יחיד מומחה דינו רק מדרבנן ול"מ דהוי ספק בתקנתא דרבנן ול"מ הודאתו בפניו ולא הוחזק כפרן:
ואם קבלו עליו מבואר מדברי הרמ"א דמהני אף לענין הודאה וכפירה ומהרי"ט שם כ' דמוכיחין דברי הרמב"ם דהיחיד אפילו קבלו עלייהו אין לו תורת ב"ד דיחיד מומחה וסמיך דן בע"כ ואעפי"כ אין לו תורת ב"ד לענין הודאה וכ"כ ר' אלי' מזרחי מובא בכנה"ג והוסיף דאף הרא"ש מודה באינו מומחה דל"מ לענין הודאה קבלה והדברים דברי תימא דהא מבואר מדברי הרא"ש והטור דקבלה מהני לכ"ע וכן העלה בתשובת שבות יעקב שם. וכן מבואר ברדב"ז (ח"ג סי' תק"ט) ומבואר שם עוד דאף סתם קבלה מהני ודלא כמו שכ' הש"י שם. וכן מבואר ברדב"ז לענין לדון בלילה כשבאו מעצמם הוי כקבלה ועיין ב"ח בזה (סי' ד') ובמל"מ (פ"ג) מסנהדרין ולפנינו דעת רדב"ז כב"ח ויבואר עוד אי"ה בדברי תשובת רבינו אליהו מזרחי בדיני עדות אי"ה: