אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני שבת · סימן כו
יש להסתפק בחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה שדברים שא"ב סמך מלאכה עושים אפילו אין בו סכנת אבר כמ"ש הש"ע (סי' שכ"ח ס' ז') אם יכול החולה בעצמו לעשות השבות וכדומה אם רשאי ישראל אחר לעשותו דאף דכ' ברמ"א שם דכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפילו ע"י החולה בעצמו אסור ולא יש שום קולא אם החולה בעצמו עושה מישראל אחר מ"מ י"ל דוקא לאיסור שקולין הן אבל במה דמותר לעשות בשביל חולה באם אין בו סכנה רק משום צערא ל"ג חז"ל י"ל דאם החולה בעצמו יכול לעשות למה יחלל אחר בשבילו או די"ל כיון דמותר לגבי חולה שבות זה שוב אין חילוק בין אם החולה בעצמו עושה או ישראל אחר. ויש לכאורה ראי' לאסור לישראל אחר מדברי מהרש"א מס' עירובין (דק"ג) בהא דמבואר בש"ס שם להוכיח דאף לר"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת מודה במה דאפשר לשנויי משנינן דתניא כהן שעלתה בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו בשיניו אין בכלי לא חבירו אין איהו לא מני אילימא לרבנן ובמקדש כיון דבעלמא משום שבות הכא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לאו ר"א דאמר בעלמא חייב חטאת והכא אע"ג דמכשירי מצוה דוחין במה דאפשר לשנוי משנינן לא רבנן ואי עלתה בכריסו ה"נ וכגון שעלתה בו נשיכה בגבו דאיהו ל"מ שקיל לי' והקשו תוס' לשמעינן רבותא טפי שעלתה במקום שיכול ליטל ואפ"ה שרי אע"ג דלא הוי כלאחר יד ותרצו דאי לא אשמעינן בחבירו הוי ס"ד דלא שרינן לחבירו ליטל כדי שיעבוד חבירו ומדקדק המהרש"א דא"כ למה צריך לאוקמא שעלתה נשיכה בגבו דא"נ איירי במקום דבעצמו מצי שקיל לי' מ"מ אשמעינן רבות' דהו ס"ד דלא שרינן לחבירו ליטול כדי שיעבוד חבירו וכתב דאי איהו הוי מצי שקיל לי' קושט' היא דל"ה שרינן לחבירו ליטל ולעבור על שבות כדי שיקיים חבירו מצות עבודה כיון דאיהו גופיה מצי לעשות כן שיקים מצות עבודה והיכא דאיהו לא מצי שקיל ליה מותר לחבירו לעבור על שבות כדי שיקים הוא מצות עבודה הרי אף דשבות במקדש שרי בכ"ז אם זה שרוצה לעבוד עבודה יכול בעצמו לעשות השבות לא שרינן לאחר שיעבור בשביל שיזכ' חבירו כן נמי י"ל בחולה כיון דבעצמו יכול לעשות השבות למה יעשה חבירו השבות ואף דמה נ"מ אם ישראל זה עושה או זה כיון דשרי לעבור על השבות במקום צער נאמר דלא אסרו כלל השבות ואין חילוק בין אם החולה בעצמו עושה או חבירו מ"מ הא גם שם לא גזרו על שבות במקדש ולדעת כמה פוסקים לא גזרו אף באפשר לעשות בלעדי השבות עיין מל"מ הל' יוה"כ ובכל זאת לא שרינן לעבור בשביל שיזכה חבירו ולעשות בעצמו שרי אף דגם בלעדי יתעביד עבודה רק כדי שיעבוד הוא שרינן לו השבות ולאחר אסור כן נמי בחולה לא שרינן לאחרים לעשות במקום דיכול לעשות בעצמו.
אך בס' תורת חיים שם מפרש הא דמקדים הש"ס הך דיוקא בשמין אין דל"ת דנקיט חבירו לרבותא דשרי ג"כ הוכיח דודאי חבירו דומיא דשיניו קתני וכי היכי דבשיניו אתי לאשמעינן דבכלי לא חבירו נמי דוקא ולא איהו ולמסקנא דעלתה בגבו דאיהו ל"מ שקיל ע"כ לא דייקינן מחבירו מדי וע"כ דרבותא הוא דאף חבירו מותר ואם הוא בכריסו מסתבר טפי למימר דחבירו נמי לדיוקא קתני לי' דומיא דשיניו עיי"ש: ולדבריו משמע דליכא לחלק בינו לבין חבירו ואם הוא בכריסו אף דיכול לחתוך בעצמו מ"מ רשאי גם חבירו לעשות השבות דאין חילוק בין ישראל זה לישראל אחר כיון דלא סגי רק שיעשה ישראל השבות לא איכפת לן אם עוש' בעצמו לצורך עבודה או חבירו ולדבריו י"ל כ"כ שבותין המותרים לצורך חולה אף אם החולה בעצמו יכול לעשות רשאי אף ישראל אחר לעשות דכל ישראל כאחד דמי ועיין רש"י חולין (דף קל"ה ע"ב) כל ישראל נקראים בלשון יחיד דוגמא לזה כיון דבעצמו רשאי לעשות השבות לצרכו אף חבירו רשאי