אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן ז
כתב הרמ"א (סי' א' ס"ה) קנסות שבאו חכמים לקנוס מעצמן על תקנתם גובין בכ"מ ותמה בכנה"ג ובתומי' על הרמ"א דלא הגיה ביו"ד (סי' רס"ז ס"ב) דפסק שם המחבר בעבד שמכרו רבו דקנסינן ליה עד עשרה בדמיו לפדותו וקנס זה אין קונסין וגובין אלא בב"ד מומחין ולא הגיה שם הרמ"א ע"ז ובאמת כוונת הרמ"א כמו שכ' וכמו שיתבאר (סי' ב') והיינו לפי שעה והזמן בידם לקנוס ולא על קנס דרבנן המבואר בש"ס. ובאמת דעת הרי"ף פ' השולח משם הגאון דלא מגבין האי קנסא דמוכר עבדו אלא בא"י ותמה עליו הרא"ש דמה דתקנו חכמים לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל. וצריך להבין בדעת הרי"ף וש"ע דהא הרי"ף הביא דברי ר"ע פ' המפקיד בגזל לאחד מחמשה וא"י ממי דחייב לכל אחד וזה הוא מטעם קנס הרי דקנסינן אף עכשיו וע"כ קנס חכמים שהוא לסייג קנסינן אף עכשיו וכן פסק בש"ע (סי' שס"ה) ובנתיבות כתב דאותן קנסות השנויין במשנה וברייתא י"ל דבעי דוקא סמוכין אבל בקנסות כמו הא דאמר ר"נ גזלן עתיקא הוא ובעינא למיקנסא ול"ה מוסמך דנין אותו בכ"מ ואכתי לא אתי שפיר מהא דגזל אחד מחמשה דר"ע היה מוסמך ואמאי פסקינן לקנוס גם עכשיו בזה"ז ומצאתי בס' הזכות מס' יבמות שדע' הראב"ד דחי ר"ע קנסא קניס ליה אין דנין דין קנסות בזה"ז והרמב"ן כ' חס ליה למרן ז"ל דנימא הכי שהרבה דברים דנו אותם חכמים משום פשיעה וקנס שלהם ואינן בכלל ד"ק אלא נגבין בבבל של"א אלא בממון הקצוב בתורה כגון למד של עבד ונ' של אונס ומפתה וק' של מש"ר וזה אחד מהן בעל וגזל המטמא ומדמע והמנסך כו' וכולן דינין שדני חכמים משום קנס ופשיטה ונוהגין בכ"מ ובכ"ז עכ"ל הרי מבואר דאף מה שנזכרו במשנה וברייתא בזמן הסמוכין מ"מ דנין בכ"מ ובכ"ז כיון שאינם קנס מה"ת ודלא כנתיבות. וע"כ הא דרי"ף פ' השולח הביא דברי הגאון מדייק וכ' לא מגבינן האי קנסא הוא דוקא בזה אף שהוא קנס דרבנן ולא למידן מזה לקנסא דרבנן במ"א ויהי' הטעם מה שהוא או מטעם דלא שכיח כמ"ש בתומים או מטעמים אחרים וכן מוכרח לחלק בקנסות דרבנן אחרים מזה בדברי הרמב"ם כמו שהוכיח התומים. אך יש לדון דהא אף אם דנין גזילות ול"ה לא שכיח מ"מ זה שיגזול מאחד מחמשה ושלא יהיה יודע אח"כ למי גזל וחמשה יטענו ברי כ"א שממנו גזל זה ודאי לא שכיח. ואפשר שזה כוונת הראב"ד והנ"י פ' המפקיד המובא בש"ך (סי' שס"ה סק"א) שכתבו דכיון דר"ע לא מחייב אלא משום קנס א"כ האידנא דלא דייני דיני קנסות קיי"ל כר"ט והש"ך הקשה דהא ודאי קנס כזה שייך גם האידנא ומפרש כוונתם בדוחק גדול ובאמת זהו השגות הרמב"ן בס' הזכות על הראב"ד דקנסא דרבנן דיינין האידנא אולם י"ל דכוונתם דמלתא דל"ש כזה בזה לא עבדינן שליחותייהו כלל ואין דנין אולם דעת רמב"ן וכן מוכח דעת הרי"ף וש"ע דכל קנסות דרבנן דיינין בזה"ז מלבד בעבד שמכרו רבו לעכו"ם מאיזה טעם אחר:
ויש לדון למ"ש התומים דבל"ש לא מסרו ביד הדיוטות לדון קנס אף במה שהוא משום סייג שידונו בשליחותייהו דקמאי ולמ"ש דכל מאי דדנין הדיוטות הוא משום תקנתא דרבנן משום ת"ה א"כ בקנס דרבנן שהוא ג"כ רק תקנתא דרבנן נימא תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכמו דמבואר בתשובת מהר"מ פאדווי (סי' נ"ד) בכה"ג לדון דצוואת שכ"מ שהוא מדרבנן שלא תטרוף דעתו ואם נעשה בערכאות של עכו"מ דל"מ השטרו' רק מדרבנן אמרינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והא דכ' הטוח"מ דמהני צוואות שכ"מ בערכאות הוא משום דאפשר דס"ל דערכאות של עכו"מ שטרותיהם מהני מד"ת אבל להסוברים שהוא מדרבנן לא עבדינן תקנתא לתקנתא ואף דמצינו שחז"ל האלימו כח של מתנות שכ"מ ועשאו כשל תורה דאם נותן שע"ח במתנות שכ"מ א"י למחול כדי שלא תטרוף דעתו מ"מ לא לכל מילי עבדי כשל תורה עיי"ש ועיין תשובת רדב"ז (סי' תשח"י) דדן בצוואת שכ"מ שצוה שיתנו לפלוני מנה והיורש טוען נתתי אם חייב היורש לישבע שבועת היסת שנתן די"ל כיון דלא קנה אלא מתקנת' דרבנן ושבועת היסת נמי תקנתא דרבנן היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן והעלה דהא מבואר פ' מי שמת אינה של תורה ועשאוה כשל תורה וטעמא שלא תטרוף דעתו עליו אם לא תתקיים מתנתו ואם אתה אומר שהיורש פטור משבועה נמצא אין מתנתו מתקיימת ואיכא טירוף דעתא ומשביעים ליה כשאר טענות דעלמא עי"ש וזה שלא כדברי מהר"מ פאדווי. אולם טעמו כיון דמצינו בש"ס דעשאוה כשל תורה מטעם שלא תטרוף דעתו אבל בלא"ה דעתו ג"כ דבכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן וא"כ בחיובו דרבנן אמאי עבדינן שליחותייהו דקמאי כיון דל"ה רק מטעם תקנה ת"ה שנמסרו להדיוטות לדון בשליחותייהו דקמאי נימא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ועיין טו"ז שכ' דלכך הביא הטור פירושו של הודאו' והלואות דל"ת כאותן י"א שמביא רש"י ריש סנהדרין דמפרשי לענין שבועו' היסת דבזה כיון דמד"ת פטור ואינו חייב לישבע רק מתקנתא דרבנן ודעת הטור ביו"ד (סי' רס"ז) דתקנתא דרבנן ל"צ למומחין ואינו ראיה משם דשם הוא קנס דרבנן שהוא לסייג אבל תקנתא מה שהוא בין אדם לחבירו כגון להשביע היסת כשהוא כופר בכל י"ל דבעי מומחין דלא עדיף מן מוב"מ דחייבו התורה שבוע' ובעינן מה"ת סמוכין וא"כ גם בכופר הכל לחייבו היסת לא יוכלו שאינם מומחין לחייבו רק בשליחותייהו דקמאי נימא תקנתא לתקנתא לא עבדינן:
וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל (סי' פ"ח) שיצא לדון עפ"י דברי מהר"מ פאדווי הנז' דדעת הרמב"ן ורשב"א דבצוואה מקבלין עדות על הקטנים כדי שלא תטרוף דעתו הוא דוקא בצווא' בקנין סודר דאז קונה מדאורייתא אז מקבלין עדות על הקטן מכח תקנות חכמים שלא תטרוף דעתו אבל בלא קנין שקיום הצוואה הוא רק מתקנה תרי תקנות לא עשו. אולם המעיין ברשב"א ב"ק (דף קי"ב) יראה דדעתו אף בצוואה בלא קנין מקבלין עדות על הקטנים לפי שמתנות שכ"מ אלמוה רבנן ועשאוה כירושה כדי שלא תטרוף דעתו עליו טפי ממתנה ומכירה דא"י למחול עיי"ש ובפרט הא דעת הרשב"א ורמב"ן דמה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממנות הוא רק מדרבנן ומדאורייתא לא בעינן בפני בע"ד רק בדיני נפשות וקנסות כמבואר שם ברשב"א א"כ בצווא' שכ"מ לקבל עדות על קטנים אוקמי רבנן אד"ת ואינו נוגע כלל לתקנתא אף אם נודה לדברי מהרמ"פ:
ברם בעיקר דינא דמהר"ם פאדווי מלבד מה דמוכח מכאן דלא כדבריו דהא בזה"ז דנין ע"פ צוואת שכ"מ אף דעיקרו הוא מתקנתא דרבנן מ"מ עבדינן שליחותייהו דקמאי אף שהוא ג"כ דרבנן וכן מצינו בכל חיובי דרבנן כמו כתובה וגרמות מה שכל עיקרי החיובים הוא רק מדרבנן ועבדינן שליחותייהו דקמאי ול"א בזה תקנתא לתקנתא לא עבדינן דעד כאן לא אמרו מס' ב"מ דלענין שבועת היסת לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל היינו דלא אלם כ"כ התקנתא דרבנן שחייבו שבועה דבחשוד על השבועה יהיה עוד תוקף לזה שכנגדו יהיה נשבע ונוטל שהוא ג"כ רק מצד תקנה דאף אחר שישבע הלה ויטול אינו בירור הדבר שחייב לו רק חז"ל תקנו היכא דרמיא עליו שבועה דאורייתא דאמרה התורה לחייבו ותקנו שאם הוא חשוד שכנגדו ישבע ויטול והתקנה ל"ה רק על שבועה דאורייתא אבל שבועה דחייבו רבנן אם יאמרו שכנגדו ישבע ויטול צריך לתקן תקנה חדשה ע"ז אמרינן תקנתא לתקנתא לא עבדינן. אבל תקנה שתקנו חכמים כמו צוואת שכ"מ שדבריו יהיה ככתובים ומסורים או שאר חיובים שחייבו חז"ל ודאי כח החיוב יפה ע"ז שחל על ממון זה כל תקנות דרבנן שתקנו שיועיל כמו בזה דתקנו דעבדינן שליחותייהו דקמאי ממילא עבדינן ג"כ על חיובי דרבנן וכן בנידון דמהר"ם פאדווי אף אם שטרות העולים בערכאות אינם מועילים רק מתקנתא דרבנן מ"מ דנין ע"י בכל קניני וחיובי דרבנן אף בדברי' שלא עשאו כשל תורה. וזה זמן רב הערותי מכמה מקומו' דמצינו כה"ג היכא דחכז"ל עשו לזה בפ"ע לתקנה וזה בפ"ע ונזדמן יחד שניהם דמהני ואחד מהם אם משעבד דאיקני דלרוב הפוסקים שיעבו דאיקני הוא רק מדרבנן מפני נעילת דלת ואג"ק ג"כ לכמה פוסקים כמעט רוב הוא רק מדרבנן ובכ"ז יכול לשעבד מטאגמ"ק בדאיקני כמבואר מש"ס ב"ב (דף מ"ד) ובפוסקים וכן בשטרות העולין בערכאות ניקנין בכתיבה ומסירה כמבואר (סי' ס"ו) אף להסוברים דנ"מ רק מדרבנן ומכירת שטרות הוא רק מדרבנן. וכן מבואר מתשובת הרא"ש המובא בש"ע (סי' רל"ה) דקטן שהגיע לעונות הפעוטות יכול למכור שטר דל"ה רק מטלטלין אף דהרא"ש סובר דמכירת שטרות דרבנן וכן הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רי"ט) שחוכך שם אם מהני מכירת שטרות מקטן מטעמים אחרים ולא אתי עלה מטעם תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכן ממכירת כתובה מבואר בש"ס דמהני אף אם כתובה הוא מדרבנן מ"מ מהני קניני דרבנן ע"י כומ"ס ומעמד ג' דל"מ בכתוב' אתו עלה הראשונים מטעם אחר הואיל דאין החיוב בבירור גמור רק אם ימות או יגרשנה וגם המחייב א"ע לחבירו דל"מ רק מדרבנן כמבואר מדברי רש"י ותוס' כתובות ר"פ הנושא ובכ"ז מהני לזה קניני דרבנן וכו"כ ראיות לזה דל"א בכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן:
גם לענין להשביע היסת על קנין דרבנן שנראה מדברי רדב"ז הנ"ל דרק במתנות שכ"מ דהוה מטעם שלא תטרוף דעתו עשאוה כשל תורה ומשמע מדבריו דבשאר דרבנן לא משביעין היסת דבריו צ"ע דהא מבואר ש"ע (סי' ס"ו סי"א) דאם טוען שלא מכר דחייב היסת הרי אף דמכירת שטרות שהוא מדרבנן חייב לישבע היסת ובסמ"ע שם כ' מב"י דא"צ שבועה מטעם דהממע"ה כבר כתב בפרישה משום דיש ריעותא מדאין לו שטר מכר עיי"ש. ועיין קצוה"ח (סי' פ"ז ס"ק ל"ב) שהביא דברי הגהות מיימוני דכ' להדיא אע"ג דלא מחייבא אלא מכח תקנה נראה דל"פ בשבועת היסת והיינו דל"א בזה תקנתא לתקנתא לא עבדינן ועיין (סי' צ"ו ס"ג) די"א דאין נשבעין היסת לקטן על שטרות ועיי"ש בש"ך ובסמ"ע משם תשובת רשב"א דאתו עלה מטעם תקנתא לתקנתא לא עבדינן וצריך לחלק משם כמובן. לכן נראה ברור דאף בעניני דרבנן עבדינן שליחותייהו דקמאי אף אם נאמר דכל מה דעבדינן שליחותייהו הוא רק מתקנה: