אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני גביית חוב · סימן ד
אם נתייאש המלוה מחובו אם מהני היאוש בחוב יש בזה מבוכה בין הפוסקים דעת מהרי"ק דמהני והח"צ בהגהות טו"ז (סי' קס"ג) דלא מהני והקצוה"ח שם העלה דיאוש מהני בחוב וכבר כתבתי בזה בספרו של אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני הלואה (סי' ל"ו) לדון דלענין שעבוד מהני היאוש עיין שם ואחר כן עלה בדעתי לדון הכרעה לדינא בזה באופן שיהי' מסולק טענת הקצוה"ח שם מכו"כ דעיקר יסודו ע"ד הרמב"ן ב"מ (פ"ב) בראה סלע שנפלה נטלה על מנת לגזלה ואע"ג דאהדרא בתר יאוש מתנה בעלמא דקא יהיב ליה והקשו הראשונים הא קיי"ל דיאוש לחוד ל"ק כל דאתי לידי' באיסורא דהיינו קודם יאוש והביא הרמב"ן דברי הגאון דגזילה ואבידה הוא זה ונקנה ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדין תורה לעולם ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזה כיון שנוטלה על מנת לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אביד' ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש אי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים אבל בזה שעל מנת לגוזלה נטלה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אעפ"י שהחזיר עובר בכולן ומבואר הא דאבידה אינה נקנית ביאוש כשנטלה על מנת להתירה דידו כידו וכמונח תחת יד בעלים ובנטלה על מנת לגוזלה דלא הוי ידו כידו דבעלי' נקני' לו ביאוש אע"ג דמטי לידו קודם יאוש ונתחייב בהשבה מ"מ לא מקרי באיסורא אתי לידו דבאבידה אתי לידו בהתירא אלא דבהשבה הוא דנתחייב וכיון דלא הוי באיסורא אתי לידו נקנה ביאוש ואם כן בחוב דבשעת הלואה לא באיסורא אתי לידי דהא מדעת המלוה בא לידו אלא דנתחייב בהשבה נקנית לו ביאוש מק"ו מאבידה שנטלה על מנת לגזלה עיין שם באורך דנדחה בזה כל השגותיו של הח"צ על מהרי"ק:
ולענ"ד לחלק בזה וכוונת הגאון ז"ל הוא ע"ד אחר דהא בש"מ ב"מ שם כ' משם הר"ן וז"ל להשיג ע"ד הגאון ואינו מחוור בעיני דהא רבא גופיה אמר במרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא ל"ד לאבידה דכי אתא לידיה בהתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דלקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתר אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאיסורא אתא לידיה ומחויב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזילה גמורה ולפיכך לשון זה של גאון צל"ע אלא כיון שכל אחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבא ויורה צדק עכ"ל הר"ן וי"ל בכוונת הגאון ז"ל דהא יש להבין הא דקאמר בש"ס ב"ק הטעם דגזילה הואיל דבא לידו באיסורא אינו קונה ביאוש מאיזה סברא לא יקנה ולחד פירוש בתוס' ב"ק (דף ס"ט) אין שום אדם יכול לזכות בו מ"ט וי"ל דבאמת לולא דגלי לן קרא דאבידה נקנ' ביאוש לא הוי ידענו מסברא דמסברא היינו אומרים דהוי בטעות ובעל כרחו הואיל דנאבד ממנו אבל אבידה כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא כמו שכ' בש"מ ר"פ המפקיד רק דאינו יודע היכן הוא ואולי היה יודע היה בא לקחת רק כיון דאינו יודע היכן הוא מונח מייאש מיניה והוי בטעות ובע"כ רק קרא גלי לן כמו שכ' תוס' דיאוש מהני באבידה אף שהוא בטעות ובעל כרחו וי"ל דלא גלי לן התורה רק היכא דלא גרם לו אחר בטעותו רק בהכרח בא מצ"ע שנאבד ממנו בזה אף שהוא בטעות גלי לן קרא דמהני שיצא מרשותו אחר שנתיאש כיון דסוף סוף מתיאש מרצונו אבל בגניבה וגזילה דאינו מתיאש מרצונו רק בהכרח שהגנב או הגזלן גרם לו זאת ולקחו ממנו בעל כרחו שאינם רוצים להחזיר לו י"ל דבכה"ג שיודע שגרם לו אחר ומכריחו להתיאש מנ"ל דבכה"ג מהני היאוש שבעלי' מתיאשים בע"כ ושלא לרצונם שבזה יצא החפץ מרשותם ושיעשו הפקר בעל כרחן וזה דקאמר באיסורא אתיא לידיה היינו שכיון שהוא גרם לו שצריך להתיאש בשביל שלא החזיר לו הוכרח להתיאש בעל כרחו וי"ל דלא מהני שיזכה בו הוא ואף לגבי אחר י"ל דלא מהני יאוש הואיל דהוא בעל כרחו ובזה מסופקין בתוס' (דף ס"ט) הנז'. וזה אתי שפיר בגזילה וגניבה דהן גרמו לו שיתיאשו הבעלים מה שאין כן באבידה כ"ז שמונחת ואבודה ממנו נקנ' ביאוש שלא גרם והיה סיבה לזה אחר באיסור רק מצ"ע וכשכבר בא ליד אחר שמצאו לא מהני היאוש כיון דכבר הוא משומר וכביד בעלים הוא מה שאין כן כשנוטלה על מנת לגוזלה כיון דאף אם לא הי' נוטלה היה מיאש מאבידתו ואין מעשיו ומחשבתו שנטלה על מנת לגזלה גרמו להיאוש רק אם היה נוטלה על מנת להחזירו לבעלים הוי כיאוש ברשות וכיון שנטלה על מנת לגזלה עדיין שם אבידה על החפץ לכך מהני היאוש כיון דלאו בסיבת שנטלה על מנת לגזלה מייאשו הבעלים רק בסיבת שנאבד' ממנו וכמו אם לא הוי נטלה דמהני היאוש כן אם נטלה על מנת שלא להשיבה גזילה ואבידה הוא ובחוב נמי אם יש לו לצאת ידי חובתו' ואינו רוצה לשלם כמו בנידון דמהרי"ק גורס הלוה לסיבת היאוש י"ל דלא מהני דהוי כמו גזילה דבאיסורא אתי לידיה והוא גרם בעל כרחו שנתייאשו הבעלים ולא מהני כן בחוב נמי כיון דעל ידי שאינו רוצה לשלם בהכרח התיאש המלוה י"ל דלא מהני והוי יאוש בעל כרחו. והיכא דהעני הלוה וירד מנכסיו ואין לו לשלם בזה מהני היאוש כמו באבידה ובזה מסולק כל טענותיו של הקצוה"ח שם ובפרט מה שהביא מש"ס סו"פ כל הגט ומרש"י שם דמהני יאוש בחוב ותמה שם הפנ"י דמה מהני ווי לחסרון כיס דהא ל"מ יאוש בחוב ולמה שכ' אתי שפיר ע"נ בנידון דמהרי"ק שהסיבה להתיאש היה בע"כ שלא הי' רוצה לשלם והוי כמו באיסורא אתיה לידיה כיון דגרם האיסור לזה שבעל כרחו ובהכרח יתיאשו הבעלים מה שאין כן שם פ' כל הגט דהתיאשו הבעלים מחמת עניות של הלוה שאין להם לשלם הוי כמו אבידה דמהני היאוש:
ובזה מיושב מה שיש להעיר למ"ש האחרונים הטעם לדעת רמב"ן דגזל אינו נקנה ביאוש לחוד הוא משום חיוב השבה אם כן למה שכ' אחרונים דגזל עכו"ם אף דאסור מ"מ אינו חייב בהשבה דל"נ על זה והשיב יהיה נקנה ביאוש לחוד כיון דמ"מ ברשותו דבעלים לא הוי לשום דבר למה יגרע מאבידה וברמב"ן מלחמות ד' פרק לולב הגזול מבואר דמפרש בהא דאמר ר"ה סתם גזלי ארעא נינהו היינו מעכו"ם ויקשה דיהיה נקנה ביאוש וכבר עמדתי על זה בהגהותי בד"ח דיני גניבה (סי' ג') עיי"ש מה שכ' בזה ולמה שכ' דעיקר הטעם בגזילה דלא מהני יאוש לחוד הוא משום באיסורא אתי לידו היינו דעל ידי איסורא דגזילה שלקח בע"כ של הבעלים והכריחו אותם שיתייאשו ובמקום שהם גרמו להיאוש בע"כ לא גלי לן קרא שיקנה ושיצא מרשות בעלים בע"כ ובהכרח של הקונה שוב אף במקום דאינו חייב בהשבה גם כן לא מהני יאוש לחוד. וכן אתי שפיר נמי הא דמשמע דהיכא דבדמים קנינהו וקלבד"מ דמ"מ אם הוא בעין חייב להחזיר ולמה שכתבו אחרונים דאין כאן חיוב השבה אם כן יהיה קונה ביאוש לחוד וכבר כתבתי שם ג"כ לדון בזה ולמה שכ' דעיקר טעמא דבאיסורא אתי לידו היינו דהוי יאוש בעל כרחו ולא יצא מחזקת בעלים ולא נסתלקו מהם ביאוש אתי שפיר אולם שם בלא"ה אתי שפיר למה שבררתי לעיל דיני דיינים (סי' מ"ו) דמ"ע דוהשיב נאמרה אף בקלבד"מ רק דלא למסר לב"ד עיין שם. ומ"מ בהלואה נראה כמו שכ' דאם הלוה לא גרם לסבב היאוש דהמלוה י"ל דנפקע החוב מה שאין כן כשאינו רוצה לשלם דינו כמו גבי גזילה ובפרט למה שכ' לעיל (סי' ב') כשאין הלוה רוצה לשלם הוי למפרע גזל דאדעתה דהכי לא הלוה לו ונתבטל שם הלואה ודומה לגזל:
וקצת יש להביא ראיה דלא מהני יאוש בחוב אם אינו רוצה לשלם מה דמבואר מכל הפוסקים באם כופר הכל ונשבע היסת ואחר כך הודה במקצת או בא עד א' צריך לישבע בנקיטת חפץ כמבואר (סי' פ"ז) וקשה שבועה זו מה טיבה אף דלא קיי"ל כרב ושבועה אינה קונה מ"מ כיון דנשבע כבר נתייאשו הבעלים כמבואר ברמב"ם (פ"ח) מגזילה דלכך הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו דחייב לרדוף אחריו אפילו לאיי הים עד שיחזיר לו מפני שהבעלים נתיאשו ואינם באים עוד לתבוע ועיין ש"ע (סי' שס"ז) ובש"ך שם דאף דמודיע לו שיש ת"י ורוצה להחזיר ל"מ דסוף סוף הבעלים חושבים שלא יחזיר לו מפני שכבר נשבע וחזינן דאחר שנשבע ודאי הבעלים נתיאשו אם כן כיון דכפר בחוב ונשבע ודאי הבעלים נתיאשו ואם נאמר דמהני היאוש ופטור מלהחזיר לו למה צריך שישבע פעם שנית אלא ודאי כיון דבעל כרחו התיאש בסיבת הלוה אינו קונה ביאוש ולא נפטר מן החוב רק אם נתייאשו הבעלים בשביל עניות דלוה שבא היאוש שלא בגרמות הלוה אז הוי דומיא דאבידה וכנ"ל ועיין במה שכ' אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גניבה סי' ל"ז: