אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני דיינים · סימן ד
לכאורה היה נראה מדברי הרא"ש ב"ק (סופ"א) בהא דמהני תפיסה בקנס בזה"ז דכתב דהוה מדינא ולא מתקנתא כיון דמדאורייתא מחוייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא עכ"ל ובתמים דעים לראב"ד (סי' ר"ג) כ' ג"כ הא דלא גבי משום דאין ביד ב"ד הדיוטות כח להוציא מידו אבל אם הוא תפס בלא ב"ד יכול לעכב משמע דמדינא מהני תפיסה וכן ממ"ש שם דאין לחלק בין תפוס דמעיקרא לתפיסה דאחר מכאן כ' דלא יתכן שיעשה תפיסתו ע"י גוי וראוי לקונסו במה שתפס ע"י גוי שיחזור הכל משמע דמה"ד מהני תפיסה דאל"כ רק אם מצד תקנה מהני למה לו לקונסו תפ"ל דע"ז ל"ה התקנה שיתפוס ע"י גוים א"ו דמה"ד מהני תפיסה ואם תפס ע"י גוים כיון שבא לידו זוכה לכן רק ראוי לקונסו:
וי"ל דבאמת אין לדיין לדון בדיני קנסות בבבל ונודע סברת הפוסקים דקנס אינו מחויב כלל מעצמו בטרם שיחייבו אותו הב"ד דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא חייבהו הב"ד ליכא שום חיוב לא שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסים והא דמהני תפיסה היינו כיון דיש לפנינו עדים ואם היה לפנינו ב"ד הסמוכין היו מחייבין אותו בזה עביד אינש דינא לנפשיה ואין בכח הב"ד של אינו סמוכין להוציא מידו כיון דידענו בבירור דאם היו סמוכין היו מחייבין אותו וכל כח לב"ד הדיוטות הוא משום שליחותייהו דקמאי ובקנס אף דלא ניתן להדיוטות כח לדון בשליחותייהו מ"מ אין להם כח ג"כ להוציא אם תפס הניזק. אבל מ"מ אינו יכול הניזק התופס לגבות ממה שתפס דאמרינן מאן שם לך וצריך גוביינא בב"ד וכ"ז דלא חייבו אותו ב"ד סמוכין ליכא חיוב הגוף וממילא ליכא שעבוד נכסים רק שהב"ד א"מ מן התופס דעביד אינש דינא לנפשיה להחזיק במה דתפס עד דמפייס ליה המזיק כיון דברור לנו אם היו כאן סמוכין היו מחייבין אותו לשלם ואז היו הב"ד מגבין ליה ממה שתפס אבל כ"ז דלא חייבו אותו הב"ד ליכא חיוב כלל ולא מגבינן ליה ממה דתפוס ועומד. וכן נראה ממה דכ' הרא"ש ואם בא הניזק לב"ד ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס ממנו היום או למחר שלא יוציאנו מידו שאין נזקקין לקבל עדותם דכיון דאין דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקין לקבל עדותו לזכותו אם יתפוס כדאמרינן דאין מועד בבבל דאין ב"ד נזקקין לקבל העדא' אעפ"י שאין עתה הוצאות ממון אבל אם תפס הניזק ותובעו המזיק לדין אמרינן לניזק שיביא עדים ואם יראה לדיינים שבדין תפס אומרים למזיק אין אנו דנין לחייבך קנס אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן לו כך וכך ממון דהכי אמרו רבנן אי תפס לא מפקינן מיניה. ולכאורה אכתי אמאי אין מועד בבבל הא משכחת כשתפס ובא אח"כ המזיק לתובעו ואז מקבלין עדותו וממילא נעשה השור מועד. וראיתי בספר הפלאה (סו"פ א"נ) שהביא משם אחיו רבינו הגאון המנוח מוהר"ש ז"ל ראיה מזה לדעת ר"ת דצריך שיתפוס דבר המזיק עצמו דאז רשות משנה דאי ל"ב דבר המזיק עצמו וכשתופס הרבה אז מזדקקין הב"ד לשום שיעור נזקו א"כ משכחת דאייעד בכה"ג:
ולמ"ש א"ש דע"כ הוכחת הרא"ש דלא מקבלין עדות בטרם שיתפוס ממה דאין מועד בבבל הוא משום כיון דכ"ז דלא תפס ליכא שום דבר לדון השתא דעל השור אין בכח הדיוטות לדונו וגם לחייבו אין בכחם לדון רק אם תפס אף דאז ג"כ אין בכח הב"ד לחייבו וגם לדון על השור להחזיקו למועד מ"מ אין בכח של שליחותיהו לדון להוציא מזה שתפס ועומד ואומרים להמזיק אם תרצה לפדות מה שתפס תן לו כך וכך ובכח דאמרו רבנן אי תפס לא מפקינן ועיין ספר תקפו כהן (סי' ע"ו) ובס' דברי משפט מאדזמ"ו ז"ל שביאורו כן דקנס א"ח עד שיחייבוהו ב"ד ותפיסה ע"כ הא דמהני אף דליכא חיוב הגוף הוא דאין מוציאין ממנו אבל מ"מ ג"כ אין בכח הב"ד להגבותו או להחליטו במה שתפס שיהיה בידו למכור. וא"כ א"ש דלא משכחת מועד בבבל דאף בתפס מ"מ אין בכח הב"ד לדון על השור ואף אם קבלו עדותן הוא רק שלא להוציא מזה שתפס אבל לא לעשות מועד להשור ואף לא לחייבו:
וזה רבות בשנים אמרתי בהא דנסתפק הראב"ד ז"ל מובא בספר הזכות לרמב"ן ז"ל אם מהני לגבי קנס תפיסה שלא בעדים דיש לו מגו דלא תפסתי די"ל דאינו בכלל מרשיע א"ע כיון דע"י מיגו הוי כאנן סהדי או דל"מ תפיסה שלא בעדים אף בזמן דיש סמוכין מ"מ אף בהודה הוי כמרשיע א"ע והרמב"ן כתב דלא ידע מה ספיקו דלאו על פי עצמו מתחייב רק דאנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלו הלכך ירשיעון אלקים קרינן ביה ולא מרשיע א"ע כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו מכ"ש כשתפס משלו מטלטלין ובא זה לתובעו בדין להחזירם ולפרע לו קנסו בדמים שא"ז מודה בקנס אלא זריז ונשכר עיי"ש ומובא בקצוה"ח. ולמ"ש י"ל דהראב"ד מספקי ליה להמבואר שיטתו בספר ת"כ דבקנס בספק ל"מ תפיסה כיון דלא נתחייב עד העמדה בדין ושהב"ד יחייבנו דאשר ירשיעון אלקים כתיב וי"ל בכ"מ דמהני תפיס' שלא בעדים ונאמן על החיוב במיגו דלא תפסתי בטוען כדי דמיו והב"ד מגבין ליה מן החפץ שתפס ועומד כיון דאנן סהדי דהאמת אתו שחייב לו דאם היה רוצה לגזול היה טוען להד"מ וכיון דנתברר דהאמת הוא דחייב לו ממילא גם החפץ הזה נשתעבד לו ונקנה לו להתופס למשכון ומגבינן ליה ממה שתפס אבל בקנס אם לא יש עדים רק דיש לו מיגו דלהד"מ אין בכח הב"ד לחייבו חיוב הגוף אף דאנן סהדי דהאמת שהזיקו ע"י המיגו דלהד"מ מ"מ אינו מועיל המגו לחייבו חיוב הגוף דהא לא נוכל לעשות יותר ממה שהיה יכול לטעון ואם היה טוען לא תפסתי ואז ל"ה לו שום חיוב הגוף כ"ז שלא חייבו הב"ד והיה כגזלן על החפץ דמנה אין כאן משכון אין כאן. בשלמא בעלמא בתביעת ממון היכא דעפ"י טענתו כבר נשתעבד גופו ונכסיו לשלם וזכה במה שתפס למשכון שפיר מגבינן מכח המיגו דהוי כאנן סהדי דטענתו אמת וממילא כבר נשתעבד ומגבינן ליה אבל בקנס שיועיל המיגו לחייבו להמזיק חיוב הגוף אין בכח המיגו לחייבו דאם היה אומר להד"מ על התפיסה אף אם באמת הזיקו מ"מ כ"ז דלא חייבו ב"ד אין כאן חיוב ושעבוד הגוף וליכא ממילא שעבוד נכסי דמנה אין כאן משכון אין כאן לכך גם השתא כ"ז דליכא עדים אין ביד הב"ד לחייבו וממילא מוציאין מן התופס דהוי כגזלן במה שתפס הואיל דמעולם לא נעשה חיוב הגוף. או דלמא מ"מ כיון דאנן סהדי דטוען אמת נאמר ג"כ לחייבו וא"ש ספיקו של הראב"ד ז"ל. והא דמהני תפיסה ביש עדים אינו ג"כ לחייבו חיוב הגוף ולהגבותו רק שלא להוציא ממנו עד שישלם לו דמי ההיזק וכמו שכתבתי:
ובזה היה נראה דמהני תפיסת המזיק בהחזרה מן הניזק התופס כיון דכל מה דמהני התפיסה הוא לא לגוביינא דכ"ז שלא חייבו הב"ד ליכא שום שיעבוד וחיוב הגוף וגם נכסיו לא נשתעבדו רק דעביד דינא לנפשיה להחזיק במה שתפס עד שיפייס אותי המזיק אבל קנין משכון אין לו בו במה שתפס כ"ז דלא חייבו הב"ד לשלם והב"ד של הדיוטות אין בכחם לחייבו ממילא כשתופס בהחזרה ג"כ שוב אין מוציאין. ובנתיבות הביא דברי הים של שלמה דסובר דל"מ תפיסה בהחזרה כמו בכל מקום שהוא ספיקא דדינא דכאן זכה מן הדין והוא ז"ל השיג עליו והביא ראיה מדברי רא"ש ב"ק דלכך ל"ה צריך הרי"ף להביא האיבעיא אם יש שינוי לחצי נזק צרורו' משום דליכא נ"מ בזה"ז רק לתפיסה ואם תפס גובה הכל מצד ספיקא דדינא ואם נאמר דבזה"ז לא מהני תפיסה בהחזרה אכתי איכא נ"מ לענין זה והיה לו להרי"ף להביא האיבעיא א"ו דגם בקנס ברור בזה"ז מהני תפיסה בהחזרה ולמ"ש הסברה נכונה כיון דאף אחר התפיסה שתפס ועומד לית ליה להתופס זכיה וקנין משכון הואיל דכ"ז שלא חייבו הב"ד סמוכין חיוב הגוף רק אין בכח ב"ד של הדיוטות ג"כ להוציא ממנו הואיל דידענו אם היה לפנינו סמוכין היו מחייבין אותו בחיוב הגוף שוב אם בא בהחזרה לרשות הבעלים אין מוציאין מידם. ומדברי הט"ז יו"ד (סי' רס"ז ס"ק ט"ו) משמע דהא דמהני תפיסה בקנס הוא רק שיכול להחזיק בידו מה שתפס אבל לא להגבותו ממה שתפס וא"כ ממילא היה מהני תפיסה בהחזרה:
אולם לקושטא נראה בהכרח דדעת הרא"ש דמן הדין הוא דעביד דינא לנפשיה בתפיסתו וזכה במה שתפס חדא דאל"כ הדרי קושיא לדוכתא היה לו להרי"ף להביא האיבעיא אם יש שינוי לח"נ צרורות כיון דסד"ד הוא אם חייב בח"נ או ברביעי נזק שוב היה מן הדין דל"מ תפיסה רק לרביעי נזק כיון דנאמר דאף אם חייב באמת מ"מ כ"ז דלא חייבו הב"ד ליכא חיוב הגוף ולא זכה לקנין משכון רק דאין מוציאין ממנו מה שתפס דכך אמרו רבנן זה אתי שפיר על מה שידענו בבירור אם היו מומחין היו מחייבין אותו זה א"מ מידו אבל מה שגם בלעדי חסרון דמומחין יש לנו ס' בחיובו שגם אם היו מומחין אפשר דלא היו מחייבין אותו בזה שייך שוב לומר לאוקמי על חזקת מרא קמא ולהוציא מידו ואינו דומה לכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה דיכול לומר קים לי דחייב ואני מוחזק דהתם כיון דלהך צד דחייב לו באמת כבר זכה במה שתפס ויש לו בו עכ"פ קנין משכון משא"כ בקנס כ"ז דלא חייבו הב"ד אם נאמר דליכא חיוב וליכא חיוב הגוף וממילא ליכא שעבוד נכסי ל"ש בזה לאוקמו בחזקת התופס ומהראוי שנאמר להוציא מן התופס מטעם חזקת מ"ק וח"מ דבעלים כיון דלא יצא עדיין כלל מרשותו דבעלים ולית ביה להתופס במה שתפס רק כמה שהיה סמוכין מחייבין בבירור יכול להחזיק ת"י וכיון דיש לנו ספק ל"ה בבירור ביד הסמוכין לחייבו רק רביעי נזק ממילא מהראוי להוציא מידו עכ"פ מה שיש לנו ספק אם הב"ד היה מחייבו ודוחק גדול לומר דגם בזה עביד אינש דינא לנפשיה ויכול לומר קים לי דעל הב"ד מומחין היה לחייבו חצי נזק שהוא נגד הסברא:
ועוד הא מבואר בדברי הרא"ש שם ב"ק (פ"ב סי' ב') באיבעיא היתה מהלכת במקום דא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והתיזה מהו כיון דלא אפשר לה אורחא הוא והו"ל צרורות כי אורחייהו ופטור ברה"ר א"ד השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי והו"ל קרן ומשלם ח"נ אם אין שינוי לצרורות ברביעי נזק וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה ה"נ אם תפס הבהמה משתלם ח"נ ואע"ג דיש ספק ספיקא לח"נ דדילמא אורחייהו הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהא מחמת ביעוט דלמא יש שינוי לצרורות ברביעי נזק הרי מבואר דאף בספק ספיקא אין מוציאין מן התופס וע"כ דהרא"ש סובר דל"מ לגבי ממון להוציא מן המוחזק בספק ספיקא ועיין בזה בקה"ס. וזה א"ש אם נאמר דהוי מוחזק בקנין וזכיה עכ"פ אחר התפיסה אבל אם נאמר דגם אחר התפיסה לית ליה זכיה בזה"ז דליכא סמוכין לחייבו חיוב הגוף היה מהראוי להוציא ממנו בספק ספיקא כיון דלא זכה עדיין ואם תפס המזיק בהחזרה דמהני א"כ נוציא ממנו ע"י ס"ס ודומה למ"ש תוס' (סוף פ"א) דכתובות דדוקא אם בא מעות לידו בהיתר ומדעתו נתן לו הלוקח כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל היכא דלא בא לידו בהיתר כמו באבידת תינוק מושלך ברוב ישראל מודה שמואל דאזלינן בתר רוב עי"ש וה"נ דכוותי כיון דלא בא לידו בהיתר רק ע"י תפיסה וקנין וזכיה לית ליה בו כ"ז דלא חייבו אותו ב"ד נוציא ממנו ע"י ס"ס:
ואף למ"ש במ"א בהא דכ' הש"ך בקונטרס ת"כ (סי' קכ"ג) דהתופס יכול לומר קים לי בפלוגתא דרבויתא אפילו נגד רוב הפוסקים מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב אף דל"ה מוחזק מעיקרא ואחרונים עמדו ע"ז מדברי תוס' כתובות הנ"ל עיין קה"ס (כלל ויו) וכתבתי עפ"י דברי הב"ח יו"ד (סי' קמ"ו) מובא בש"ך שם דאף דא"ח להחזיר אבידת כותי מ"מ שלו ל"ה ולא נפקע כחו של נכרי ממנו כ"ז דלא אייאוש ובלא הקנאות בעלים לאו שלו הוא ודומה למ"ש ס' יראים המובא במג"א (סי' תרל"ז) בגזל עכו"ם ואני כתבתי במ"א דאף אם נאמר דאין אחר יכול לחטוף ממנו מ"מ הבעלים אם תפסו ממנו בודאי אין להוציא ממנו ולכך ל"ה לכם לענין אתרוג וכ"כ אבידת כותי שלי ל"ה ואם בא ליד בעליו אין מוציאין ממנו ולכך שפיר כתבו תוס' דלכך מוציאין ממנו אבידה עפ"י הרוב דדוקא היכא דלצד המיעוט הוי שלו ממש בזה הוי כמוחזק ואין מוציאין ממנו אבל בנידון דתוס' הנ"ל אף להך צד דהוא מן המיעוט וכותי הוא רק דא"ח להחזיר אבל מ"מ אינו שלו בלא הקנאת בעלים לכך אזלינן בתר רוב להוציא ממנו כיון דלכל צד אינו שלו עכ"פ משא"כ בפלוגתא דרבוותא להנך המיעוט דחייב לו זכה במה שתפס י"ל דאין מוציאן מידו ברוב וזה כוונת התוס' במה שכ' כיון דלא בא לידו המעות מיד בעלים היינו דבשביל זה לית ליה זכייה אף לצד המיעוט משא"כ במוכר שור דבא המעות לידו מכח הבעלים ולצד המיעוט הוי שלו בבירור שוב ראיתי במח"א הלכות גזילה (סי' ל"א) דהעיר בזה בדברי תוס' ולענ"ד כמ"ש מ"מ בקנס ג"כ כיון דלא חייבו הסמוכין אם נאמר דליכא חיוב הגוף ממילא כיון דאף לצד המיעוט לא יש לו בו עדיין זכיה וקנין מהראוי להוציא ממנו היכא דיש ס"ס לפטור. א"ו מוכח דאחר שתפס ועביד דינא לנפשיה זכה בו כמו אם חייבו סמוכין וא"כ ממילא ל"מ התפיסה בהחזרה כשיטת מהרש"ל:
וכן יש להוכיח מדברי הטור (סי' ת"ז) שכ' בשור תם דאם מכרו מזיק אינו מכור ואם תפס הניזק אם נשתמש בו הלוקח קודם שנטלו צריך לשלם לו והוא מדברי ש"ס ב"ק (דף ל"ג) דלר' ישמעאל מכרו מכור לרדיא ולר"ע דהוחלט השור חייב לשלם שכר רדיא כמבואר שם מדברי רש"י וכ' שם תוס' אף דקנס אינו זוכה בו עד שעת העמדה בדין מ"מ בנגיחה גלי קרא דמשמע לר"ע דמכרו אמזיק וניזק קאי והיינו דאחר העמדה בדין זוכה בו הניזק למפרע ולכך נותן דמי רדיא וכן פסק שם הרמ"א דחייב לשלם דמי רדיא גם בזה"ז אחר שתפס השור ואם נאמר דתפיסה ל"מ בזה"ז שלא להחליטו רק דאין מוציאין מידו אבל לא לזכותו שיהיה לו קנין כיון דליכא מומחין לחייבו בקנס א"כ אמאי כשתפס הניזק השור מתחייב המזיק לשלם דמי רדיא הא מ"מ לא זכה בו כ"ז דליכא סמוכין א"ו תפיסה מהני וזוכה בו אף למפרע ולכך גם בזה"ז כשמכרו ואח"כ תפס הניזק מהני מכירת הניזק וכמ"ש שם הטור ורמ"א. וכן נמי אם נימא דמהני תפיסה בהחזרה כמ"ש הנתיבות אמאי אם תפס אח"כ השור חייבין הבעלים בדמי רדיא לא יהיה דמי רדיא דמוחזק בו מעיקרא גרע מאם תפס בהחזרה דמהני ומה לי אם תפס הכל בהחזרה או אם תפס בהחזרה מקצת א"ו דל"מ תפיסה בהחזרה כיון דעביד אינש דינא לנפשי' מהני תפיסתו לזכות בבירור:
[ועיין דרישה שם (סי' ת"ז) דכ' וז"ל ואעפ"י שגוזל בהמת חבירו ועשה בו מלאכה פטור מתשלומין התם ה"ט דבהמה כמטלטלין הנגזלת וקני' הגזלן לענין זה משא"כ שור המזיק דבכ"מ שהוא ברשות הניזק הוא ודינו כקרקע וכספינה דנתבאר שם וסי' ש"ע דצריך לשלם מה שנהנה מהם עכ"ל ולכאורה אינו מובן קרקע ה"ט דאינו נגזלת ובכ"מ שהוא ברשות בעלים קאי ולכך חייב הגזלן לשלם השימוש וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל (צ"ו) משא"כ מטלטלין דנגזלין ויצאו מרשות בעלים וא"כ שור המזיק למה לא הוי כמו גזלן שהשתמש בגזילתו דפטור מלשלם ובאמת ברשב"א שם חולק על רש"י בזה ועיין ש"ך (סי' ת"ז) אולם י"ל כונת הדרישה כמ"ש הקצוה"ח שם לתרץ קושית הרשב"א על רש"י דעד שלא העמידו בדין לא זכה בו הניזק ורשות לבעלים להשתמש בו אף לכתחילה ואח"כ כי העמידו בדין גלי קרא דזכה בו למפרע ולכך חייב לשלם שכרו והן הן דברי הדרישה דמעולם לא יצא מרשות הניזק כיון דלא זכה בו עדיין רק אח"כ כשהעמידו בדין זוכה בו למפרע וזכיה הזאת אינו מחליש זכותו דניזק ע"י קנין המזיק במה שמשתמש ועוד יבואר אי"ה בזה במקומו]:
אך מ"מ אינו מוכח דגם בזה"ז זוכה בתפיסתו זכיה רק בתם דמשתלם מגופו וגלי קרא דע"י העמדה בדין זוכה בו הניזק למפרע אבל בשאר קנסות ובפרט בכפל ודו"ה עדיין י"ל כיון דצריך סמוכין לחייבו בדין ושישתעבדו נכסיו לגבות מהן אף תפיס' קודם שחייבו וכן בזה"ז דליכא סמוכין מועיל רק שלא יהיה חייב להחזיר דיכול התופס לומר דכיון דאם היה ב"ד סמוכין היו מחייבין אותו אני מחזיק ת"י אבל להגבותו ממה שתפס י"ל דלא מגבינן כיון דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא וליכא סמוכין לחייבו. אולם ממה דמבואר בטור ורא"ש בהשיגו על הרמ"ה דסובר דתפיסה מהני מצד התקנה ולכך בקנס טפי מניזקיה מפקינן מניה וכ' הרא"ש דלאו תקנה הוא רק מה"ד דמד"ת מיחייב אלא שאין לו דיינים משמ' דאף בקנס דו"ה סובר דמהני מיגו אף להגבותו ממה שתפס נראה דסברו דתפיסה דמהני הוא מן הטעם דעביד אינש דינא לנפשיה הוא בכל הקנסות אף מה שהוא טפי מן הקרן וכמו דשם מהני מיגו בתפס שלא בעדים כמבואר (סוף סי' שצ"ט) כן נמי בקנס שהוא טפי מן הקרן ומשמע דאף מגבינן ליה וממילא ל"מ תפיסה בהחזרה וכדעת מהרש"ל ויקשה קושית הנתיבות דהיה לו להרי"ף להביא האיבעיא אי יש שינוי לח"נ צרורות כיון דיש נ"מ טובא לענין תפיסה בהחזרה דבסד"ד מהני:
והנה כבוד שארי הגאון הגדול כו' מו"ה משה יהודא ליב זלה"ה בעהמ"ח ספר זית רענן אמר לי בזה ותמצית דבריו דבטעו הדיינין בשיקול הדעת דמה שעשו עשוי ולדעת רוב הפוסקים אפילו גדול ממנו א"י להחזיר אף היכא דפטורין לשלם כגון במומחה או בג' וחד דגמיר וקבלוהו והדין שיצא מהם הוא בהחלט לצמיתות השתא דליכא מומחין נראה דאפילו תפס הלוה אח"כ ל"מ וראיה מש"ע (סי' ק"ח) גבי מת לוה בחיי המלוה ואח"כ מת המלוה אם תפס מהני משמע אם תפס אח"כ כשכבר פסקו כרב ושמואל דיורשי הלוה פטורין ל"מ תו תפיסה וכ"כ שם האורים והשתא מה התם דאפילו ב"ד קטן מן הראשונים יכולין לפסוק אח"כ כר"א ולהוציא מיורשי הלוה אפי"ה הבע"ד עצמו א"י לתפוס מכ"ש בטעו בשקה"ד דאין ב"ד הקטן מהם בכחם להחזיר הדין אליבא דכ"ע פשיטא דאין בתפיסתו של הבע"ד כלום ואע"ג דעביד אינש דינא לנפשיה זה עד שלא ירדו לדין אבל אחר שירדו לדין חובה על הבע"ד שלא לעשות דבר נגד הפ"ד ולכך אפילו טעו בשקה"ד כיון שכבר פסקו חז"ל דקם דינא אין בתפיסתו של הבע"ד כלום. ולפי"ז נראה דנהי דבספיקא דדינא לדעת הפוסקים דמהני תפיסה אם תפס אידך אח"כ מהני זה דוקא עד שלא ירדו לדין לאחר תפיסה הראשונה אבל אחר שירדו לדין וזיכו הב"ד להתופס או כדעת רמב"ם וסייעתו או בטוען ברי לדעת תוס' תו ל"מ תפיסתו דאידך כיון שהדבר יצא מפי ב"ד וזיכהו בתפיסתו תו לא גרע מאם טעו בשקה"ד ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שבא הנידון לפניהם כשכבר תפס חובה לזכות התופס להדיא אבל אינו רשאים לומר ולהוסיף דכל זכותו משום דתפס ואם שוב יתפוס אידך יועיל תפיסתו דזה בכלל עורכי דיינים. ולפי"ז לא קשה עוד רש"ל מדברי הרי"ף כיון דהתם ע"כ איירי דתפס קודם שבאו לב"ד שפיר כתב הרא"ש דליכא נ"מ כיון דכבר תפס וזיכהו הב"ד תו לא יועיל תפיסתו דאידך דלא גרע מטעו בשקה"ד דקם דינא אף דסוגיא דעלמא אזיל כאידך עכ"ד ודרש ממני לעיין בזה:
ודעתי העניה אינו כן ואבאר הדברים דא"ד תיקו או סד"ד לטעו בשקה"ד דשם הדיין ירד לעומק הדין לשקול בפלס סברתו והיה דעתו נוטה כמו שפסק לכך אף דסוגיא דעלמא אזלי כאידך מ"מ קם דינא ואין בכח לשום ב"ד לבטל הפס"ד כיון שיצא פס"ד כפי הכרעת דעתו. ועוד דהא מה דקם דינא הוא מדרבנן כמבואר בראשונים ובקונטרס הגאון מהרח"י ז"ל וכאשר יבואר אי"ה במקומו לכן לא תקנו לזלזולי דיהי' בכחו של הבע"ד לתפוס בהחזרה ולמיעבד דינא לנפשיה כיון דנתנו תוקף לפ"ד נגד סוגיא דעלמא ושום ב"ד אינם בכחם למיהדר עובדא משא"כ בתיקו ובסד"ד אין ע"ז שום פסק דין כיון דאינו פוסק מצד הכרע' דעתו ואין בכחו להכריע ולפשוט ולברר הספק רק כיון דהוי ספק אמרו רבנן כל היכא דקיימא תיקם והממע"ה ואם תפס הדין דיכול לומר קים לי וכמו שכתב הש"ך בספרו ת"כ בטעמ' של הסוברים דתיקו עדיף מספק דמציאות אבל מ"מ אין הב"ד פוסקים בשביל חות דעתם והכרעתם רק מסלקי נפשייהו מזה וכמו שכ' הרשב"ם ב"ב (דף קס"ו ע"ב) דכ"מ שעלתה הלכה בתיקו הואיל דאין הדיינים יודעין לפסוק את הדין היו שותקין והמחזיק יחזיק מה שבידו עכ"ל וכמו המוחזק הראשון כשתובע אותו התובע לדין הב"ד שותקין ואמרו שאין בכחם לחייב ומ"מ אם תפס התובע אח"כ מהני תפיסתו ולא אמרינן קם דינא לפטור כיון דלא מקרו דיינין ע"ז רק לשתוק הואיל דאין בכחם לדעת להורות האמת לאמיתו כן נמי אם תפס שוב אח"כ התובע נעשה הוא מוחזק ואף אם באו שוב לב"ד ופסקו שיחזיק במה שבידו אינם ע"ז שם דיינים ופסק דין רק הואיל דאינם יודעים אין בכחם להוציא ומהני שוב אח"כ גם תפיסתו בהחזרה וכן מבואר להמעיין ביש"ש ובת"כ המעיין ימצא כן כמה פעמים ועיין סמ"ע (סי' רמ"ה ס"ק כ"א) ובט"ז שם דמשיג עליו דלעולם מהני תפיסה בהחזרה וכן השיג עליו בת"כ (סי' ח"י סי"ק ח') והעלה דהיכא דמהני תפיסה אם חזר הראשון ותפס ממנו לא מפקינן מניה ואינו דומה לדינא דכל דאלם גבר (סי' קל"ט) עיי"ש דמשמע בבירור אף אם נפסק הדין מ"מ לעולם מהני תפיסה דנגד זה לא נפסק הדין דע"ז לא דן משא"כ בטעו בשקה"ד דדנו ושם דיינין עליהם לכך קם דינא וכן בהא דסי' (ק"ח) אם כבר פסקו כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו נקראו ע"ז שם דיינין כיון דלכתחילה חייבין לפסוק כן מפני כבודן דרב ושמואל וכל זמן שלא פסקו הב"ד יכול התופס למיעבד דינא לנפשיה ואינו מחוייב לחוש לכבודן ויכול לתפוס כיון דניתן רשות אף לדיינין למיעבד כר"א ואם עביד מהני אבל אם כבר יצא הפ"ד מפי ב"ד לחוש לכבודן דרב ושמואל ופטרו אז ע"ז נקראו שם ב"ד כיון דכך חובה להם לפסוק אף דמצד הלכה היה ראוי לפסוק כר"א מ"מ לכתחילה עבדינן כרו"ש מצד כבודן א"כ חל שם הוראה ופסק דין כתורה ולכך ל"מ שוב תפיס' אבל בתיקו דלית בר נש דיכול להכריע כצד אחד אין לעולם ע"ז שם הוראה. וכן בסד"ד דפלוגתא דרבוותא אף דניתן רשות וכח להב"ד להכריע כפי השגתם בראיות היינו אם ירדו לעומק הדין להכריע כפי פסקם אבל אם לא ירדו לזה להכריע בדבר רק מצד שהוא סד"ד פסקו מה שפסקו דהממע"ה לאו שם פסק דין ע"ז לומר קם דינא:
ועוד אף אם נודה לדבריו דבתר פ"ד קם דינא אף בתיקו מ"מ היינו אם עכ"פ ידעו הדיינין דהוי ספיקא ופסקו דאם תפס תפס ואין מוציאין אבל אם הדיינין לא ידעו כלל שיש בזה ספק רק פסקו מטעם דסברו לזכותו מטעם דס"ל דכן הדין לחייב את מי שתפס ממנו ואף אם ל"ה תפוס ועומד דעתם דחייב ולא פסקו מצד הספק לומר הממע"ה זה הוי כטעו בד"מ כמבואר בנ"י מובא בש"ך (סי' כ"ה ס"ק ב') ועי"ש בתומים. וא"כ שוב היה לו להרי"ף להביא האיבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביעי נזק כיון דבלא נודע נבא לכלל טעות דמסברא החיצונית נלמוד דאין שינוי ולא נדע ובאמת נשאר בש"ס בתיקו האיבעיא דרב אשי ואז היינו מחוייבין לשלם ח"נ רק כיון דאין דנין דיני קנסות ליכא נ"מ ואם תפס מהני ואם יתפוס ח"נ ויבא לב"ד יפסקו הב' דכן הוא דחייב ח"נ הואיל דלא נדע מן הספק של רב אשי ויפסקו דאם היו מומחין היו מחייבין לשלם ח"נ ובכח זה יחזיקו ביד התופס ובאמת זה טעות בדבר משנה דאף אם היו סמוכין היה זוכה רק מצד תפיסה אבל לכתחילה ל"ה גובין רק רביעי נזק וא"כ בודאי מהני תפיסה בהחזרה כיון דהב"ד לא ידעו כלל מן הספק ול"ש לומר בזה קם דינא והיה לו להרי"ף להביא האיבעיא למען נדע דלכתחילה ל"ה הסמוכין מגבין רק רביעי נזק ואם תפס ח"נ אז כשהב"ד יפסקו דמהני לא יהיה מועיל עוד תפיסה בהחזרה. אולם באמת ל"ש בזה כלל לומר קם דינא כיון דלא שייך בזה לומר הכרעת דעת ב"ד:
ועיין מהרי"ט חאה"ע (סי' י"א) דכתב דכי אמרינן דיינא דעבד כר"א עבד היינו שהכריע בחכמתו כר"א מגמריה ומסברתיה נראה שראוי לדון לעולם כר"א אבל אם יבא דיין ויאמר בכאן אני רוצה לדון כר"א ומחר יאמר בדין אחר לדון כרב ושמואל לאו דיינא הוא ואם יאמר כה"ג אני דן כר"א אי איכא טעמא אפי' למאן דפסק כרו"ש לחיי אבל בלא דין הכרעה שלישית הוא ואין מכרעת ע"ש ולכך דיינא דעבד כר"א היינו בהכרעתו קם דינא ואין ב"ד אחר יכול לבטל פס"ד ולפסוק כרו"ש דשם פס"ד עליהם ואם דן כרו"ש לא נוכל לומר מצד הכרעתו כיון דכך הכריעו חז"ל לכתחילה לאו שם פס"ד ע"ז לכך יכול ב"ד אחר לפסוק כר"א ואין למידן מזה לדינים אחרים. ועוד הוסיף שם המהרי"ט לומר דה"ט דאם עבד כרו"ש להחזיק ביד היורשים לא עביד מעשה משא"כ דעבד כר' עשה מעשה וקם דינא ול"ד לטעם בשקה"ד דאמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ובזיכה את החייב כיון דא"ל פטור אתה כמאן שנטל ונו"נ ביד דמי התם קנסא הוא דקנסי לדיין שאינו מומחה דקם דינא וישלם מביתו אבל הכא בתר דזכו היתומים כרב ושמואל מצי דיין אחר לחייבם כר"א ול"א קם דינא משום דלאו מעשה עביד עי"ש וראיתי בקה"ס שבספר קצוה"ח דהעלה שם מטעם אחר מהדרינן עובדא לאחר שדן דיין כרו"ש משום דעיקר להלכה כר"א רק לכתחילה עבדינן מלתא יתירתא כרו"ש משום כבודן כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ד' סוף שבועות או כמ"ש תוס' דמשום עלילה מועטת יש לנו להקל שלא להוציא ממון וזה הכל רק לכתחילה אבל לא למיהדר עובדא וכבר קדמוהו באו"ת (סי' כ"ה ס"ק ב') בזה דלדינא כיון דקיי"ל כר"א דמתוך שאי"ל משלם ליתא לדרב ושמואל רק הואיל דנפיק מפומי' דרו"ש ראוי לפסוק כוותייהו ולכך אמרו הבו דלא להוסיף עליו וא"כ מאן דהורה כר"א כהלכה הורה ולכך אין הדין חוזר עי"ש אולם מדברי תוס' ב"ב (דף ס"ב) והרא"ש ונ"י שם דמדמו דבר דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וס"ל לדיין כחד מינייהו ועביד דמה דעביד עביד להא דיתומים מן היתומים דעביד כמר עביד הרי דשוין הן ואם נאמר דשם מהני מה דעביד כר"א להוציא משום דלהלכה היה ראוי לפסוק אף לכתחילה כר"א וגם משום דשייך לומר שטרך בידי מה בעי א"כ הורה זה כהלכה ומניין לנו לומר דיש רשות לכל ב"ד להכריע היכא דלא אתמר הלכתא ולומר דעביד כמר עביד להוציא ממון היכא דלא ידענו כמאן לפסוק ואין הדבר נוטה במחלקותם כדת מה לעשות א"ו דסוברים דגם בפלוגתא דרו"ש ור"א ביתומים מן היתומים דומה לכ"מ דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וע"כ צ"ל דשוין הן וליכא דעת נוטה בזה והא דאם פסקו ב"ד כר"א והוציאו ממון דל"מ ב"ד אחר לפסוק להיפך ואם פסקו כרו"ש יכול ב"ד אחר לפסוק להיפך הוא מטעמים שכ' מהרי"ט שם:
וראיתי בכנה"ג ח"מ ח"ב מהד"ב (סי' כ"ה אות ח"י) שהביא דברי תוס' ב"ב הנז' וכ' ולא תידוק מהכא דס"ל לתוס' דדוקא היכא דס"ל לדיין כחד מינייהו ועבד אז מאי דעבד עביד אבל אי לא ס"ל כחד מינייהו אלא שהוא מסופק בדבר מאי דעביד לא עביד כלום דא"כ מאי מייתי ראיה מפ' כל הנשבעין דהתם בסתמא אתמר ומשמע ודאי דאפילו דלא ס"ל כחד מינייהו והוא מסופק בדבר ועוד ל"ה להו למימר ואי מספקי לי' כמאן הלכתא הממע"ה אלא כך הי' להו למימר ואי מספקי לי' כמאן מאי דעביד לא עביד א"ו כוונת תוס' לחלק בין ס"ל כחד מינייהו להיכא דלא ס"ל כחד מינייהו והוא מסופק דבין הכי ובין הכי מאי דעבד עבד אלא שכתבו בתחילה וס"ל כחד מינייהו לומר דמסתמא זה הדיין ל"ה מוצא מזה אלא מפני שהוא סבר כחד מינייהו ואם מסופק מסתמא אינו מוצא אלא יושב בשוא"ת ואומר הממע"ה וכן העלה בתשובותיו בס' בעי חיי ח"מ (ח"א סי' ע"ג) והדברים מתמיהים מלבד שהם נגד דברי רבו במהרי"ט הנז' והסברא כך נוטה דאם מסופק ומוציא ממון ברצונו הפשוט מבלי שום הכרעת דעת וסברא וראיה אין זה פסק דין וכן משמע מדברי הרא"ש סנהדרין (פ"ד) דכתב היכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסיק כמו שארצה ואם עשה כן זה דין שקר ומשמע כיון שהוא שקר ל"מ כלל הפסק והא דכתב שם ואם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים אם אי אפשר לעמוד ע"ד אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק היינו כשלא ידע ממחלוקת הגאונים וע"כ הא דפסק להוציא היה נראה דעתו עפ"י דין כן אז מה שפסק פסק אבל אם פוסק מבלי טעם רק מרצונו הפשוט זה דין שקר והדין חוזר אם לא מצד תפיסה ועיין ש"ך (ר"ס כ"ה) מ"ש בדברי הנ"י ובאחרונים שם ובמ"ש לקמן אי"ה:
ובתומים (סי' ק"ח ס"ק י"א) כ' דלפי דעת רא"ש וטור (סי' כ"ה) אם טעה בשקה"ד וזיכה החייב קם דינא אף במקום שא"צ הדיין לשלם מביתו ואף גדול א"י להחזיר ומכ"ש באם לא טעה הדיין והורה כדין לפטור את החייב משטרו איך יהיה כח ביד דיין אחר להחזיר ולבטל דינו וכ' דאפשר דרמ"ה ס"ל כדעת הרי"ף דהיכא דא"צ הדיין לשלם מביתו הדר דינא לכן אם ס"ל לדיין אחר כר"א עבד והדר דינא אבל לדעת רא"ש וטור דלעולם קם דינא מכ"ש בזה דעבד כדין כרו"ש וע"ש עוד דהעלה דבאמת אם ידע השני מפסק הראשון פס"ד הוי כמו קריעת שטר. ובאמת כן ע"כ צריך לומר בדעת רמ"ה דהא לפנינו דעת רמ"ה בחידושיו לסנהדרין (דף ל"ג) לפסוק כר"ש דלעולם קם דינא אף במקום דאין הדיין חייב לשלם וכשיטת הרא"ש והטור וא"כ אם פסקו כרו"ש דפסקו כדין ודאי מהראוי לומר דקם דינא אם לא דנאמר בכוונת הרמ"ה כמו"ש התומים דלא ידע השני מן פסק של הראשון ועוד יבואר אי"ה בזה במקומו:
הדרן לדברינו די"ל אף בפלוגתא דרבוותא דיש מקום להכריע מ"מ אם לא הכריע הדיין ופסק להחזיק מספק דהממע"ה ל"ש לומר בזה קם דינא ומהני גם אח"כ תפיסת התובע להסוברים דמהני תפיסה בסד"ד. ומצאתי ראיתי בתשובת אהלי יעקב למהריק"ש ז"ל (סי' צ"ג) וז"ל זכה זה בטענות קים לי כיון שהעלינו דאינהו הוא דעביד הך דינא לנפשיה ואין לב"ד עסק בפסק זה דאיהו הוה מוטל עליהם לפסוק כדעת המרובים אם באו הנכסים ליד השני מסתברא לי דהדר דינא ויכול השני לתפוס כי מה שאמרו שם קם דינא היינו מה שנעשה ברצון ב"ד מפני הספק להכי לא סתרינן ליה אבל הכא דאיהו הוא דעבד דינא לנפשיה מפני טענות קים לי לא אלם כמו כח ב"ד והדר דינא אם באו נכסיו ליד השני עכ"ל הרי מבואר אף אם זכה בתפיסתו בטענת קים לי כיון דאיהו עבד דינא לנפשיה לא אלם כמו כח ב"ד ומהני תפיסת השני וכמו כן מה שהוא בש"ס בתיקו אם תפס ובא לב"ד אף דאין מוציאין מידו מ"מ כיון שהוא מצד דעביד דינא לנפשיה דהב"ד ל"ה מוציאין מיד המוחזק בשום אופן כי הממע"ה רק הוא עבד דין לנפשיה ותפס אין בכח הב"ד להוציא שוב ממנו להסוברים דמהני תפיסה או בטוען ברי מ"מ כיון דהב"ד לא פסקו מדעתם לא נוכל לומר בזה קם דינא וממילא אם תפס הראשון בהחזרה מן השני מהני שוב תפיסת הראשון ואין הב"ד מוציאין מידו כמו כן ובפרט מה דעלתה בש"ס בתיקו לאו שם ב"ד עליהן ול"ה כפסק דין רק מסלקין א"ע מזה וכמ"ש הרשב"ם ב"ב שהבאתי לעיל:
וראיתי בכה"ג כללי קים לי (אות ל"ג) שכ' מי שתפס וזכה כבר מכח קים לי ל"א קם דינא ואין האחר יכול לתפוס ואם תפס מפקינן מיניה אלא אם חזר ותפס לא מפקינן מיני' מבי"ט (סי' קע"ג) אבל הר"ש יונה בתשובותיו כתב דמפקינן מיניה ואפש' דלא פליג על המבי"ט דהמבי"ט איירי דזכה בקים לי בתפיסה שתפס ולא הוי תפס מעיקרא אבל הזוכה בטענות קים לי להיותו תפס מעיקרא כנידן מהר"ש יונה מוציאין מידו עי"ש. ודעת מהריק"ש נראה אף במוחזק מעיקרא מ"מ כיון דהב"ד היו מוציאין מידו כדעת רוב הפוסקים רק איהו זכה מטעם קים לי מהני תפיס'. ובאמת בנידון דמבי"ט שם לא באו לב"ד כלל מקודם רק שהספק היה שהבת השיגה מן אמה שלא נשבעת על כתובתה שטר מתנה והבן הי' לו מן אמו קנין קודם להבת וכתב המבי"ט דלדעת הרי"ף דבעינן מטו לידו וכ"ז שלא הגיע לידו יכולה לחזור והיתה הבת יכולה לומר קים לי כהרי"ף מ"מ אהני ליה להבן מה דתפס ויכול לומר קים לי דמשעת קנין זכיתי וע"ז כתב דלא תימא כיון דזכתה הבת מכח קים לי כהרי"ף קם דינא ואין האחר יכול לתפוס משלה ואם תפס מפקינן מיניה דהא לא זכתה מכח ב"ד אדרבא ב"ד הוו דייני כהני רברבי אלא דתפיסה מהניא לה כדאמר' קים לי ולכך אם תפס אח"כ הדר דינא ודמי למת לוה בחיי מלוה דאם תפס הוי תפיסה עיי"ש וי"ל דאם באו לב"ד לדון אין אחר מעשה ב"ד כלום רק הכנה"ג למד ממנו דאף אחר שבא לב"ד מ"מ כיון דהב"ד לא היו פוסקין רק מכח תפיסתו שיזכה מהני תפיסה בהחזרה ובזה מחלק בין תפיסה דמעיקרא ללא תפס מעיקרא:
וקצת יש לומר דעד כאן לא כתב מהריק"ש דמהני תפיסה בהחזרה רק לשיטתו דסובר שם דהב"ד אין פוסקין להחזיקו עד שיטעון קים לי ומה"ט פוסקין אף כמיעוט הפוסקים ואין עוברין על מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות כיון דהמוחזק טוען בפירוש קים לי והוא פוסק את דינו ולכך ל"א קם דינא ומהני תפיסת השני בהחזרה ג"כ בטענות קים לי כיון דאין זה פסק ב"ד רק פסק עצמו. אבל להסוברים דהב"ד טוענין קים לי ואף אם אין הבע"ד יודע כלל רק הוא מחזיק אין מוציאין ממנו מטעם קים לי כאשר כתב בזה הכנה"ג משם כמה פוסקים והנתיבות העלה בכללי תפיסה דבמוחזק מעיקרא ושלא מחמת תפיסה אנן ב"ד טוענין עבורו קים לי אבל לא בתפיסה דאז צריך שיטעון קים לי ועבור יתומים טענינן עבורם קים לי [וקצת סותר דברי עצמו שכתב שם (ס"ק ד') לתרץ דברי הטור דלא הביא דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בתיקו וכתב דליכא נ"מ כיון דאף אם המחלוקה היא בתפיסה עצמה אם מהני תפיסה ויכול לומר קים לי דמהני תפיסה וממילא יכול לומר קים לי כרמב"ם וליכא נ"מ בשיטת הרא"ש ולמ"ש דבתפיסה צריך שיטעון קים לי א"כ נ"מ בזה והיה לו להטור להביא דעת אביו הרא"ש ז"ל דחולק וסובר דל"מ תפיסה למען נדע שהתופס צריך שיטעון קים לי ועוד יש נ"מ הרבה אכ"מ] עכ"פ יש לומר במקום דהב"ד טוענין עבורו קים לי אז הוי פסק ב"ד וקם דינא ול"מ שום תפיסה בהחזרה:
אך באמת לא נראה כן רק לעולם במקום דאין ביד הב"ד להכריע רק מסלקין נפשייהו ואמרי הממע"ה אף אם רק פטרו להתופס מ"מ ל"ש בזה לומר קם דינא ובפרט בתיקו וכמ"ש ברשב"ם ב"ב הנ"ל. וקצת י"ל דתליא בדברי הרא"ש ב"ב המובא (סי' קל"ט) בכל דאלם גבר אם מהני תפיסה בהחזרה אולם יש לחלק כמובן דשם נפסק הדין כל דאלם גבר והוי תורת פסק ב"ד ולכך קם דינא דכך תקנו חכמים כמו"ש הרא"ש דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ולמחר חבירו ושם לא סלקו הב"ד ידיהם מדין זה רק פסקו כל דאלם גבר לכך אמרינן דקם דינא למי שיגבר הראשון משא"כ בתיקו או אף בפלוגתא דרבוותא יש לומר דלא מקרי פס"ד ע"ז שבשביל זה יהיה קם דינא ועיין מ"ש לקמן בדין זה להשות דברי תוס' ב"מ (דף ו') המובא שם בש"ך עם דעת הרא"ש דתליא באם באו לב"ד קודם לכן או אחר שגבר האחד: