אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט דיני דיינים › סימן ג

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים · סימן ג

סימן ב

דברים שאינם מצויים אעפ"י שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה או דברים שאין בו חסרון כיס כמו כפל אף מצויים אין דנין רק סמוכין בא"י וכ' הש"ך משם היש"ש דהה"ד אש ובור והאחרונים הוכיחו מדעת הטור דדנין דיני אש ובור וכן מבואר בש"מ ב"ק שם ובשבות יעקב (ח"א סי' קל"ו) וכ' הקצוה"ח דמ"מ אין שוין דאף דלא דיינינן בזה באינו שכיח או בלית ביה חסרון כיס מ"מ הוא בעצמו שיודע דחייב א"י יד"ש אם אינו משלם וגזלן הוא אבל קנס ממש ל"ש בי' לציד"ש דתלוי באשר ירשיעון אלקים וכשאין ב"ד לדון ל"ש בהו לצאת יד"ש והוכיח כן מדברי תוס' כתובו' ומהא דר"ג שסימא עין עבדו דבמודה בקנס פטור אף לציד"ש. אולם בס' החינוך פ' משפטים (סי' נ"א) כ' ואלה הדינין שנקראין דיני קנסו' אין דנין אותן אלא ב"ד הסמוכין בא"י אבל המזיק חייב לשלם בד"ש בכ"מ. וצריך לומר דמהך דר"ג שהביא הרשב"א ב"ק מירושלמי להוכיח דפטור אף לציד"ש הוא משום דשם חייבו התורה יותר מכפי שיעור ההיזק דהא אף אם העבד שוה הרבה יותר משומת העין מ"מ חייבו התורה לשחררו וא"י בתשלומי דמי העין בזה כיון דאין לו עדים פטור אף בד"ש דצריך שירשיעו אלקים דוקא וכ"ז שלא חייבוהו הב"ד א"י לשחררו ודברי החינוך אמורים רק היכא דחייב לשלם כפי היזקו אם היו סמוכים וכיון דיש עדים על חיוב הברור רק דחסר ב"ד ולא נמסר להדיוטו' לעשו' בזה שליחותייהו דקמאי בזה דעת החינוך דחייב לציד"ש אף דל"ה רק קנס אולם פשטו' דברי הפוסקים נראה דכל דבר שהוא קנס ולא דיינין ליה בזה"ז דליכא סמוכין פטור אף לצאת ידי שמים:

וכן יש להוכיח מדברי הרי"ף והרא"ש רפ"ב דב"ק דהרי"ף לא הביא הבעיא דרבא אם יש העדאה לצרורות והך דרב אשי אם יש שינוי לצרורו' לרביעי נזק וסלקו בתיקו וכ' הרא"ש הטעם דאין נפקותא משום דלא מצינו בבבל צרורו' דבועוט דהוו משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון דהוא מוחזק ועי"ש ביש"ש (סי' ד') דמסתמא בלא הך בעייא היינו מבינים הדבר כפשוטו דאין שינוי לצרורות ולעולם ח"נ משלם כמו שאר שנוי אלא שרב אשי בא והעמיד הדין על ספק לכן לא הביא הרי"ף דלא לבא לכלל טעות עי"ש באר היטב דזה ברור דשנוי הוי כקרן וקנס הוא רק על תשלומין מסופק ר"א אם כמו כל ח"נ אם רביעי נזק וכיון דליכא לנו סמוכין ולא יחייבו לשלם רק אם תפס וממילא לדידן דהוי ספק מהני התפיסה אף על ח"נ דהוי מוחזק. ואם נאמר דאף דאין דנין קנס בלא סמוכין מ"מ חייב לגבי עצמו לצאת ידי שמים לשלם להניזק היזקו כפי הדין אם היו סמוכין א"כ עדיין יקשה דהיה לו להאלפסי להביא האבעיא דהוי ספק אם חייב ח"נ או רביעי נזק למען נדע כמה חייב לשלם לציד"ש כיון דמן הסתם נאמר דחייב ח"נ לציד"ש ומספק דהעמיד ר"א אינו חייב אף לציד"ש רק רביעי נזק דבספיקא דדינא שהוא ספק לכ"ע א"ח אף לציד"ש ואחרי שלא הביא הרי"ף גבא לטעות דנבין כפשוטו דאין שנוי וחייב לציד"ש ח"נ ובאמת הוא ספק וא"ח בבירור לציד"ש רק רביעי נזק א"ו דדעתם דא"ח כלל בקנס לציד"ש אף במקום דיש היזק להניזק מקרנו דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא חייבו הב"ד לשלם א"ח כלל:

ובש"ס ב"ק (דף י"ד ע"ב) בפני ב"ד פרט לבית דין הדיוטות ופירוש רש"י דב"ד מומחין דנין דיני קנסות ולא ב"ד הדיוטות וכתבו תוס' אע"ג דמתניתין לא מיירי בקנסות למ"ד שור לרגלו כו' מ"מ מרמז לנו המתניתן אפילו במילי דלא איירי ברישא וק' הא אף בכל ד' אבות נ"מ דכל ששמין אותו כעבד אין דנין בבבל וכל מידי דלא שכיח וכן הקשה שם בש"מ. ויש לומר הא דנקטו רש"י ותוס' לפרש המתניתן והמזיק בתשלומין היינו אף לציד"ש א"ח אם אינו בפני ב"ד סמוכין ואז אף לציד"ש ליכא כלל בתשלומין דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא נתקבל העדות ויצא החיוב מפי הסמוכין ליכא שום חיוב אף לציד"ש משא"כ במלתא דלא שכיח דלא דנין בהדיוטות עכ"פ היודע רמיא עליו החיוב לשלם וכגזלן הוא יותר ממה שחייב בכ"מ לצאת יד"ש כיון דהחיוב ברור רק דליכא סמוכין להוציא בדיינין אבל לגבי עצמו גזלן הוא אם אינו משלם:

ובזה יש להשיב ע"ד הקצוה"ח (ס"ק ג') שכתב להוכיח מדברי תוס' ב"ק הנז' שלא כדברי מהרש"א ריש סנהדרין שהוא שיטות רמב"ן ור"ן דסברו בזמן המשנה שהיו סמוכין אף גזילות לחוד לא היו דנין רק סמוכין כיון דל"ה צריך לנעול דלת בפני הגזלנים דהנגזל יטריח להשיג מומחין וא"כ למה כתבו תוס' דמתניתין מרמז במה שאמר לפני ב"ד מומחין לקנס הא אף אש ובור שו"ר בעו מומחין א"ו דתוס' סברו דגם בזמן המשנה ל"ה בעו בזה מומחין ולמ"ש אינו ראי' דהתוס' הוכרחו לומר דקאי על קנס דאז שייך לומר דאינו בתשלומין כלל דהא אף לציד"ש פטור וא"ש דקתני בתשלומין דלזה צריך ב"ד מומחין ובלא מומחין ליתא כלל בחיוב תשלומין משא"כ במידי דלא שכיח דעכ"פ שייך בתשלומין אף שלא בסמוכין רק לכוף ולהוציא ממנו צריך סמוכין אבל בחזקת גזלן הוא אם אינו משלם:

וזה רבות בשנים נסתפקתי אם מהני בקנס תפיסה ע"י שליח אם אמרינן דהוי במקום שחב לאחרים כיון דאין לנו ב"ד סמוכין לדון בזה ולא נמסר אף לב"ד דאינן סמוכין מכ"ש דאחרים אינם יכולין לתפוס דאין בכחו לעשות שליח במקום שחב לאחרים ולא קנה עד שיבא לידו ואף אם זה התופס מסר ביד הניזק י"ל דחייב לשלם דהוי כמזיק או דלמא כיון דמ"מ אם היו סמוכין היו מחייבים אותו וגם תפיסת הניזק מהני שלא להוציא מידו א"ח זה לשלם מצד מזיק. ויש קצת ראיה מדברי הרא"ש הנז' דכ' דליכא עכשיו נ"מ בבעיא דיש שינוי לצרורות לח"נ. ולמ"ש כמה פוסקים בספיקא דדינא דמהני תפיסה נ"מ תפיסה ע"י שליח דהוי במקום שחב לאחרים כמבואר בס' תקפו כהן ובתומים (ס"ס כ"ה) אם כן עדיין נ"מ במה דלא ידענו מדברי הרי"ף דהוי ספק אם יש שינוי לח"נ צרורות וא"כ נחזיק כפשוטו דחייב ח"נ אם היו מומחין ואם נאמר דבחיוב ברור אם היו מומחין מהני תפיסה ע"י שליח א"כ יכול לבא המזיק לידי הפסד באם תפס השליח ח"נ דנאמר דמהני תפיסתו ובאמת כיון דהוי ספק ל"מ תפיסתו רק על רביעי נזק דחייב בודאי אם היו סמוכין א"ו דליכא נ"מ דאף במה שברור בחיובו אם היו סמוכין ל"מ תפיסת השליח כיון דהב"ד אין דנין בזה"ז הוי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה. אולם למה דהעלה התומים שם דאף בספיקא דדינא מהני תפיסת השליח בטענות קים לי שוב ליכא ראי' וי"ל דכמו דמהני תפיסת הבעלים בקנס כמו כן מהני תפיסתו ע"י שליח:

ומ"מ מסברא נראה אף אם בסד"ד מהני תפיסה ע"י שליח דיכול לומר קים לי דחייב ולהך צד עביד כדין ול"ה חב לאחרים מ"מ לגבי קנס דאי אפשר בשום פנים לחייבו בזה"ז ואף לצאת ידי שמים א"ח לאו כל כמיניה דשליח לחוב לזה ולתפוס בעד חבירו ואף היכא דחייב לצאת ידי שמים רק דלא נמסר לב"ד לדון נראה להוכיח מש"ס ב"ק (דף צ"ח) דלא מהני תפיסה ע"י אחרים דהא מבואר שם בגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך ואם בא אחר ושרפו לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לשלם. וגם לדידן דדהגל"מ לאו כממון דעת רמב"ן מובא בש"ך ח"מ (סי' שפ"ו) דחייב לשלם מצד דיני דגרמי. ושם הא אף דהגזלן היה יכול לומר הש"ל ולא נחתינן לנכסיו לשלם לו דמים מעליא מטעם דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ בד"ש חייב דלא גרע מגרמא דגרם לו היזק שהחזיק בידו ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה וכבר כתבתי בזה בדברי חיים דיני נ"מ (סי' י"ב) להוכיח דחייב לציד"ש וא"כ יאמר השורף לא הפסדתיך במה ששרפתי החמץ דהא בד"ש חייב אתה לשלם דמים מעליא להנגזל ואני גרמתי לך שתשלם ותצא גם בדיני שמים ובכל זאת מחייבינן ליה להשורף לשלם בדיינים הואיל דלא הי' הנגזל יכול להוציא ממנו בדיינים באם היה החמץ בעין לא הי' יכול לומר לו הש"ל ונידן כמזיק ממון חבירו ולדעת כמה פוסקים בכ"מ דחייב לשלם בד"ש מהני תפיסה וא"כ לא גרע מאלו היה תופס מהגזלן בידים ממון מעליא ומסרו ביד הנגזל לצאת ידי חובתו ביד"ש ואמאי חייב השורף חמץ דלא עשה לו שום היזק רק גרם לו שישלם ממון מעליא א"ו דבכ"ז לא מהני תפיסתו של אחר דהוי במקום שחב לאחרים כיון דאינו יכול להוציא בדייני' וכל שאינו נמסר לב"ד דנין לזה שהפסידו כמזיק ממש ועוד יבואר אי"ה בזה לקמן:

וגם היכא דחייב בבירור ומהני לכ"ע תפיסת הבעלים רק לא נמסר לב"ד כמו היכא דנפטר מטעם קם ליה בדרב"מ דמבואר דעת רש"י דרק הב"ד א"י לחייב מטעם דא"י לדון רק משום רישע' אחת אבל מ"מ מהני תפיסה ועיין ש"ך (סי' כ"ח) מ"מ י"ל דל"מ ע"י השליח התפיסה כיון דלא נמסר לב"ד הוי כמו תופס במקו' שחב לאחרים ואם מסר התופס ליד בעלים י"ל דחייב מטעם מזיק. ובזה היה מקום ליישב קושית הטורי אבן שהקשה מש"ס סנהדרין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא דנ"מ בפלוגתא דרבי ורבנן ופירש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר ליה זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר ואם נאמר דבקים ליה בדרב"מ מהני תפיסה א"כ אפילו לרבנן אם תפסו יורשין דהרוג זכו בו. ולמ"ש נ"מ אם תפסו יורשין ע"י שליח והשליח קידש אשה בעד המשלח בממון זה דלרבי מהני תפיסה דדרש ונתת נפש ממון ולרבנן כיון דקים ליה בדרבה מיניה ואין מוצאין ממון בדייני' לא מהני תפיסה ע"י שליח ואף לדעת רש"י דסובר בעשאו שליח מהני תופס לבע"ח אף במקום שחב לאחרים מ"מ נ"מ באם לא עשאו שליח על התפיסה רק על הקידושין. וגם י"ל אף לדעת רש"י דמהני תפיסה בעשאו שליח היינו במקום דחייב לו בבירור ויכול להוציא בדיינין וגם כל נכסיו נשתעבדו ואז הוי שלוחו של בעל הממון משא"כ בחיוב שא"י להוציא בדייני' מטעם קלבד"מ דל"מ לתפוס במקום דחב להנתפס י"ל אף בעשאו שליח ל"מ.

ועיין מ"ש שם בדברי חיים ליישב דברי רש"י באופן אחר ע"פ דברי הנתיבות(סי'כ"ח) שכ' לתרץ קושי' התומי' מהא דסנהדרין (ד' ע"א) דלמה לא קבל רבא הדכרי דכ' התומי' אף דחייב לציד"ש בקלבד"מ משום דל"ה רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם הא מ"מ לא גרע מתפיסה וכ' הנתיבות דרק אם תפס אין מוציאין הב"ד מידו ומ"מ אסור לו לתפוס כיון דהב"ד אסורין לעשות לו דין להוציא מידו כמו כן הוא בעצמו אסור לו לעשות לעצמו דין וא"כ לדבריו י"ל כמו כן אם התופס לא ידע מזה שיש איסור בתפיסתו הוי זכיה בטעות ולא מהני אף אם עביד דלמאי דכתבו תוס' ב"מ (דף קט"ו) וא"כ נ"מ לרבנן כשלא ידע שעושה איסור דל"מ תפיסתו ולא זכה בו וכשיודע לו א"ר לעשות איסור וממילא אינה מקודשת. ולדברי הנתיבו' י"ל ג"כ דל"מ תפיסה בקלבד"מ ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה. אולם באמת קשה לחדש איסור שלא שמענו מדברי הראשונים כיון דמצינו דעביד אינש דינא לנפשו ואף במקום שאין בכח הב"ד לחייבו דאנן הדיוטות אנן ומ"מ מהני תפיסתו ומותר לתפוס נאמר. כ"כ בקים ליה בדרב"מ אף דלא נמסר לשום ב"ד שבעולם להוציא ממנו מ"מ כיון דמה"ת חייב לשלם לו ומהני תפיסתו מניין לנו לחדש איסור על התופס. ובתשובת מהר"מ בר ברוך הנדפס מחדש (ח"ג סי' תכ"ה) הקשה קושיא הנז' על רש"י דאם מהני תפיסה אעפ"י שהם לא רצו להחזיר לרבא רק אם חייבין מה"ד מ"מ היה לו לרבא לקבל מהם דהא אף אם תפס מעצמו לא מפקינן מניה וכ' וז"ל ושמא כיון שסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם ע"י דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת עכ"ל הרי דאתי עלה מטעם אחר ולא מטעם דאסור לתפוס ועימ"ש בתומים(סי' כ"ח). ובמחנה אפרים דיני ריבית (סי' ט"ו) שכ' הא דרבא לא קבל מנייהו משום דהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם ואף דהתם היה בעין ובזה מקבלין לכך איצטרך לומר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו כלומר הואיל דכן ל"ה מחוייבים אף לציד"ש להחזיר הדמים עצמם אלא כל שהיו פורעין דמים אחרים תחתיהם היו יוצאי' ידי חיובם וכיון שכן הו"ל כאלו אינו בעין. ותמהני ע"ז הא ע"כ הא דחייב בקים ליה בדרבה מניה לציד"ש היינו בגוף הדמים עצמם דאל"כ רק דסגי בדמיהן שוב אמאי הוי אתנן דאסרה התורה אפילו בבא על אמו אף דחייב לציד"ש מ"מ א"ח רק דמיו וע"כ כיון דבד"ש חייב ליתן הטלה לכך הוי אתנן דאל"כ הוי כבא עליה ואח"כ נתן לה. וממילא בכ"מ דקלבדר"מ ולרב בבא במחתרת דבדמים קנינהו מ"מ חייב בד"ש להחזיר גוף הדבר ואכ"מ בזה:

עוד יש ליישב קושית הטורי אבן הלז' די"ל אף אם מהני תפיסה בקלבד"מ מ"מ זה דוקא אם תפס ממון אבל אם תפס חפץ אינו שלו עד שיתרצו הבעלים להקנותו עבור החוב. ולפי"ז שפיר נ"מ בין רבי לרבנן אם תפסו היורשין חפץ של ההורג עבור הדמים ובאו לפני הזקן ממרא ודן לחייבו ממון וזיכה להתופס החפץ בעד הממון דלרבי הוי זכייה מעליא וזכה בהחפץ ומהני הקידושין אם קדש בו ולרבנן דא"ח הוי זכיה בטעות והוי כמקדש בדבר שאינו שלו דדעתה של האשה הוא על גוף החפץ ובאמת לא קנה המקדש בתפיסתו רק לשעבוד בעלמא ואף דחייב לו עכ"פ לציד"ש מ"מ אין בכח הב"ד לזכות לו בגוף החפץ בלי רצון הבעלים ובזה אף שהבעלי' זיכהו בגוף החפץ מ"מ הוי בטעות דהיו סומכין על פסק הזקן ממר' שדן כן לחייבו בדיינים ואם היה יודע דאין בכח הב"ד לחייבו ל"ה מזכהו בגוף החפץ כיון דלא מפסיד בזה. ועי' מל"מ(פ"ח ה"א)ממלוה דחקר במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב נתברר שטעו ול"ה חייב לו אם קיים המקח וא"ח להחזיר גוף החפץ רק הדינר כמו בנתן לו דבר שאינו מסוים בריבית דאינו חייב להחזיר אלא דמיו או די"ל דוקא בריבית דעכ"פ חייב לו ול"ה נתינה בטעות רק דאסור לו לקבל לכך המקח קיים אבל אם היה בטעות כל הענין י"ל דנתבטל גוף הזכיה מן החפץ וצריך להחזיר גוף הדבר. וה"נ יש לומר כן דאם היה יודע דא"י להוציא ממנו בדיינים רק תפיסתו מהני לשעבוד מ"מ א"י לדחוק אותו על הפרעון כלל לא היה מזכה לו גוף החפץ דכ"ז דלא זכה בו א"י למכרו ולהשתמש בו ואתי שפיר קושית הט"א הנ"ל:

[אמר המחבר דברי חקירות המל"מ (פ"ח) ממלוה הואיל דאתי לידן הגם דאינו שייך כל כך לדינים הללו ואי"ה בדיני מו"מ יבואר הרבה בזה בכ"ז לא אוכל למנוע להציג כאן השגות רב גדול בתורה על מה שכתבתי בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ב') ומה שהשבתי לו:

] [על

מה שכ' שם ששמעתי מפי אאמוז"ל להוכיח מדברי תוס' ב"ק (דף ע') דכ' ללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא. קשה מתניתין דבכורות דליכא לאוקמי כמ"ד פודין בקרקעות דהא קתני בהא מתניתן כו' ולמה להו לזה הא אף אם איירי בפדה בקרקע הא כיון דסבר דחייב בהה' סלעים נתקיים עכ"פ המקח וקנה הכהן גוף הקרקע וא"ח רק דמים והוי כהלואה א"ו כיון דהי' בטעות חייב להחזיר גוף הדבר וכתב אלי כבוד ידי"נ הרב הגאון החריף ובקי כו' מו"ה ברוך צבי נ"י אבד"ק פיעטרקאוו יע"א שהוא הפוסק הראשון שם בשאלה הנז' דאף כי בתוס' מס' בכורות (דף מ"ט)כתב כן לתרץ אליבא דאמת דאיירי בפדה בקרקע ואליבא דרבי דפודין בקרקעות מ"מ אין ללמוד מזה לנידן המל"מ ומח"א וז"ל כי לכאורה צריך להבין אמאי ל"נ דדמי כההיא דזבין ולא איצטרכי ליה זוזי כתובות (דף צ"ז) דהדרא זביני ולכאורה הנידן דמל"מ דומה לזה כמעט בכל פרטיו כיון דכל מה שמכר לו הי' בשביל שהיה סבר שחייב לו ונצרך לו לשלם ואח"כ כשנתברר של"ה חייב לו ראוי שיתבטל המכירה כיון שנתבטל הסיבה כמו"ש המל"מ בעצמו שם אולם הא שם ג"כ כתבו תוס' ורא"ש וסייעתו דדוקא כשגילה דעתו בעת המכר שבשביל כך הוא מוכר וגם שיתחדש אח"כ דבר המבטל המכירה כמו"ש הרא"ש שם ובנידן דמל"מ דנתחייב דינר ע"פ הודאתו ואח"כ בירר שהיה בטעות שם אין כאן גילוי דעת בעת המכר וכפי שיבואר ובלא"ה התם הוא בקרקע אבל במטלטלין כבר פסק הרא"ש והטוש"ע דל"מ אומדנא דמוכח עד שיתנה תנאי ובב"י (סי' ר"ז) עמד בסתירת דברי הרא"ש דבכתובות כ' דהך דזבין ולא איצטריך ליה לזוזי ל"ה אומדנא דמוכח ובתשובה (כלל פ"א) כתב דדומה ליודע שבנו קיים ובתשובת שער אפרים (סי' קכ"א) כ' ליישב עפ"י יסוד דברי תוס' דיש שני סוגים בזבין ולא איצטרכי ליה זוזי היינו דבההיא בצורתא דכ"ע ידעו דהאי דזבני לאפדנייהו בשביל בצורתא וכה"ג אומדנא גדולה דמוכח א"צ גילוי דעת כלל ואם אין אומדנא דמוכח צריך גילוי דעת ממש ואם כי יש לדון גם ע"ד ז"ל לא העת להאריך בזה עכ"פ בשני פנים אין שום ראיה מהך דבכורות חדא דהתם קרקע ובכה"ג מהני אומדנא דלכך נתן לו הקרקע כדי לקיים מצות פדיון בנו הגם דאין הכרח עליו ליתן לכהן זה דוקא שיכול ליתן לכל כהן שירצה מ"מ חזינן דנתן בשביל פדיון וכה"ג מועיל אומדנא וכדפסקינן דאומדנא דמוכח מבטל המקח וא"צ גילוי דעת כלל משא"כ בדיני דמל"מ ומח"א דמיירי במטלטלין בכה"ג ל"מ אומדנא כלל ולפלא בעיני על מר אביו הגאון ז"ל שלא הזכיר מחילוק זה המפורש בין מטלטלין לקרקע. ועוד דבנידן דמ"מ י"ל דיש אומדנא להיפוך דלא בשביל כך נתן לו החפץ כי הרי מצד הדין מי שאין לו מזומנים ורוצה שיתן לו זמן למכור מטלטלין שלו ולשלם לבע"ח א"ח ליתן משכון מיד ונותנין לו זמן ב"ד ומי הכריחו שיתן לו תיכף א"ו דהוא רצה למכור בלא"ה ומה לו למכור לאחר ולשלם לו במעות כיון דהתובע נתרצה שיתן לו החפץ ובל"ס נתרצה ברצון גמור למכור החפץ כך י"ל וכיון דעכ"פ אין שום אומדנא מבוררת לפנינו וכיון דהלוקח מוחזק אין מוציאין ממנו משא"כ בקרקע שנתן בשביל הפדיון שהיה רוצה להיות מן הזריזין המקדימין למצות ויש להיפך אומדנא ובקרקע מהני אומדנא לבטל המקח כנלע"ד. זה תוכן דברי הה"ג הנז' אם כי האריך עוד:

והשבתי הנה ידע מעכ"ת נ"י כי לא על אאמ"ו ז"ל תלונתו כי לא שמעתי ממנו רק בדרך הערה להוכיח ולא היה מכריע לדינא מזה כי לא מצאתי הערה הזאת בין כתביו רק אני הזכרתי מה ששמעתי ממנו. ובכל זאת לא אדע מ"ש מעכ"ת לחלק בין מטלטלין לקרקע מי לא ידע כזאת דבר המפורש בש"ע. אולם אף בקרקע צריך גילוי דעת בשעת מכירה ואף אם גילה דעתו קודם לכן וגלוי לכל בכ"ז אם בשעת מכירה לא גילה דעתו לא מבטלינן המכירה מטעם אומדנא ואף לשיטת רש"י כתובות (דף צ"ז) דמשמע אף בלא גילוי דעת מבטלינן המכירה בקרקע כבר כתב הריטב"א שם שהוא דוקא כשהיה ידוע לזה ומפורסם לכל דאי לא דברים שבלב אינו דברים ולתוס' והרא"ש וכל הראשונים אף בדבר המפורסם וגלוי לכל ל"מ האומדנא אם לא גלי דעתיה בשעת המכר כמבואר שם. וגם מ"ש השער אפרים ליישב דברי הרא"ש בתשובה (סי' פ"א) דבהאי בצורתא כ"ע ידעו ובאומדנא גדולה דמוכח א"צ גילוי דעת כלל כבר הרגיש מעכ"ת דיש לדון בדבריו ובל"ס כוונתו דא"כ ע"כ כוונת האיבעיא בזבין ולא איצטרכי ליה זוזי הוא בגווני דליכא אומדנא דמוכח רק דגלי דעתיה ופשטינן מההוא בצורתא בהדרגה דאף דשם הוי אומדנא גדולה דמוכח ול"צ לגלות דעתו מ"מ באומדנא דאינו גדולה כ"כ מהני גילוי דעת וע"ש בש"מ וא"כ למה צריך למפשט מדבר שיש אומדנא גדולה דמוכח מהאי בצורתא הא מבואר הדברים כמו שהביאו תוס' ורא"ש ממברחת וממי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דכמו דשם מהני אומדנא גדולה הגלוי לכל אף בלא גילוי דעת כ"כ מהני בגילוי דעת אומדנא קטנה א"ו דמזה אינו ראי' רק מההו' בצורתא דג"כ ל"ה רק אומדנא עם גילוי דעת. ועוד הא כל הפוסקים הרמב"ם וטוש"ע בחדא מחתא מחתינהו ההוא עובדא דבצורתא דבעי גילוי דעת וכן בתוס' רי"ד קידושין (דף נ') כתב דההיא דזביניה אפדנייהו איירי דאמר בההוא שעתא הרי אף דמוכר מפני הרעב דהוי אומדנא דמוכח ל"מ בלא גילוי דעת דכל מוכר מוכר מפני דוחקו ובאמת קושית הב"י על תשובת הרא"ש (כלל פ"א) דכייל הא דשטר מברחת וידוע שבני קיים ומתנות שכ"מ בכולה עם זבין ולא אצטריך ליה זוזי שהוא נגד דבריו שבפסקיו ומ"ש הב"ח דבפסקיו חזר הרא"ש זה קשה מאד וגם בתשובותיו (כלל ל"ד) כ' להדיא דבזבין ולא איצטריך לזוזי איירי שגלה דעתו קודם מכירה ולא עוד אלא שגם בפסקיו פ' מי שאחזו כלל זבין ולא איצטריך ליה זוזי בין דברים דאפילו גילוי דעת ל"ב וע"כ שיש קיצור בדברי הרא"ש ומה שסתם במקום אחד גילה במ"א ואכ"מ בזה עכ"פ הלכה ברורה דגילוי דעת בעינן לבטל המכר אף בקרקע ובלא גילוי דעת אין הבדל בין קרקע למטלטלין:

ומ"ש מעכ"ת נ"י בדינא דמל"מ הוי אומדנא להיפוך לא אדע זה רוצה לקיים מצות פבע"ח דדומה לו שחייב לו ומסר לו בעד החוב החפץ וכיון שנתברר דא"ח למה לא יחזור לו החפץ ז"א דאין זה אומדנא הגלוי לכל וכיון דלא גילה דעתו כלל אינו מבטל הקנין כן נמי בפדיון הבן אף שנתן קרקע מ"מ כל שלא גילה דעתו בשעת הקנין דעושה זה רק בשביל חיובו ואם לא ל"ה מוכרו איני מבטל הקנין. ומ"ש שהיה רוצה להיות מן הזריזין מקדימין למצות לא אדע מה מצוה הוא וזריזות לתת לכהן הה' סלעים בתוך למד בטרם שחל עליו החיוב ואדרבה מי הכריחו להקדים בדבר שאף שמץ מצוה ליכא לפדות תוך למד על אחר למד ובודאי רצה למכור הקרקע וקצת יש אומדנא להיפך ובכ"ז כשמת חייב הכהן להחזיר גוף הקרקע כ"כ בנידון של המל"מ דיש אומדנא שרק בשביל חיובו מוכר לו החפץ ודומה קצת להא דאמרינן בש"ס כתובות שם משום דארבי בעיקולי הוי קיימי דדעת מהרי"ט שם בחידושיו דאף גילוי ל"ב הואיל דהוי טעות מעיקרא ומבטל המקח כ"כ בנידן דהמל"מ ומח"א דהכל הי' בטעות דמעיקרא ובטל המקח מחמת אומדנא אולם באמת כבר הוכיח אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גיטין (סי' ב') ממה דהרי"ף ורמב"ם וש"ע לא כתבו לדינא היכא דארבי בעיקולי הוי קיימא דהוי מכירה בטעות אף בלא גילוי הדעת מבואר כיון דלדידן אף בזבין ולא איצטריכו ליה לזוזי מהני הג"ד ממילא כל אפין שוין בזה דבלא גילוי דעת לא מבטלינן אף בטעות דמעיקרא ודברי מהרי"ט שם בלא"ה מוקשים אכ"מ בזה עכ"פ לכאורה דברי אאמ"ו ז"ל נכונים המה ואין בהם פירכא ממה דכ' מטכ"ת נ"י:

ברם כעת נלע"ד דהדין עם אאמ"ו ז"ל שלא כתב זאת על הספר וראיה הזאת יש לדחות דהא תוס' ב"ק כ' שם בסוף דבריהם דאין לדקדק מהאי דפדיון הבן שיכול להרשות במלוה אעפ"י שנותן לכהן ע"מ להוציא דלא אסקי אדעתייהו שימות תוך למד דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקיי"ל כשמואל דהפודה בתוך למד ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי וכן מבואר שם ברשב"א ובדבריו מס' שבועות (דף ל"ג) דהא שמואל מתרץ שם ולשיטתו ע"כ הוי פקדון עד למד יום וללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי אף בלא כפריה הקשו תוס' אף דהוי כפקדון מ"מ כיון דא"י להקדיש ל"מ להרשות וע"כ דאיירי לאחר למד יום דבתוך למד ודאי יכול כ"א לתבוע מכהן דהא יכול לחזור כיון דעיקר הנתינה הי' שיזכה לאחר למד בתורת פדיון ולמה לא יכול לתבוע מצד חזרה ואף אם אינו חוזר מ"מ הוי כפקדון דיכול להקדישו דהברירה בידו לחזור א"ו דאיירי לאחר למד יום שכבר זכה הכהן בפדיונו של הבן החי ומה"ד א"ח להחזיר את של המת כיון דא"י למי להחזיר לכך הקשו דל"מ הרשאה ומתרצי דעל קרקע כתבינן דהוי ברשותו ובזה ודאי הכהן צריך להחזיר גוף הקרקע כיון דלא הקנהו לו הבעלים רק על סוף למד ועד למד היה הכל ברשות בעלים והם נתנו לשם פדיון שיחול אחר למד כשיהיו הבנים קיימין נמצא אם מת אחד בתוך למד לא חל כלל הקנין ונשאר לבעלים רק שאינו ידוע מי מהם נשאר הקרקע שלו אבל מ"מ הכהן לא זכה כלל כיון שבשעת הקנין והזכיה לא היה מקנה לו אבי הבן המת וא"ד כלל לאם נתברר הטעות אח"כ שא"ח דמ"מ בשעת הזכיה כיון שלא נודע וקסב' דחייב לו ונתן לו בעד החוב החפץ בזה י"ל שפיר זכה בגוף החפץ וא"ח להחזיר רק דמיו כיון שהמכירה היה ברורה בשעתה משא"כ בפדיון דבשעת הקנין כבר נתברר דלא זכה הכהן רק בעד אחד ודאי כ"ע מודים דהדבר חוזר בעינא לבעלים רק שא"י נמי ומהני הרשאה וז"פ וברור. ומה שקשה ע"ד תוס' דהא בקרקע ג"כ אם א"י להוציא בדיינים ל"מ ההקדש כמבואר ב"מ (דף ז') וע"כ כיון דהכהן אינו מחזיק בו ואינו רוצה לגזול רק שא"י למי להחזיר וכשבא בהרשא' יכול להוציא בדיינים מהני ההרשאה ובא בב"א דאז הוי זה החד כתרי לתבוע מכהן א"כ במטלטלין נמי כיון דהוי פקדון והכהן אינו רוצה לזכות במה שלא יש לו זכות והכהן תופס הה' סלעים בחזקת שניהם שא"י למי ליתן נימא ג"כ דאחר הרשאה יתבע אחד במקום תרי יבואר אי"ה במ"א אכ"מ ולא באתי בזה כאן רק על נידון דהמל"מ ומח"א היכא דהזכיה היה בטעות של"ה נודע בשעת הקנין אם זכה עכ"פ בגוף החפץ דאינו ראיה מדברי תוס' נגד דין זה:

ומה שהביא המח"א שם ראי' לנידינו מש"ס ב"ק (דף ע') בהא דמוקי גנב ומכר בשבת דפטור באומר עקוץ תאינה מתאנתי ותקני לי גניבותיך ופריך הא כיון דאי תבע ליה קמן בדינא לא מחייבינן ליה ליתן דהא מתחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה ופירש"י דאי תבע החזיר לי תאנים או תן לי מה שמכרת ל"א ליה זיל שלים וקשה הא בקלבד"מ כל היכא דאיתיה בעיניה חייב להחזיר ואמאי לא מחייבינן ליה להחזיר התאנים כל היכא דאיתנייהו בעינא א"ו כיון שבאו התאנים לידו בתורת מכר זכה בהם וליכא גביה אלא דמיו ובדמיו ל"מ תבע דקלבד"מ עיי"ש בדבריו לא הבנתי הא שם ע"כ איירי דהיה בחצירו כמבואר בתוס' שם דמעות אינו קונות ופרי לא עבדי חילופין רק דקונה ע"י חצרו ודמי המקח הוא התאני' וכיון שמברר לו דמים של התאנים הגניבה שהוא בחצרו של בעל התאנים שפיר הוי מכר רק קושית הש"ס היה על שם מכר דמ"מ כיון דאם היה קץ תאנים ל"ה מחויב בממון כך לי עקוץ מתאנתי כמו מתאנתך וכמ"ש שם בתוס' וביתר ביאור בש"מ וא"כ מה הועיל בתירוצו הא זה לא רצה לזכות במתנה התאנים או בגזילה בשביל החיוב מיתה רק דרוצה להקנות לו בעדם הגניבה וכיון דכשהם בעינא חייב להחזיר שפיר הוי מכר דבאותו רגע שזכה בתאנים הקנה הגניבה לבעל התאנים ואם לא היה מקנה לו הגניבה היה צריך להחזיר כיון דלא זכה רק ע"ד זה. וגם אינו דומה למוכר חפץ בעד דמים דליכא רק חיוב דמים בזה שפיר אף בנתברר דא"ח אין לו רק דמים משא"כ שם זה לא הקנה לו התאנים רק בעד חילוף הגניבה ואם אינו נותן לו הגניבה חייב להחזיר התאנים בעיניה דהא הוא א"ר לקנות רק בעד דמי הגניבה וא"כ הוי שם מכר ממש דבשביל שנתן לו רשות לזכות בתאנים שיקוץ הקנה לו החפץ שהוא בחצרו ואף לרב דסובר בבא במחתרת דאף באיתיה בעיניה קנה היינו בעושה קנין לזכות וסובר דכל גנב כיון דחייב באונסין ביש לו דמים אלמא ברשותיה קיימי ה"נ בדמים קונהו וברשותיה קיימי והיינו אם הגביהן וזכה בהן וכמבואר סנהדרין (דף ע"ב) ובחידושי ר"ן שם אבל ודאי אם לא עשה מעשה קנין לאו ברשותייהו קיימי א"כ בעקוץ תאנים דלא רצה לזכות בגזילה רק שיהיה דמים תמורת הגניבה ואם היה נתברר אח"כ דהגניבה כבר היה אבודה בחצירו של הלוקח והיה כל הזכיה בהתאנים בטעות ודאי גם לרב לא זכה בהתאנים ולא אמרינן בדמי' קנינהו כיון דלא היה רוצה לזכות בדמיו א"כ למה ל"ה שם מכר. וע"כ צריך לפרש כמ"ש שם בש"מ דאם היה עוקצן בתורת גזל לא אמרינן זיל שלים תאנים כיון שעוקצה בשבת מיפטר בקלבד"מ וכל היום יכול ללקוט תאנים ולא מחייבי לשלומי לאו שם מכירה הוא שהרי לא נתן דבר בדמי הגניבה ובודאי אם הם בעיניה מוציאין מידו אם לא היה מוכר רק או די"ל דקושית הגמרא היה לרב דסובר אף אם הוא בעינה אם רצה לזכות בו אז בשעת חיוב מיתה בגזילה אין מוציאין או די"ל כמו דלאו שם מכר הוא משום דאם רצה ללקוט לא מחייבינן לשלם כן נמי לאו שם מכר הוא דאם רצה ללקט ולאכול בשעת חיוב מיתה לא אמרינן ליה זיל שלים לאו שם מכר הוא יהיה איך שיהיה בפירוש דברי הש"ס שם מ"מ אינו ראיה משם לנידן דהמל"מ ומח"א לענין אם היה המכירה בטעות שחייב ממון דלא מוציאין גוף החפץ וצ"ע להכריע עדיין בזה בראיה מוכרעת. ויש בענינים הללו עוד לדבר טובא וכאן לא באתי רק להעתיק מה שהשבתי לכבוד הרב הגאון הנ"ל על נידון הנ"ל דרך אגב ואי"ה יבואר עוד במ"א בדיני מו"מ]:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה