אור ברסלב

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני שבת

דיני או"ח

סימן א

מצות שביתת בהמתו של ישראל בשבת מבואר בתוספות מס' שבת (דף נ') דלא הוי רק בעשה מדכ' בפ' משפטים למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר ובס' החינוך פ' יתרו כ' דמוזהר על זה בלאו מדכ' שם לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כו' ובהמתך ובדעת רמב"ם כ' שם דסובר דקאי על מחמר אחר בהמתו עי"ש ועיין שעה"מ (פ"ה מיו"ט) דכ' להוכיח מדברי רש"י ע"ז (דף ט"ו) והר"ן שם דסברו דקאי בלאו ובמאירי ר"פ במה בהמה כ' שא"ב איסו' לאו ובדנ"ח כ' שאין האדון חייב בשמירת עבדו אלא הם בני עונשין לעצמן כנשים ולא הזהירה התורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא נאמר שבות בעלמא הוא באמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשאה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין עכ"ל וקשה עליו למה דסובר דבבהמתו של ישראל לא קאי בלאו וע"כ קרא דפ' יתרו קאי על מחמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בנך ובהמתך עבדך ובהמתך היינו שלא יעשו מלאכה בשיתוף הבהמה וע"ז קאי בלאו ושביתת בהמה שלא תעשה מלאכה אף בלא שיתוף אדם זה ילפינן מקרא דמשפטים מלמען ינוח שורך וחמורך ושם כתיב וינפש בן אמתך והגר והם ג"כ רק בעשה ולאו מאן דכר שמיה כיון דבחדא קרא כתיב דהזהיר לאסור מלאכת התושבים לאדון וכמו בבהמתו דליכא רק עשה כמו כן לגבי תושבי' ולא מצינו בהו ל"ת בפרטות וראיתי בירושלמי פ' במה בהמה ובמס' ביצה פ' משילין דכ' וז"ל הוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עכ"ל ותימא דלשון זה לא מצינו בתורה לגבי בהמה רק בפ' ואתחנן כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ובהכרח צריך לומר דסובר דמדכתיב שם ל"ת כ"מ כו' ושורך וחמורך וכל בהמתך כו' ואח"כ כתי' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על בהמה שתנוח כמוך ומבואר דהוי בלאו אולם יש להתבונן למה דכתב הר"ן על זה שם דמחמר הוא בלאו אף על בהמת אחרים ואף אם מחמר אחר בהמת גוי ג"כ הוא בלאו וכ"כ הרשב"א שב' ר"פ מי שהחשיך דלכך פריך שם והלא מחמר ורחמנא אמר ל"ת כ"מ כו' ולא פריך מטעם שביתת בהמתו דהי' יכול לתרץ דמניח על החמור שאינו שלו ואם נאמר דמשם למדנו איסור לאו על שביתת בהמתו מנין לנו לחלק דמחמר יהי' חייב אף על בהמת אחרים כיון דמחד קרא ילפינן שוב ראיתי בתוי"ט פסחים (פ"ד מ"א) שעמד ע"ז אלא שכ' בפשיטות דאיסור דמחמר מהך קרא דשבית' הוא דנפקא לי' וכתיב בי' ובהמתך ובאמת לרוב הפוסקים לא ילפינן להו מחד קרא רק מחמר מקרא דפ' יתרו ושביתה מקרא דפ' משפטים ושם כתיב שורך וחמורך והא דלגבי מחמר סברו דחייב אף במחמר אחר שאינו שלו היינו כיון דמבואר מס' ב"ק (דף נ"ד) השתא דאמרת כל רבוייא הוא בהמתך דדברות ראשונות ושו"ח דדברות אחרונות ל"ל אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה בהמתך לאגמורי בהמתך לכלאים א"כ ע"כ דבהמתך ושו"ח לאו דוקא כיון דבפריקה וחסימה לא כתיב שו"ח ואין גז"ש למחצה כמבואר מש"ס קידושין (דף ה) דגם ילפינן שוב להיפך ג"כ כמו ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה פריך ולקיש נמי יציאה להוי' ומ"ש בצל"ח פסחים דלהיפך לא ילפינן כבר תמה עליו בס' מלא הרועים עי"ש ממילא כמו דשם מוזהר אף על של חבירו ואינו שלו כן נמי לגבי לאו דמחמר מוזהר אף על שאינו שלו ובעשה דשביתה דילפינן מדכ' למען ינוח שורך וחמורך דפ' משפטים בזה דרשינן מדכ' שורך וחמורך אינו מוזהר על שאינו שלו וזה אתי שפיר להסוברים דשביתת בהמה הוא בעשה אבל להסוברים דקאי בלאו מנין לחלק וצ"ל כיון דלגבי עשה עכ"פ כתיב שורך וחמורך דאינו חייב על של אחרים ממילא אף דסברי דמצווה ע"ז גם בלאו מ"מ כשאינו מחמר אינו מצווה על של אחרי' רק במחמר ובשלו מצווה גם על עשה ודו"ק:

ואם בהמתו של ישראל עושה מלאכ' בשבת מעצמה או הנכרי עוש' עמה מלאכה אם מחוייב הישראל למחות בהם לכאורה נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' נ"ט) שכ' לענין אם נצטוינו על עבד ערל כגר תושב וכ' וז"ל ועוד דלא אסרה התורה אלא משום ששביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתי' למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שו"ח אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו שוב כ' שאם העבד והשפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאין עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו. דומיא דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו רק בעושה ע"ד אביו כו' ולא אסר' תורה בעבד ואמה במלאכת ישראל אלא כשיש אמירה דישראל או שעושין ע"ד ישראל כו' ואפשר עוד שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא כשיש שם אמירה דישראל אבל בלא אמיר' מותר אפי' בעוש' ע"ד ישראל דאף הוא אינו עוש' אלא אדעת' דנפשי' כיון שאינו כבוש תחת ידו והה"ד לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדונו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין אבל בשל אדון כיון שהן כבושין תחת האדון ע"ד האדון הם עושים עכ"ל. והי' נראה דגם בבהמתו אם מעצמה עושה מלאכה אינו מצווה למחות ורק מצווה שיתן לה מנוחה שלא תעשה מלאכה בסיבתו וכמו בעבד שלא מל וגר תושב דמותר במלאכת עצמו כמבואר כריתות (דף ט) כן נמי בהמתנו דמחד קרא נפקי אבל אם גוי עושה עמה מלאכתו מחוייב למחות אולם מהא דאיתא במכילת' פרשת משפטים מובא ברש"י שם הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו אמרת אין זה נייח אלא צער ועי' שבת (דף קכ"ב) ותו' שם ויקשה איך הי' ס"ד שיחבשנו בתוך ביתו כדי שתנוח הא דומיא דבן אמתך כתיב ובבן אמתך אינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו אבל לעצמו יכול לעשות כמו כן בבהמה ואולי היה ס"ד דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש מן המחובר לדעתה וליכא איסור מ"מ כיון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור קמ"ל דאין זה נייח ואינו מצווה ע"ז ולעולם י"ל בשאר מלאכות ג"כ אם עושה הבהמה מלאכה מעצמה ואין הבעלים נהנים מזה ליכא איסור כמו בבן אמה וגר תושב ועיין מג"א (סי' ש"ה ס"ק ט"ו) שכ' משם הרלב"ח אם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין הבעלים צריכים למונעה והקשה עליו המג"א דכולי פ' במה בהמה יוצאה היא מעצמה ואסור ועי"ש בא"ר דכ' דרלב"ח לא כ' כשיש משא עליה אלא כשיוצאה חוץ לתחום בלא משא אבל כשמשא עלי' ודאי צריך למנוע עי"ש אולם מדברי רשב"א נרא' דאינו צריך למנוע ובפ"מ בא"א (סי' ד"ש ס"ק ו) כ' להקשות על הרשב"א דכ' דהוקש לחמורו א"כ יהי' רבו מוזהר עליו אף על מלאכת עצמו כבהמה וי"ל דא"כ ל"ל קר' למען ינוח עבדך ש"מ חד בעבד שמל וטבל רבו מוזהר עליו כשביתת בהמתו ועבד ערל ותושב אין רבו מוזהר עליו כ"א במלאכת רבו שעוש' לדעתו עכ"ל והמעיין ברשב"א יראה שהוא כבהמתו ממש וגם בבהמ' אינו מוזהר כשאינו נהנ' ממלאכת' ואינ' עושה על דעתו ואפשר בעבד זה ניח' לי' כשאחרים אינם עושים עמו מלאכה ועושה אדעת' דנפשי' משא"כ בבהמה אם אחרים עושים עמה בע"כ אף אם נכרי עוש' עמה מלאכ' כיון שבע"כ של הבהמ' עוש' מוזהר על נייחו שלא תעש' מלאכ' שלא לרצונה אבל ע"ד עצמה כשעושה ליכא איסור וראי' לזה דבקטן כשעושה ע"ד אחר ג"כ אסור כדמבואר בב"י (סי' של"ד) משם רבינו ירוחם ואמאי בעבד בעושה ע"ד אחר מותר כמו שכתב הרשב"א הא בחד קרא כתיב וע"כ צ"ל בעבד שהוא גדול ובר דעת עושה אדעתא דנפשיה ורק ע"ד רבו אסרה תורה משא"כ קטן שאינו בר דעת עושה ע"ד אחר אסור וכן עבד כשאחר מצוה לו אסור כמ"ש רשב"א שם ועי' רשב"א ח"ג (סי' רע"ב) דכ' בעבד דאסור לכל ישראל משמע קצת אף בשאינו מצווה וא"כ ממיל' כשאחרים עושים מלאכה עם בהמת ישראל אסרה התורה כיון דבע"כ עבדה אין זה נייח רק כשהבהמ' עושה ע"ד עצמה אז מהראוי לומר שלא ציותה התור' ע"ז כמו בקטן ובעבד שלא מל ובמ"מ (פ"כ) משמע דעבד העוש' מלאכה ע"ד גדול אע"פ שאינו רבו אסור וכן מבואר מדברי תוספות כריתות שם שכתבו סתם דוקא לעצמן ולא לאחרים ואפשר דכונתם דוקא כשיש אמירה דישראל כמו שכתב הרשב"א דמלאכת ישראל שאינו אדונו על דעת עצמו עושה. [ועיין בספר פנים יפות פרשת משפטים דכתב דלכך כתיב לגבי בן האמה וגר תושב לשון וינפש ולא כתיב לשון מנוחה משום דהם רשאים לעשות מלאכ' לעצמן א"כ אין להם מנוח' אלא שלא יעשו מלאכה לרבן וזהו לשון וינפש עושה מלאכה לעצמו כנפשו ורצונו ע"כ ומשמע שם מדבריו דבבהמ' מדכ' ינוח שורך וחמורך היינו שינוחו מכל אף ממלאכ' עצמן ובאמת זה אינו כמבואר מדברי הרשב"א וכמו עבד ערל יכול לעשות כנפשו ורצונו כן בהמה עושית מעצמה כרצונה אולם מדברי ריטב"א מס' ע"ז (דף ט"ו) משמע באמת דצריך למנוע הבהמ' ממלאכ' אף כשעושית מעצמה שכת' וז"ל ויש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו ע"י אחרים ואפילו בשנטלוה ממנו למידי דהתירא כמו שהוא מוזהר על עצמו עכ"ל ומדסיים כמו שהוא מוזהר ט"ע משמע קצת דאף למנוע מחוייב ואולי סובר כמו שכתבתי לעיל דכמוך קאי אף אבהמ' כמו דנרא' מדברי הירושלמי הנ"ל ואף דבעבד אינו מצווה להפרישו כמ"ש הרשב"א אולי משום דכתיב בי' וינפש תלי הכתוב המלאכה בנפשו ורצונו וכמ"ש הפנים יפות אבל בבהמה דכתי' בה מנוחה וגם כמוך קאי עליה ממילא אף שעושית מדעתה ומרצונה מחוייב למונעה כמו שאדם עצמו אסור במלאכה אף אם מתענג ונייח לו המלאכ' ומה"ט הי' ס"ד דמכילתא אף למונע' להעמיד על המחובר] אולם נראה לפ"ז עבד קטן שאין לו דעת אסור לעשות ע"ד אחר דלכל ישראל אסרה תורה ובמאירי ר"פ מי שהחשיך כת' וז"ל למדנו מכאן שהמוציא משא על בהמתו בשבת או מניח לאדם אחר לעשות כך ואינו מחמר אחריה עובר בעשה של שביתת בהמתו ר"ל למען ינוח והמחמר אפילו בבהמת חבירו עובר בלאו עכ"ל מבואר דאם מניח לאדם אחר לעשות כן עובר ג"כ בעשה:

וראיתי בפ"מ במ"ז (סי' רס"ו) שכתב אף אם הוי בלאו מ"מ אינו מחוייב לבזבז הון רב דדוקא שלא יעבור בקום ועשה אבל בשוא"ת לא והביא משם הת"ש שכתב בפשיטות שצריך לתת כל ממונו ולא יעבור על לאו של בל יראה וכ' ואיני יודע מניין לו עי"ש ובאמת זה דעתו של הפ"מ בכמה מקומות דלאו דוקא חומר דל"ת חייב לבזבז רק שלא לעבור בקו"ע והיכא דעובר בקו"ע בעשה מחוייב ג"כ לבזבז כל אשר לו והיכא דעובר בשוא"ת בל"ת ג"כ אינו מחוייב אולם כבר הוכחתי במ"א דרק בחומר ל"ת תליא ומצאתי בגליון יו"ד מרבינו הג' מרן עקיבא איגר ז"ל שכ' כן (סי' קנ"ז) שהביא כן משם תשובת ריב"ש ועיין ב"ח ח"מ (סי' י"ב) דאינו מחוייב להפסיד ממונו שיגמור הדין. ובתומים שם ובתשוב' שבות יעקב (ח"ג סי' קמ"ג) שכ' שאין לו להסתלק ולעבור על מצות ל"ת דלא תגורו והמהרי"ו שכתב שנהגו שלא למחות היינו דוקא במצות עשה דהוכח תוכיח ועיין הגר"א יו"ד שם (ס"ק ה) וכתבתי על הגליון ש"י מדברי רש"י סנהדרין (דף ע"ג) שכ' לא תעמוד ע"ע משמ' אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועי"ש במהר"ם לובלין ובמהרש"א דמשם נרא' דאף על ל"ת אינו מחוייב להפסיד ממונו רק שם מיתורא דקראי וע"כ צריך לחלק אף דכתיב בכל מאודך היינו חובת הגוף שבכל פעם שבא החיוב עליו חיובא דגופו הטילה התורה על בר ישראל לבזבז כל ממונו שלא יעבור ועד שליש בקיום עשה אבל דבר שאין קבוע לו זמן ויכול להזדמן בכל עת ורגע כמו מ"ע דתוכחה ול"ת דלא תגורו ע"ז אינו מחוייב להפסיד ממונו ועיין היטב במהרי"ו (סי' קנ"ז) דכן נראה דעתו עי"ש ומעתה להמבואר מדברי ריב"ש וכן מב"ח יו"ד (סי' רל"ב) המובא במג"א (סי' תרנ"ו) דאף שלא לעבור בלא תעשה בשוא"ת מחוייב לבזבז כל ממונו וכן נראה ראיה מדברי רמב"ן עה"ת בפ' משפטים דכ' בפסוק מכשפה לא תחי' ולא אמר מכשפ' מות תמות כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחי' אותה וכמו שאמר במסית לא תחמול ולא תכסה עליו וכן ברוצח אמר ולא תקחו כופר ולכאורה מה נ"מ בחומר לאו מחומר דעשה כיון דאין בו מעשה ואף די"ל במכשפ' נ"מ לעבור בלאו באם מעל' אות' מן הבור וכדומ' שעוש' מעשה להחיותה מ"מ ממה דלא מנה הרמב"ם הלכו' סנהדרין ללאו זה שיהי' בו מלקות משמע כיון דעיקר הכונה הוא להמית אות' והמסייע להחיותה אף שהוא במעשה מ"מ אין לוקין א"כ מה יש חומר ללאו זה יותר ממה שהיה נאמר בעשה אלא ודאי דאף ל"ת בשוא"ת חמור מן עשה לחייב לבזבז כל ממונו ואתי שפיר דברי הב"ש לענין שלא יעבור על לא יראה אבל מ"מ למנוע שלא לעשות נכרי מלאכ' בבהמתו בשבת דזה מצוה המזדמן עליו שהוא מחוייב שתשבות בהמתו בשבת ומעלמא אתי עליו הנכרי בעקיפין לעשות מלאכתו עם בהמתו בשבת אינו חייב לבזבז ממונו ע"ז אשר בכל עת ורגע יכול להזדמן וכל מה שהוא על צד המקרה וההזדמנות אינו חייב לבזבז ממונו כמו דנרא' מדברי המהרי"ו הנז' ועיין ב"ח (סי' רמ"ו) שכ' כדעת רוקח ותשובת ר"ה גאון ושב"ל דהיכא דשלא בשכירות נותנן לו מותר ואם עושה בהן הגוי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עוש' ואם רואה אותו מוחה בידו והיינו במסרו קודם שבת אבל בשבת אסור עי"ש ובשיירי כנה"ג ) סי' ש"ה) ומכולם עכ"פ מבואר דברוא' שעוש' מוחה בידו אבל מ"מ לבזבז ממונו יש לומר דאינו מחוייב:

וראיתי בחתם סופר חלק או"ח (סי' ס"ב) שכ' משם הגאון מו"ה זלמן מרגליות ז"ל דאינו מצווה על שביתת בהמתו אלא לעשות מלאכת ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר ומסתיעא מלשון הרשב"א בתשובה ומדברי רוקח ודברי ר"ה גאון המובא ב"י הנז' עי"ש וכבר הוכחתי דמדברי רשב"א אינו ראי' רק אם הבהמ' עושה מעצמה אבל אם אחרים עושים עמה מלאכה אין זה נייח ומצווה עליה וכמ"ש המאירי וגם ברוקח כתב אם רואה אותו מוחה בידו רק אם עושית מעצמה בזה יש ראי' מדברי רשב"א דמותר אולם המג"א והא"ר גם בזה מחמירין וכן נראה מדברי מהרש"ל ביש"ש ביצה (פ"ה סי' ו') לכן כנרא' דאין להקל גם בזה לכתחל' אולם בעבד מבואר בש"ע (סי' ד"ש) דמותר ואף כשעוש' מלאכת רבו שלא מדעתו ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה ע"ד ישראל מותר כל שאין שם אמירה וכבר כתבתי דמ"מ בבהמה לא שייך אדעתא דנפשה כשאחרים עושים עמה וחייב למחות ואפשר דמה דהמג"א אוסר אף אם עושה הבהמה מעצמ' היינו לצאת כיון שכבר מונח המשא עלי' והבהמ' רוצ' לצאת לרה"ר בזה לא הוי נייח כיון דע"כ המשא עלי' אבל אם הבהמ' עושה לדעתה שאר מלאכות כמו דישה או טחינה וכדומה אינו מחוייב למחות כמו לגבי עבד ערל וראיתי בס' קרמ"ר (פ"ו משבת) שהביא פסק אביו בעל ס' מחנה אפרים על ענין השפחות של עכשיו דכ' דאף לסברת הרשב"א דאף דאינו עבד תושב מצווה עליו מ"מ מותר לשפחתו של חבירו לעשות מלאכה לחולה ויתן לה שכרה דאז ודאי נכרי אדעת' דנפשי' עביד וכה"ג שרי כמ"ש הרשב"א וכ' איברא דגבי מתני' דנכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם פי' רש"י שאינו עבדו שהוא מוזהר על שביתתו וההיא איירי בעושה הנכרי ע"ד עצמו ואפ"ה משמע דטעמא שאינו מוזהר עליו הא אם הוא עבדו שמוזהר עליו אסור אע"ג דאדעת' דידי' עביד עכ"ל ותמהני הא בעבד העוש' מלאכת רבו מבואר להדי' ברשב"א כיון שכבוש תחת האדון ע"ד האדון הוא עושה ומבואר דתמיד אסור מלאכת רבו דבכ"מ אמרינן אדעתא דרבו ואדונו עושה משא"כ לאחרים מותר כמבואר בש"ע הנ"ל ושפיר כ' רש"י שאינו עבדו המוזהר עליו דבעבדו אף דנראה דעושה ע"ד עצמו לא מהני דלעולם אמרינן דעושה ע"ד רבו:

סימן ב

בהא דמבואר בש"ס ע"ז (דף ט"ו) הטעם דאין מוכרין להם בהמה גסה גזיר' משום נסיוני זימנין דזבנ' סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמר לי' תא נסייה ניהלי' ושמע' לקליה ואזלה מחמתי' וניחא לי' דתזיל והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת וכתבו שם התוס' דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הו' אסרינן מכירה דלית ביה איסור כ"א לפי שעה משום נסיוני אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי עי"ש ויש להבין א"כ כיון דכבר אסרו למכור למה שרא שם רב אדא לזבוני אידא דספסירא כיון דלא ידעה לקליה עי"ש נימא עכ"פ כיון דגזרו למכור משום שאלה ושכירות ונסיוני מניין לו להתיר עכ"פ במקום דעוד יש חשש שביתת בהמתו ואף דתחלת הגזירה ל"ה במקום דלית בי' איסור כ"א לפי שעה מ"מ אחר שגזרו נימ' דגם אידא דספסירא יהיה אסור משום נסיוני ויעברו הבעלים משום שביתת בהמתן ואפשר להוכיח מזה דכל שעוש' שלא מדע' ישראל ליכ' איסור וכדעת רב האי וא"כ כיון דהבעלי' אינם בכאן אף דמוסר לו הספסיר' מ"מ כל שעושה שלא מדעת בעלים אינו מצווה על שביתת בהמתו. וראיתי בספר קרמ"ר שם שהביא משם אביו בעל מח"א שכתב להתיר להפקיד בהמתו אצל גוי ואינו חושש אם עוש' בה מלאכ' בשבת וכדע' רה"ג וסיים דבריו והכי משמע פר"ק דע"ז ובנו בעל קרמ"ר כתב ודבריו סתומים ולא פי' לנו דבריו מהיכן היא ראיתו עי"ש. ולמ"ש י"ל דמזה כונתו במה דמותר למכור אידא דספסירא ולא חשש רב אדא לשביתת בהמתו עכ"פ:

ובר"ן שם כ' לתרץ קושית תוס' דבנסיוני ליכא שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח מקח טעות במקחו מחזירו ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כה"ג ברשות לוקח הוא דהוי' ליה כי ההיא דהלוקח כלים לשגר לבית חמיו כו' ונאנסה בהליכה חייב וטעמא כיון דהדבר תלוי ברשות לוקח הרי היא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עי"ש באורך דמתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזיר מקחו, הלכך בכה"ג בשביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דאין הפרש בזה בין בהמתו לבהמת חבירו עי"ש ומלבד דיש להבין למה אין כאן ספק הא עכ"פ אם ימצא הלוקח מום במקחו מחזירו א"כ עכ"פ מספק מצווה על שביתת בהמתו דלכי מחזירו ואינו רוצה במקחו מתבטל למפרע והוי של ישראל ועביד מלאכה בבהמת ישראל ועיין מג"א (סי' תמ"ח) משם הרדב"ז דמדינא אסור לתת לנכרי חמץ קודם פסח במתנה ע"מ להחזיר אף דבכל מקום מהני מתנה ע"מ להחזיר מ"מ דלמא לא יקיים הנכרי התנאי ויתבטל המתנה למפרע והוי חמצו של ישראל עי"ש וה"נ דכוות' כיון דאיסור דאוריית' הוא יש לחוש דלמ' יתבטל המקח ויעבור למפרע על מצות שביתת בהמתו ומלבד זה אף אם נרצה לדחוק כיון דהחשש רחוק הוא שימכור סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא והוי כמו ספק ספקא דאף אם יזדמן שימכור סמוך לשקיעת החמה מסתמא המוכר יודע ובקי בבהמתו ואם נותן לו לנסות אחר שנגמר המקח מסתמא מכיר בה שלא ימצא הלוקח טעות במקחו וכאשר ינסה אותה יקיים מקחו ויהיה חל המקח למפרע מ"מ כיון שבידו לבטל המקח למה לא יהיה הישראל מצווה על שביתת הבהמה כיון דשל ישראל הוא ועוד ראיתי בירושלמי מס' ע"ז שם וז"ל רבי אמאי בבלייא בשם רבנן דתמן פעמים שמוכרה לו לנסיון והוא מחזיר' לאחר שלשה ימים ונמצא עבד עבודה בבהמתו של ישראל מעתה לנסיון אסור שלא לנסיון מותר זו מפני זו הרי מבואר דחיישינן לזה שיתבטל המקח וראיתי בפני מש' שם שכ' דע"כ לא כת' הר"ן רק בקצץ דמיה והירושלמי איירי בלא קצץ דמיה וכבהמתו של ישראל היא ולא נראה דבריו דא"כ דהחשש הוא בלא קצץ דמיה למה נקיט הירושלמי והוא מחזירה לאחר ג' ימים הא אף כשאינו מחזירו ונתקיים המקח מ"מ לא חל המקח רק מעת קציצת דמים וכ"ז שלא קצצו דמים לא חל הקנין וכבהמתו של ישראל היא א"ו דכונת הירושלמי באמת אף אם קצצו דמי הבהמ' מ"מ כיון שביד הלוקח להחזירה להמוכר הישראל הוי כעובד עבוד' בבהמתו של ישראל וקש' על הר"ן וי"ל דהר"ן כתב זאת רק לס"ד דקאמר בש"ס שאלה קנייא ואגרא קנייא ופי' רש"י דכיון דחייב באונסין ה"ה כשלו וחזינן דחיוב אונסין גורם למחשב כשלו ואינו של ישראל כמו כן בלוקח וקצץ דמי הבהמ' דאין הברירה עוד ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח לכן הוי כמו שיש ללוקח בו קנין הגוף הואיל דיכול לעשות בו כחפצו לכך לא קאמר בש"ס לגבי גזיר' משום נסיוני דאסור מטעם שביתת בהמתו רק מטעם מחמר אבל אליב' דאמת דמסיק הש"ס השת' דאמר' שכירות לא קנייא גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה ומשום נסיוני ואז באמת י"ל דגם משום שביתת בהמתו הוא אף שקצץ לו דמי הבהמ' ואין ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח והוי כמו דיצא לגמרי מרשות המוכר מ"מ כיון דיכול להיות שיתבטל המקח ואז הוי למפרע בהמתו של הישראל והוי עובד עבוד' בשבת בבהמתו של ישראל וכמו דמבואר בירושלמי הנ"ל והא דמותר אידא דספסירא ולא חיישינן עכ"פ שיתבטל המקח היינו דשם ליכא שביתת בהמתו כלל כיון דאין הבעלים שם ואינם מוסרים להנכרי שיעבוד עבודה בשבת ואף שהישראל הספסירא מוסר הבהמ' לא איכפת לו ואף בישראל האומר לעבד תושב של ישראל חבירו שיעשה לו מלאכה דעת העו"ת המובא במג"א (סי' ד"ש סק"ד) דאינו אסור מה"ת ואף לדעת המג"א שם שכ' דאסור מדאוריית' וכמו דמשמע ג"כ מדברי תשובת רשב"א שם מ"מ גזיר' דנסיוני ודאי משמע דלא חיישינן שימסור לו בשבת ויאמר לו תא נסייה רק במעלי שבתא כמבואר בגמרא והנכרי ע"כ של הספסירא יעשה בה מלאכתו בזה לא חיישינן כן י"ל כדי להשוות דברי הירושלמי לדברי הש"ס דידן דמותר למכור ע"י ספסירא ולכאור' לטעם דשביתת בהמתו הי' מהראוי שיהי' אסור גם אידא דספסיר' וגם להשוות דברי הר"ן לדברי הירושלמי שלא יחלוק לדינא ועדיין צ"ע בדברי הר"ן בזה ועיין בירושלמי שם דמשמע ג"כ דע"י סרסור מותר למכור וע"כ דסובר דלא שייך החשש של שביתת בהמתו ג"כ בכה"ג ומטעם שכתבתי כיון דאין הבעלים שם:

ובאמת בלא"ה יש להבין מנ"ל דישראל אסור לעשות מלאכה ע"י עבד ערל של ישראל חבירו כיון דכ' למען ינוח עבדך ומנ"ל דמצווה על של חבירו. ועיין מהרי"ל בתשוב' (סי' קס"א) דחקר אם רשאי להאכיל בהמות של ישראל חבירו איסור הנא' וכ' דאיסור הנאה דכתי' לא יאכל בציר"י אסור כמו דאיתא בירושלמי רפ"ב דפסחים דאף של הפקר אסור להאכיל מבואר דמבלעדי זאת אינו מצווה על של ישראל חבירו ומנ"ל דלענין שביתת בהמתו ועבדו ערל כל ישראל מצווין ואולי מדכתיב כמוך כמו שפירשתי לעיל (סי' הקדום) דברי הירושלמי מסכת שבת ממילא מחוייבים כל ישראל על של חבירו כמו דחייב על חבירו ואסור להכשילו במלאכ' כמו כן לעבד של ישראל חבירו או אף דכתי' שורך מ"מ ממילא כל ישראל מצווין כמו דכתב רש"י בחולין (דף קל"ה ע"ב) לענין ראשית הגז ישראל בר חיובא הוא וכל ישראל נקראין בלשון יחיד עי"ש וה"נ דכוות' כיון דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כל ישראל מצווין על שור של ישראל שישבות וכן על עבדו ודלא כמו שכ' העו"ש ומ"מ י"ל דאם אחר מוסר לנכרי קודם שבת והנכרי עושה בה מלאכה דאינו חייב למחות:

סימן ג

אם יש לישראל ולנכרי בהמ' בשותפות אם הישראל מצווה על שביתתה ביום השבת לכאורה נראה כמו דממעטינן בש"ס חולין (דף קל"ה) לענין ראשית הגז מדכ' צאנך ולא שותפות נכרי ה"נ מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ממעטינן שותפות נכרי ובב"י (סי' רמ"ה) כ' ואם ישראל ונכרי שותפים בבהמה כ' בשבולי לקט דיש לו להתנות תחלה עם הנכרי הימים שיבואו לי לא תתנם לי אלא ביום ב' או ג' אבל מדברי תשובת ריצב"א נרא' דלא מהני תנאי משום דסוף סוף חלק הישראל עוש' מלאכ' בשבת ואסור משום שביתת בהמה והאריך בזה וע"ש משם הריב"ש ובש"ע (סי' רמ"ו) ומג"א (ס"ק י"ג) ולכאור' י"ל דגם הריצב"א וריב"ש אינם חולקים על השב"ל דהוא לא איירי רק בבהמ' אחת דאין בה דין חלוק' א"כ הוי כשותפות ממש ולא קרינן בי' שורך המיוחד לך וגם למ"ש הר"ן מס' נדרים ריש פ' השותפין בדבר שאין בו דין חלוקה קנאו ע"ד כן שכל זמן שא' ישתמש יהיה כולו שלו ואינו יכול לאסור האחד על חבירו דע"ד כן נשתתפו ואמרינן בזה יש ברירה א"כ כאן נמי כשהנכרי משתמש עם הבהמ' בשבת הוי כולה של הנכרי ואין הישראל יכול לאסור עליו ועי' מ"ש בהגהותי לדברי ר חיו"ד (סי' כ"א) לדון בזה אם דוקא לענין נדר אמר הר"ן כן או אף באיסור הבא ממילא מ"מ י"ל דלענין שביתת בהמ' אין זכות הישראל אוסר כיון דאינו משמש בשל הישראל רק שלו נעשה אז מטעם בריר' ובפרט כשנשתתפו בהדיא ע"ד כן. משא"כ הריצב"א והריב"ש דאיירו ביש להם ביחד לישראל עם הנכרי בשותפות שוורים הרב' ויש בהם דין חלוקה א"כ שייך החצי לישראל קנין הגוף ואין להנכרי בשבת רק קנין פירות והוי כמו שאלה ושכירות דלא קנייא וגם כשיבואו אח"כ לידי חלוקה אולי יש ברירה לחומרא ויבורר למפרע הבהמ' שעשה בה הגוי מלאכה בשבת של ישראל היתה ולכך אסור:

אמנם בש"ס ע"ז (דף ט"ו) דקאמר הטעם דאין מוכרין להם בהמ' גסה גזירה משום שאלה גזירה משום שכירות ופריך שאלה קנייא אגרא קנייא ואתקיף לה ר"ש בריה דרב אידי ושכירות מי קנייא והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דיר' אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז ואי ס"ד שכירות קנייא הא כי קא מעייל לביתי' קא מעייל שאני ע"ז דחמיר והדר מתקיף לה ר"י בריה דרב משרשיא והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנ' כרשיני תרומ' וכהן ששכר פר' מישראל אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכילנ' כרשיני תרומ' ואי ס"ד שכירות קניי' אמאי לא יאכילנ' פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות ל"ק ע"כ ולכאור' קשה מה פריך מהא דתרומה הא מבואר בש"ס ב"ק (דף צ') וב"ב (דף נ') במוכר עבדו לשלשים יום דשניהם אינם בדין יום או יומים מדכ' כי כספו הוא בעינן כספו המיוחד לו. א"כ לענין תרומה הא דכהן מאכיל לבהמתו תרומ' הוא מדכ' קנין כספו דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפי' נפש בהמ' במשמע עיין ר"ש סוף מס' תרומות וא"כ לכך בכהן ששכר פרה מישראל אף דשכירות קניי' מ"מ אין לו בו אלא קנין פירות וקנין הגוף להישראל ואינו קנין כספו המיוחד לו ואף אם יש לישראל ולכהן בשותפות ממש הבהמה הגוף והפירות אינו מאכילה בתרומה כמו בעבד של שני שותפים כהן וישראל שאינו אוכל כמבואר ברמב"ם (פ"ז ה' י"ז) מתרומות והוא מתו"כ פרשת אמור [ושם מבואר אוציא אני של שותפים תלמוד לומר כספו הוא פרט לחציו עבד וחציו ב"ח ועיין תוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) ובמהרש"ל ובמהרש"א שם ובס' אבני מלואים ח"ב (סי' י"ד) כ' דדוק' בעבד של ב' שותפים אינו אוכל דיש בו חלק זרות אבל בחציו עבד וחציו ב"ח הוי כקנין שקנה קנין ותמהני הא להדי' מבואר בתו"כ להיפך] וא"כ כמו כן בהמ' של שותפו' כהן וישראל ג"כ אינו מאכיל' ואף די"ל דוקא בעבד דהוא בעצמו חייב במצות ל"ת דוכל זר לא יאכל ולכך דוקא אם הוא של כהן וקנין כספו מותר אבל באם יש לישראל שותפות בו אסור להאכיל בשביל שחלק הזרות אסור לאכול אבל להאכיל לבהמה דליכא איסור להבהמה רק או משום דהישראל אסור ליהנות מתרומה בהנאה של כלוי לשיטת ר"ת ובזה כיון דהכהן רוצה להאכילה והוא מותר להאכיל וליהנות בהנא' של כילוי ולא איכפת לי' במה שהישראל נהנה. גם דלגבי ישראל הוי כלא אפשר ולא מכוין. אך זה אינו דהא אף אם שכירות ל"ק הא מ"מ נימ' כיון דמזונותי' על הכהן ומה הנאה יש לישראל במה שמאכילה כרשיני תרומה וע"כ צ"ל כיון דכרשיני תרומה בזול ומאכילה הרבה ומתפטמה הבהמה הרבה ויש הנאה לישראל ולכך אסור לכהן להאכיל' אף דלצורך עצמו עושה מ"מ כיון שיש בזה הנאה של כילוי לישראל אסור כן נמי בשל שותפים אסור ואף דהוי לא אפשר ולא מכוין כבר כתבתי ובארתי במ"א דאף למה שנסתפק השואל בתשובת מהרי"ל אם מותר להאכיל איסור הנאה לבהמת חבירו שלמ"ד חבירו דהוי לא אפשר ולא מכוין זה דוקא באיסורין דהוי איסור גבר' אבל באיסור חפץ כמו תרומ' וכדומ' לכ"ע אסור כמו שהארכתי שם ויבואר אי"ה ביו"ד וכן לטעם של פי' המשניות מסכת תרומות שם ור' משה בר' אברהם המובא בר"ש שם דגזה"כ הוא דרק קנין כספו של הכהן אוכל ולהאכיל לבהמת ישראל אסור כמו שאסור להאכיל לזר. וכן מבואר בירושלמי תרומות שם בודאי אסור להאכיל אף בהמה של שותפות כהן וישראל וכן מבואר מדברי ירושלמי שם דקאמר לית כאן תלתן ד"ת לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה עי"ש הרי דמדמ' שותפות עבד לשותפות בהמ' כמו דאינו מאכיל לעבד כ"כ אינו מאכיל לבהמ' של שותפות כהן וישראל [ובתשובת פנים מאירות ) סי' יו"ד) כ' בפשיטות להיפך וסובר דאם ישראל וכהן קנו בהמה בשותפות דאותן ימים שהיא בבית כהן מותר להאכילה בתרומ' ואף שחלק הישראל ג"כ נהנ' עי"ש ודבריו תמוהין מאד דלפנינו מבואר להיפך] וא"כ מאי פריך הש"ס מכהן ששכר דילמ' לעולם שכירות קניי' אבל מ"מ אינו קנוי לו לגמרי דהא היא רק קנין לזמן ואחר ימי שכירות תהדר לבעלים וגם היום הגוף הוא של הבעלים וא"כ לענין תרומה דרשינן מדכתיב קנין כספו דבעי דוק' המיוחד לו ואם יש בה שותפות כהן וישראל אינו מאכיל' ושכירות אף דקנייא לא עדיף משותפות ולכן אסור להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין שביתת בהמתו מדכת' שורך וחמורך ממעטינן שותפות ישראל וגוי לכך קאמר שאלה ושכירות קניי' כיון דיש להנכרי עכשיו זכות השימוש של הבהמה לא קרינן ביה שורך המיוחד לישראל והוי כמו שיש לישראל והגוי שותפות בה ואינו מצווה על שביתתה. וראיתי בס' מח"א הל' שכירות (סי' ו') שכ' דשכירות ממכר הוא והא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה משום דשכירות ל"ק איכ' למדחי ולומר דלעולם ממכר הוא לקנין פירו' וביתו קרינן לי' כל זמן ששכורה אצלו ומצי להקדישו כדאית' בתוספתא המובא בתוס' עירובין (דף כ') אעפ"כ לענין תרומה לא מצי להאכילו משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא פרק החובל עכ"ד ודבריו מוקשים א"כ מאי פריך הש"ס דילמא לענין שביתת בהמתו לא קרינן בהמתך מיוחד לך ולענין תרומה לא הוי כספו מיוחד:

ונראה דהא רש"י פירש שאלה קנייא לימי שאלתה דכיון דחייב באונסין ה"ה שלו. חזינן דחיוב אונסין גורם שיהיה בגדר קנייה שקנה השואל דאל"כ אמאי חייב באונסין נימא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם אלא משום דהוי כמו לוקח ומזלו גרם ועי' רמב"ן ב"ב (דף קס"ח) דהקש' שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא הוי אסמכתא לגבי שואל דלאו בידו היא וכתב וכ"ת התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ איך שו"ח מתנ' להיות כשואל עי"ש הרי דסובר דחיובו של שואל באונסין אף דלא עביד מידי ומה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם מ"מ חשיב כלוקח וכן מבואר בש"מ ב"מ ) דף ל"ו) משם הראב"ד וז"ל דאמר משאיל א"נ שבקה מה"מ בביתך הוות קיימא והי' משועבד לך כל ימי שאלה הלכך כי מתה לדידך מתה וכי קיימא לדידך קיימא הרי מבואר דחיוב אונסין הוא משום דנחשב כשלו והוי כאילו מזלו גרם ששלו נאבד. אולם בריטב"א קידושין (דף מ"ז) מביא משם רבו סברא להיפוך דלהכי לא מקני כלי בשאלה במשיכה כיון דלא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא לתשמיש שבו ואינו ראוי לקנות במשיכ' כמו אותיות וכיון שאין התשמיש דבר היוצא מגופו לא שמענו שיהי' נקנה במשיכה ואפי' את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכ' התם גופא ממש מקנה לפירותיו לאותו זמן ואין המקבל מתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אא"כ מתחייב בכך דהוי בחיובא אחרינא ואפי' בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקני לי' משא"כ בשואל דלא מקני ליה גופא דהא מתחייב בסתמא באונסין ואילו הוי קני לי' היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דל"ק גופא ולכך אינו נקנה במשיכה והגבהה והא דמקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן עי"ש ולמסקנ' דתקנו משיכ' בשומרין הוי ג"כ רק דרבנן דמד"ת לא מהני משיכ' לענין תשמיש ומבואר מדבריו דאי אפשר לומ' דמיקני גופא של השאלה לתשמיש מדחייב באונסי החפץ הרי דבשביל דחייב באונסין מוכרח לומר דל"ק גופ' וכן מבואר מדברי רבינו ישעי' ברא"ש סוכה (דף מ"א) דלכך יוצא באתרוג במתנה ע"מ להחזיר וחשיב שלו הואיל דאינו חייב באונסין ובשאלה אינו יוצא דלא הוי שלו הואיל דחייב באונסין ולדבריהם ע"כ צריך לומר דלהס"ד דהש"ס דשכירות קנייא היינו דסברו דקונה הגוף לתשמישו והא דחייב באונסין דהוי כלוקח ממש וכאילו הותנה שיתחייב אם לא יחזיר לו הכלי וכל שואל שחייב באונסין הוא משום דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דרוצה להתחייב א"ע בכך וכמ"ש תוס' כתובות (דף נ"ו) דמטעם זה כל שומ' חייב בחיובו עי"ש והיה ס"ד דשאלה ושכירות קנייא והוי כמו לוקח ממש לזמן השאל' ושכירות גוף לפירות לזמן והוכחה לזה משאל' דחייב באונסין והי' ס"ד דהש"ס דכמו כן שוכר אף דאינו חייב באונסין מ"מ מדמהני משיכה ע"כ דקונ' הגוף לתשמישו ולכך א"ח הבעלים בשביתת בהמתו דלאו שורו הוא כיון דהוי קונה לזמן וראי' דע"כ היה ס"ד דקונה הגוף לזמן דהא לדעת ריטב"א שם דמשיכ' ל"מ אף במקנה הגוף לתשמיש הואיל דאינו דבר היוצא מגופו רק תקנתא דרבנן הוא אם כן נכרי אף דקונה במשיכ' היינו אם קונה גוף הדבר אבל לתשמישו כיון דמה"ד ל"מ משיכה רק מתקנתא דרבנן ובנכרי לא מצינו שעשו תקנה וכ"כ בתומים (סי' ע"ב ס"ק נ"ד) א"כ מאי קאמר שאלה קניי' הא מ"מ לא קנה הנכרי במשיכתו ואף בהתחלת השימוש ג"כ ל"ק א"כ בטרם שמשמש הוי של ישראל ודוחק לומר דהי' ס"ד כיון דעכ"פ בעת שמשמש עם הבהמה קנה הנכרי השימוש כיון דמשמש ברשות דזה ודאי לא היה ס"ד שיהי' חשוב כקונה הגוף כיון דלא קנה כלל בעוד שאינו משמש רק שהישראל הרש' לו לשמש וכ"ז שאינו משמש יכול הישראל לחזור בו ולא הוי אף כקנין פירות בשלמא להנראה מדברי ריטב"א שבש"מ ב"מ (דף צ"ט) דהא דאינו קונ' המשיכ' להשימוש משום דמד"ת לגבי ישראל משיכ' ל"ה קנין רק מעות י"ל דנכרי כיון דקונ' במשיכה מהני המשיכ' אף לתשמיש אבל למ"ש בקידושין משם רבו דאף אם הי' מהני משיכה לקנות מד"ת היינו גוף הדבר אבל לא לענין תשמישו ול"מ רק מתקנת' דרבנן יקשה הא לנכרי לא מצינו דעבדו רבנן תקנת' אלא ודאי הי' ס"ד דהוי כקונה הגוף ממש לזמן והראי' ממה דשואל חייב באונסין וכמ"ש רש"י ולכך מהני המשיכה לקנות הגוף לזמן ולא מקרי שורו דישראל ועיין רשב"א כתובות בקונטרס אחרון שהעלה דשאלה ושכירות גופא קני לי' למילתא ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף ושטר וחזק' דהא קרינן בי' ביתו שלו לענין הקדש כו' והא דמסקינן בע"ז דשכירות לא קני' לומר דאע"ג שהיא שכור' ביתו דמשכיר הוא וקרינן בי' לא תביא תועבה אל ביתך ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע כו' עי"ש ולדברים האלה כיון ג"כ המקו"ח (סי' ת"מ) ליישב קושית המג"א על הג"א דסובר דהשוכר בית מנכרי אסור להניח להביא ע"ז תוך ביתו וכן בבהמ' של נכרי השכור' לישראל לענין מחמר והקש' הא שכירות ל"ק וכת' לתרץ דאף דל"ק היינו דלא אלים קנין השכירות להפקיע קה"ג של המשכיר ומקרי בית המשכיר ג"כ מ"מ מקרי ג"כ בי' השוכר דשכירות ליומא ממכר לענין קנין פירות ומבואר מדבריהם דלס"ד דשכירות קנייא להפקיע ג"כ הגוף של השוכר והא דפריך הש"ס מלא לבית דיר' דלמא באמת אינו מפקיע לגמרי רק הואיל דיש להשוכר קה"ג לפירות לא מקרי שורך לענין שבית' בשבת היינו טעמ' דאם קני' הגוף לא מקרי ביתו דישראל ועי' ח"מ (סי' ר"ס) בטור משם הרא"ש דשכירות ליומ' ממכר וחשיב כחצר השותפין. ויקש' אמאי אסור באמת להשכיר לבית דירה הא לא קרינן ביה ולא תביא תועבה אל ביתך דלא חשיב ביתו אולם הא מתרץ הש"ס שאני ע"ז דחמיר דכתיב בי' ולא תביא תועב' ומדברי ריטב"א נרא' דגריס דכתיב בי' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דהא לרוב הפוסקים הלאו דלא תביא תועבה לא איירי באיסור הכנסה רק באיסור הנאה ולהכניס ע"ז בתוך ביתו אינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן וקרא אסמכתא כמ"ש תוס' ורא"ש סוף פ"ק דע"ז והא דפריך כי קא מעייל לביתי' דנכרי קא מעייל פירש הריטב"א דלא הוי לרבנן למיסר בהא ומזה מוכח דשכירות ל"ק לגוף ומקרי ביתו דישראל ומתרץ הש"ס דע"ז חמור ואף דשכירות קניא מ"מ שמו עליו וביתך קרינן. ועי' תשובת רע"א ז"ל (סי' ס"ו) שהקש' בקר' דלא תביא תועבה אל ביתך נמעט שותפות נכרי וממילא שוכר מנכרי אי שכירות קניא הוי כשותפות נכרי ולמ"ש הריטב"א ל"ק כמובן:

ולפ"ז אף לדידן דאף דשכירות ל"ק מ"מ ליומא ממכר הוא וחשיב כשותפין מ"מ מדרבנן אסור להכניס ע"ז כיון דשמו עליו ופריך הש"ס מהא דלא יאכילנה כרשיני תרומה דאי שכירות קנייא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה הוא היינו דעיקר האיסור להאכיל לבהמה של זר כרשיני תרומה מדכ' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ודרשינן נפש ואפי' נפש בהמ' כמ"ש פי' הר"ש פי"א דתרומות וכיון דהנפש מושכר לו וקנ' הגוף אם שכירות קנייא אף דאינו כספו מיוחד לו מ"מ שם הפי' קנין כספו בעד כספו כמו דדרשינן דארוסה לכהן אוכלת בתרומה אף דלאו קנין כספו ממש הוא דלא קני לגוף דאש' כמבואר רשב"א קידושין (דף ג') והפי' קנין כספו בעד כספו כמבואר כתובות (דף נ"ז) עי"ש ברש"י ובש"מ ואף דבהמה של שותפות כהן וישראל אסור להאכילה כרשיני תרומה כנ"ל מ"מ אי שכירות קנייא ע"כ עדיף משותפות דנפש של קנין שאלה ושכירות לזמן של כהן לבדו הוא אלא ש"מ שכירות ל"ק והיינו אף דקנ' גוף לפירות מ"מ לא הוי כלוקח לזמן דל"ק הגוף ממש וממיל' לדעת ריטב"א סתם שואל אינו קונ' אף הגוף לפירות דאל"כ ל"ה חייב באונסין ואסור מטעם כיון דאף הגוף לפירות לא אקני הוי כל גופה של ישראל ולא מקרי נפש בהמה דכהן וכן לענין שביתת בהמה מקרי שורך כיון דהגוף של ישראל ולעולם שותפות דגוי וישראל מקרי שורך מיוחד לך וצ"ע:

והנה הב"ח (סי' שי"ג) בח"מ העלה דמדברי סופרים שכירות ליומ' ממכר הוא רק כיון דמדאוריית' שכירות ל"ק לכך החמירו שלא להשכיר לבית דירה וכן שלא יאכילנה כרשיני תרומה אבל מדרבנן קני' וכ"כ בתשובתו (סי' ח"י) באורך וקש' לכאור' להפוסקים דהא דאסור להכהן להאכילה כרשיני תרומה מטעם דאסור תרומה לישראל בהנאה של כלוי וכל איסור זה אינו אלא מדרבנן לדעת רמב"ם ור"ש כמבואר במל"מ וכ"כ הריטב"א ע"ז שם א"כ אמאי אסור להאכיל' כיון דלישראל ל"ה רק איסור דרבנן ולגבי כהן הוי כלא אפשר והישראל אינו מכוין ואף דהוי איסור מ"מ מדרבנן שכירות קניי' נימא הם אמרו והם אמרו ויהי' מועיל הקנין מדרבנן למחשב קנין כספו דכהן וצ"ל דמ"מ כיון דמד"ת לית לי' קנין אסרו רבנן להאכילה וכפי הנרא' מירושלמי מס' תרומות בהא דכהן ששם פרה מישראל דדוקא כרשיני תרומ' דל"ה רק תרומה מדרבנן שרי ואעפ"כ בשכירות אסור הרי דהחמירו רבנן בזה ובדברי הב"ח שם יש להבין דיליף מהא דשכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר דמשמ' מדבריו דקנין זה לשכירות ל"ה רק דרבנן ומדברי רשב"א כתובות הנ"ל מבואר דהוי מד"ת וכן נראה מדברי הראשונים:

ולהמתבאר לעיל מדברי ריטב"א קידושין דקנין משיכה בשאל' ושכירות לא מהני מדינא דל"ק הגוף רק מתקנתא דרבנן ובנכרי לא מצינו תקנה זו וכמ"ש התומים (סי' ע"ב) יש להעיר בדברי המג"א (ס"ק ח') שהביא משם הג"א דלחומרא שכירות קניא ובאמת בהג"א כתב דחייב חטאת ומשמע דודאי הוא ולא ספק ודברי הג"א אינם מובנים קצת אולם הא"ר הביא דברי הגהות מרדכי (פ' א' דערובין) דסובר לחומרא שכירות קונה] וכת' המג"א דאם שכר ישראל בהמה מגוי אף דישראל מצווה על שביתת' דלחומר' שכירות קני' מ"מ אם שוב השכירה לגוי אחר אינו מצווה עליה דממה נפשך אם שכירות קנייא לישראל שוב קנייא ג"כ לנכרי. ולמ"ש יש לדון דלישראל שפיר קנייא במשיכתה משא"כ לגוי לא קנייא במשיכתה כיון דאינו קונה הגוף רק לענין שימוש ותקנת' לגוי לא מצינו דעבדו חז"ל א"כ משמש הגוי בקנינו של ישראל:

וראיתי בס' תוספות שבת שכתב קצת קשה על הרמ"א שכ' ביו"ד (סי' קנ"א) לענין להכניס ע"ז לאסור בבית גוי ששכר ישראל ולמה לא הביא באו"ח לענין שבת ולענ"ד דוק' לענין ע"ז החמיר חדא כמו שמבואר בש"ס אף לס"ד דשכירות קנייא מ"מ בע"ז הואיל דכ' לא ידבק בידך אסור להשכיר לו כן נמי להיפך ג"כ ועוד למה דכ' הרא"ש סוף פ"א דע"ז הואיל דבדתיהם כמכר הוא חשיב כביתו של נכרי לכך מקילינן האידנ' ממיל' מטעם זה להיפך בשכר ישראל מגוי חשיב כביתו של ישראל ומחמרינן הואיל דבדיניהם שכירות קני' אך יש להבין דברי הרא"ש מה מהני להקל מטעם דבדיניהם חשוב כמכר הא חזינן לס"ד דש"ס אף דשכירות קני' וחשוב לענין שביתת בהמתו כאילו הוא של גוי ממש ומ"מ אסור להשכיר לו בית דירה אף דקא מעייל בדנפשי' מ"מ משום חומר' דע"ז אסור ומה יוסיף הא דבדיניהם שכירות ליומ' ממכר הוא וצ"ל דוקא לס"ד דש"ס דקני' היינו צריכים לדחוק דע"ז חמיר אבל למסקנא דשכירות ל"ק הגוף רק הפירות אמרינן דלאו מצד חומר' דע"ז אסרו רק מן הדין דשכירות ל"ק ולכך כיון דבדיניהם הוי כמכר לזמן מותר להשכיר וממילא להיפך בשכר ישראל ג"כ אסור וביתך קרינן בי' ודוקא בשכירות בית שייך זה דאלים משא"כ בשוכר בהמה י"ל דלא אלים ואף בדיניהם לא חשיב כלוקח לזמן ועוד למ"ש י"ל דבית עכ"פ קונה מה"ד אבל במשיכת בהמה אף ישראל מנכרי אינו קונה במשיכתו רק מתקנתא דרבנן ולכך לא כ' הרמ"א לאסור אם שכר בהמה מן הנכרי שלא תעשה מלאכה בשבת:

והרב חיד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה מביא משם ס' הבתים וז"ל ויש מי שכתב כדרך שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפי' בבהמה שאינה שלו כן הדין בשביתת בהמ' ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו כש"כ שנדקדק להקל ואולי הם יהיו מעמידין מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות שהם היו דורשין לפעמים המיעוטין לשותפו' ולפעמים לשאול' ולשכורה עכ"ל ויש להתבונן בדבריו הא תינח בכלאים מצינו אף דכ' בהמתך לא תרביע כלאים ואעפ"כ אסור אף בבהמה שאינה שלו אבל בחסימה כתיב לא תחסום שור בדישו ולא יש שום מיעוט דהאיסור רק על האדם לעשות מעש' וכן כלאי' האיסור הוא שלא להרביע ובזה י"ל כיון דאסרה התורה מעשה שהישראל עושה אין חילוק לבין אם עושה בשלו או בשל אחרים אבל בשביתת בהמתו עיקר המצוה הוא למען ינוח שורו של ישראל ולא משכחת בשל אחרים רק אם יש זכות בו להישראל מה"ת לא נמעט שאול' ועוד הא בכלאים ג"כ דרשו בתו"כ פ' קדושים אין לי אלא בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין תלמוד לומר את חוקותי תשמורו הרי דלולא הריבוי דאת חוקותי היינו ממעטים מבהמתך של אחרים וא"כ בשביתת בהמ' דכ' בהמתך מנין לנו להחמיר אף בשאולה וגם למה לא נימא דומיא דבן אמתך דקאי על עבד ערל דדוקא בעבד תושב וקנוי לו קנין עולם כמבואר (סוף סי' ד"ש) כן נמי על בהמ' אינו מוזהר רק אם קנוי לו קנין עולם כמבואר מכל הפוסקים דרק לחומרא מדרבנן שכירות קני' לענין זה:

והיכא דישראל קנה בהמ' מנכרי במשיכה ולא נתן המעות דלדידן יש ספק אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' א"ל כמבואר ביו"ד סימן ש"כ) א"כ מוזהר עליו הישראל מספק שלא לעשות בה מלאכה דספקא דאורייתא הוא דילמא קנה הישראל במשיכה. אולם אם שכרה מגוי די"ל דאף דבישראל נקנה במשיכה מתקנת חכמים היינו כיון דכל קניני ישראל הוא במשיכה אבל אם משכה מנכרי דהוא ספק לנו אם קונה במשיכה י"ל אף דמספק צריך ליזהר היינו כשקונה לחלוטין אבל אם שכר מגוי דמה"ת אינו מוזהר רק מדרבנן לחומרא אמרינן שכירות קנייא י"ל דהוי ספקא דרבנן ולקולא אולם י"ל דכיון דאם יבא הנכרי לדין עם הישראל ע"פ דתוה"ק הי' הדין דאינו יכול להוציא מן הישראל להמבואר ברמב"ן והרא"ה סוף פ"א דכתובות ובמ"מ הל' א"ב (פט"ו) דהא דאם רוב נכרי' מחזקינן לתינוק הנמצא לנכרי ואם שורו הזיק לשור של ישראל חייב לשלם נזק שלם אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו בישראל דיש לו חזקה דממונא אבל לא בנכרי דכיון דנכרי הוא לית לי' חזקה דממונא עי"ש ובקצוה"ח (סי' רנ"ו) ובקה"ס א"כ היכא דנכרי בא לדון עם ישראל והישראל הוא מוחזק עדיף חזקת ממונ' של הישראל מחזקת מרא קמא של נכרי לדבריהם דגבי נכרי ליכא חז"מ א"כ מכ"ש דלא נוציא מן הישראל ע"י חזקת מר"ק של הנכרי ונפסוק דזכ' הישראל השוכר בקנין משיכ' א"כ שוב מוזהר הישראל על שביתתה דקנין ממון גורם לחייבו במצות שבית'. אך מ"מ י"ל כיון דמד"ת אף אם הי' ברור לנו דישראל מנכרי קונ' במשיכ' מ"מ דוק' במכר אבל לתשמיש לדברי הריטב"א קידושין הנ"ל משיכה לא הוי קנין מדאורייתא י"ל דל"ה רק ספק דרבנן ובכה"ג הוה אזלינן בתר דין תורה דקנין משיכה ל"ה קנין לתשמיש וממילא נאמר דילמא אף מדרבנן לא מהני לקנות מנכרי דרק בכסף קונה מן הנכרי וצ"ע:

ובספר תו"ש כ' בפשיטות אם ישראל קנה בהמ' מגוי בקנין משיכ' לחוד ומכרו שוב לגוי ג"כ במשיכה אמרינן ממה נפשך אם משיכה הוי קנין המועיל לישראל לקנות מן הנכרי א"כ קונה ג"כ נכרי מהישראל במשיכה ולא הוי בהמתו ואם נאמר דלמא אינו קונה נכרי מישראל במשיכה א"כ גם הישראל לא קנה מן הנכרי וממנ"פ לא הוי בהמתו של הישראל ולמ"ש יש לדון בזה דהא אף דהוי ספק אם קנה הישראל מהנכרי במשיכ' מ"מ אם הנכרי הראשון יבא לדון עם הישראל הקונה לא נוציא ממון מן הישראל דחזקת מר"ק דנכרי לא אלים מק"ו דחז"מ דנכרי לא אלים כמ"ש ומספק לא נוציא מידי הישראל ואם יבא הישראל לדין עם הנכרי הלוקח ממונו נוציא מיד הנכרי מטעם חמר"ק וחז"מ של הנכרי לא מהני ואף דיכול לומר ממנ"פ אם תאמר דמשיכה אינו קונה גם הישראל ל"ק מן הנכרי המוכר זה אינו דמ"מ בשביל זה אין ביד הנכרי להחזיק מספק ויכול הישראל לומר מה איכפת לך במה שיש ביני לבין הנכרי הראשון מ"מ מספק אתה חייב להחזיר לי וממיל' הבהמה בחזקת ישראל וי"ל דמצווה על שביתתה וצ"ע:

ויש לדון במה דנראה מפשטות דברי הר"ן ע"ז שהבאתי לעיל בנכרי הלוקח בהמה לנסות כיון דאין עוד הברירה ביד הישראל לבטל המקח רק ביד הלוקח אין הישראל מוזהר על שביתתה היינו אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' וכן נכרי מישראל אבל לדידן דמספקא לן אם קונ' במשיכ' א"כ כל זמן שלא נתן מעות ביד הישראל לבטל המקח ממיל' מוזהר על שביתת' והש"ס דנקט משום שאל' ושכירות הה"ד דיש לגזור דילמא יקנה במשיכ' ולא יתן המעות דעדיין ל"ק רק זה תליא בפלוגת' אם בישראל מעות קונה בנכרי קונה משיכה לכך נקט הש"ס מילתא פסיקתא הנ"מ לכ"ע דיש לגזור דשאלה ושכירות לא קני' והא דשרא רב אדא לזבוני אידא דספסיר' ועל זה כ' הר"ן דמצד שביתת בהמת ישראל ליכא כיון דבחזקת וברשות לוקח הוא היינו אם נכרי מישראל קונה במשיכה אבל לדידן דהוא ספיקא דדינא כנ"ל וביד המוכר לבטל המקח בפרט נגד נכרי דל"ל חז"מ ולישראל חמר"ק א"כ מוזהר עליה וקשה על רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שהעתיק בגליון הש"ע דברי הר"ן לדינא:

ולדעתי צ"ע מלבד מ"ש לעיל (סי' ב') לדון בזה מדברי רדב"ז המובא במג"א (סימן תמ"ח) דהיכא דיש ספק קנין אם יתקיים המקח ברשות המוכר הוא עי"ש:

סימן ד

אם השכיר בהמתו לגוי והתנה עמו שיחזיר לו קודם שבת ועכבה כת' בש"ע יפקירנה כו' ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת וכתב המג"א דאפילו בשבת אין אדם יכול לזכות ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה דלא כע"ש עי"ש דהע"ש השיג על הלבוש דסובר דמה"ד א"י לזכות וע"ז תמה דמה הפקר שייך אם אין אדם יכול לזכות עכ"פ בשבת ובב"י שכ' כיון דביום השבת רשות הגוי עלי' אין אחר יכול לזכות היינו או משום דהגוי לא יניח אותו למשוך או משום דהישראל לא יזכה שלא יעשה איסור שהגוי יעשה מלאכה בבהמתו של הישראל אבל בודאי אם עבר וזכה בו מהני ודברי המג"א אינם מובנים דאם מה"ד א"י לזכות לא הוי הפקר ובלא"ה הא מבואר מס' נדרים דהפקר לזמן ל"ה הפקר עד דאתי לרשות זוכה וע"כ צריך לומר דשם הטעם משום כיון דאינו עוש' הפקר רק על זמן לא גמר ומפקיר לכך ל"ה הפקר רק כמו מתנה ולא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכ' משא"כ לענין שלא יעבור על שביתת בהמתו אומדין דעתו דגמר ומפקיר בלב שלם שאותו יום יהי' הפקר ויצא מרשותו ואם זכ' בו אדם שוב הוי שלו לעולם כדמבואר מדברי הסמ"ע חו"מ (סי' רע"ג ס"ק י"ד) ועיין מקו"ח (סי' תמ"ח) ואם נאמר דאין שום אדם יכול לזכות בשבת במה יצא מרשותו ועיין מח"א דיני זכייה מהפקר (סי' ב') ובתשובת רעק"א ז"ל (סי' קמ"ה) א"ו דאם זכה הוי שלו ובפ"מ במשבצות (ס"ק ה) כ' וז"ל שוב ראיתי דאף ההיא דריב"ש א"ש דאף דעכבה הגוי שלא כדין ומדינא אין רשות גוי עליה מ"מ ל"ה הפקר דגוי חייב באונסין כ"ז שלא החזירה ורשות גוי עליה ואין אחר יכול לזכות בה בשבת ולאחר שבת אה"נ רשות בעלים עליה אלא דא"כ לאחר שבת נמי חייב באונסין עכ"ל ואינו מובן הא ההפקר הוא קודם שבת ובמה שלא החזירה הנכרי ליד בעליו לא אדע היכי בשביל זה יהיה הנכרי חייב באונסין אם אינו משמש בה שלא ברשות ואם כן אז כשישראל מפקירה נפטר הנכרי מכל וכל ואם נאמר דחייב באונסין א"כ הוי כאינו ברשותו דישראל ול"מ ההפקר כלל ואם ברשותו היא ומהני ההפקר נפקע החיוב אונסין:

וראיתי בגליון רבינו עק"א ז"ל שהקש' בהפקיר שלא בפני הגוי או באומר שיקנה שלא בפניו דזוכה לו חצרו שלא מדעתו א"כ כשהנכרי מחזיר לו הבהמה אחר שבת איך רשאי ללקחו הא הנכרי אינו נותן לו בדרך מתנה אלא בדרך חזרה דלא ידע דקנה הבהמה וא"כ הוי כמו גזל נכרי דישראל יודע האמת שהוא דנכרי עכ"ד ופלא בעיני דברים הללו וכי גרע זה מטעות גוי כיון דנותן לו מדעתו ורצונו וחושב שהוא של ישראל איזהו איסור עושה הישראל וגם בלא"ה לא זכה הגוי בכה"ג שלא מדעתו כיון דאינו רגיל ומצוי ויודע שהוא בחצרו ואינו מכוין לזכות בה ומחזיר לישראל מרצונו אין זה בכלל איסור גזל וכדומ'

והנה בתשובת רע"א ז"ל שם חוכך בזה דהא בהפקר כתבו להוכיח מדברי ירושלמי גיטין דל"ש לומר גופא מהיום ופרי לאח"מ דהפקר ילפינן משמיטה בעינן שיהיה מופקר לגמרי ולא שיהיה קרקע משועבדת לבעלים ליניקת פירות וע"כ בהפקר לזמן גם כן אי אפשר שהזוכה יזכה רק לזמן ובשדה מופקרת לזמן היינו שאח"כ חוזר לבעלים אם לא זכה בו אחר אבל אם זכה בו אחר הוי שלו לעולם א"כ גם בלא זוכה אחר איך הוי הפקר לאותו זמן לחוד ולאחר שבת יפקע ההפקר וצ"ל דהוי כמו תנאי דאם יזכה אחר תוך זמן יהי' הפקר ואם לא יזכה אחר תוך זמן לא יהי' הפקר כלל ואם כן איך מהני בשבת הפקר ליום שבת הא באם לא יזכה בו אחר בשבת בטל ההפקר למפרע ועבר על שביתת בהמתו ובדברי ר"אש נדרים דאם זוכה אחר הוי שלו לעולם רק בלא זכה אחר חוזר לבעליו י"ל דהוי כמו תנאי אבל לענין שביתת בהמתו יקשה כנ"ל עכ"ד. ונראה דודאי לא משמע דהוי כמו תנאי כיון דלא פירש רק אומר שיהי' הפקר ליום זה וגם כבר פקפקו אחרונים אם יכול להפקיר על תנאי הואיל דהפקר ע"י שליח ל"מ ומעש' דאי אפשר להתקיים ע"י שליח אינו יכול להתנות תנאי להסוברים דאף בדיבור בעי דיני תנאים. וכן יש להעיר לדעת הראב"ד ברשב"א קדושין (דף כ"ג) במקנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דל"מ משום דיד עבד כיד רבו והוי כמתנה שלא בפניו דל"מ ועיין ספר אבני מלואים (סי' ל"ח ס"ק כ"ב) ובמה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני גטין (סי' כ"ג) וכמו כן י"ל בהפקר כיון דבדיבור יוציא מרשותו שיהי' רשות לכל העולם לזכות אין מי לפניו שיטיל עליו התנאי והוי כמתנה שלא עם הבעלים ובמ"א כתבתי בזה די"ל דכיון דליכא שום בעלים עדיף והוי כזכין לאדם שלא בפניו שיפקיר ע"ת ואם לא יהי' קיום להתנאי לא יפקיר בזה יכול להטיל תנאי אף שלא בפני בעלים מטעם זכיה ואכ"מ בזה ובודאי פשטות דברי רא"ש אינו נראה דאתי עלה מכח תנאי רק דמשייר לעצמו זכות זה ומוציא מרשותו לגמרי שיהי' רשות לכל מי שיזכה שיהי' שלו לעולם רק אם לא יזכה בו אחר יהי' חוזר אליו וכמו המוכר לזמן קרקע דהוי קנין הגוף ויכול הלוקח לבנות ולהרס כמבואר רמב"ם (פכ"ג) ממכירה וח"מ (סי' רי"ב) ואחר הזמן חוזר ממילא לבעלים ולא אמרינן כיון דכבר יצא מרשות בעלים במה חוזר אליו בלא קנין אף דכן דעת הרא"ה המובא בחידושי הר"ן גטין (דף פ"ג) בנותן קרקע לחבירו גוף ופירות ליום א' זוכה לעולם דאמרינן כיון דפסקה פסקה עי"ש והרמב"ם כנראה חולק על זה וסובר דיכול לשייר לעצמו שאחר זמן יהיה חוזר הגוף לבעלים ראשונים בלא קנין ובהפקר לזמן בלתי אפשר דבעינן שיהי' הפקר לגמרי דומיא דשמיטה דהזוכה זוכה לעולם לכן כשכבר זוכה בו אחר נפקע לגמרי זכותן של הבעלים אולם אם לא זכה בו אדם ביום זה ממילא חוזר לבעלים ראשוני' דומי' דמוכר לזמן ומ"מ יצא לגמרי מרשות בעלים ולא קרינן בי' בהמתו של ישראל כיון דיד כל בו לזכות בו והזוכה זוכה לעולם והוי הפקר דומיא דשמיטה שיד כל בו לזכות לחלוטין לצמיתות עולם ול"מ בהמתו ש"י רק אם לא זכה בו אדם חוזר ממילא לבעלים דיכול לשייר לעצמו זכות זה ואף דיש לו זכות זה עדיף משותפות נכרי וישראל דאף אם נאמר דמצווה גם על שותפות בהמה של ישראל ונכרי שם עכ"פ חלק הישראל לא יצא כלל מרשותו אבל בהפקר על יום שבת יצא לגמרי מרשותו דיש ביד כל אדם לזכות והזוכה זוכה בו קנין עולם רק אם לא יזכ' באותו יום חוזר ממיל' לבעלים ועי' ס' אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ג) ומ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דיני מתנות ( סי' ו') ומ"ש בחלק חו"מ להעיר דאמאי לא נלמוד דיכול להפקיר לזמן ממש משמיט' דהי' השדה ג"כ הפקר לכנוס כל מי שירצה ללקוט כמבואר נדרים (דף מ"ב וכן מדברי תוס' כריתות (דף כ"ז) ואכ"מ בזה:

סימן ה

בש"ע (סי' רמ"ו ס"ד) ישראל שהשכיר שוורים לנכרי לחרוש בהם יש מתירים אם קבל הנכרי אחריות מיתה וגניבה ויוקרא וזול' וי"א דכיון דאין הנכרי יכול למכרה אם ירצ' נקראת בהמת ישראל ע"כ ודעת המתיר הוא רש"י ז"ל וש"ג פ"ז דיבמות ולמד ממתני' פי"א דתרומות כהן ששם פרה מישראל דמאכילה כרשיני תרומה ומבואר בש"ס יבמות שם דהואיל דהכהן חייב באחריותה וגם אם פחתה פחת לו הרי הוא כשלו כן נמי אין ישראל מצווה על שביתת' דכמו דחשיב שלו לענין להאכילה תרומה כן נמי חשיב של הנכרי לענין שבת וכ"כ הסמ"ג משם רש"י דבאופן זה הוי כמו צאן ברזל לישראל וכ' דיש אוסרין בכל ענין דכיון דאין הנכרי יכול למכרה נקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהוא וישראל מצווה על שביתתה ולא נתבאר טעם של האוסרים למה לא נילף מתרומה וגם הא מבואר בש"ס יבמות שם דקי"ל כר' יהוד' דהמכנסת שום לבעל' היא אומרת כלי אני נוטל הדין עמה וע"כ הא דקתני שם במשנה באלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט עבדי צאן ברזל אוכלין בתרומה הואיל דחייב באחריותן הטעם כמבואר שם אף דאינו שלו שאינו יכול למכרן מ"מ הואיל דאם נאנסו או פחתו הכל באחריות הבעל חשיב שלו לענין תרומה וקנין כספו קרינן בי' א"כ לענין שבת נמי למה יהיה אסור לנכרי לעבוד בה כיון דהוי כבהמתו וע"כ אף דבכ"מ אינו חשוב כממונו מצד קבלת אחריות רק לגבי חמץ גלי לן קרא דגורם לממו' כממון דמי ובדבר אחר אף אחריות אונסין לא חשיב כשלו אולם אחריות כחישה ופחיתת דמים שווי' לי' כשלו וכמו שכ' שם הרשב"א ודוחק לומר דהאוסרים לא אסרו מן הדין רק מדרבנן הואיל דמקרי בהמתו של ישראל וכמ"ש בתשובת תודת שלמים דמלשון דעת האוסרים נראה הואיל דאין יכול למכור נקראת בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה משמע דמה"ד מצווה:

ונראה דהנה בסוגיא יבמות שם מסיק דהלכה כר"י דהדין עמה ואע"ג דתניא כוותי' דרב אמי מסתברא טעמי' דרב יהוד' משום שבח בית אביה ואח"כ מביא הש"ס דהיתומים יכולים להפקיע שעבוד' ולאסור הכלי צאן ברזל דמי לא מוד' רב יהוד' דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי ועי"ש ברש"י אע"ג דהדין עמה מ"מ כל כמה דלא גבתינהו לאו ברשותה קיימא אלא שעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או אבדו חייבין באחריותן וכיון דברשו' יתמי נינהו אתי הקדש ומפקע לשעבודייהו ויהבי דמי. וברי"ף וברא"ש מבואר דכן גרסו בש"ס כיון דאילו מגנב בעי לשלומי ברשותייהו קיימ' ובריטב"א ביאר שם הטעם אע"ג דלר"י הדין עמה מ"מ דידיה חשיבי כיון שקבל עליו כנכסי צאן ברזל רק משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהי' לה כאילו הם אפותקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ולסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידי' נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבוד זה ור"נ אסבר' ניהלי' לרבא וא"ל מסתברא מילתי' דר"י משום שבח בית אביה ואפי' לר"י לא חשיב שלה אלא מדין שעבוד והשתא א"ש מתני' דתרומ' עי"ש מבואר דלאו מטעם אחריות בלבד חשיב כשלו דבאמת אף אם יתחייב בכל מיני אחריות שבעולם מ"מ כ"ז שלא קנה קנין הגוף לא הוי כשלו ונשאר של בעלים הראשונים ומתחלה דסברו דטעמא דר"י משום שבח בית אביה דידה הוי הוכרח הש"ס לומר דלכך אוכלין בתרומ' משום דהוי ברשותי' לכל אחריות אף לענין כיחשה דאחריות כזה לא מצינו דשומרין חייבין לשלם כמו ששוה בשעת שנאבד' מן העולם וגזלן אף דמשלם כשעת גזיל' מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך כל זמן דקרינן בי' כעין שגזל משא"כ אחריות דבעל על נכסי צ"ב דכל מיני אחריות שבעולם חייב בו דומה לפרה של ישראל השומה ביד כהן ופי' רש"י כששכרה הימנו שמאה לו והתנה להחזירה לו בדמים הללו אע"פ שחוזרת בעינא אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידי' הוי ומאכיל' וכנראה דדעתו דאין בידו למכרה וגם כשמחזירה חוזרת ממילא ואינו צריך לעשות בה הישראל קנין חדש ואף דהכהן ל"ה כי אם שוכר מ"מ כיון דברשותיה הוא לכל אופני אחריות מאכילה וזה הכל לס"ד אבל אחרי דמסיק ר"נ מסתברא טעמא דר"י משום שבח בית אביה ולא קאמר דידה הוי דאפי' לר"י לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד והא ראיה דיש ביד הבעל להפקיע מידי שעבוד בהקדש לדעת רש"י ור"י קדושת הגוף ולדעת ר"ת אף קדושת בדק הבית א"כ הא דנצ"ב אוכלין בתרומ' הוא משום דשל בעל הוא רק חכמי' אלמוה לשעבודא דידה שיהיה לה כאילו הם אפותקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ולא יוכל לסלק' בדמים ואין הכונה בגדר תנאי בע"מ דא"כ אם מכר הבעל הי' נתבטל קנינו מעיקרא וזה לא נראה רק שיור זכות שלא יוכל למכור וכשתבא האש' לידי גוביינא תצטרך לקנות מחדש והוי כמוכר ע"מ להחזיר שאחר זמן ימכור לו בהחזרה והעדיפה כח האשה שתוכל לבטל המכר אף בחיי הבעל ועי' ריטב"א ב"מ (דף ס"ג) בריבית ע"מ להחזיר ובמח"א דיני מלוה (סי' י"ג) ואף אחר מיתת הבעל לאו דידה הוי כ"ז שלא גבתה בגוביינא ואם נשארו עבדי צ"ב אף של גרוש' לכהן אף דהיא אינה אוכלת עבדיה אוכלין בשביל יורשי הבעל כ"ז שלא גבתה ואחר שגבתה הוי כאילו קנתה עבדים לאחר מיתת בעלה כנרא' מדברי תוס' יבמות (דף ס"ו ע"א) ד"ה גזירה ואף דהרי"ף והרא"ש כ' הטעם משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד כיון דאילו מגנב בעי לשלומי ומחוסר גוביינא ברשותי' קאי ע"כ לאו מטעם אחריות חשיב כשלהן דא"כ הוי של האש' ואיך יכולים לאסור עלי' וגם הי' נ"מ דלאחר מיתת הבעל אם לא נשאר נכסים לשלם לה אם מגנב ולא הוי לשום אחריות ברשותיהו דיתמי היכי ס"ד דלא יהי' בידם לאסרן או שעבדי' לא יאכלו בתרומה אלא ודאי דלמסקנא לאו דידה הוי רק של בעל ובשיור לאש' שלא יהיה בידו למכור ולסלק בדמים כשתבא לידי גוביינא ואז תגבה בגוביינא דב"ד ובקנין חדש.

ויש ראי' ברורה לזה דלאו מטעם אחריות נחשבו של בעל רק קה"ג יש לו ובשיור שלא יוכל למכור ולסלק בדמים דהא לפי המנהג שלנו המבואר אה"ע (סי' פ"ח ס"ב) אין אחריות זול' על הבעל רק אונסין ודוקא כשכלו לגמרי א"כ שוב ל"ה בכל אנפי אחריות ברשותיה דבעל ובכ"ז פסק הטור וש"ע יו"ד (סימן רס"ז) דעבדי צ"ב יוצאים בשן ועין לאיש וכן הטור יו"ד (סי' של"א) כתב דאוכלין בתרומה ואמאי הא שוב דמי לשוכר ולא דמי לשם פרה מחבירו וכן אמאי אין מכירתו מכירה וכבר העיר בזה הגאון מליסא ז"ל בספרו בית יעקב אה"ע (סי' צ) א"ו דלמסקנ' דר"נ לאו מטעם אחריות הוא ברשותי' דבעל להאכיל בתרומה ולצאת בשן ועין דבאמת אף כל אחריות ל"מ אם לא קנה קנין הגוף רק ודאי דידי' הוי והא ראי' דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד' וגם צריכ' לקנות אח"כ בקנין כשתבא לגבות ולא איכפת לן בחיוב אחריות ומתני' דתרומות דכהן ששם פרה מישראל יאכילנ' כרשיני תרומ' כנראה מפי' הרמב"ם שם דלאו שם שוכר הוא רק קונה הפרה מן הישראל בדמים ידועים ואח"כ ימכרו הפרה ויחלקו בריוח ואין לבעלים הראשונים חלק בגו' הפרה רק מן השבח וכן מבואר ברמב"ם (פ"ט ה"ח) מתרומות וז"ל אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לו לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמאה ע"ע ה"ז מאכילה בתרומה עכ"ל הרי דגוף הבהמה הוא של המקבלה בשומא ואולי גם בידו למכרה ואף אם משייר לו שכל זמן שאינו מסלקו לא יהיה בידו למכור י"ל דג"כ מאכילו דמ"מ הגוף שלו והבעלים הראשונים מצד שעבוד נשאר זכותן אבל לא קה"ג ולכך אינו מעכב על הכהן ל אכיל' אבל לעולם אם אינו מוכר' לו רק משכירה אף דשם בדמים ומקבל כל אופני אחריות שבעולם מ"מ לאו דידיה הוי לכן לענין שביתתה בשבת מצווה עליה הישראל לדעת האוסרים כיון דלא מכר הבהמה להנכרי רק השכירה לו אינו מועיל כל אחריות שבעולם כיון דלא קנה גופה וכשמחזירה להישראל אינו צריך לעשות קנין חדש וכשמוחל להנכרי לקבל מעות צריך שיעשה בה קנין חדש לקנות הגוף מאז א"כ הוי בהמתו של ישראל אולם אם מקנ' אף הגוף לנכרי רק בתנאי שלא יוכל למכרו ושיחזיר אח"כ להקנות לו בהחזר' זה מכירה ממש אף דמשייר לו זכות זה מ"מ לא איכפת לן ולא מקרי בהמה של ישראל כיון דצריך שיעשה אח"כ קנין חדש:

וראיתי בביאורי הגר"א שכ' דפלוגת' של אלו ב' הדעו' תליא בספק' הרי"ף יבמות ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפסק כר"י ופסק כברייתא דתניא כוותי' דרב אמי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והענין כי הרי"ף נסתפק שם בבריית' דהמכנסת לא בריר לן כו' והיינו כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא תניא כוותי' דרב אמי וקשה וכוותיה דר"י לא תניא וי"ל בב' אופנים או דאינו דומה לר"י דאף דא"י למכור מ"מ שלו הוא וכמ"ש שם הא לא דמיא כו' או דהברייתא יחידאה הוא דרשב"ג אזיל לטעמי' גיטין (דף מ"א) ולא קי"ל שם כוותי' ומשני אע"ג דתני' מסתבר טעמא דר"י ודינא דברייתא דעבדי צ"ב אמת דמ"מ כאן מסתברא טעמי' דר"י ולאלו ב' האופנים שפיר פסק הרמב"ם כבריית' דעבדי צ"ב רק נ"מ בין ב' אופנים אלו לענין המכנסת אם יש לפסוק כברייתא או לא וזהו שכ' הרי"ף לא בריר לן וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' אופנים דלאופן הראשון דהגמרא לא ס"ל התניא כוותיה דר"י דאע"ג דא"י למכרו מ"מ הרי הוא שלו ולאופן הב' משום דיחידאה הוא אבל הדין אמת דכל שא"י למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה בריית' דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו דהיא אומרת כלי אני נוטל וכן ברייתא דשוכר פרה ושם ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע אה"ע (סימן צ') דאם מכר מטלטלין בדיעבד מהני משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף ולכך לכתחלה לא ימכור ואם מכר מה שעשה עשוי עכ"ד הקדושים ולא זכיתי להבין חדא כיון דהוי לדידן ספק אם מה דאינו יכול למכור הרי הוא שלו אמאי עבדי צ"ב יאכלו בתרומ' בגרוש' לכהן דעבדי מלוג אינם אוכלים ועבדי צ"ב יאכלו מפני שהם של בעל כמבואר ברמב"ם הל' תרומות (פ"ז הי"ט) וכיון דלהלכה מספקא לי' לרמב"ם אם יכול למכור אמאי יאכלו מספיק' ואף דתרומ' בזמן הזה דרבנן מ"מ בכל מקום מבואר ברמב"ם שם דבספקא אזלינן לחומרא וכמ"ש המל"מ הלכות תרומות ואין לומר כיון דאם עבר ומכר מהני המכירה אוכלין זה אינו כיון דהא דמהני בדיעבד הוא רק מספק אין מוציאין מידו א"כ נשאר הספק לנו דדלמ' כלפי שמייא גליא דהדין הוא דל"מ המכיר' ואם ל"מ המכיר' לא הוי שלו ואמאי יאכלו ובאמת לגבי כהן ששם פרה מישראל דיאכלו דייק הרמב"ם אע"פ שיש לישראל חלק בשבח משמ' דבאמת איירי דהוי שלו לגמרי אף לענין מכיר' דאם אינו שלו לענין מכירה לא יאכל א"כ אם נאמר דמכיר' מהני רק מספק אמאי יאכלו ואף דלענין גוביינא מבואר ברמב"ם (פי"א ממלוה) דעבדי כמטלטלין וא"כ מהני המכירה מ"מ אם נאמר דלא הוי רק ספק אמאי יאכלו ודוחק לומר דהוי ספק ספקא חדא דלמא אף אם א"י למכור הוי ג"כ כשלו ואף אם תאמר דכשא"י למכור ל"ה כשלו מ"מ דלמא הדין הוא דמהני מכיר' דזה דוחק מכמה טעמים גם אם נאמר דהוי ספק דדלמא ל"מ המכירה אמאי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש כיון דהוי ספק מוקמינן להעבד בחזקת מר"ק ולא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו כמבואר במהרי"ט בתשובה ובס' בני יעקב דדוק' היכא דהספק בעיקר קנין העבד כתבו תוס' גיטין (דף י"ז) דהעבד מוחזק בעצמו אבל היכ' דהוחזק ודאי מעיקרא בעבדו ל"מ תפיסת העבד להיות מוחזק בעצמו ועיין קצוה"ח (סי' פ"ח) וכן הוכיח (סי' רנ"ח) מן הירושלמי וכן מדברי הרא"ש פ' השולח ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו עכ"פ כיון דל"ה מוחזק בעצמו אמאי יוצא בשן ועין ואף ספק ספקא אין מוציא ממר"ק כמו שהוכיחו האחרונים ועוד איך יתכן לומר דרק מספק סובר רמב"ם דמהני בדיעבד המכירה במטלטלין הא כתב ( פ' כ"ב מאישות) מכר מטלטלין של נצ"ב אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ומשמע דמהני בבירור דאם הי' רק מספק הא דעת רמב"ם בכל מקום דמהני תפיסה בספקא דדינ' והו"ל למימר דאין מוציאין מידו ובסוף הלכות מכירה כתב הרמב"ם אם עבר ומכר קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם. משמע בשום אופן אינה יכולה להוציא ואף תפיסה ל"מ ואם הי' ספקא דדינא מהראוי לומר דמהני תפיסת האשה ולמה כתב קנו הלקוחות הי' לו לומר אין מוציאין מידן כמו שדקדק הרמב"ם בכל מקום היכא דהוי ספקא דדינא לכתוב דאין מוציאין א"ו דסובר דמהני המכירה במטלטלין בבירור:

סימן ו

במג"א סי' ש"ה ס"ק ו) דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בו ברה"ר דהוי משאוי שרי בכרמלית כדאמרינן ר"פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה ותמה בס' תו"ש הא במחמר לא הותר שם כ"א מצד דוחק לתת כיסו משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתוי ד"א ברה"ר וראי' לזה דהא אם יש עמו נכרי יתן לנכרי ולא יתננה על החמור עי"ש וכתב דאף דהמרדכי מובא בב"י כ' דהיכא דהחי נושא א"ע דליכא רק שבות מותר בבהמה י"ל דשבות גבי מחמר חמור דהמלאכה נעשית בשיתוף האדם אבל המג"א דכ' דגם שבות דמחמר מותר לגבי בהמה קשה. והנה בש"ג ר"פ מ"ש כתב באמת להקשות בזה דמשמע בגמרא דאיכא איסור קל טפי לתת כיסו לנכרי ממה שישים אותו ע"ג בהמתו ולפי המסקנא נראה דכשמשים כיסו ע"ג בהמתו בשעה שהיא הולכת נוטלה ממנה כשהיא נחה דשרי לכתחל' דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה וא"כ הי' יותר טוב לתת כיסו על החמור ממה שיתננו לנכרי ועוד קש' הא דקאמר בחמורו שרי לכתחל' והאיך מותר לכתחלה בכיסו לתת על החמור וליטול ממנו בשבת והא אסור לטלטל כיס המעות בשבת עכ"ל ולא ידעתי הא חדא מתרצה בחברת' דבאמת כל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו שרי לכתחלה היינו מצד איסור מחמר אבל מצד איסור טלטול הכיס בכל פעם ופעם הי' אסור וגם הא עכ"פ משתמש בבעלי חיים דעוש' ג"כ איסור דרבנן ולדעת רש"י ותוס' כמו דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שמא יחתוך זמורה כמו כן אסור נמי להשתמש בבע"ח מטעם זה שמא יחתוך זמור' ועי' מג"א (סי' ש"ה סק"ט) א"כ אף דמצד מחמר ליכא איסור מ"מ אסור מטעם שמא יחתוך זמורה כיון שמנהיגה. ואף למ"ש בהגהות מרדכי פרק א' דעירובין דמשמש בבע"ח הוי שבות לא מטעם דאין רוכבין [ודבריו שם צריך להבין דכ' וז"ל וא"ת ומה צריך לטעם דאין עולין ואין רוכבין תפ"ל דמשתמש בבע"ח וי"ל דל"ה כ"א איסור דרבנן כדאית' פרק אין דורשין עי"ש והא דאין עולין ואין רוכבין ג"כ ל"ה רק דרבנן וצ"ל כונתו דהוי חשש איסור תורה שמא יחתוך אבל משתמש בבע"ח לבד הוי איסור שבות בפני עצמו אף במקום דליכא חשש זה אבל ודאי אף אם נתנו כשהוא מהלך יש איסור דמשתמש בבע"ח וגם דג"כ שייך חשש דשמא יחתוך כמו באין רוכבין אע"ג דליכא שום מלאכה דחי נושא א"ע ומ"מ אסור כמו כן במנהיגה אף בליכא איסור דמחמר] ובכל פעם ופעם רק איסורין האלה הותרו משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ויעשה מלאכה דאוריית' וא"כ ודאי שפיר עדיף ליתן לנכרי דיעשה רק פעם א' איסור דרבנן משיתן על החמור ויעשה כמה פעמים איסורי טלטול וישתמש בבע"ח וי"ל מה דמבואר שם בגמרא הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו ונכרי אי אתה מצווה על שביתתו ומדקדק שם הר"ן הא ליכא משום שביתה דאמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשעומדת נוטלו ממנה וכ' דאפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתה לנכרי יהיב לי' ולא לחמור עכ"ל ואינו מבאר הטעם ולמ"ש י"ל דכונת הש"ס כיון דחמור אתה מצווה על שביתתו יהי' צריך אח"כ ליטול כשעומדת ולהניח ויעשה בכל פעם איסור טלטול וגם מה שמשתמש בבע"ח להכי עדיף טפי שיתן לנכרי אבל מ"מ הא דקאמר בש"ס כל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר אף לכתחלה מצד איסור מלאכת מחמר רק מצד אחר אסור מדרבנן טלטול מוקצה בכ"פ ומשתמש בבע"ח:

ויש להתבונן בהא דמבואר שם חמור וחשו"ק אחמור מניח ליה לחשו"ק לא יהיב ליה מ"ט הני אדם האי לאו אדם ופי' רש"י הני אדם ויש במינו שחייב במצות ואתי לאחלופי ולמה לי' לרש"י לזה הא אף אם נותן לחשו"ק צריך ליטול כשעומד ולהניח כשהוא מהלך כמ"ש תוס' שם וברשב"א שם כ' דאף דאסור למספי אף איסור דרבנן לקטן מה שאינו לצרכו משום הפסד ממון שרי ולדעת הרמב"ם בכ"מ אף לצורך קטן אסור למספי איסור בידים וכ"כ המל"מ דכן דעת רש"י וע"כ כאן משום הפסד ממון הותר א"כ עכ"פ כיון דבכל פעם שעומד צריך ליקח ממנו ולהחזירו עושה ג"כ טלטול מוקצה וגם שנותן לו איסור בידים דאסור בכ"מ א"כ כיון דהני אדם ואסור למספי לי' בידים עדיף טפי לתת על החמור דלאו אדם רק מצד שביתת בהמתו ומחמר אסור אבל על שבות אינו מוזהר. וצ"ל דמ"מ מוסיף איסור במה שמניח על החמור כל פעם דמשתמש בבע"ח והי' ס"ד דטוב יותר למעט באיסור מלתת על החמור ויתן לחשו"ק לכך פי' רש"י דהני אדם ואתי לאחלופי ועיין מג"א (סי' רס"ו ס"ק א) ובח"ש שם ובמג"א שם ( ס"ק ב) דאם המשא כבד יתן החמור לנכרי או יפקירנו ובלבד שלא יחמר וקשה א"כ למה התירה לתת על החמור ושיחזור ויטלנו בכל פעם יפקיר להחמור ולא יצטרך לטלטל בכל פעם ולחזור למשתמש בבע"ח וצ"ל דמ"מ חיישינן שיהי' מחמר ועי"ש ברשב"א. עכ"פ מבואר גם מדברי הש"ג דשבות לגבי בהמ' מצד מחמר מותר לכתחילה וכמ"ש המג"א.

עוד הקשה בתו"ש מש"ס פסחים (דף ס"ו) בהא דבני בתירה דלמחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו ופריך והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד ושוב פריך כלאחר יד נמי נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא היינו דקבעי מני' דבר שיש לו התר מן התור' ודבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי הרי דשבות בבהמה אסור ובמחצית השקל כ' ליישב דברי המג"א דבאמת שבות דמחמר לא הותר' לגבי בהמה דחמור כנ"ל רק כונת המג"א על שאר שבותים עי"ש אולם עדיין לא נתיישב בזה מהא דפסחים דאם נאמר דרק מצד מחמר לבד אסור ושביתת בהמתו לא שייך בזה דמה שנעשה בשיתוף אדם בזה גזרו חכמים ג"כ לגבי מחמר אבל במה שהבהמה עושית מלאכה דרבנן לא איכפת לן א"כ עדיין מאי בעי מיני' למ"ש הריטב"א מסכת יבמות (דף ו) משם רבינו יונ' דעשה דשבתון לא קאי רק על אבות מלאכות הכתובים בתורה אבל על מחמר לא קאי ועי"ש בהא דקאמר לא לאו דמחמר בי' מבואר דעל לאו דמחמר לא קאי בעשה א"כ אמאי לא יהי' עשה דפסח דוחה הל"ת דכל הטעם דעשה אינו דוח' לשבותין דדבריהם הוא משום דהוי עשה ול"ת דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וכמו דמבואר בש"ס ר"ה בהא דשופר של ר"ה אין עולין באילן ואף למ"ש הר"ן שם דהוי מצי למימר דלא הוי בעידנא מ"מ עשה דפסח חמור ולא בעינן בעידנ' כמבואר מדברי תוס' פסחים (דף נ"ט) דדוחה אף לעשה דהשלמה מה"ט הואיל דחמור דהוי בכרת. א"כ מאי מספקא להו אם מחמר כלא"י אסור במקום מצוה או לא כיון דל"ה מחמר רק בחומר ל"ת אף מחמר בשלא כלא"י ממילא אם המשא הוא כלא"י גם כן לא חמור ועשה דוחה לל"ת אף דל"ה בעידנא אלא ודאי דאף בחומר עשה הוא ג"כ מצד עשה דלמען ינוח ושם איירי דלא הקדישו עדיין עד דמייתי להו לעזרה ועדיין חל על הבעלים ג"כ מצוה דשביתת בהמתן ושפיר קבעי' אם מותר כלא"י או מטעם שכתב רש"י דכלא"י לא שכיחא או מטעם שכ' תוס' שם דשבות דבהמתו קיל משבות דעצמו. לכן ע"כ צ"ל דבמחמר ממש אף דהוי כלא"י מ"מ כיון שמוצא משא עליה י"ל דבזה אסור אף לגבי בהמה הן מטעם מחמר הן מטעם שביתתה בחומר עשה. אבל במה דנוטל כשהי' עומד' דלא עשת' הבהמה שום מלאכה בזה מותר אף לכתחלה וכמבואר גם מדברי תוס' שם דהוי מצי לשנויי כשהיא מהלכת מניחו וכשהיא עומדת נוטלו הימנו דכה"ג שרי ועיין מג"א (סי' רס"ו ס"ק ד' ) דאף לחמר בכה"ג שרי דבטלה צריך לחמר כמ"ש המפרשים שם ועיקר ראיית המג"א דכמו דלא גזרו שבות זה לגבי בהמה כן נמי לא גזרו בכרמלית משא"כ בכלא"י מבואר בגמרא דאסור לכתחלה רק במקום מצוה לא גזרו ועיין תוס' פסחים שם ד"ה תוחב ובמהרש"א שם שכ' להדיא דאף מחמר לא שייך אלא באיסור רה"ר ולא בכרמלית כדמוכח פ' המוצא תפילין עי"ש הרי להדי' דאף לכתחל' מותר לחמר בכרמלית וע"כ דברה"ר כלאחר יד גרע ואסור הן מצד מחמר והן מצד שביתת בהמ' כמו שהוכחתי מדעת רבינו יונה דלא שייך עשה דשבתון רק לגבי אב מלאכה ואיך ס"ד דלא ידח' עשה דפסח ללאו דמחמר כמ"ש לעיל:

וקצת קשה למ"ש בהגהות מרדכי סוף קידושין דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמתו מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר אבל דבר שאין בו מצד איסור מלאכ' אינו מחוייב על בהמתו ואיסור תחומין אפי' למ"ד דאוריית' אין בו סקילה אלא מלקות לבד דלא מנה ליה בכלל מ' מלאכות שהם אבות ולא מוזהר רק מקרא דאל יצא איש ממקומו ולא מוזהר על בהמתו בזה ועי"ש באורך וא"כ ממיל' אף אם תחומין דאוריית' לא קאי ע"ז העש' דשבתון לדעת ר"י וא"כ אמאי אמרינן במתני' הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת ומוקי לה במס' עירובין (דף ק"ג) דאיירי בעובר מדאוריתא דחתיכת יבלתו איירי בכלי והרכיבו דלא כר"נ דאמר חי נושא א"ע הבאתו מחוץ לתחום כר"ע דאמר תחומין דאוריית' ואמאי אין הבאתו מחוץ לתחום דוחה שבת הא מ"ע דפסח יש בו כרת ולמה לא ידח' לל"ת דאל יצא אף דל"ה בעידנא כיון דעשה חמור דוחה לקל ואף די"ל דשאני לאו דשבת דחמור ואין עשה החמור שיש בו כרת דוחה לל"ת של לאוי דשבת הא מבואר מש"ס יבמות שם והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך משמע דחומרא דשבת אף לגבי לאו דנמי הוי כעובד ע"ז כמ"ש רש"י שם מ"מ לענין שלא יהיה נדחה מפני עשה ל"ה פירכא חומרא זו ממילא מהראוי שעשה החמור דקרבן פסח שיש בו כרת ידחה לל"ת דתחומין ואף דל"ה בעידנא ויש לישב [ובפ"מ בפתיחה להלכות שבת כ' להסתפק בזה אם דוקא בדבר שיש סקילה וחיוב חטאת הוא דהוי מומר לכל התורה הא בלאו דמחמר דליכ' כ"א לאו או תחומין י"ב מיל למ"ד דלוקין עליהם אם הוי ג"כ מומר לכה"ת עי"ש וכנראה מש"ס יבמות הנ"ל דקאמר לאוי דשבת דחמורי וברש"י דמחלל שבת כעובד ע"ז ושם קאי על לאו דמחמר ודוחק לומר הואיל דלאוי דשבת שבאבות מלאכות חמירי וכן מוכח מדברי רש"י יבמות (דף מ"ה ע"ב) דכת' הטעם דגר תושב אסור לעשות מלאכ' משום דהוי כעובד ע"ז ומסתמא דאסור לדעת רש"י בכל עניני שבת הן בתחומין הן במחמר וחכם א' מגדולי רבני פולין כתב אלי להוכיח דל"ה ככופר בכה"ת מדברי תוס' יבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה א"ר יוסי שכ' דאיסור שבת קיל לפי שהותר במקדש אבל אי הוי מית' בהבער' הוי חשיב איסור חמור אע"ג דהותר במקדש הרי דלאו דשבת במקום דליכא חיוב מיתה חשיב קל דלא חל קל על חמור ולדעתי ודאי בעצם חומר הלאו דשבת מקרי חמור רק שם כ' תוס' על קושית הר"י דאורליינש דאמאי לא מוקי בהצתת האילת' דעבודה הוא ובעי כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאינה עבודה תמה דתרווייהו לאווי נינהו דלא הוי קל על חמור וע"ז תירץ ר"י דמ"מ איסור שבת קיל לפי שהותר במקדש היינו דחילול זה מה שעושה הזר בהצתת אילת' זה ממש הותר במקדש ע"י כהן א"כ לאו זה דהוצתת הזר קיל טפי לפי שמעשה הזה ממש הותר במקדש וכיון דאין בו מיתה מקרי קל נגד לאו דזרות כיון דחילול זה ממש שעושה בהצתתו מותר במקום זה שעושה אבל עצם חילול שבת אף בלאו י"ל דחמור וחשיב מומר לכה"ת אף בחילול ע"י לאו דמחמר כדמשמע בפשיטות דברי ש"ס ורש"י יבמות הנ"ל ואכ"מ להאריך בזה]:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה