אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן ח

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן ח

סימן ז

היכא דהודה בקצת בפני ב"ד בזה"ז כתבו כל הפוסקי' דל"מ הודאה לפוטרו כיון דליכא ב"ד ואם מהני לחייבו שיועיל אח"כ תפיסה דעת הסמ"ע דמהני הודאתו לחיוב ולא לפטור והש"ך יו"ד (סי' רס"ז) העלה דל"מ לחיוב ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' א') ראי' מש"ס ב"ק (דף ק"ח) תבעו שומר והודה תבעו בעלים וכפר והביא עדים הרי דצריך עדים ועיין מ"ש בהגהותי בדברי חיים (סי' א') ליישב ראי' הזאת וכן ראיות הב"י והש"ך מעובדא דר"ג ור"י ב"ק (דע"ה) ושם כתבתי דיש להביא ראי' מש"ס ב"ק (דף מ"א) דפריך הש"ס ע"פ בעלים מודה בקנס הוא הא יכול להיות דהודה בפני עדים או בב"ד שלא בפני הבעלים דמהני הודאה לחיוב ולא לפטור א"ו דל"מ. אולם בש"ס הנ"ל בלא"ה קשה הא משכחת אם תפס שלא בעדים דנאמן מטעם מיגו דלא תפסתי וכן הקשה בפנ"י. ובקה"ס (כלל ב' אות י') מתרץ דאי בגוונא דאית ליה מיגו מאי עפ"י בעלים דקאמר דהא אף כשהוא כופר בהן חייב בהו מכח מגו דאידך ואף דר' אליעזר היה יכול לומר אין דיני אלא כשתפס מ"מ עדיף מיני' נקט כשהמית עפ"י בעלים וע"ז פריך הא מודה בקנס הוא ומ"מ יקשה הא י"ל ע"פ בעלים היינו שהודו הבעלים בפני עדים או שלא בפני בע"ד א"ו דל"מ הודאה לחיוב. אך י"ל דהא בלא"ה הקשה שם הקה"ס לדעת ראב"ד דסובר דשניא קנסא דפלגא נזקא משאר קנסא דקרנא אית ליה גבי' וכל שתפס הניזק אין הודאתו של מזיק פוטרתו וגם דאמרינן ליה זיל שלים א"כ מאי פריך עפ"י בעלים מודה בקנס הוא הא משכחת בשתפס אידך דתו לא פטרתו הודאתו להכי כ' רחמנ' בעל השור נקי נקי מחצי כופר ואף בלא תפס נ"מ דלא אמרינן לי' זיל שלים. אולם ל"ק דכבר מבואר בש"מ שם משם הראב"ד דהי' לו גירסא אחרת בש"ס אין דיני אלא בשהמית עפ"י הבעלים או על פי ע"א וקסבר כופרא כפרה ולא גרס כלל עפ"י בעלים מודה בקנס רק דהש"ס קאמר זאת דע"כ לאו ממון הוא דאל"כ עפ"י ע"א ל"צ למיעוטי עיי"ש וא"כ לא קשה כלל דנ"מ לענין זיל שלים או בתפיס' או בהודה שלא בפני ב"ד דודאי יש נ"מ טובא רק ר"א נקט הפשוט אולם מלשון הראב"ד שם בש"מ דכ' דאי חצי כופר קנסא עפ"י הבעלים ל"צ קרא למעוטי קשה קצת הא נ"מ לענין זיל שלים או כשתפס וצריך לומר דרק בהיזק ממון שהוא תשלומין של ההיזק בזה כ' הראב"ד דקרנא אית ליה גביה ואמרינן ליה זיל שלים אף בהודה משא"כ בחצי כופר אף דהש"ס מדמה לשור תם שהיזיק מ"מ הכופר אינו תשלומין של ההיזק אף אם כופרא ממונא מ"מ ל"ש לומר שממון יהיה תשלומי דמי ההיזק כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ובזה אם קנסא הוא י"ל דמודה הראב"ד דפטור מכל וכל ולכך כ' דאי חצי כופר קנסא עפ"י בעלים ל"ל קרא למעוטי. ומ"מ כיון דגירסתו בש"ס בסתמא קסבר כופרא כפרה אינו ראיה לענין הודאה שלא בפני ב"ד או שלא בפני התובע דאינו מועיל לחיוב:

ועיין ש"ך (ס' שפ"ח) משם מהרש"ל דאף בקנס דרבנן מודה בקנס פטור והוא ז"ל השיג עליו אולם בקצוה"ח שם מביא שכן דעת ר' יהונתן בש"מ ב"ק (דף צ"א) אך הקשה ע"ז מש"ס ב"ק (דף צ"א) דקאמר בשורף שטרותיו של חבירו תהא במאמינו ולהסוברים דדג"ר קנסא הוא מוכח דחייב ומצאתי בס' הראב"ן (סי' צ"ב) שכ' להדיא דמוב"ק דרבנן ג"כ פטור וקשה מהש"ס הנ"ל ואם נאמר דהודאתו בפני עדים או בפני ב"ד שלא בפני הבע"ד מהני לחיוב ולא מהני לפטור י"ל דמ"מ שפיר קאמר רבה דפטור ונ"מ במאמינו היינו שהודה באופן הנז' דמהני ההודאה לחיוב ולא לפטור קמ"ל דפטור. ולשיט' הראב"ד הנז' דבקנס דפ"נ דקרנא אית ליה גביה אמרינן ליה זיל שלים וגם דמהני תפיסה י"ל כמו כן בקנסא דדינא דגרמי ג"כ דנ"מ דאמרינן ליה זיל שלים. אך י"ל אף אם לא דנין דינא דגרמי מ"מ חייב לציד"ש כמבואר ר"פ הכונס ובודאי אמרינן ליה ג"כ זיל שלים ולכמה פוסקים מהני תפיסה. גם אם פטור מטעם מודה בקנס משמע מדברי ראב"ד דדוקא בפ"נ אמרינן ליה זיל שלים ולא בקנסות אחרים. ובלא"ה צ"ל שם בגמרא דדוחק היה לאוקמי דינא דרבה דפטור וכל הנ"מ יהיה לענין תפיסה דאם לא כן מאי פריך אי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן הא מ"מ נ"מ טובא אף דלא ידעינן מאי הוי בשטרא אם תפס שלא בעדים דנאמן במיגו דלא תפסתי לומר מאי הוי בשטרא ואם חייב לשלם מצד מזיק נאמן במיגו ואשמועינן רבה דפטור א"ו דהש"ס עדיף מיניה נקט במאמינו וגם י"ל דבזה שמאמינו ל"ה מודה בקנס דאיירי דהעדים ראו ששרף שטר ולא ידעו כמה כתב בו ובכה"ג ל"ה רק מודה בתשלומי קנס ועיין תומים (סי' פ"ח ס"ק י"א) ובקצוה"ח (סי' ת') ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ט"ו):

והנה הא דמהני תפיסה בקנס שלא בעדים כמ"ש הרמב"ן כ' הקצוה"ח דהיינו דוקא בפני ב"ד מומחין אבל בזה"ז דליכא מומחין הרי הוא כאלו בא במשכון לפני עדים ואמר לפניהם שחייב לו קנס דל"ה מיגו אפילו בממון דל"מ מיגו אלא בפני ב"ד כמו שכ' בש"ע (סי' ע"ב וסי' קל"ג) עיי"ש ובנתיבות מ"ש ע"ז ואני לא אבין כלל דברי קצוה"ח אף למ"ש (סי' קל"ג) כדעת המבי"ט דבראה עדים חוץ לב"ד ל"מ מגו ולא תליא הדבר דוקא בשבוע' וכן כתב בעצמו במשובב נתיבות דדינו הוא רק לשיטתו דלא תליא בשבועה דאי משום שבועה מודה דמהני המיגו דהב"ד יכולין להשביעו וגם אף אם נאמר דל"ה ב"ד בזה לענין קנס מ"מ הכי בעינן דוקא שיהיה השבועה בפני ב"ד וגם היה מהני עכ"פ המגו במה דל"צ שבועה ולדעת הר"ן מובא בש"ך (סי' ע"ב) היכא דאינו בא לגבות ל"צ שבועה וא"כ עכ"פ אין מוציאין מידו אלא דכל דבריו הם לשיטתו דחוץ לב"ד ל"מ מגו וע"כ הטעם אף דטוען אז כל טענותיו מ"מ כיון דהם אינם יכולין לדון ביניהם המיגו לא עדיף מעדות ול"מ חוץ לב"ד או דכל סברת המיגו הוא דמה לו לשקר היה לו לומר שקר ביותר שיהיה קיום לדבריו וזה לא שייך אלא בפני ב"ד דאז מגלי טענותיו וצריך שיתחכם כיון דיודע דהדין תלוי בטענותיו משא"כ חוץ לב"ד לא עלה על דעתו להתחכם כ"כ וטעמים אלו לא שייך בכאן דהא זה תובע ממנו בב"ד שבידו חפץ מה שתפס ממנו וצריך שיטעון טענותיו ודאי שייך לדון דהמיגו הוי כעדות אף דלענין לדון דין קנס לאו ב"ד הם מ"מ כיון דשם ב"ד עליהם לדון אם חייב להחזיר החפץ או לא ודאי מתחכם לטעון בכל האפשרית וכיון דיש לו מיגו דלא תפסתי הוי כמו עדות וא"ח להחזיר ואף אם בא בעצמו לפני הב"ד עם המזיק בעל החפץ וטוען שבידו מה שתפס בעד הקנס ורוצה להתדיין בפניהם א"ח להחזיר דג"כ תורת ב"ד עליהן עכ"פ אם לחייבו להחזיר ומהני המיגו כמו עדים:

ועיין תומים (סי' מ"ז ס"ק ב') בהא דמבואר שם במלוה שאמר שטר שבידו פרוע או אמנה דא"נ במקום שחב לאחרים אם הוחזק השטר בב"ד ועי"ש בש"ך וכ' התומים דאף אם ראוהו עדים בידו קודם שבא לב"ד ואמר אז שהוא אמנה ג"כ נאמן וא"ד להא (דסי' קל"ג) שם כ' הרא"ש הטעם דא"נ אלא בשבועה לכך צריך שיהיה המיגו דוקא בפני ב"ד דפוסקין השבועה ובשטר דא"צ שבועה כלל אף באומר לעדים מהני ובקצוה"ח שם כ' בפשיט' דבפני עדים ל"מ המיגו חוץ לב"ד והוא לשיטתו דלא תליא בשבועה. ולכאורה יש להוכיח כדעת התומים מהא דמבואר (סי' ס"ו סט"ו) בקונה שט"ח ומת אח"כ המוכר נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלים ואמאי צריך לישבע הא אף אם אמר הא א"נ לומר שהשטר פרוע רק במיגו דמחול ואם אמר לו חוץ לב"ד נימא כיון דלית ליה מיגו אז א"נ ושם משמע אף דלא חיישינן שאמר בפני ב"ד רק לו לבדו ג"כ צריך הלוקח לישבע ע"ז הרי דאם אמר לו חוץ לב"ד נאמן במיגו דאי בעי מחל ליה להמלוה אף שהוא חוץ לב"ד ובפרט היכא דליכא בירור ולא צריך שבועה ועיין ש"ך (סי' ע"ב ס"ק צ"א) דדוקא אם טוען בשעת שמראה לעדים לקוח ואח"כ ממושכן וכן אם טוען מיד ממושכן אבל אם אמר לקוח ועומד בטענתו כיון דל"צ שבועה מהני אז המיגו ובתומים שם (ס"ק ל"ה) כ' דגם בטענות לקוח א"נ דאם הטעם רק מחמת השבועה היה מוכח שבועו' הגאוני' בטוען כדי דמיו מסוגיא דב"ב (דף מ"ו) גבי רמאי דפומבדיתא ואי חכים משוי ליה ראה א"ו דשבועה דנקט הרא"ש לאו דוקא רק כל שמודה חוץ לב"ד נאמן לחובתו וא"נ בטענתו לזכותו שהוא לקוח עיי"ש ולכאורה סותר לדברי עצמו שבסי' מ"ז ויש לחלק כמובן. וראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' קל"ה) שמכריע בזה דבדבר אשר אין העדים יודעים מעצמם רק מכח דבורו שהוא של פלוני אבל ראית העדים אינו מזיק בזה אמרינן הפה שאסר כו' כיון דטוען מיד לקוח לא מקרי הודאה כלל אבל היכא שיודעים מעצמם אחרי שראו והמגו הוא רק של"ה מראה להעדים בזה שפיר אמרינן דלא משגחינן כלל בטענותיו של חוץ לב"ד ע"ש. ולפי"ז י"ל בהך (דסי' מ"ז) הדין עם הקצוה"ח דאחרי שראו בידו השטר א"צ כלל לדבריו והוי כראו פתאום ולא משגחינן אז על דבריו שאמר שהוא פרוע או אמנה כיון שהוא חוץ לב"ד וא"ד להא דסי' (ס"ו) כמובן ואכ"מ להאריך בענין זה רק גם עפ"י הכרעתו של רע"א ז"ל אם תפס בקנס שלא בעדים ובא לפני ב"ד כיון דלא ידענו שהוא של פלוני רק ע"י הודאתו אף דנודה לדברי קצוה"ח דהוי כמו חוץ לב"ד מ"מ אמרינן הפה שאסר כיון שגם ע"י הראיה באנו לחייבו רק ע"י הודאתו ועיין בתומים (סי' קמ"ו ס"ק י"ד) אם אמר המוכר בפני עדים בשעה שמכר שהוא של המערער ולקחו ממנו דיכול להוציא מיד הלוקח דמיגו ל"מ חוץ לב"ד ונתבטל המיגו של המוכר ויכול להוציא מיד הלוקח. ולמ"ש רע"א ז"ל כיון דהעדים צריכין להודאתו ולדבריו שאמר מהני המיגו ועיי"ש בנתיבות (ס"ק י"ז) דכ' דוקא במיגו דל"ה מראהו ל"מ המיגו חוץ לב"ד משא"כ היכא דהוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר מהני אף חוץ לב"ד ואכ"מ ויבואר אי"ה בדיני הלואה:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה