אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן י

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן י

סימן ט

אף דיכול לעשות דין לעצמו כשיכול לברר שנוטל שלו כדין מ"מ אין לו רשות למשכן בחובו וכ' הרמ"א שם ואם חייב לו בלא הלואה או שהוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפוס והוא מדברי ריב"ש (סי' שצ"ו) וז"ל או אפילו לתפוס מטלטלי כל שמצאום ברשות אחרים או אפילו לוקח מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלואה ממש אבל בהלואה ודאי אין לו לכנוס לביתו למשכנו או לחטוף מידו. ולכאורה למה דמבואר בטור (סי' צ"ז) ובדברי רמב"ם דמה"ת אסור למלוה למשכנו מיד הלוה אף שלא בביתו דביתו דכתוב בקרא הוא ל"ד דה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ וכמבואר בסמ"ע שם (ס"ק ו') ועי"ש בדרישה דכל מה שבידו ועליו ביתו ורשותו מקרי א"כ ממילא אם מונח חפצו של הלוה בפקדון ביד אחרים ג"כ מהראוי לומר כיון דפקדון כל היכא דאיתא ברשותיה דמרי' איתא דאסור מה"ת להמלוה לתפוס למשכון. וכבר כתב הרא"ש (פ"א) דפסחים בישראל שהפקיד חמצו לנכרי דעובר מה"ת דכיון שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן וה"נ גלמה לא נאמר כן ומניין לו לריב"ש דדוקא מביתו ממש או מידיו ממש אסרה התורה. ואולי י"ל כיון דבש"ס ב"מ (דף קי"ג) קאמר ובעל חוב אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו ומזה סברו תוס' דאסור רק מטעם גזירה והרמב"ם דסובר דביתו לאו דוקא סובר כמ"ש התוי"ט שם דגמרא טעמא דקרא מפרש ולא גרס גזירה כמו שגרסו בתוס' עיי"ש וסובר דדוקא מידו אסור אבל לא אם מונח בסמטא או אף ביד אחר וכן דקדק בדרישה דמה שבידו ועליו ביתו ורשותו מקרי משמע דלענין זה לא אזלינן בתר רשות לבד. או י"ל אף אם נאמר דביתו מקרי בכ"מ שהוא מ"מ אם הוא ברשות אחרים כגון בגזל או במשכון דג"כ הוי אינו ברשותו של הבעלים בזה ליכא איסור לתפוס למשכון בעד חובו מבעלי החפץ:

והיכא דכופר לו חובו וא"י למשכון עפ"י ב"ד כתב הקצוה"ח דאסור לתפוס ממנו ומביתו אף שלא בעדים דיהיה לו מגו דכיון דהקפידה התורה בחוב הלואה דלא למיעבד ליה דינא לנפשיה ומינתח ניתוחי אסור הה"ד אף באיכא פסידא אסור. ובס' ש"מ צידד להתיר והביא ראיות לזה ובקל יש לדחות כל ראיותיו. מה שהביא מדברי טוש"ע (סי' ס"א) בשטר שכ' כל שיש לו רשות למשכנו שלא ברשות ב"ד אינו רשאי לעבור על ד"ת אבל אם לא מצא דיין לדונו יש לו רשות לעשות דין לעצמו והא דהוצרך לפרשו בשטר הוא משום שופרא דשטרא וכמ"ש רמ"א בתשובה (סי' ק"ח) וה"נ כיון שאין המלוה נאמן רק ע"י תפיסה הוי כמו שלא מצא דיין לדונו דמלבד דיש לחלק דדוקא בדין ברור הנודע לכ"ע וגלוי יכול הוא לעשות דין לנפשיה באם לא מצא דיין אבל בלא נודע ואינו גלוי לכל אסור בלא"ה גם שם הרמ"א לא כתב זה דהוא משום שופרא דשטרא רק על לדון בפני עכו"ם אבל לענין לכנס לביתו מבואר בפרישה (סי' ס"א) דהוא דוקא כיון ששעבד עצמו בשטר על כך הא לא"ה לא וגם נראה דוקא אם רגילין לכתוב כן בכל שטרות הא לא"ה הוי אסמכתא וכמו שכתב הטור משם הרא"ש (סי' צ"ט) לענין להשכיר א"ע דאף לרבינו אליהו הוא דוקא במזונות אשתו דמספר כתובה ילפינן ועיי"ש בפרישה דבשאר חוב כיון שאין הכל כותבין כן האי אף דכתוב אסמכתא הוא עכ"פ מבואר מדבריו דאסור לתפוס בעצמו לעבור על ד"ת ועיין באורים (סי' ק"ג ס"ק ח"י):

ומה שהביא ראיה מש"ס פ"ק דב"מ דאביי אמר מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא והא דבב' אוחזין נשבע דשמא ס' מלוה ישנה עליו ותפסו בחובו ולדעת הרמב"ם בחוטף משכון מחבירו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ונפסל לעדות ולשבועה הדרא קושיא נימא מיגו דחשוד א"ו כיון דל"מ לגבות רק ע"י תפיסה מותר. גם זה אינו ראיה למ"ש הרמב"ן מלחמות שם ע"ד בעה"מ דהא דלא טוען כן על המלוה הישנה שהוא רוצה לחלוק עמו בגופו של טלית ואעפ"י שאמר על גופה כולה שלי לא חשוד דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"כ בזה אם תופס לגוביינא בשביל חובו ליכא איסור דלא תבא אל ביתו רק לאו דלא תחמוד וזה לא משמע להו דעובר איסור ולכך לא חשוד על שבועתא אבל מ"מ י"ל דלמשכון אסור לתפוס אף במקום פסידא. וגם למ"ש שם רמב"ן דלכך לא טוען על המלוה ישנה דלאו כ"ע דיני גמירי מה"ט ג"כ לא נעשה חשוד וכדעת הש"ך (סי' שנ"ט) ובש"מ שם כתב משם הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ שם וז"ל א"א ומי אינו יודע שאינו רשאי לעשות כן שהרי לא התירו לנתח אלא לשליח ב"ד אבל למלוה לא למשכון ולא לנתח כו' וא"ת יטעון בפירוש כך וכך יש לי אצלו ע"כ אני תופסו סבור הוא שלא יועיל לו אטו כלהו אינשי דיני גמירי ועוד כי הוא סבר יחזיקו אותו ברשע שחובל את חבירו שאין אדם רשאי לנתח את חבירו וכשיאמר שלי כלה אין בני אדם יודעין עכ"ל הרי דעובר ואסור אף אם הוא במקום פסידא ודוחק לומר דרק הוא סבר שיחזיקו אותו כרשע ובאמת לא כן הוא דלא משמע כן ממרוצת דבריו:

והא דק"ל לש"מ לשיטתו מש"ס ב"מ שם דפריך על שמואל שם הא כתיב לא יחבול רחיים ורכב הא ד"א חבול וכן מלא תחבול בגד אלמנה הא של אחרים תחבול ואמאי לא משני לעולם בבע"ח ובתופס שלא בעדים ל"ק כלל דהא איכא כמה אופני' דרשאי לחבול כגון שכירות או של גזילה וכן הקפת חנות וכל מילי דלא משמט בשבועות מדכתיב כי תשה וכמו שמבואר בספרי ובס' יראים (סי' רע"ג) וכבר הבאתי דבריהם בספרי ח"ר בשו"ת (סי' ג') דלא כנתיבות (סי' צ"ז) עי"ש ועוד משכחת אופני טובא ובמהרי"ט בתשובה מובא בס' רביד הזהב פ' כי תצא מדכתיב אתה נושה בו דקדק דעל יורשי מלוה ליכא אזהרה עי"ש וכן נמי יש לדקדק מזה דיכול לכנוס לבית יורשי הלוה מדכ' כי תשה כו' לא תבא אל ביתו היינו לבית הלוה אבל לבית יורשים אין כאן אזהרה ואף דמד"ת ליכא נ"מ בזה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מ"מ נ"מ השתא דמותר לכנוס לבית יורשים כיון דלאחר תקנות הגאונים מטלטלין דיתמי משתעבדי ועיין תוס' בכורות (דף נ"ב) דלר"ת תקנות הגאונים דאורייתא ויבואר במ"א והש"ס רצה לאשמועינן דעובר בתרי לאוין ועיי"ש בש"מ וליכא ראיה משם דאסור נתפוס מה"ת מביתו שלא בעדים. ועיין קצוה"ח (סי' צ"ז ס"ק ב') דהעלה לאיסור אך אם נקטו לגוביינא ליכא איסור כדעת ר"ת ונ"י ומה שהקשה שם דהיכא שייך תורת גביה בלא ב"ד ומאן שם לי' וע"כ אינו אלא למשכון כבר מתרץ זאת ע"נ בתשובת ריב"ש שם דנוטלו שיגבהו נו הב"ד אח"כ מזה ואולי זה ג"כ כוונת הראב"ד בש"מ הנז' מה דכתב כי הוא סבר יחזיקו אותו ברשע שחובל את חבירו היינו תופס לגוביינא ואם יאמר כן חושש שיחשדנו לתופס למשכון. ועיין קצוה"ח (סי' שנ"ט) מה שהניח לדברי ריב"ש בצ"ע דאם היכא דנקיט לגוביינא להתפרע ממנו אח"כ אין לו דין משכון שאסרו הכתוב וממילא א"צ נמי להחזיר כסות יום ביום כיון דלא איירי הכתוב אלא במשכון לבטחון וא"כ הא דאמרינן ב"מ ושבועות דיפליגי בדר"י דאמר בע"ח קונה משכון והתם מפרש רש"י משום דלגוביינא נקטי ואי בלגוביינא ל"ש דר"י כיון דל"ש ולך תהי' צדקה:

ולענ"ד כוונת הריב"ש דהיכא דנטלו שיגבהו לו ב"ד מזה רשאי וזה אינו ענין לבע"ח קונה משכון דשם אף שנטלו לגוביינא מ"מ יכול לתבוע ממ"א ג"כ חובו ולהסוברים ברים דא"ח באונסין אם נאנס לא פרע חובו ואף לדעת רש"י דחייב באונסין מ"מ חובו לא נפקע והוא חייב לשלם דמי המשכון שנאנס והלוה חייב לו וזה גובה וזה גובה הגם די"ל דחיובו של המלוה על המשכון מדר"י או שהוא ש"ש או שחייב באונסין ג"כ מ"מ אינו חייב כשאר שומרין בדמים ששוה משעת אונסין או פשיעה רק הן לענין יוקרא הן לענין זילא א"ח רק כמו שהיה שוה בשעת שזכה בהמשכון וא"ד לשאר שומרין דחייבין כשעת פשיעה דכבר כתבו הרמב"ן וריטב"א בש"מ ב"מ הטעם לחלק בין שומרין לגזלן דמשלם כשטת הגזילה משום דגזילה יצאה מרשות בעלים והוי כאינו ברשותו אבל בשומרין כל היכא דאיתא ברשות בעלים הוא וחל החיוב משעת פשיעה ועיין קצוה"ח (סי' רצ"א) וא"כ י"ל במשכון דאינו ברשותו של הלוה ואף בהיתר על חובו כמבואר מדברי מרדכי מובא ברמ"א יו"ד (סי' רנ"ח ס"ז) ובש"מ כתובות (דף נ"ט) ובש"ך יו"ד שם משם ר"י ובח"מ (סי' רי"א) א"כ כיון שכבר הוי כאינו ברשותו של הלוה דינו לענין חיוב אחריות כמו גזלן דאינו משלם רק כפי שהיה שוה בשעה שהשכין אצלו:

ואולי יש לחלק למ"ש בביאור דברי רמב"ן וריטב"א בהגהותי לד"ח דיני גזילה (סי' ח"י) דדבריהם מותאמים עם דברי הרא"ש ר"פ הגוזל עצים דהיכא דקונה להגזילה בשינוי אינו משלם כ"א מה שהיה שוה בשעת הגזילה והשבח עד דעושה השינוי הוא של גזלן ואאמ"ו ז"ל כתב שם בהבנתו דע"י שינוי קונה להגזילה למפרע וכן כתבו למה אחרונים וכ' שם עפי"ז דתוס' ב"מ (דף ס"ה) ד"ה נ"ל חולקין ע"ז וכן הרמב"ן והריטב"א הנ"ל ואני בעניי הערותי שם כמה הערות להוכיח דאין קונה למפרע ע"י השינוי רק כתבתי בביאור דברי הרא"ש דסובר דלא נעשה גזלן מחדש בעשה שינוי בידים וע"י מעשיו הוציא לגמרי מחזקת הבעלים מ"מ ל"נ גנב וגזלן מחדש ודלא כמו שכתב בנתיבות (סי' ל"ד) רק כיון דכבר הוציא מרשות בעלים בקנין גזילה שיש לו בו לא קרינן ביה וגונב מבית איש ולכך אינו משלם רק כדמעיקרא דכל גזלן משעה שעשה קנין בהגזילה חייבו התורה להשיב או הגזילה בעינא או דמיה כמו שכ' בש"מ ב"ק (דף ס"ו) או גופה או דמיה מיד נתחייב לשלם ובשעת הגניבה והגזילה נתחייב עי"ז שנתכוין לקנות להחזיר או החפץ בעינא או הדמים ואח"כ לא נוכל להוסיף עליו חיוב ואף דאם היתה הגזילה בעינא ונתייקר היה חייב להחזיר כמו שהוא עתה ככתוב בתורה והשיב מ"מ כמו באיתבר ממילא דא"ח לשלם רק כמו דהיה מעיקרא שוה אף דאם היה בעין היה חייב להחזיר כמות שהוא מ"מ על מה ששוה יותר משעת הגזילה לא נתוסף חיובו דגזלן אינו שומר כמ"ש תוס' ב"ק (דף נ"ו) וא"ד לשומר דשם כל היכא דאיתא ברשותו דמריה איתא וכמ"ש בש"מ ב"מ סוף פ' המפקיד משם ריטב"א ורמב"ן ואף דהם כתבו הואיל דהוציא מרשות בעלים היינו לדידן דקיי"ל כר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש דהוי כאינו ברשותו אבל מ"מ אף לצנועין דסברו דיכול אדם להקדיש אף דבר שאינו ברשותו מ"מ בהגזילה מה שמכוין לקנות מוציא גוף הדבר מרשות בעלים שאין בכחם לשמש בו וכדומה וגם אם הגזלן משתמש בו אף שהוא באיסור אין חייב לשלם דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כמבואר פ' הגוזל ובש"ע (סי' שס"ג) ועיין תשובת הרא"ש (כלל צ"ה) שביאר הטעם לחלק הא דבמטלטלין כשירד אדעתא דגזלנותא דפטור לשלם שכר ובקרקע חייב משום דמטלטלין נגזלין ונקנין בשינוי משא"כ קרקע עיי"ש ובמ"ש בהגהותי בד"ח דיני גניבה (סי' כ"ו) ובזה כ"ע מודים ואף אם יכול להקדיש דבר שא"ב כצנועין מ"מ כל הגזלנים אינם משלמין רק כשעת הגזילה דעכ"פ יש קנין לגזלן לחייבו באונסין ולקנות בשינוי מעשה ולכך א"ד לשומר דמשלם משעת פשיעה דירד לחייב א"ע בתורת שמירה וכל מה שהיה שוה בשעת פשיעה ע"ז כך קבל ע"ע לשמור ולהתחייב משא"כ גזלן דלא ירד לחייב א"ע דאינו שומר רק התורה רמיא עליו לשלם או גופה או דמיה כעין שגזל ובזה נסתלקה טענת הקצוה"ח (סי' רצ"א) מעל הריטב"א דאף אם יכול להקדיש דבר שא"ב מ"מ כל הגזלנים משלמין רק כשעת הגזילה הואיל דלא ירד לחייב א"ע מטעם שומר רק בעד קנין שיש לו בהגזילה רמיא עליו התורה חיוב להשיב וזה רק כעין שגזל דאז נתחייב ואח"כ לא נתוסף עליו שום חיוב וזה נמי דעת הרא"ש אף שנקנה לו ע"י מעשיו שגזזה מ"מ כיון דלא איבדה מן העולם לא נעשה גזלן מחדש וכיון דלא נתחייב בדמים רק משעת גזילה לכך אינו משלם רק כמו שהיה שוה אז אף דלא נקנה למפרע להגזלן רק משעת השינוי מ"מ כיון דלא נעשה מחדש גזלן בזה והחפץ נקנה לו בשינוי מגזה"כ לא נוכל לחייבו ממון יותר רק מכפי שנתחייב בשעת הגזילה ודברי הרא"ש ורמב"ן וריטב"א יחדיו מותאמי' וממיל' ליכא ראיה מדברי תוס' ב"מ הנ"ל דחולקים על הרא"ש דלענין שכר פעולה במה ששימש עם הגזילה אם נאמר דגזלן מחויב לשלם שכר שימוש א"כ כבר נתחייב מיד כשעשה המלאכה אף דקונה אח"כ הגזילה ע"י שינוי מ"מ לא נפקע החיוב למפרע ושפיר הוכיחו מדקתני משלם כשעת הגזילה ושכר שימוש לא ע"כ דלא נתחייב שכר שימוש כלל אף באם לא נקנה לו הגזילה ע"י שינוי ועיי"ש עוד במ"ש שם ובכאן כתבתי כמה דברים ביתר ביאור:

עכ"פ אין עיקר הטעם הא דגזלנים אינם משלמין רק כשעת הגזילה אף אם נתייקר א"ח לשלם רק כדמעיקרא מטעם דכבר יצא מרשות בעלים לענין הקדש דנעשה א"ב דהריטב"א רק קושעא נקיט אולם אף אם נאמר דיכול להקדיש דבר שהוא שלו אף דא"ב מ"מ הואיל דלאיזה ענין יצא מרשות בעלים וגם הגזלן לא ירד לחייב א"ע רק מה שהתורה חייבהו בוהשיב לכך לא חייבו התורה יותר מכפי מה שנתכוין אז לקנות ולפי"ז יש לומר במלוה על המשכון דהוי שומר וירד דעתו לחייב א"ע נתחייב כדין שומר כפי מה ששוה בשעת אבידה ויצא מן העולם אף דכבר יצא מרשות בעלים לענין הקדש:

ויהיה איך שיהיה מ"מ לא נפקע החוב רק שהמלוה חייב לשלם או אף באונסין או רק בגניבה וזה הכל כשלקח למשכון אף שהוא לגוביינא ג"כ מ"מ לא סילק א"ע מכל נכסי הלוה ורק לבטחון ג"כ ובמשכון כזה אסרה התורה לכנוס לביתו אבל היכא דלגוביינא שהב"ד יגבה לו רק מזה אינו עובר בנטילתו והיינו דזה הוי כלוקח ממש לפרעון ונפקע כל החוב מן המלוה ואם נאבד אף באונס א"ח עוד הלוה לפרוע ממ"א זה לא אסרה תורה לדעת ר"ת ועביד אינש דינא לנפשיה כן נראה בדעת הריב"ש בשיטת ר"ת. ולפי"ז אותן התופסין מיד חבירו קודם שבאו לדין כמ"ש הקצוה"ח שם אינן רשאין רק אם מסלקו שיעבודן מכל נכסיו ותופסין זה רק לגוביינא אז מותר כמו שסובר ר"ת:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה