אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני גביית חוב · סימן ג
הא דקיי"ל מסדרין לבעל חוב מבואר בש"מ ב"מ משם הרשב"א דאף דמסדרין היינו בממשכן ולא בפרעון ור"ת פסק להלכה דאין מסדרין וכ' הרשב"א וכדברי ר"ת היה נראה אלא שדברי גאונים דברי קבלה הן ולהם שומעין וכ"ש שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה. ומבואר דהוי ספק וכ"כ המרדכי משם מהר"ם ז"ל. וכתבו הגד"ת וכנה"ג כיון דהא דמסדרין אינו אלא מספיקא דדינא אם תפס המלוה אין מוציאין מידו. ויש להעיר הא טעמא דסידור בע"ח היא דילפינן מכה מכה מעירכין ובעירכין ילפינן לה ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך והוי כמו צדקה להחיותו ולדעת הרמב"ן והרשב"א פ"א דנדרים גבי איבעיא אי יש יד לצדקה הוי ספק איסורא ואזלינן לחומרא ועיין ש"ע יו"ד (סי' רנ"ח) ובש"ך (סוף סי' רנ"ט) עמד בסתירת הפוסקים. והרבה נסתבכו בזה האחרונים בדיני תפיסה וגם אנכי הצעיר כתבתי בזה הרבה בדיני תפיסה בספר דברי חיים (סי' ח') עיין שם מה שכ' בזה ולעיל דיני דיינים (סי' מ"ט) ולמה שכ' שם דהיכא דשייך מחילה הוי כדין ממון וכיון דספק ממונא לקולא והממע"ה אף דיש בו חשש איסור גזל לא איכפת לן בזה רק מטע' במתנות עניים וצדקה גלי לן הקרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנות אזלינן לחומרא אבל לא בספק איסור שיש בממון כמו ב"ת או ספק שבועה בזה כיון דאזלינן בספק ממונא לקולא לא מחמרינן אף אם יש בו איסור אחר. לכן כאן כיון דהוי ספק אם נתחייב להחיותו ושלא לגבות הכל בפרעון החוב אם תפס אין מוציאין מידו ומ"מ קשה קצת למה לא נאמר גם כאן כיון דהוא מטעם צדקה והספק אם מצווה בזה להחיותו או לא נאמר גם כן צדק משלך ותן לו ואף דלא הוי חזקת חיוב מ"מ הא יש חזקת מרא קמא. וצריך לומר כיון דבאמת רמיא על הלוה המצוה לפרוע חובו והספק הוא אם מצווה להחיותו ולהשאיר לו כסידור להחיותו כשתפס ואינו רוצה לקיים המצוה מספק דנין בי' דין ממון כיון דגוף הדבר שתפס בפרעון החוב ודאי זכה בו ויכול להחזיר לו התמורה הוי כספק בחיובו אם נתחייב בזה וכיון דלאו בחזקת חיוב הי' ל"א בזה הצדיקהו משלך ועדיין צ"ע בזה:
ואם נשבע לפרוע אין מסדרין לו כמבואר ש"ע והוא מספר חזה התנופה בב"י. ובכנה"ג (ח"ב במהד"ב) הביא משם מקור ברוך דסובר הטעם דמפני חומר השבועה בכל פלוגתא דרבוותא ונשבע חייב והקשה מזה על המריב"ל דסובר בכל פלוגת' כיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן והכנה"ג כ' דהכוונה אף הסוברים דמסדרין ביש שבועה מודו דאין מסדרין כדמוכח מלשונו שכ' אם נשבע לפרוע ד"ה אין מסדרין ובתומים (ס"ק כ"ו) כתב לפרש דהוא מטעם ספק איסור לחומרא מה"ת וכיון לדעת מ"ב הנז' והוכיח מזה דבשבועה לא מצי למימר קים לי דאי כפשוטו דבשבועה לכ"ע אין מסדרין מ"ש שבועה מנדר והנודר ואמר עלי ליתן מנה להקדש לבדה"ב הרי מחויב להתפלש בעפר לקיים נדרו ולמה קיי"ל חייבי עירכין והאומר הרי עלי מסדרין ולא יהי' דין הדיוט חמור מדין גבוה. ויש ליישב דשם כיון דגלי התורה ואם מך הוא מערכך ומפרשינן החייהו מערכך אם כן לא נתחייב בנדרו יותר ממה שחייבתו התורה אבל לענין בעל חוב אם התנה בפירוש שלא יסדר לו תנאו קיים כמבואר בש"ע לכן כשנשבע לפרוע אמרינן דהוסיף בשבועתו שהוא ללא צורך לחייב א"ע אף להתפלש בעפר כדי לפרוע דאל"כ מה צריך לשבועתו הא פבע"ח בלא"ה מצוה וחיוב התורה רמיא עליו ועיין קצוה"ח (סי' ע"ג ס"ק ה') דהביא משם כנה"ג יו"ד דק"ל על חזה התנופה כיצד חל השבועה הא הוי לקיים המצוה וכ' כיון דאח"כ אין ידו משגת ואין חיובו אלא מכח השבועה חייל השבועה כמו אם נשאל על הראשונה חלה השניה והגם כי יש לגמגם בדבריו דאינו דומה לנשאל על הראשונ' דחל השניה למה שכ' הש"ך יו"ד (סי' רל"ח ס"ק כ"ו) משם הר"י מינץ דדוקא בשאלה דחכם עוקר הנדר מעיקרא וחלה למפרע ומה"ט כ' הקצוה"ח בעצמו בס' א"מ ח"ב בתשובותיו דשבועה אינה חלה על קיום מצות תורה אף כשפקע האיסור לעולם כל דבריו שם בתשובה הנ"ל סותרין לדבריו שבקצוה"ח (סי' ע"ג) דהעלה שם דהנשבע לקיים את המצוה עכ"פ חלה לזרוזי נפשי' ובפרט לפוסקי' הסוברים דלענין מלקות חייב וכיון דעל כרחך חיילא קצת בשעת' ממילא חיילא כשפקע קיום בלעדי השבועה ועיין מה שכ' בזה בספרי ח"ר דיני נדרים (סי' כ"ט) עכ"פ כיון דחיילא השבוע' שפיר י"ל דיפה בזה כח הדיוט מכח גבוה:
אך יש לדון ולומר דלא נשבע לקיים יותר מכפי חיובו שחייבו התורה רק לזרוזי נפשו אבל לא לחייב את עצמו יותר לעשות ממה שחייבו התורה ואם הדין הוא דבלא שבועה מסדרין למה נחייבו להתפלש בעפר כשנשבע. אולם דעת כנה"ג כיון דנשבע לפרוע חובו וכיון דאף דאם מסדרין עכ"פ נשאר חובו עליו וחייב הוא לפרוע ורמיא על קרקפתא דגברא רק שאין לו עכשיו לפרוע ולצאת ידי חובתו ועכ"פ חייב לפרוע לכך שפיר אין מסדרין ומה"ט יש לדון דבכל מקום שאין בעל חוב גובה כמו מצדקה והענקה מ"מ אם נשבע לפרוע חייב לפרוע אף מזה לצאת ידי חובתו כיון דעכ"פ חייב לפרוע אולם דעת התומים דהשבועה לא הוי רק על מה שחייבהו התורה לכך סובר דרק מטעם ספק איסור וס' שבועה לחומרא ולדעתו יש לדון למה שכ' התומים (סי' מ"ב ס"ק ה') משם מהר"י מינץ דהיכא דהלשון בשטר מסופק דיד בעל השטר על התחתונה אפילו יש חרם או שבועה ותמה הא ספק איסור לחומרא וכ' דהנשבע יחוש לעצמו אבל הב"ד אין כופין על כך וכ' דהר"י מינץ איירי דרצה להתיר שבועתו רק דאין להתירו שלא בפניו וכיון דבדיעבד מותר ויש כאן רק ספיקא דרבנן אזלינן לקולא עיין שם ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ח) אם כן ה"נ דכוותיה א"ו דאין הב"ד כופין להגבות הכל ולהתפלש בעפר רק דיחוש לעצמו וגם אם רצה להתיר שבועתו מתירין ולא משמע כן מסתימת דברי הש"ע לכן דברי התומים צ"ע:
ועיין בכנה"ג מהד"ב דהביא משם ספר פסקי מהר"מ מרקאנטי ז"ל דמסתפק אם גובה מן הערב מה דסידר לבע"ח דשמא יכול הערב לומר לו איני רוצה לפרוע כלום בעוד שיש ללוה כלום והכנה"ג כתב על זה דפשיטא ליה שאינו גובה מן הערב שאין הערב חייב אלא במה שנתחייב הלוה לפרוע עכ"ל. ולכאורה לא אבין הפשיטות הזה הא הלוה באמת חייב לפרוע רק התורה לא חייבהו להתפלש בעפר ואונס רחמנא פטרהו להלוה והוי כאין לו ללוה ממה לשלם ולמה לא יהיה הערב חייב לשלם וכל החיוב להערב הוא רק כשאין לו להלוה לשלם וה"נ דכוותיה. ברם י"ל כיון דהוי ספק יכול הערב לומר קים לי דאין מסדרין והוי כיש לו לערב ואף דמספק אינו יכול לגבות מהלוה יכול הערב לומר רמי עליך המצוה להחיותו ואני איני חייב בזה ולא הוי ערב רק על מה שנתחייב הלוה ואין לו אבל זה יש לו רק התורה חייבך להחיותו ויש לך שכר מצוה בזה לכך אני איני חייב לשלם לך ומ"מ צריך עיון ופשיטותו של הכנה"ג אינו מוציא מידי ספיקו של הרקאנטי ז"ל וי"ל אם תפס המלוה מן הערב דאין מוציאין מידו:
וראיתי דבר תימא בספר שער משפט שכתב לדון דמה שנשאר הלוה חייב להמלוה כפי ערך הסידור שנשאר בידו כיון דלא הוי רק מספק אם מסדרין או לא אף אם הוא מלוה בשטר אינו יכול לגבות מלקוחות דיכול לומר קים לי דאין מסדרין והנחנו לך מקום לגבות ומדמה להמבואר (סי' מ"ג סכ"ג) בב' שטרות באחד כתוב בניסן סתם ובא' כתוב כ"ח ניסן ואין ללוה רק שדה אחת דמגבין לבעל כ"ח דיש לו זמן מבורר ודלמא מי שיש לו ניסן סתם הוא בר כ"ט ואינו יכול לגבות מלקוחות מאייר ואילך שיאמרו זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות והשני שלא כדין גבה וה"נ יכולין לומר הלוה שלא כדין לקח ממך הסידור דקיי"ל דאין מסדרין ולדעת החולקים שם על רמב"ן דהו"ל כאשתדוף ב"ח ה"נ דכוותי'. ולדעתי כאן לכ"ע דמי לאשתדוף ב"ח ואף הרמב"ן מודה דגובה מלקוחות ואינו דומה לשם כלל דשם יכול הלוקח לומר ברי דזה היה בר גבייה מהב"ח דבשעת מעשה היה מבורר הדבר והיה יכול להתברר רק אחר כך נולד הספק וגם עוד יכול להתברר סובר הרמב"ן דלא הוי כאשתדוף דיאמרו הלקוחות עדיין שעבודך קיים על השדה שהנחנו לך לגבות ועיין מה שכתב אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' קי"ט) במה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' כ"ה) מה שאין כאן כאן הספק הזה אם מסדרין או לא נולד מכבר ובעת שקנו הלקוחות הקרקע ידעו הלקוחות שהדין הוא דמסדרין לבעל חוב ודין זה כבר נפסק ואף דיאמרו קים לי דאין מסדרין לא יוכלו לומר הנחנו לך מקום לגבות כיון דידעו כשיב' המלוה לגבות החוב לא יהיה יכול לגבות כפי הסידור והוי כאשתדוף ב"ח מאז ולא גרע מאם נשאר ב"ח במדינה אחרת דג"כ א"י לומר הנחנו לך מקום לגבות ק"ו בזה אף דמהני תפיסה ושעבודא דבעל חוב קיים אם הדין הוא דאין מסדרין מ"מ עיקרא שעבודא דבעל חוב על דבר שיכול לגבות והלקוחות צריכין להניח מקום לגבות בכח ב"ד וז"פ לענ"ד:
כתב בש"ע כשמחזיר המשכון צריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בעדים דאם לא כן הי' נאמן לומר החזרתי או פרעתי במגו דהחזרתי וכ' הסמ"ע דבלי מגו אינו נאמן אף דהוי מלוה על פה משום כיון דהמשכון היה בידו והוא החזירו בעדים הוי ליה כמו פקדונו ביד הלוה ואינו נאמן אלא במגו ובפרישה כ' אף במלוה בשטר דהלוה טוען פרעתי ויש לו מגו דיטעון לא החזרת לי המשכון או חזרתי ומסרתי לך נאמן ובתומים משיג ע"ד דהמלוה דטוען החזרתי ולא פרעתי נאמן במגו דהיה טוען לא החזרתי המשכון רק נאנס לדקיי"ל אף שלא בשעת הלואה אינו חייב באונסין וכשישבע שנאנס גובה חובו עכשיו דטוען החזרתי לך ולא פרעתני גובה בשבועה ובמקום שטר אמרינן מגו להוציא ויש להעיר בדבריו אף דיש למלוה גם כן מגו מ"מ כיון דללוה גם כן מגו לא גרע מתרי ותרי ולדעת הש"ך (סי' מ"ו ס"ק כ"א) בשטר מוקמינן ממונא על חזקתו ואף למה דפקפק בתומים שם (ס"ק מ') מ"מ כאן כיון דצריכין לחזקת השטר להועיל נגד המגו של הלוה שוב לא מהני מגו להוציא ויש ליישב למה שכ' לעיל דיני טו"נ (סי' כ"א) וגם בכמה דוכתי הבאתי דעת הר"י מיגאש ז"ל דבתו"ת נגד שטר מוקמינן השטר על חזקתו ואכ"מ בזה: