אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני או"ח
סימן א
חיוב הברכה על טלית של צצית אם קודם שמתעטף או בעת שמתעטף.
כתב בתשובת בית יעקב ( סי' ס"ה) דלדעת הר"י בתוספות מסכ' יבמות (דף צ' ע"ב) דלא מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף ומה"ט הא דעקרו חז"ל מסדין הציצית דהוי שב ואל תעשה א"כ אין לברך קודם העיטוף וכ"כ השא"ר (סי' ל"ב) ולענ"ד אף לדעת הר"י מ"מ יש לברך קודם העטוף דהנה השא"ר הקש' שם הא מה שאינו פושט אח"כ הטלית בלא ציצית אף דלא מתחייב בשעת העיטוף מ"מ אח"כ הוי קו"ע הואיל דתחלתו א"א אלא ע"י מעשה ואף תחלת מעשה של התירא גורם לאיסור של אחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים. כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דאף דבשעת כניסה של היתר לא עבידא האיסור דאתי אח"כ אפ"ה חשבינן ליה אח"כ כעושה מעשה מחמת תחלת המעש' של כניסת ההיתר מכ"ש הכא מהראוי שיחשב הא דעומד מלובש בלא ציצית ע"י תחלת המעשה דעיטוף כיון דבשעת העיטוף יודע שבודאי אתי עליו החיוב דמצות ציצית ע"ש ובאמת בתוספות שבועות ( (דף י"ז) כתבו דכה"ג בטומא' הוי אין בו מעשה עי"ש וכן פשיטא ליה לבעל חות יאיר ( סי' צ"ה) ומה"ט תמה שם על התה"ד המובא ברמ"א יו"ד ( סי' שע"ב) שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום שצריך לרוץ מיד אף בלא לבוש שאין מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות ואמאי הא הוי שב ואל תעשה ורמז שם לדברי תוס' יבמות הנ"ל ג"כ. אולם ברמב"ם הל' נזיר (פרק ו') מבואר דהשהיה חשוב כמעשה. ועיין בזה במל"מ הלכות ביאת המקדש. עוד הקשה לדברי הר"י אמאי אמרו בש"ס דכלאים בציצית דהוי בעידנא דמעקר הלאו מקיים העשה הא אדרבא הלאו הוא בשעת העיטוף והמצוה מתקיים רק אח"כ עי"ש:
והנה לכאורה י"ל בקושיא הראשונה בשלמא שם מצטרפין המעשה הראשונה לשהיה דעכשיו כיון דאם היה אז המעזיבה נפרע הי' חייב לכך מה ששהיה עכשיו חייב משא"כ הא דעומד מלובש בלא ציצית בלתי באפשרות לעשות האיסור ע"י מעשה של האיסור ולא נוכל לצרף הלבישה למה ששהיה כיון דמעולם בלתי אפשר שמעשה הלבישה יהי' אסור משא"כ בנזיר מה שהוא שוהה מצרפינן להמעשה דמעיקרא כיון דגם אם הי' אז המעזיבה פתוח היה חייב ועיין ריטב"א מכות דף כ"א) וראיה לזה מהא דמבואר בסנהדרין ( (דף ס"ה) ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה ופרש"י דהכנסת העצם לתוך פיו כיון שאינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעש' שהוא בפיו מדבר העצם מאליו לא חשיב מעשה וחזינן אף דאח"כ עושה קצת מעשה שמדבר ואינו מסלק העצם מתוך פיו מכל מקום כיון שאינו עושה אז מעשה לא הוי כמעשה ולא מצרפינן ההתחלה במה שמכניס העצם לתוך פיו למעשה ומ"ש מהא דפרע אח"כ אחר את המעזיבה אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דהיכא דא"א לחבר יחד ההתחל' עם הסוף אף דהתחלת המעש' גורם להאיסור לא חשיב כמעשה משא"כ בנזיר דאפשר היה לחבר שניהם יחד מצרפינן ההכנסה עם מה ששהיה לבסוף:
אולם בלחם משנה (פ"ו מהלכות ע"ז) הכריח בדברי הרמב"ם דכתב דידעוני במעשה חייב קרבן דס"ל דתרי מיני ידעוני הן. חד בכישוף בלא שימת עצם בפיו וזה אין בו מעשה אבל אם הניח עצם בפיו חייב ולא ס"ל לחלק בין עשה מעשה בשעת האיסור לאם עשה מעשה קודם ועי"ש אולם י"ל שם מתחיל בעבירת הלאו בעת שימ' העצם בפיו כיון דא"א בלא"ה ואפשר דזה גופו חלק מן האיסור שאסר' התורה ואם הניח העצם וסלקו אע"ג דאינו נסקל מ"מ עבר באיסור תורה כמו חצי שיעור דאסור אף במידי דלאו מאכל כמו כן כאן התחל' העבירה הוא לכך כל שעשה מעש' בהתחלה חשיב כיש בו מעש' משא"כ בציצית כיון דעיקר המצוה הוא לאחר שמכוסה בהבגד אף דא"א לבוא לידי חיוב עד שילבוש בגופו הבגד מ"מ אינו חלק מן המצוה והוי שפיר שוא"ת. והש"א כתב הא דסדין בציצית חשוב שוא"ת כיון דאין הלבישה אסורה מצד עצמה רק מחמת חסרון המעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עלי' והביא ראיה מדברי רמב"ם ( הלכות חגיגה) דהבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה עבר על ל"ת דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה הרי דאין המעשה הגורם לחיוב צווי של תורה היא העבירה אלא חסרון הקיום היא העבירה ולא הוי קו"ע רק שוא"ת ועי"ש והבאים אחריו השיגו עליו דהא בשחט הפסח ועוד החמץ קיים לוקה וכן בהקריב קרבן בלא מלח לוקה וכן בשילח עבדו בלא הענקה כתב הרמב"ם ( פ"ג מהלכות עבדים) דאינו לוקה דהוי נל"ע ובאמת אין מכל אלו סתירה דבהלכות עבדים לא כתב דלכך אינו לוקה משום דהוי נל"ע רק כתב סתם דלאו זה הוי נל"ע דנפקא מינ' דחייב עוד בהענק'. וגם בלא דברי הש"א מה מעש' שייך בהענק' ועי"ש במל"מ וגם בהענקה הזהירה התורה על השילוח בלאו דלא תשלחנו ריקם וכן בשוחט הפסח על החמץ הקפידה התורה על המעש' דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי משא"כ בראית פנים ריקם לא כתיב רק ולא יראו פני ריקם ולא הקפידה תורה על המעשה דביאתו לעזרה וכ"כ בציצית אף אם נאמר דהחיוב חל על שעת לבישה וכמו שכתבו להוכיח מדברי רמב"ם (פ"ג מהלכות ציצית) שכתב אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בטל מ"ע עכ"ל אעפ"כ כיון דלא כתוב בתורה שלא ילבוש בגד בלא ציצית רק כשילבש יעשה אין הלביש' חשוב כמעש' ומהקרב' קרבן בלא מלח נמי אין ראי' דשם כיון דלא נעש' ההקרבה כתיקון לאו שם קרבן עליו [ועיין טור ח"מ (סי' של"ח) באם היתה בהמה חסומה מכבר ובא ודש בה דלוקה וכן אם חסמה אחר ובא אחד ודש בה דלוקה דשם כתיב לא תחסום שור בדישו והיינו שלא תהיה חסומה בשעת הדישה כמבואר בב"מ (דף צ') והא דחסמה בקול אי עקימת שפתיו ל"ה מעש' אינו לוקה נימא עכ"פ דהדישה הוי מעשה זה אינו דבקול לאו חסימה היא והתורה גזרה על החסימה שלא יהא בשעת דישה. וע"ש בש"מ דהוה ליה להש"ס למנקט דש בקול בשעת חסימה וי"ל דבזה חייב על החסימה ואכ"מ בזה]:
אך באמת קשה לדמות שיהי' חשוב שוא"ת אם נאמר דהלבישה ג"כ אסור בלא ציצית להך דראית פנים דשם י"ל כיון דגזירת הכתוב דלאוין שיתחייב מלקות בעינן שיהי' דומיא דחסימה כמבואר במסכת מכות בעי שיהי' דומה ממש לחסימה שמעשה שעש' יהי' גוף האיסור אבל לענין שיהיה כח ביד חכמים לעקור המצוה בקו"ע אם המעשה אסור מה"ת יהי' באיזה אופן שיהיה מצד הסברא חשיב קו"ע ומדברי הרז"ה והרשב"א והר"ן פרק ר"א דמילה דסברי אי אישתפך החמין של אחר המילה קודם המילה דאינו רשאי למול אף דמעשה המילה רמיא עליו לעשות ואח"כ יהיה פקו"נ ויהיה נדחה שבת ורשאי להחם, מ"מ אסור לגרום שיבא לידי דחיית שבת בפני פקו"נ ודעת רמב"ן דאין למצוה אלא שעתה ודעתם דאסור והביא הר"ן ראיה מריש ביצה דאם שחט יחפור בדקר ויכסה מ"מ לכתחל' אסור לשחוט ועי"ש וכ"כ הש"ך להלכה ביו"ד (סי' רס"ו) ועיין בש"מ ביצה (דף ח') דכתב דכל שעושה ע"ד שידחה הלאו לבסוף וא"א לו בלא"ה ה"ז כדוחה אותו בתחלה ע"ש ומשמע דזה איסור דאורייתא א"כ ה"נ אם נימא דחיוב ציצית הוא אף בעת שלובש איך יהי' זה שוא"ת כיון שיעבור איסור שלא יקיים העשה דציצית החיוב עליו שלא יעשה מעשה לגרום לבטל עשה והוי כקו"ע. ובאמת גם לדעת התוס' יקשה דכתבו דאח"כ כשמתכסה בא החיוב ולכך הוי שוא"ת הא מ"מ מה"ת אסור ללבוש בגד בלא ציצית כדי שלא יעבור אח"כ על עשה וכיון דאסור מן התורה ללבוש איך עקרו בקו"ע:
לכן יש לומר דבאמת רבנן עקרו בשוא"ת בסדין בציצית היינו שיהיה מותר להשהות הבגד עליו בלא ציצית וממילא כיון שאין עליו חיוב מצוה בשעת לבישה רשאי להשהות עליו אח"כ שזה עיקר האיסור שלא לבטל מ"ע דציצית ועי"ז באמת האיסור חל עליו ג"כ בשעת לבישה שלא לגרום לבטל עשה אבל כיון שעקרו העשה של אח"כ להיות מלובש בו ממילא ליכא שום איסור בשעת לבישה ולפי"ז הא מבואר בתוספות מכות (דף כ"א ע"ב) הא דאפי' לא שהה אלא להפשיט וללבוש חייב ובלא שהה לא מחייב כיון דאין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת ועי"ש. א"כ כמו כן בלובש בגד בלא ציצית אם לובש ופושט אינו חייב בציצית דאשר תכסה בה כתיב כשאתה מכוסה בו רק אימתי חל החיוב עליו כשאינו פושטו ופחו' מכדי שיעור פשיט' ליכ' איסור בקו"ע אף אם נצרף מעש' הלביש' כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה מ"מ גם שם חייב רק אם שוהה שם אח"כ כדי שיעור וא"כ בציצית ג"כ התירו חז"ל בשוא"ת שלא יתחיל לפשוט ובפחות מכדי שיעור פשיטה אינו מתחיל החיוב וכיון דזה מותר ממילא אינו צריך לפשוט מעליו מעולם דתמיד הוי עד"ז שב וא"ת דמיד כשלובש רשאי להשהות עליו פחות מכדי שיעור פשיטה דזה הוי שוא"ת וא"כ לא נצטרף זה לשיעור פשיטה וכן לעולם ולפ"ז מובן דברי תוס' יבמות שם דהקשו ע"ז הרי מדמברכין להתעטף משמע דחייב מיד וכו' ובה"ג הביא נמי ראיה מדמברכין להתעטף דציצית חובת גברא כו' ואין בזה שייכות לדבריהם הקודמין ולהנ"ל יש לומר דבלא הוכחת הבה"ג נוכל לומר דלכך מברכין להתעטף דהיינו דהחיוב שיהיו הציצית ג"כ עליו בשעת העיטוף דזה נמי חשוב למצוה כיון דבלא ציצית אף שלא צותה התור' רק אשר תכס' בה אחר שתהי' מכוסה בה חל החיוב מ"מ אם אין בהבגד ציצית אסור להלביש א"ע בהבג' בלי ציצית כיון דיגרו' איסור בטול עש' לכך כתבו התו' כמו שבה"ג הביא ראיה מזה דציצית חובת גברא אף דיש לומר דלכך מברכין להתעטף להראות דעכ"פ חיוב רמיא ממיל' עליו שהציצית יהיו עליו קודם העיטוף רק שהי' קשה לו הלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית דמשמע דעיקר המצוה היא ע"ז דוקא שיהיו הציצית בבגד של ד' כנפות כן נמי קשה על דעת הר"י דמלשון הברכה משמע דעיקר מ"ע היא על שעת לבישה אך מ"מ דעת הר"י דאף דעיקר המצוה היא אחר הלבישה מ"מ כיון דאח"כ יהי' חל עליו החיוב ממילא אסור ג"כ ללבוש שלא יגרום לעבור העשה ולפ"ז אין ראיה מרמב"ם הלכות ציצית הנ"ל שחולק על הר"י דבאמת עיקר העשה וקיום המצוה הוא כשמלובש בהבגד רק ממיל' החיוב עליו להטיל ציצית קודם שמכס' בה כדי שלא יגרום אח"כ לבטל העש' ולפ"ז י"ל אף לדעת הר"י שפיר יכול לברך קודם העיטוף אף דלא מקיים העש' עד אחר שמלובש בהבג' מ"מ כיון שאסור לו ללבוש בלא ציצית שלא יגרום אח"כ ביטול עשה ממילא גם מה שהציצית בהבגד בשעת העיטוף הוא חלק מן המצוה:
ומה שהקשה הש"א על הר"י דאיך נדחה הל"ת דכלאים הא לאו הוא בעידנא ועמימ"ש בט"א ריש חגיגה ומ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני יו"ט ונלע"ד דכיון דכלאים לא אסרה תורה רק בלבישה והיינו ההנאת לבישה וכמ"ש הרשב"א מס' יבמות ואסרה התורה ללבוש בגד של כלאים שיהי' מלובש בו אבל הלביש' לבד לא נאסר רק שיהי' מלובש וא"כ כיון שמיד שהוא מלובש חייב בציצית שפיר הוי בעידנ' כיון דעיק' האיסור כשמלובש ויהי' מלובש הוא ובמה שהוא מלובש מקיים על ידי הכלאים מצות ציצית שפיר הוי בעידנא ואף דאם לובש בגד של כלאים ופושט מיד ודאי דחייב מ"מ עיקר האיסור הוא הנאת הלבישה ועל זה הקפידה התורה וכשהוא מלובש מיד באותה רגע חייב בציצית:
ולמ"ש דהלבישה בלא ציצית הוי איסור אבל לא מצרפינן מעש' של היתר להשוא"ת של אח"כ למיחשב קו"ע א"ש דברי המג"א שכתב (סי' י"ג ס"ק ח') דאם נפסק לו בט"ק כשהוא בשוק דהוי גנאי גדול לפושטו א"צ לפושטו אף בחול דגדול כבוד הבריות והיינו דהוי שוא"ת ולכאורה הא הוי קו"ע ע"י הלבישה דמקודם אלא ודאי דלא מצרפינן אולם אם נודע לו אח"כ שמתחלה בשעת לבישה הי' נפסק בזה למ"ש דאף הלבישה לבד אסור י"ל דלא ידחה כה"ב דהוי בקו"ע. ויש בזה לישב דברי הר"ש מדרוויש המובא במרדכי הלכו' ציצית דאוסר ללבוש בשבת בגד בלא ציצית והקשה המרדכי מהא דסוף פרק הקומץ בהא דמר ב"א דאיפסק ליה קרנא דחוטי' בשבת ולא הסיר ממנו דהוי בכרמלית דרבנן וגדול כבוד הבריות הא עובר על דאורייתא עכ"פ במה דלובש בד' כנפות בלא ציצית א"ו דבשבת הואיל דא"א להטיל בו ציצית ליכא איסור ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דשם איפסק לו אח"כ לא מצרפינן המעשה דמעיקרא להשתא והוי שוא"ת משא"כ להתלבש בו לכתחלה בלא ציצית אסור דהוי קו"ע עכ"פ במה שעושה מעשה לגרום שידחה מצות עשה בשב ואל תעשה:
ויש שכתבו דלשיטת תוס' ברכות (דף כ"א) דבעשה שאינו שוה בכל או מה דישנו בשאלה נדחה מפני כה"ב אף בקו"ע כמו נזיר שמטמא למ"מ וכן כהן אם כן ציצית נמי דהוי מצוה שאינו שוה בכל דנשים פטורין מהראוי שיהי' נדחה מפני כה"ב ועיין או"ת (סימן כ"ח ס"ק י"ב). ולי נראה דכונת התוס' למ"ש הרשב"א שם דמ"מ הוי מצות עשה לטפל בו והיינו דכיון שיש מ"ע דוחה לל"ת רק דהי' קשה הא כהן ונזיר הוי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה לכך כתבו התוס' כיון דאינו שוה בכל או דישנו בשאל' נדח' מפני העש' החמור אף עש' ול"ת כמבואר יבמות (דף ה') להדיא אבל היכא דליכא עשה לא מצינו שיהי' נדחה מפני כה"ב עשה בקו"ע אף היכא דאינו שוה בכל ובס' ח"מ כתב דדוקא היכא דלא יעבור רק פ"א באיסור שוא"ת כמו נזיר לטמא את עצמו מותר מפני כה"ב אבל בהולך בלא ציצית דכל שעה ושעה עוש' איסור אינו מותר בחול מפני כה"ב ולא נהירא דהא בגמ' הקשה על ר"י דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאמאי לא אמרינן גדול כה"ב ומה קושיא הא בכלאים עושה איסור ג"כ בכל רגע וחייב כמה מלקות בהרב' התראות משא"כ במ"מ. א"ו דאין סבר' לחלק אם לא מטעם דהוי קו"ע הי' נדח' אף דעושה כמ"פ האיסור מ"מ כיון דתמיד שייך כה"ב נדחה ועיין רש"י ברכות שם שוא"ת שאני כמו שהיה כח ביד חכמים לעקור סדין בציצית כיון דהוי שוא"ת הרי אף דבסדין בלא ציצית עובר כמה פעמים מ"מ כיון דהוי שוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור כמו כן מפני כה"ב נדחה וכן מבואר מדברי תוס' מס' שבועות ( דף ל' ) שכתבו דכשעושים איסור ע"י לא מקרי שוא"ת כגון שבאתה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ועי"ש הרי דדוקא מה שעושים ע"י ועוברים בקו"ע חשיב לקו"ע אבל אם האיסור הוא שב ואל תעשה אף לזמן מרובה וכמה פעמים ג"כ נדח' מפני כה"ב כיון דבכל פעם ופעם הוי כה"ב ותימ' על הנו"ב מהד"ק חלק או"ח (סי' ל"ה) שהעל' ג"כ דהנדח' מפני כה"ב אינו נדח' אלא לשעה אבל לא לכל הימים ולא לזמן מרובה ועי"ש ומדברי התוס' מבואר דאף לז"מ אם לא דחשיב קו"ע ומה"ת נעשה מחלוקת בזה בין הרא"ש ותוס' ובלאו הכי יש לדון דמצות עשה שהז"ג דלא נתחייבו נשים לא חשיב עש' שאינו שוה בכל כיון דמצד עיקר העש' הית' נוהג' בכל רק שהזמן גרמ' לפטור נשים ול"ח קל במה דאינו שוה בכל רק מה דאין כל אנשים מחויבים כמו כהן ונזיר דכיון דבכל מ"ע אנשים חייבים ובזה אינם חייבים הוי קל אבל במה דנשים פטורין מכל מ"ע שהז"ג אין העשה קל עי"ז שיהי' נדחה מפני כה"ב ועיין ט"א מס' ר"ה (דף כ"ח) שכת' לתרץ קושית התוס' בהא דנתערב מתן א' במתן ד' דידחה העשה לל"ת וכ' כמו דמצינו דעשה דוחה לל"ת ועשה שישנם בשאלה כמו כן אמרינן להיפך דעשה שישנה בשאלה אינה יכולה לדחות לל"ת שאינה בשאלה עי"ש ולכאור' לדבריו נימא נמי כמו דעשה דוחה לל"ת ועשה שאינם שוים בכל כ"כ עשה שאינ' שוה בכל לא תדח' לל"ת השוה בכל וא"כ איך נדחה כלאים בציצית הא הל"ת דכלאים שוה בכל דגם נשים חייבים והעשה דציצית נשים פטורין א"ו דמה דנשים פטורין לא חשיב קל כיון דבכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ועיין תוס' יבמות (דף ד') ד"ה דכתיב ובמהרש"א שם בתירוץ השני שכתב דלכך אינו מוכח דנשים חייבות בכלאים דאל"כ הו"ל לאו דכלאים אינו שו' בכל וכ' דגם העשה דציצית אינו שוה בכל דנשים פטורות מציצית עי"ש ויקש' לפי האמת דנשים חייבות בכלאים ואעפ"כ ילפינן דעשה דוחה לל"ת אף דהעשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל וק"ק על המהרש"א הא מ"מ מוכיח דנשים חייבות בכלאים דאל"כ מנ"ל לענין יבום דעשה דוחה לל"ת למ"ש הכפ"ת מסכת יומא דעיקר מצות יבום רק על אחי המת והיבמה אינה מצווה רק אגודה ביה א"כ העשה אינה שוה בכל והל"ת שוה בכל ומנ"ל דל"ת השוה בכל נדחה מפני עשה א"ו דנשים מצוות על כלאי' א"כ חזינן דעש' דציצית אף דאינו שו' בכל דוחה ללאו דכלאים השוה בכל ואכ"מ להאריך בזה:
והתומים (סי' כ"ח) כתב למ"ש הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רס"ג) בזקן ואינו לפי כבודו דאינו חייב להשיבו אבל מ"מ יות' טוב שימחול על כבודו לכן דוקא הנוגע לממון חבירו רק יותר טוב אבל הנוגע לכבוד שמים חייב לבטל כבודו ואף אם הוא בזיון גדול בפושטו חייב להסירו אולם דעת המג"א כדעת הראשונים דלהדיא מבואר בריטב"א שבועות שם מדקאמ' לא ליזיל משמ' שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכ' פסיד' דהא באבידה איכא נמי פסידא ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכא כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני ב"ד דזוטר מניה לא עכ"ד א"כ אף דשם נוגע ג"כ לכבוד שמים להציל עשוק מעושקו וגם להסיר הגזיל' של החייב ע"י עדותו מ"מ אינו רשאי למיזל ואף דהוי רק בזיון קטן כמ"ש התוס' וכמו כן בבזיון גדול לפשוט בשוק דג"כ אינו רשאי לבזות א"ע כיון דמותר מצד הדין וכן משמע קצת מסוף פרק הקומץ לאיכא דאמרי דהו' בכרמלית ומהתם אמר לי' וא"ל מה דעתיך למשדיה והאמר מר גדול כבוד הבריות וכו' ואם היה רשאי להחמיר ע"ע בודאי אף דבאמת לא הו"ל לרבינא להודיע מ"מ כיון שכבר הודיעו ודאי היה מר בר רב אשי מחמיר ע"ע לחלוק כבוד לשמים א"ו דאינו רשאי כמ"ש הריטב"א בבזיון קטן לגבי ממון כן בזיון גדול לפשוט בשוק אך מ"מ י"ל דרק בדרבנן דאיסור לבישה בלא ציצית ליכא שם דהי' בשבת אבל בחול אינו ראיה לגבי איסור דאוריית' דלא יהיה רשאי להחמיר ע"ע ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני אבידה (סי' ט'):
והנה דעת הט"ז דבשבת אף בדליכא כה"ב מ"מ כיון שאינו יכול לעשות ציצית ליכא שום איסור בהלבשה ודעת מג"א דעכ"פ מדרבנן אסור ולכאורה לדעת הטו"ז א"כ איך מברכין ברכת להתעטף בשבת כיון דאינו עושה שום מצוה דאף אם לא הי' בו ציצית הי' רשאי ללבשו וצריך לומר דמ"מ מוד' הט"ז לדעת מג"א דחל עליו חיוב קוד' שבת להטיל בו ציצית כדי שלא ילך בשבת בבגד בלא ציצית ואף דהמ"א עיקר ראיתו דאם ידע מאתמול שהוא פסול דאסור ללבשו בשבת דהו"ל לתקנו מאתמול הוא משבת (דף פ"ב) ושם הוא רק מה דמותר מטעם כה"ב תליא באם ידע מאתמול אבל לדעת הט"ז דלא צריכינן לבוא לטעם דכה"ב רק דליכא איסור כלל וכן הוא דעת הע"ת המובא במג"א א"כ על מה מברך בשבת ואולי דומה להא דמבואר (סי' י"ד) בטלית שאולה כשהיא מצוייצת דמברך מיד ואם אינ' מצוייצת פטור מלהטיל כל ל' יום ואם הטיל בה ציצית כתב המג"א בשם תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים דמברכות על מ"ע שהז"ג ובראש חולין כתב דל"ד לנשים דטלית זה שאינו שלו כל אדם פטור בו וכתב מ"מ המברך לא הפסיד כן נמי בזה אך מ"מ יש לחלק דשם עכ"פ הואיל דהטלית הזה בעליו חייבים בו וכ"כ בהגהות הגר"ע ז"ל טעם זה. [ומה"ט יש לומר אם שאל טלית שאינ' מצוייצת מאש' או מאינו בן חיוב אף בהטיל בו ציצית לא יברך וצ"ע] משא"כ בשבת דלדעת הט"ז והע"ת ליכא שום מצוה אם אין בו ציצית וכיצד יברך וע"כ נראה דהם ג"כ מודים דאם פשע ולא עשה בהטלית ציצית קודם שבת דאסור להביא א"ע לידי זה שילך בטלית בל"צ רק בנפסק בשבת בזה סברו דמותר אף בלא כה"ב. ובימי ילדותי היתי סובר להביא ראיה לדעת המג"א ממתני' דריש ביצ' דלא ישחו' אא"כ יש לו עפר מוכן ואם שחט אם יש לו דקר נעוץ מבע"י מכסה ואם אין לו דקר נעוץ מבע"י לא יכסה ואסור לו לשחוט ואמאי לא נימא דישחוט לכתחלה ואח"כ אנוס בתקנתא דרבנן. הרי דאסור להביא א"ע לידי זה כן נמי ללבוש בלא ציצית אסור וראיתי אח"כ שכך כתב אאזמ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' דברי חיים אולם הדרנא בי דשם גם ביו"ט חל עליו מצות כסוי ואם יש לו עפר חייב לכסות רק אם אין לו אנוס הוא לכך אינו רשאי להביא א"ע לידי זה שידחה מצות כסוי אף דהשחיטה אין כאן איסור מ"מ גורם בזה שידחה מצות כסוי הדם משא"כ ללבוש בגד בלא ציצית בשבת דלא אסרה תורה הלבישה רק מצוה שיהי' בו ציצית ובשבת אין שום אופן לקיים מצוה הזאת אם נפסקו לכך סברו דאף בלא כה"ב רשאי ללבשו והדברים מוכרחים מדעת ריב"א תוס' חולין ( דף קמ"א ) דבשחט ביו"ט ועבר וכסה אינו לוקה דעשה דוחה לל"ת ול"נ רק עשה דיו"ט ואם נאמר דלא חל עליו המצוה ביו"ט אמאי אינו לוקה א"ו דעכ"פ חל עליו המצוה וכמו שכתב אאז"מו ז"ל שם בקונטרס מים חיים (סי' א') ולפ"ז מ"ש המג"א אם אין ציצית בעיר דינו כמו בשבת בזה אף הטו"ז והע"ת מודים דרק משום כה"ב מותר ללבוש ובלא זה עכ"פ אסור כיון שמבטל אח"כ מ"ע שחל עליו החיוב באם יזדמן ודומה להא דכסוי הדם:
ועוד י"ל ולחלק דדוקא בכסוי דם דהוא מ"ע על כל ישראל דכל הרואה דם שחיטת עוף והשוחט לא כסה הדם החיוב על כל אחד מישראל לקיים המצוה בזה אינו רשאי לשחוט אם אין לו עפר מוכן כיון דהמצוה תהיה מוטלת אח"כ על כל אדם מישראל לכסות ואף דאח"כ יהיו אנוסים במה שאין עפר מוכן מ"מ לאו כל כמינה לשחוט ולהטיל חיוב מצוה על כל אדם מישראל שלא יהי' בידם לקיימה משא"כ לענין ציצית שאין המצוה מוטלת רק עליו לבד כשלובש הטלית ואם אין בידו להטיל ציצית בשבת או שאין לו ציצית לא אסרו עליו חז"ל הלבישה כיון דאנוס הוא ואין החיוב רק עליו לבד ולא אסר' התור' ללבוש רק הטיל' עליו החיוב לעשות ציצית וכיון דאנוס הוא לא אסרו חז"ל הלבישה ואין לדמות גזירות חז"ל זה לזה ועיין פ"ח יו"ד (סי' כ"ח ס"ק ט') דעיקר מה שחששו חז"ל שלא ישחטו דכיון דאינו יכול לכסות מיד יש לחוש דילמא אישתלי ולא יכסנו בלילה ויבטל מ"ע עי"ש א"כ ודאי אינו דומה לציצית דשם יש לחוש שתתבטל מ"ע אף בעת שחייב לקיימה דישכח אחר כך מלקיימה משא"כ בציצית כשיעבור שבת יראה וידע שלא יש ציצית בהטלית ואסור ללבשו ומ"מ יש לומר דמודים דאם פשע ולא הטיל קודם שבת דאסור ללבשו רק היכ' דאיכ' כה"ב ובזה היכא דהי' אפשר מקודם לא התירו מפני כה"ב וכמ"ש הט"ז ועוד מצינו בריטב"א חולין (דף קל"ו) טלית שאול' כל ל' יום פטור וז"ל ודעת ר"ש ז"ל דהה"ד כשהיא מצוייצת כל ל' יום אין מברכין עליה ולי נראה דלא פטר הכתוב מטעם כסותך אלא בשאינה מצוייצת דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וכן עמא דבר וצ"ע עכ"ל מבואר דסובר דלא ממעטינן דטלית שאולה פטור רק דלא נתחייב להטיל בו ציצית אבל כשיש בו ציצית חייב לברך וע"כ דסובר אף דפטור להטיל בו ציצית אעפ"כ מקיים מצוה אם יש בו ציצית מכ"ש בטלית שלו שיש בו ציצית בשבת דמקיים המצוה ושפיר יכול לברך ואם נאמר דליכא שום מצו' מדאוריית' בשבת הואיל ואי אפשר להטיל בו ציצית היה מיושב מה שהקשה חכם אחד לרבינו הגדול מר"ן עק"א ז"ל דהש"ס הוכיח דקשר עליון דאוריית' מדאצטריך למשרי כלאי' בציצית ודילמא לעולם לאו דאורייתא רק דאם נזדמן שנעשה מאליו הקשירה בציצית בשבת דאינו יכול להתיר הי' צריך לפשוט הטלית קמ"ל דעשה דוח' לל"ת ואם נאמר דבשבת הואיל דאינו רשאי להטיל בו ציצית ליכא חיוב ל"ש ביה עשה דוחה לל"ת כיון דליכא עשה כלל בשבת. ואף דאם נאמר קשר עליון לאו דאורייתא ליכא עשיית מלאכה בהטלת ציצית מ"מ שייך בו מלאכ' דאורייתא שיתחייב משום מכה בפטיש כמו בהדס שענביו מרובין מעליו דאין ממעטין ביו"ט משום תיקון מנא ולדעת המרדכי הוא חייב משום מכ' בפטיש ועי' כפות תמרים סוכ' (דף ל"ג) וא"כ אף אם היו חסרים הציצית היה רשאי לילך בהבגד בשבת ולהטיל א"א דמתקן לחול וממילא אנוס הוא ושוב ל"ש בכה"ג עשה דוחה לל"ת ואף לדעת הריטב"א הנ"ל דיש קיום מצו' אם ישנם על הבגד מ"מ ל"ש בזה עשה דוחה לל"ת כמובן ובפרט אם נעש' ע"י פשיע' דנקשר מאליו:
וראיתי בפ"מ או"ח (סי' י"ג) שכת' שמסופק אם היוצא בטלית של כלאים בשב' אם חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש דאסור הוא ומ"ש רש"י בשבת (דף קל"ט) דאינה מצוייצת כלל לבישה היא והוכרח לזה דאל"כ דילמא חייב משום הטלית אלא מדאמר ר"ה שאינה מצוייצת כהלכתה הא שאינה מצוייצת כלל פטור והתם הטעם דבשבת הותר עכ"פ מה"ת משא"כ בכלאים ולכאור' כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לילך בטלית בלתי מצוייצת אינו ראוי ללבשו ויתחייב מדאורייתא וכה"ג מצינו כמה פעמים דמה שאינו ראוי אף מדרבנן מקרי אינו ראוי אף מדאורייתא ואם נאמר דמה שאינו ראוי ללבשו מטעם איסור כלאים אינו דרך מלבוש ואיסורא משוי ליה להוציא מדרך מלבוש נאמר דאף אם אין בו רק כלאים מדרבנן גם כן עכ"פ אינו דרך מלבוש ויתחייב מדאורייתא וממילא אם אסור ללבשו בלא ציצית ג"כ אינו דרך מלבוש ויתחייב אף מדאורייתא על איסור הוצאה אולם זה אינו דהא מצינו דהדברים שאסרו חז"ל לצאת בהם בשבת ואסרו גם בביתו דילמא יצא בהם לחוץ ובכ"ז אם יצא אינו חייב חטאת הואיל והוי דרך מלבוש בחול ועיין רש"י מס' סנהדרין (דף ס"ח) בהא דאמר ר"א לבנו האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דלהניח תפילין בשבת אינו איסו' מלאכה ואפי' יצא בהם לרה"ר. דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול הרי אף מה דאסור ללבוש בשבת מ"מ אין דרך הוצאה בזה הואיל דהוי דרך מלבוש ודוחק לחלק כיון דעכ"פ בחול מותר ללבוש הוי דרך מלבוש אף בשבת משא"כ כלאים דאסור אף בחול ל"ה דרך מלבוש דזה אינו דהא סכ"ס בשבת אסור ללבוש מ"מ ומה מועיל מה דבחול הוא דרך מלבוש הא מ"מ היום אסור הוא ובכ"ז פטור בשבת אף דגם בחול אינו דרך מלבוש רק תכשיטין הן לו ובשביל זה אמרינן דכל לבישת תפילין הן תכשיטין אף בזמן האסור לו וע"כ הוי הטעם כיון דהוי דרך מלבוש אין דרך הוצאה בכך וא"כ אף בהאסור גם בחול ללבוש ג"כ אין דרך הוצאה בכך וקצת משמע מדברי רש"י ז"ל מדכתב תכשיטין הן לו בחול דאם הניח' שלא במקום תפילין דאינו דרך מלבו' כה"ג בחול חייב דהוי דרך הוצאה אולם מדברי רש"י עירובין ) דף צ"ה) ד"ה במקום תפילין דכ' ובשבת נמי באתרא דלא חזי ליה לאו תכשיט הוא שבולטין יותר מדאי והוי כמשאוי ובתוספו' שם כתבו משם רש"י ונראה משאוי ולכך אסור ואין זה סברא אלא הטעם משום דלא מקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול ודברי רש"י בסנהדרין נראה כמו שכתבו התוס' דבמקום דאינו רגיל להניחו בחול הוי משאוי ממש וחייב חטאת היוצא בהן בשבת ורק מה דתכשיט הוא לו בחול פטור אף בשבת אולם זה דוקא תפילין במקום דאינו רגיל להניחם דל"ה תכשיט ואין זה דרך לבישה אבל בבג' דהוי דרך לביש' רק דאיסור כלאי' גרם לו הוי תכשיט ואין דרך הוצאה בכך ועיין תוס' שבת (דף ס"ב) ד"ה כל דהקשו אף באשה דפטורה מתפילין והוי משאוי מ"מ הוי הוצאה כלאחר יד וכתבו כיון דמשאוי הוא ויכול לבוא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלי שום שנוי משום בזיון לא שרינן ליה ועי"ש ברשב"א. עכ"פ מבואר דדרך מלבוש לאו דרך הוצא' בכך ועיין מג"א (סי' ש"א ס"ק נ"ד) דכ' דנשי' שהם עם בפ"ע אם יצא' בטלית המצוייצ' חייבת חטאת והדברים תמוהין הא אף מה דאסור לאש' להכניס תפילין כיון דאינן רגילין להכניס בחול וכמו שכ' המג"א שם מבואר בתוס' דבמקום הנחת תפילין הוי כלאחר יד א"כ בטלית נמי הוי הוצאה כלאחר יד ולמה כתב חייבת חטאת וראיתי בתוס"י שבת שם דתמה על המג"א דהא בטבעת חייבת משום דלפעמים דרך הליכת' מניחתה באצבעה והוי דרך הוצאה הא לאו הכי מקרי הוצאה כלאח' יד ה"ה בטלית נמי הוי הוצא' כלא"י דדרך מלבוש הוא שוב ראיתי בפ"מ שם שכ' דהוי דרך הוצאה בכך להוציא משאוי על כתפו או דרך לבוש בו משא"כ טבעת עי"ש וזה דוחק גדול דנאמר תפילין לאשה הוי כלאחר יד דאין דרך הוצאה בכך ומלבוש גמור יהיה דרך הוצאה ובודאי כנראה דרך מלבוש אינו דרך הוצאה ועיין במ"ז שם (ס"ק כ"ו) שכתב דאף בכלאים דרבנן יש לומר דחייב ובטלית שאינה מצוייצת כלל שרי מה"ת לילך בלא ציצית ובכ"ז י"ל דמותר לרה"ר מפני כה"ב וזה ודאי אינו נראה דמי הותר לו להלביש א"ע בו ולילך לרה"ר דזה ודאי אסור מדרבנן עכ"פ לדעת המ"א א"ו אף דהאיסור הוא מצד הבגד מ"מ כל שהוא דרך מלבוש אין דרך הוצאה בכך משא"כ הציצית אם אינם כשרים ואינם נוי הבגד הוי דרך הוצא' בכך וממילא נמי בגד כלאי' דרך מלבוש אינו דרך הוצא' ובשבת (דף קמ"ב) בבריית' המוצי' כלים מקופלים ומונחים על כתיפו וכו' וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהן פטור ומדקתני פטור משמ' אבל אסור כאשר הוכיח הרמב"ן בחידושיו שם (דף ס"ב) מדלא קתני מותר ובאיש ש"מ אפי' איש אסור עי"ש ולשאר פוסקים דבאיש לא גזרו י"ל הא דלא קתני מותר דקתני מלובש בהן פטור כל שהוא דרך מלבוש אף אם הוא לבוש האסור לו מ"מ לאו דרך הוצאה בכך ופטור מצד איסור הוצאה דשבת אולם למה שכ' הרשב"א ריש שבת דלאו בכ"מ פטורי דשבת פטור אבל אסור רק בפטור דתנן במתני' בלבד א"ש בלא"ה:
ומ"מ היכא דנפסק בשבת בביתו קודם שהלך לבה"כ יש לומר דרשאי לילך לבה"כ כדי להתפלל עם הצבור דהליכה ליכא שום איסור ואח"כ שמתבייש לישב בלא טלית רשאי ללבשו מטעם כה"ב אף לדעת מג"א דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ולא מבעי להסוברים באשתפך חמימי דלאחר המילה דרשאי למול ה"נ דכוותה כיון דמוטל עליו להתפלל עם הצבור חייב לליך אף דאח"כ ידח' איסו' דרבנן שילבש בשבת טלית בלא ציצית אלא אף להסוברים דאסור למול היינו דשם יהי' נדח' אח"כ שבת מפני פקו"נ ויעשה חילול שבת דאורייתא משא"כ כאן אף דנאמר דאסרו בשבת ללבוש טלית בד' כנפות בלא ציצית מ"מ במקום ביטול תפלה בצבור לא העמידו דבריהם ורשאי ללכת ואח"כ מותר לו ללבוש בלא ציצית מפני כה"ב שוב ראיתי שהגר"ע ז"ל בגליון או"ח נסתפק בזה ולא אדע למה לא נסמוך בזה על הט"ז והע"ת דעכ"פ כיון דיש כה"ב למה יבטל תפלה בצבור ולקדש ברבים לקיים מ"ע בשביל שלא ידחה אח"כ איסור דרבנן מפני כה"ב וצ"ע:
סימן ב
יש לחקור במי שאוסר על עצמו בקונם בגד של ארבע כנפות ועשה בו ציצית ואח"כ נשאל על נדרו אם יוצא בציצית שהטיל בו קודם לכך:
לכאורה י"ל אף דאסור ללבוש הבגד מ"מ מצד הבגד חייב בציצי' א"כ נעשו בהכשר או דילמא כיון דבעת עשיית הציצית אסור ללבשו לא קרינן ביה אשר תכסה בה והוי אח"כ מן העשוי וקרינן ביה תעשה ולא מן העשוי דהא מבואר (סי' י"ט) בעשה טלית לצורך תכריכין אע"פ שלובשו לפעמים בחייו פטור מן הציצית ועי"ש במג"א משם הנ"י דכיון דאין עיקר עשייתה לאכסויי בחייו הו"ל כסות לילה שפטורה מן הציצית אפי' ביום והמג"א שם חולק דרק לשמואל דחובת טלית הוא בזה קאמר הש"ס דמודה דאם עשויה לתכריכין ואינו לובש' בחייו פטור אבל למ"ד חובת גברא כשלובשה אם לובשה בחייו חייב אולם באמת דעת הטור וש"ע מדקאמר ומודה שמואל היינו לא מבעיא להסובר דחובת גברא כשלובשה ודאי פטור באם אינה עשויה ללבישה אלא אף לשמוא' הי' ס"ד כיון דחובת טלי' הוא אף דאין עשויה ללביש' דיחייב קמ"ל דמ"מ נמי מודה דבעינן אשר תכסה בה שתהי' עשויה ללבישה וא"כ אם אסור ללבישה י"ל ג"כ דלא קרינן ביה אשר תכסה בה אך י"ל מ"מ כיון דהבגד בעצם ראוי לכסות בו ועומד לכסות יום רק הוא אסור עליו בלבישה ומ"מ אחרים רשאים לכסות בו קרינן ביה אשר תכסה אולם אם הבגד עשויה באיסור לכל העולם כגון שמעורב בו בבגד צמר ופשתן ואסור ללובשה משום כלאים בזה הבגד לא מקרי בת חיוב ואם הטיל בה הציצית ואח"כ סלק הפשתן מן הבגד הוי הציצי' מן העשוי כיון דאז ל"ה הבגד ב"ח:
וראיתי בגליון המג"א מרבינו הגדול מר"ן עקיב' אייגר ז"ל (סי' י) שהביא בשם הגו"ר שחקר בזה והוא כתב דלא הוי בזה מן העשוי בפסול כיון שגוף הציצית נעשו בהכשר ואם לובשו אף דעובר על איסור כלאים מ"מ קיים מצות ציצית וכשנסתלק האיסור כלאים א"צ להתירם עי"ש ומלבד דיש להעיר בדבריו דודאי אם לובשה לא קיים המצו' דהא הוי מהב"ע ואף דגוף קיום המצו' הציצית אינ' בעביר' כיון דהבג' כבר מעור' בצמר ופשתן מ"מ כיון דהבגד אסור ללבשו משום כלאי' וכשאינו לובשו ליכא מצו' בזה היכא דהעביר' מסבב לו חיוב מצו' בודאי לא קיים מצוה וכאן אם אינו עושה העביר' דהיינו הלביש' ליכא שום חיוב מצוה רק אם עוש' עביר' ומלביש א"ע בבגד זה יחול חיוב זה י"ל לכ"ע חשבינן למהב"ע דלא קיים שום מצוה והארכתי בסברא זו במ"א לגבי חיוב חלה בהא דהרי שגזל סאה חיטים כו' אין זה מברך אלא מנאץ דאף דכבר קנאו בשינוי ולדעת ר"ת לא שייך בזה מהב"ע ונדחקו התוס' בסוכה (דף ל') דמ"מ אינו רשאי לברך ולהסברא הנ"ל היכא דהמצוה אינה חובת הגוף ואם אינו עושה העביר' אין עליו חיוב המצוה בכל גוני הוי מהב"ע א"ש בפשיטות דחיוב הפרשת חלה הוא רק כשיש לו עיסה וכן ראיתי סברא הזאת בחיבור א' וה"נ דכותה אם אין לובש הבגד אינו חייב בציצית והלבישה בעביר' מסבב המצוה הוי מצוה הב"ע ואולי כונת הגאון ז"ל בנדון דהגו"ר דלא נודע לו מקודם שיש בו איסור כלאים ומהב"ע לא הוי היכא דשגג וכתבתי בפרט זה במ"א דאין ללמוד מקושית תוס' סוכה שם במצה של טבל דלמה לי קרא תפ"ל משום מהב"ע ומאי קשיא להו דילמ' צריך קרא להיכא דאכל בשוגג וכן הוכיח מזה בס' חמדת שלמה דגם בעביר' בשוגג לא הוי מצוה מטעם מהב"ע אולם אינו ראי' דשאני אכילת איסור דאף מתעסק חייב שכן נהנה בזה אלם העבירה בשוגג משא"כ בשאר עבירות אף דכלאים הוי גם כן הנאת הגוף מ"מ במתעסק פטור ואינו בכלל מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה דדוקא באכילה וביאת איסור קאי כמ"ש בזה לקמן דיני שבת ואם כן יש לומר דבאמת קיים מצו' ציצית כיון דהי' שוגג לא אמרינן בזה מהב"ע אולם למ"ש דהיכא דגוף הבגד אסור בלבישה ליכא שום חיוב מצות ציצית דאשר תכסה בה כתיב ומה לי אם אינו עשוי לכסוי בעצם או מטע' איסו' דארי' רביע עלי' מ"מ אינו ראוי ללביש' ואף דלא ידע מ"מ כלפי שמיא גליא דאינו בכסוי בבגד זה ואינו חייב בציצית ועשוי בפטור וקרינן בי' תעשה ולא מן העשוי.
שוב ראיתי בפ"מ במ"ז (סי' ח"י) שכ' אם הי' בכסות בת ד' כנפות שהי' כלאי' בשפ' שלו ועש' ציצית ואח"כ חתך הכלאים ממנו י"ל הוי תולמ"ה כיון דבשעת עשייתן ל"ק ביה אשר תכסה בה עתה שאין לנו כלאים ואפי' נאמר מה"ת מות' כלאי' מ"מ מדרבנן הוי תולמ"ה הרי כמ"ש אולם לא אבין מ"ש דהוי רק מדרבנן תול"מה הא אף דמה"ת מותר כלאים בציצית היינו ע"י ציצית אבל אם בלעדי הציצית יש בגוף הכסו' מעור' כלאי' ודאי אסור ללבשו דהא כתיב אשר תכסה בה בעינן שיהי' ראוי לכסות בו גם בלעדי מצות ציצית אבל אם יש בו כלאים אינו רשאי לכסות בו ואף אם נאמר דכלאים בציצית הותר היינו אם גורמים הציצית שיהיה כלאים אבל לא אם יש בהבגד כלאים בלעדי הציצית בזה לא שמענו שיהי' מותר לא מבעיא עכשיו שאין לנו תכלת ול"ש לקיים בבגד פשתן מצות תכלת וכן בבגד של צמר אסור להטיל בו ציצית של פשתן כיון דאפשר לקיים בשל צמר או פשתן ואף בזמן התכל' דא"א לקיים בפשתן רק תכלת עמרא ואז אף חוטי לבן מותר בפשתן הכל כיון דהציצית גרמו לאיסור כלאים בזה אמרינן דהתירה התורה אבל לא בהיות הכלאים בגוף הבגד זה לכ"ע אסור וחייב משום כלאים וראיתי בפ"מ גם בפתיחה להלכות ציצית ב' ביושב בבה"כנ בחול ומצא כלאים בבגדו אם הוא כלאים מד"ת מבעי לי אם חייב לפשוט כי לפי הנראה מרמב"ם ז"ל כלאים בציצי' האידנ' רק מדרבנן ובכה"ב לא גזרו ולמ"ש באם יש בהבג' כלאי' לא שרי מה"ת לכ"ע גם מה שהוצי' מדברי רמב"ם דאם לובש כלאים בציצית בזמה"ז אינו לוקה כיון דמה"ת מותר ולא מטעם דחייה דפוסק דצמר ופשתים חייבין מה"ת לא שאר בגדים ובלא סמיכות מוכח דמצותו בכך דתכלת עמרא לא מטע' דחיי' ומדכ' הרמב"ם (פ"ג ה"ו) ומהו לעשות כו' בדין שיהיה מותר דכלאים בציצית מותר שהרי אמרה תורה לפשתן עשה תכלת ע"ש ובאמת מתחלה על' ע"ד הכ"מ והב"י לפרש דברי רמב"ם דלא קי"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטר בשל פשתן וגם פשתן בשל צמר אלא כדר"ל דאמ' כ"מ שאת' מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר"ל ואף מדאורייתא קאמר שאע"פ שהותרה כלאים בציצית לא הותר' אלא היכא דאי אפשר בענין אחר דהיינו תכל' בפשתן אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל במינו לא דחי ל"ת דכלאים אע"פ שכבר יש כלאים כל מאי דאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן רק שהכ"מ הוכרח דרמב"ם במטיל לבן לבד מיירי מדכת' מקודם בשאר בגדי' אם רצ' לעשות מצמ' ופשתן עוש' ושם ע"כ איירי בלבן לבד דעם תכלת הוי כלאים ואיך יתירו חכמים כלאים שלא במקום מצוה דשאר מינים אינם חייבין מה"ת לכן כתב להטיל חוטי צמר בבגד פשתן או חוטי פשתן בבגד צמר במקום דליכא תכלת אסור דיכול לקיים שתיהם אבל בגד פשתן שהטיל בה התכלת מותר לעשות לבן כיון דבלא"ה הוא כלאים ע"י תכלת דאי אפשר וסיים דחוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל תכלת כיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני תכל' גם מפני לבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"י דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הו' שתיק מני' ובאמת המעיין ברמב"ם ירא' דקאי בין בזמן תכל' בין בזמה"ז ומשום דר"ל אס' גם חוטי צמר בפשתן דכמו דכתב הכ"מ דחוטי פשתן אסור בשל צמר מדשתיק מניה מזה מוכח ג"כ דאסור לעשות חוטי לבן של צמר בבגד פשתן דמוסיף כלאי' שלא לצורך מדשתיק מניה והדיוק ממה דמקודם בשאר מינים ע"כ מיירי בלבן לבד כן ג"כ סוף דבריו אינו מוכרח דלרמב"ם אין חילוק בין עם תכלת או לבן לבד ורק חוטי תכל' הותר' ולא להוסיף אף חוטי לבן של צמר בפשתים דמוסיף כלאים וזה אסור מה"ת ולא מצינו רק לתירו' אחד לדעת התוס' דהא דר"ל הוא רק מדרבנן אסור בליכא תכל' ועיין רשב"א ריש יבמות בזה וכנראה דעת רוב פוסקים דלכ"ע בליכא תכלת אסור מה"ת כלאים בציצית דאף דהותרה במקום כלאים הוא אם מוכרח בזמן התכלת גם אף אם נאמר כסברת תוס' דהותרה ממש מ"מ י"ל כיון דעכשיו דליכא תכלת ואסור כלאים אף אם נאמר דרק מדרבנן כיון דאפשר לקיים במינו יש לומ' אם הוטל כלאים בציצית כיון דרבנן אמרו דאסור לעשות כן לא נתקיים אף מצו' דאורייתא ועבר על לאו דכלאים כדרך שכתבו תוס' ריש סוכ' בהא דלא קיימת מצות סוכ' מימיך דכיון שגזרו חז"ל אף מדאורייתא לא קיים ע"ש וה"נ דכוות' כיון דאסרו חז"ל מטעם דאפשר לקיים שניהם דלא יטיל כלאים בציצית אם עבר לא קיים המצוה אף מדאורייתא ולוקה על לאו דכלאים ומופסל לעדות וגם הא הוי מצוה הבאה בעבירה דעבר על דברי רבנן ואף אם העבירה רק מדרבנן מכל מקום עבירה יחשב ומופסל המצוה אף מדאורייתא לכמה פוסקים וזה רק לתירוץ אחד בתוספות מנחו' דהא דר"ל הוא מדרבנן ומדברי רמב"ם לא משמע כלל רק כדעת כל הפוסקים דהוא גם מדאורייתא באפשר לקיים שניהם וכמ"ש הרשב"א שם בדעת הרי"ף וממילא אף בכלאים על ידי הציצית עובר על הלאו דכלאים מה"ת ומכ"ש ביש כלאים בגוף הבגד דבזה ליכא שום דיעה שיהיה מותר בו כלאים מה"ת דהא אינו ראוי לכסות בו והלובש אותו בלא ציצית אינו מבטל העשה דציצית כיון דאינו ראוי לכסות בו והציצי' הנעשין בעוד כלאים בו פסולין אף אחר שסילק האיסור כלאים משום תעשה ולא מן העשוי:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בש"ע (סי' ט') בהטיל ציצית על ציצי' אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר את הראשונ' או חותכה וכשרה ואם נתכווין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן ה"ז פסול' שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהיתיר וכו' נמצא הנשאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה והקשו עליו דלשיטתו נשאר קושית התוס' ר"פ התכלת דלמה לא מוקי הש"ס סנהדרין ( (דף פ"ח) גבי זקן ממרא דצריך להיות עיקרו מד"ת ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דמשכחת בציצית בהטיל למוטלת וכתבו תוס' דדילמא לא מיפסלא בכך אע"ג דעובר על בל תוסיף ולדעת הרמב"ם דמפסלא בכך שפיר משכחת עוד הקשה בש"א (סי' ל') מ"ט לדבר דאם נתכוין לבטל את הראשונות נפסלו דכיון שנעשו בהכשר האיך אפשר לבטלן ולפוסלן כיון שאין בהם שום פסול כי מבטלן איהו מאי הוי וכי ס"ת או תו"מ שנכתבו בהכשר כדינם וכי אפשר להוציאם מהכשרן על ידי ביטול שיהיו נפסלין מכאן ולהבא וכתב דרמב"ם לטעמי' דס"ל גבי גט ג"כ אם מבטלו קודם שנתנו ליד האש' אינו מגרש בו לעולם ע"ש ובאמת זה ל"נ דדוק' לגבי גט יכול לבטל הכתיבה מה שנכתב בצוואת הבעל או כמו שכתבו שם המחברים דהוי מפי כתב' דעדי' החתומי' בשליחותו דבעל מה דלא שייך גבי ציצית וגם הא דעת רמב"ם דל"ב בציצית עשייתן לשמה ובודאי ל"ש ענין ביטול ולמ"ש נראה דהא כבר כתב הטו"ז בביאור שיטת הש"ע והרמב"ם דמפרש הסוגי' דמנחות (דף מ"ב) דרבא בא באמת לחלוק על ר' זירא במטיל על מוטלת דכיון דעובר על ב"ת הוי מעשה בזה הוספה בפסול ור"פ אמר דלבטל מכוין ותיכף שהתחיל באחרונים נתכוין לבטל הראשונים והוין כאלו אינם וע"כ כשר באחרוני' אחר שיחתוך הראשוני' ואין כאן מן העשוי בפיסול אלא מעשה הוי להכשיר. ואין זה דומהלהוטל על בעלת ג' דפסול ששם עשוי בפיסול דאין שם שייכות תיקון על הפסול כמו הכא ובמטיל על מוטלת כשר כיון שיש תיקון בביטול ולכאורה עדיין יקשה הא הרמב"ם לא ס"ל סברת תוספות דע"י שחותך הראשונים יהי' כמעשה להכשיר וא"כ כיון דכ"ז שאינו חותך הראשוני' לא מתכשר למה ל"ה כנעש' בפסול וגם למ"ש כיון דאסור ללבוש הבגד יהי' מאיז' צד שיהי' לא מקרי חיוב לענין ציצי' דלא קרינן בי' תכס' כיון דאינו ראוי לכסוי וכיצד יכשרו האחרונים ע"י שחותך הראשונים אולם נראה דכונת הטו"ז הוא דבשלמא במטיל לבעלת ג' דעדיין לא יש חיוב בעולם ודאי הוי נעשו בפסול דעדיין לא חל החיוב ואף דעושה במכוין שיהי' לציצית אחרי שיהי' קרן הד' ויתחייב בציצית מ"מ כיון דעכשיו לא יש חיוב בעולם על הבגד מבעל שלש קרינן בי' אח"כ כשחל החיוב מן העשוי ואף דבידו להבי' א"ע לידי חיוב מ"מ כל זמן שלא יש חיוב על הבגד הוי כנעש' בפסול משא"כ במטיל למוטלת ונתכוין לבטל הראשונים דהטלית עכשיו בחיוב ציצית ומטיל האחרונים שיוציאו מידי חיובו אחר שיחתוך הראשונים כיון דחושב הראשונים כרצועות בעלמ' ובידו להסירם מהני עשיית האחרוני' בהכשר על זמן שיחתוך הראשוני' ואף דכ"ז שהראשונים ישנם אסור ללבוש הבגד מ"מ כיון דגם עכשיו בטרם שעוש' האחרונים נתחייב בציצית רק שכבר יש לו הראשוני' יכול להחליף שישארו האחרוני' ויסיר הראשוני' ונעשו בהכשר על זמן שיהי' רשאי ללבוש הבגד דהיינו כשיסיר הראשונים וממילא מובן דדוק' אם חותך הראשונים מתכשר בהאחרונים הנעשין בהכשר על זמן חיוב אבל אם חותך האחרונים לא מתכשר בהראשונים דהן נעשין על שעת חיוב ובעוד שהאחרונים תלוים בהבגד אסור ללבשו מטעם דהוי כב"ת וא"כ הבגד נפקע מחיוב ציצית כיון דאינו רשאי לכסות בו ממילא אחר כך כשחותך האחרונים הוי מן העשוי ואף דבכל זמן שישנם הציצית מפקי' החיוב מ"מ כיון דנעשו מן הסתם על כל עת חיוב ואף להסוברי' דכסו' יום פטור בלילה וא"ח רק כשלובשו ביום ול"א דכיון דבנתיים הי' זמן פטור הוי מן העשוי ז"א דמיד נעשו הציצית על כל זמן חיוב משא"כ בנדון זה דנפקע החי' ע"י מעשיו שתלה בו את האחרונים ואינו ראוי לכסות בו בתרוויהו חזרו הראשונים להיות כנעשו אח"כ ממילא בפסול ולא מטעם ביטול הוא דנימא דכבר נתבטלו דודאי ל"ש ביטול בזה רק כיון שנתוסף ונאסר בלבישה נתבטלו ממילא רק אם חותך הראשונים כשרים האחרונים הנעשין לצורך זה ולפ"ז ג"כ אתי שפיר באם נתכוין להוסיף דכתב הרמב"ם דבטל את הכל היינו כיון שנעשו לצורך חיוב דהשתא נפקע הבגד בכלל מחיובו כיון דאינו ראוי להתכסות בו מצד עבירת ב"ת וכשחתך ונתחייב בציצית הוי כנעש' ממילא וא"ש בזה נמי הא דלא מוקי בש"ס סנהדרין בהטיל למוטלת דבזה ל"ש אם הוסיף גורע כיון דמכל וכל נפקע החיוב ע"י התוספות וזקן ממרא א"ח רק אם הוסיף גורע המצוה המוטלת עליו כמו בתפילין דמוקי שם הש"ס מה שאין כן אם הוסיף ד' ציצית נפסל הטלית להלביש בו נפקע המצו' דלא קרינן ביה אשר תכסה מצד האיסור אך קצת יש לגמגם בזה הא אף דנתכוין להוסיף מ"מ הבגד ראוי להתכסות בו באם יכוין שלא לצאת ידי מצוה דאף אם נאמר מצות א"צ כונה או מדאורייתא לכ"ע א"צ כונה כדעת כמה אחרונים ואינו ראוי להלביש בו הא מ"מ אם יתכוין רק לצא' בא' משניה' ויחשב השני' כמו רצועות א"כ ראוי להתכסות בו וחייב בציצית ואולי דעת רמב"ם דאף במכוין שלא לצאת לא סגי אם נאמר מצות א"צ כונה ואף אם דעת רמב"ם לדידן דמצות צריכות כונה מלבד באכילת מצה כדעת מפרשי דבריו מ"מ י"ל דסובר דרק מדרבנן בעי כונה ומדאורייתא א"צ כונ' וממילא בזמנו עבר מד"ת על בל תוסיף אף בלא כונה א"כ אינו ראוי לכסות בו גם י"ל אף דלא נתכוין להוסי' מ"מ על בחינ' הזאת שהיטיל בו להוסיף אסור להתכסות בו א"כ לא מקרי אשר תכס' בה דכיון דעומד על דעתו להתכסות באופן זה שאסר' תור' אולם בנתכוין לבטל הראשונים אם נאמר דביטל ל"מ רק מטעם הואיל דאסור להתכסות בו בעודן שישנן שניהם בזה ודאי צ"ל דעיקר הפסול הוא מדרבנן דמד"ת כיון דנתכוין לבטל כשיהי' כמו רצועות ליכ' ב"ת א"כ ראוי להתכסות בו רק מכל מקום כיון דמדרבנן אסו' להלביש בשניהן לא מקרי בי' אשר תכסה בה כיון דעכ"פ ארי' דאיסור דרבנן רמיא עליו אינו ראוי להתכסות בו ואינו עומד להתכסות בו בעוד שניהן על הבגד ממילא נעשו בפסול ומיושב קושית השא"ר שם על הרמב"ם בהא דאמר ר"ז תכלת א"ב משום כלאים ואפילו בטלית פטור' ומפרש הש"ס בהיטל למוטלת דמה רבות' יש דלדברי רמב"ם ע"כ איירי בחתך הראשונים ובעודן על הבגד כיון דהראשוני' אינם ראוים יש בהן משום כלאים. ולמ"ש י"ל דקמ"ל רבותא דמ"מ כיון דאף הראשונים לא נתבטלו רק מדרבנן דמדאורייתא ראוי לכסות בהן בעודן עליהן ול"ש ביטול רק כיון דאסור מדרבנן להתכסות בעוד ששניהם קיימים מקרי אח"כ נעשו בפסול אף באם חתך האחרונים לא חזרו להכשרן אבל זה ל"ה רק מדרבנן ומדאוריית' לא מפסל' לכך אין בו משום כלאים ללקות עליהן כיון דכ"א ראוי אם חתך האחרים כמו שכ' רש"י שם לפירושו. וא"ש הלשון אף בטלית פטורה היינו כשלא חל עליו חיוב כנ"ל דאינו ראוי להתכסות בו:
סימן ג
בדין כלאים בציצית דשרי:
הנה דעת ר"ת מובא בתו' חולין (דף דק"י ע"ב) דשרי לגמרי אפילו שלא במקום מצו' כגון טלית שאול' או אש' דאינ' חייבת בציצי' ובתחלה רצה ר"ת לומר דכלאים בבגדי כהונ' לא שרי אלא במקום מצו' ובשעת עבודה לחוד משום דבציצית כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שרי רחמנא ובתוס' מנחות (דף מ"א) כתבו ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאי' אבל בגדי כהונ' לא לבוש אלא בעידן עבוד' ובחולין כ' לשון אחר קצת בטלית כל עיקר לבישתו לצורך הנאתו ובבגדי כהונ' עיקר לבישתו לצורך עבודה ובשא"ר (סי' ל') כתב דבריהם סתומים והרא"ש העתיק דבריהם בביאור דכלאים בציצית הותר בטלית המיוחד ללבישה שעיקרו עשוי להנאתו הלכך כ"ז לבישתו הותר בין ביום ובין בליל' אבל לגבי כהני' לא הותר אלא במיוחדין לעבוד' לכך דוקא בעידן עבודה שרי ועדיין הדברים צריכין ביאור:
ויש לומר בכונתן דהא כבר התעורר בס' ב"א להקשות לדעת רשב"א נדרים דסובר דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' היכא דיש הנאת הגוף והא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בימות החמה הוא משום דנהנה לאחר קיום המצוה ובכלאים עיקר האיסור הוא דומיא דלבישה דאית ביה הנאה וכשאינו נהנה ליכא איסור וכשמקיים המצוה לא נחשב הנאת הגוף והוי כמי שאינו נהנה וליכא עבירה והאיך נילף מזה בכ"מ דעשה דוחה לל"ת וכתב לתרץ למ"ש רשב"א נדרים בהא דתשמישך עלי דאפשר באחרת כמו בזו ואינו מותר ההנאת הגוף וה"נ אפשר בשל צמר רק מטעם דהוא חפץ בפשתן ע"כ מטעם דעשה דוחה לל"ת ולפ"ז א"ש לחלק בין כלאים בציצית לכלאים דבגדי כהונ' דבשלמ' בציצית אתעבד איסור אף דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ כיון דיש הנא' בלבישה ואפשר באחר בשל צמר ואעפ"כ התירה התורה לכן כל לבישה שרי רחמנא משא"כ בבגדי כהונה דאי אפשר באחר ומצותו בכך נוכל לומר דלא היתיר' התורה שיתעבד איסור כלאי' רק בשעת וצורך עבוד' דהוי למצוה ומצות לאו להנות ניתנו לכך מותר רק במקום מצוה בשעת עבודה ובאמת בקושית הברית אברהם ל"צ להאי טעמ' הואיל דאפש' בצמר דבלא"ה י"ל ע"כ לא קאמ' הרשב"א דהנא' הגוף מותר לגבי מצוה רק היכא דגוף המצוה לאו ליהנות נתנה ואפשר לקיים המצוה אף אם אינו נהנה כמו בתשמיש דתכלית המצו' של פריה ורביי' יכול להתקיים אף בלעדי הנאת תשמיש ע"ז שפיר הקשה הרשב"א דאף באומר הנאת תשמישך עלי מ"מ הא איכא מצוה והמצוה לא להנאה ניתנה יהי' רשאי לשמש כיון דאינו מכוין להנא' ובטלה לגבי מצו' משא"כ בכלאי' בציצית עיקר חיוב של ציצית הוא על בגד אשר מכסה בה וכשהוא דרך הנאת לבישה א"כ העיקר הוא לצורך הנאתו שרוצה לילך במלבוש של ד' כנפות וחיוב רמיא עליו להטיל בו ציצית וע"י הציצית של צמר איתעבד הבגד של איסור בזה ל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דנעשו של איסור והוא רוצה לכסות א"ע בהבגד לא נוכל לומר דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה וזה פשוט וברור וכיון דאעפ"כ התירה התור' מטעם דעש' דוחה לל"ת שפיר כתבו התוס' דבטלית כל עיקר לבישתו לצורך הנאתו ול"ש לגבי' לומר מצוה לאו להנות נתנו וע"כ דהתיר' התורה לכך כל לבישתו מותר משא"כ בבגדי כהונה עיקר לבישתן לצורך עבוד' ובזה אין העיקר הנאת הלבוש ואמרינן מצות לאו להנות ניתנו ואינו מותר רק לצורך עבוד' ואם מלביש אח"כ לכסות בו עובר על ל"ת דכלאים וראיתי בס' משכנות יעקב שהביא ראיה להסוברים דכלאים דבגדי כהונה מותרים אף שלא בשעת עבוד' מיבמות (דף ל"ב) בעל מום ששימש בטומא' ר"ח אמר חייב שתים בר קפרא אומר אינו חייב אלא אחת קפץ ב"ק ונשב' כך שמעתי מרבי ופליגי התם באיסור חל על איסור ולמה לא ילקה ג' דע"כ בבגדי כהונה שימש דאל"כ הו"ל זר ג"כ דאין בגדיהן עליהן א"ו ששימש בבגדי כהונ' וכיון דעבודתו לאו מצו' ליחייב משום כלאי' דאבנט דר' ס"ל דאבנט של הדיוט הי' כלאי' אע"כ משמ' דכלאי' דבגדי כהונ' הותרה לגמרי לכהנים אף שלא בשעת עבודה ואף בבע"מ דאינן בעלי עבודה. וזה ודאי דבר תימא שיהי' מותר אף לבע"מ שזה הוא לענין בגדי כהונה כמו זר אולם י"ל כיון דזה רוצה לעבוד עבודה הכשירה בכהן שאינו בע"מ וחק התורה הוא דאינו יכול לעבוד רק בבגדי כהונ' א"כ הוי לביש' זו דכלאים כדבר שאינו מתכוין כיון דאינו מתכוין לשום הנאת לבישה רק כדי לעבוד עבוד' ואף דממילא נהנ' מ"מ דומה ללובש כלאים כדי להעביר על המכס ואף לדעת רמב"ם דאסור כבר כתב הש"ך יו"ד (סי' ט') הטעם כיון דהלבישה הוא לצורך הנאה עכ"פ כדי להרויח אבל בזה לא יש לו שום הנאה אדרבא יתחייב מלקות רק יצרי' אלבשי' שרוצה לעבור ולעבוד עבוד' מ"מ אינו חייב משום לבישת כלאי' כיון דעיקר כונת הלבישה הוא לצורך דבר אחר ובלא"ה יש לדחות ראי' הזאת די"ל דלא איירי בלאוין שאינן בשביל עבודה והם רק פליגי על שימוש עבודה אם חייב אחת או שתים וע"כ צ"ל כן דהא רבי ס"ל דהזיד במעילה במיתה ומלקות לכ"ע חייב א"כ מועיל דלובש בגדי כהונה ואף די"ל בשלמ' מלאו דכלאים יקש' שפיר דחייב גם על שע' עבודה אם התרו בו שיפשוט הבגדים משא"כ מטעם מעילה דהקדש חייב מיד בשעת הלבישה בטרם שעבד עבודתו ויצא לחולין מ"מ יקשה לדעת תוס' קידושין (דף נ"ד) דבגדי כהונה יש להם דין קדושת הגוף וכמו כלי שרת ויש בהן מועל אחר מועל א"כ יתחייב מלקו' בשביל מעיל' אף על שעת עבודה אם התרו בו בשעת עבודה שיפשוט ושהה שיעור פשיטה כמו בכלאים ואף דבגדי כהונה ניתנו ליהנות היינו לכהנים בעלי עבודה ולא לזרים א"ו דהם לא איירו מלאוין אחרים שאינן בשביל מעשה עבודה:
סימן ד
בש"ע (סי' יו"ד ס"ז) ואם חציה סתום וחציה פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת לכאורה יש להבין אמאי כיון דמצד הספק אסור ללבשו בלא ציצית וחייב להטיל בו א"כ הוי נוי הבגד ועי' רמב"ם (פר' י"ט משבת) דבמצוייצת כהלכת' מותר לצאת בין ביום בין בלילה שאין ציצית גמורים משאוי אלא מנוי הבגד ותכסיסיו כמו האימרא ואילו היו חוטי הציצית משאוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע שא"ב כרת דוח' שבת עכ"ל [ויש להבין מאי קאמר שאין בו כרת הא אף עשה שיש בו כרת אינו דוח' רק בקרבנות דכתיב במועדו ומילה מרבינן מקר' ובלאו רבוי דקרא אינו דוח' לשבת דהוי עשה ול"ת ויש ליישב] א"כ כמו דהוא מתכסיסיו של הבגד ונוי בבגד החייב בודאי כן נמי אף החייב מספק דספק דאוריית' לחומר' מה"ת ואף אם רק מדרבנן חייב מ"מ שרי לצא' בו בשבת דאף בציצית שבבגד של שאר מינים חוץ מצמר ופשתים דא"ח רק מדרבנן לדעת רמב"ם מ"מ מותר לצאת בשבת כיון דעכ"פ החיוב הוא מדרבנן הוי מנוי הבגד כן נמי החייב מספק ועיין בבעה"מ פרק ב"מ דסובר דהשתא דליכא תכלת אין חיוב ציצית רק מדרבנן וברמב"ן שם במלחמות כתב דאם תכלת מעכב ללבן אין אנו צריכים להטיל לבן ואם נאמר שחייב מדברי סופרים יראנו היכ' תקנו חכמים זו התקנה שלא אמרו אלא בטלית של דבריהם אבל בטלית שחייב מה"ת צריך תכלת ובמקומות הללו א"צ להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת וחייב חטאת כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה ובטלית של דבריהם כיון דמצוייצת בחיובא בטלה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן חשיבי ולא בטלי והיינו דסובר דאם תכלת מעכב אין כאן חיוב אף מדרבנן ולא בטלי אבל החיוב מדרבנן בטלי ועי' בפ"מ בפתי' דהק' על רמב"ן הואיל ומדרבנן חייב בלבן שלא תשתכ' תור' ציצי' הויין נוי בגד כשאר בגדים דמחוייבין מדרבנן ויוצאין בהן בשבת ולא אדע מאי ק"ל הא להדי' מבואר כן בדברי רמב"ן דהחייב מדרבנן יוצאין בהן רק דאם תכלת מעכב אינו מסכים לדברי בעה"מ דחייב מדרבנן דהיכ' תקנו חכמים זו התקנ' עכ"פ לדעת כולם החיוב מדרבנן הוי מנוי הבגד א"כ אמאי החייב מספק גרע ולא אמרינן דהוי מנוי הבגד ואולי י"ל כיון דודאי צריך שיתכוין שאינו עושה לשם חיוב רק אם הדין הוא דהבגד מחוייב בציצית ואם אינו חייב אינו עוש' לשם מצוה כדי שלא יעבור על ב"ת וא"כ אף דלנו הוא ספק וחייב להטיל בו ציצית מ"מ כיון די"ל דכלפי שמיא גלייא דאינו חייב והוי משאוי ואינן בטלין לגבי הבגד כיון דיש לו ספק דילמא חייב בציצית ודוחק הוא:
והנה המג"א כתב דאפי' לכרמלית אסור לצאת דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחל'. ובאמת כן מבואר במ"מ (פ"ו מעירובין) דהטעם דבספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין שאין לו לבא לבית הספק שיהי' התחלת העירוב בספק אולם יש לחלק משם דשם הי' לו לערב מקודם אבל בבגד שהוא רוצה ללבוש כמו שהוא נאות בעיניו ורוצה לצאת בו בכרמלית י"ל דמותר מטעם ספק דרבנן להקל וראיתי בס' חיי אדם שהשיג על המג"א שהרי ( סי' ש"ג ס' כ"ג) פסק הש"ע בצריכ' להוצי' אגוז לבנ' וכרכ' עליו כדי להוציאו לר"ה אסור ולכרמלית מותר הרי כיון דהיא בעיא דלא איפשטא מותר בכרמלית ואין זה השגה דאף דכתב באמת שם הרי"ף והרא"ש דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ הא דבר"הר אסור אף דלא הוי רק איסור דרבנן שלא להערים ומדאורייתא כיון דהוא דרך מלבוש מותר א"כ הוי הספק רק בדרבנן ואמאי אמרינן לחומרא וע"כ הטעם כיון דהאיבעיא הוא דדילמא אסור להערים מחשש שמא יבא לידי איסור דאורייתא בזה אזלינן לחומרא דומ' למ"ש הב"י (סי' רנ"ז) בהטמנ' באיבעי' דש"ס גפת של זיתים או דשומשמין דאמרינן לחומרא מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תור' החמירו בספקו וה"נ דכוות' ולכך בכרמלית דהוי גזיר' רחוק' מאיסור תורה מותר והעד לזה דהא סי' ש"נ) פסקינן דלא יעמוד אדם ברה"ר וישתין וירוק בכרמלית אפי' אם הוציא פיו ואמתו לחוץ אף דהוי בעיא דלא איפשטא וע"כ כיון דהספק נולד על איסור תורה ודרבנן ביחד מחמרינן או כדי שלא יעשה לכתחל' ספק דרבנן שוב ראיתי בס' ח"א שם שכת' כן ומהא דפסקינן (סימן של"ד ס"כ) בגליונם דאין מצילין אותם יש לומר אף דשם ג"כ לא איפשט' האיבעיא ועיקר הטעם דאין מצילין הוא משום שלא יבא לכבות ובכ"ז מחמרינן אף דל"ה רק איסור מדרבנן כבר מבואר בר"ן פרק כל כתבי די"ל דאפשט' האיבעיא לחומרא ועיין (סי' רמ"ו) בישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות אם לא התנו מתחלה אסור להישראל ליקח שכר שבת. והע"ת תמו' שם הא לא איפשט' האיבעיא ואמאי אסור בדרבנן ולכאור' משמע משם דבאיסור שבת אזלינן לחומרא אף בדרבנן אולם כנרא' מדברי הר"ן מסכת ע"ז איפשטא האיבעיא ותמהני על המרי"ט (ח"ב ס"ב) שהעיר על דברי רמב"ם דפסק לחומרא ואמאי הא סד"ר לקולא ואינו ראי' כלל למ"ש הר"ן שם ובמ"א הארכתי בענין זה היכא דספק נולד על דאורייתא ודרבנן ביחד עיין מה שכתבתי ע"ז בהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' י"א) ועוד יבואר אי"ה במ"א ואכ"מ
סימן ה
אם גזל צמר ועשאן חוטין אם כשרים לציצית:
עיין מג"א (סי' י"א ס"ק י') ובט"ז שם כ' בדעת רמב"ם דמטעם מהב"ע פסול וכ' בא"ר אף דהיכ' דאיכא יאוש ושינוי ל"ה מה"ב בעביר' כיון דהשינוי הוא ע"י שנעש' חוטין וקי"ל דבעינן טווי' לשמ' א"כ הוי השינוי בסיוע המצוה והוי דומיא למקדיש בהמתו שכ' תוס' ב"ק (דף ס"ו) ודבריו תמוהין דשם ההקדש גורם הקנין או שינוי השם או שינוי רשות שפיר הוי מהב"ע דע"י חלות שם הקדש נגמר' העבירה היינו קנין הגזילה משא"כ כאן אף דאם ל"ה כוונתו בטווי' לשם מצות ציצי' הי' נגמר הקנין א"כ אין המצוה מסיעי לעביר' וראיתי במ"ז שהוסיף וז"ל דאימת קנה בטווי' וקודם טווי' לאו דידי' תו לאו טוויה לשמן מיקרי דלאו דידי' ולאו ברשותי' עכ"ד וזה ג"כ תימא דמבואר מש"ס ב"ק שם ורמב"ן מלחמות דהקדש מהני דבא בב"א כיון דע"י ההקדש יצא מרשות הבעלים יכול להקדיש והוי ש"ר ושניהם באות כאחד א"כ כמו כן הוי לשמה וכן מבואר באה"ע (סי' ק"ך) בגזל נייר וכ' עליו גט דקנ' בשינוי מעש' אף דבעינן כתיב' לשמ' מ"מ בא בבת אחת הקנין והכתיב' לשמ' וה"נ דכוותי' ובר מדין לא אדע מנ"ל דבעי שיהי' שלו בשעת טווי' ומי לא סגי לעשות הטווי' לשמ' אף אם אינו שלו. וראיתי במח"א דיני גזיל' (סי' כ"ט) שכ' בגזל צמר ועשהו חוטין ואח"כ נתיאשו הבעלים ומכר לאחר אף דקנאו ביאוש וש"ר מ"מ י"ל לענין ציצית פסול שבשעת הטווי' הי' גזול ובמס' סוכה ס"ל לשמואל דגדילים תעש' לך איירי גם על שעת הטוי' לך לשם חובך ופריך ודלמא למעוטי גזל אתא ומשני הא כתי' קרא אחרינא ועשו להם משלהם משמע לכאור' דבשעת הטוי' בעינן שלא יהי' גזול. ובודאי אין כוונתו דבעי' בשעת הטוי' שיהי' שלו דא"כ מנ"ל למדרש תעשה לך לשם חובך דלמא לך שיהי' בשעת טוי' שלו ומלהם בשעת עשי' א"ו דבשעת טוי' לא בעי' דוקא שיהי' שלו רק שיטוה לשם ציצית ובודאי אם הבעלים מתרצים שיטוו אחרים להם הציצית לעצמן אף דלא הקנו להם עדיין עד שעת עשי' ג"כ כשרין דל"ב שיהי' דוקא שלו בשעת טוי' רק שיהי' טוי' לשמן וכוונתו ע"כ דצמר גזול לא חשוב לשמה כיון דאינו שלו ומ"מ איני יודע מניין לזה דל"מ הטוי' לשמה באם אינו שלו ומ"מ אף לדע' המח"א זה דוקא אם הטוי' הוי השינוי החוזר ואינו קונה רק האחר יקנה ע"י ש"ר בזה יש לומר דל"ה לשמן אבל אם הטוי' והקנין בא כאחת ודאי כ"ע מודים דהוי לשמן כמו לגבי הקדש וגט הכתוב על נייר גזול כמו"ש
עיין כ"מ (פ"א מציצית ) דכ' הא דצמר עיר הנדחת פסול לאו מטעם איסור הנא' דמצו' לאו לה"נ אלא כתותי שיעורי'. ובס' קרית ספר מבעל מבי"ט כ' הטעם כיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם הוי וקצת י"ל דלכך כ' הכ"מ מטעם כתותי מיכתתי שיעורי' דנ"מ אם הטיל אותם בטלית דהדין דאסור לאחר להתירן רק אם רוצה להניחם בטלית אחר כמבואר (סי' ט"ו) וכאן לכתחיל' אסור להניחם בבגד אחר א"כ הי' מקום לומר דהוי לכם כיון דהבגד הוא שלו ושום אדם אינו רשאי להתירם לכך נקט מטעם כתותי מיכתת שיעורי' ועיין שא"ר (סי' צ"ז) דכ' דכלאי כרם אף דאסור בהנא' אם א"ל מצה אחרת דוח' העש' לל"ת והוי מצתכם ובהגהותי בד"ח דיני לולב פקפקתי ע"ז דמ"מ כיון דבלעדי המצוה לית לי' בגוי' שום זכי' ודין ממון וגם אם אחר חטף ממנו לא יצטרך לשלם לו מה שהפסידו דלא יכול לקיים המצו' א"כ ל"ה לכם עיי"ש. ומ"מ כאן י"ל עכ"פ כיון דאסור להתירן מן הבגד הוי שוב לכם לכך נקט הטעם דכתותי. וראיתי בק"ס שם שכת' במשתחוה לבהמ' דצמרה פסול לציצית הוא רק מדרבנן כיון דאינה נאסר' להדיוט ואפילו עשה בה מעש' דאסר' להדיוט לא הוי ציצית פסול מדאורייתא דמצו' לאו ליהנות ניתנו כדרבא בלולב של ע"ז דאמר דיצא בדיעבד ולא אבין הא כיון דאסר' להדיוט ובא ליד ישראל אינ' בטיל' עולמית פסול מטעם דלאו שלו הוא כמו בציצית של עיר הנדחת ודרבא ע"כ ביו"ט שני דל"ב לכם כמבואר בתוס' ופוסקים
סימן ו
בש"ע (סי' י"א) החוטין צריך שיהי' טווין לשמה טוואן נכרי וישראל עע"ג ואומר שיטוו' לשמ' להרא"ש כשר והקשו האחרונים הא לא נזכר ברא"ש רק הב"י למד זה מדין עבוד דסתו"ת ובאמת יש לדמות לגט דל"מ עע"ג כיון דבעי' שיכתב כל התורף לשמ' לא יעש' עכו"ם משא"כ עיבוד ל"ב רק תחילת העיבוד כשישים העור תוך הסיד וזה יאמר אז אני עוש' לשם ס"ת ואז יעש' העכו"ם לדעת ישראל כשיאמר לו עשה כך וכמו במיל' דנעש' בב"א א"כ טוי' דמי לגט דכל מעט ומעט טוי' צריך לשמ' כמו בגט כל אות ואות עיין נו"ב תנינא ודג"מ ובגליון רע"א ז"ל
ונראה דדעת רבינו ב"י דהא הרא"ש כ' שם הל' ס"ת הטעם דבעי עבוד לשמ' משום דקיי"ל כרבא דהזמנ' לאו מילתא והרא"ש סובר כפירוש ר"ת משום דלא סגי בהזמנ' לכך בעי עיבוד לשמ' דעדיף ממעש' וע"כ הא דסגי בהתחל' כשישים תוך הסיד לשם ס"ת הטעם ע"כ כיון דהתחיל לשם קדושת ס"ת שוב סתמא לשמ' כמו שכ' שם גבי מיל' דמהני סתמא לשמ' כן נמי לעיבוד כיון דסתמא לאו לשמ' צריך שהתחל' יהי' לשם קדוש' במעש' ואח"כ כל העוש' ע"ד ראשון עוש' ולכך בעכו"ם כיון דההתחל' עביד ע"ד ישראל אח"כ סתמא ג"כ הוי לשם ס"ת כיון דלא גלי לן קרא דבעי להדיא לשמ' רק להוציא מסתמא ומסברא בעינן עיבוד לשמ' סגי אם עושה התחל' ואח"כ ע"ד הראשון עוש' משא"כ בגט דגזר' התור' וכתב לה לשמ' ובעינן שיכתוב כל התורף להדיא לשמ' לכך ל"מ סתמא ע"ד הראשון משא"כ בעיבוד ועיין טו"ז יו"ד (סי' רע"א ס"ק ג') ולפי"ז בציצית ג"כ לענין טוי' הא מדמי הש"ס מנחות (דף מ"ב) לעיבוד לשמ' וממילא לא בעינן טפי מעיבוד וסגי בהתחל' ואח"כ סתמא לשמ' ואף לכמ' פוסקים דל"ב עיבוד לשמ' אעפ"כ בציצית בעי לשמ' מטעם דמדחינן סוגיא דמנחות מקמי סוגי' דסוכ' דיליף לשמואל טוי' לשמ' מדכתי' גדילים תעש' לך לשם חובך עיין רמב"ן מלחמות ור"ן שם מ"מ מסתברא לי' לב"י מדלא הביא הרא"ש בהלכות ציצית כן דקיי"ל כשמואל מגזה"כ רק בסתם הלכתא כשמואל ע"כ מדמ' לעיבוד ולא מגז"הכ דהא בכ"מ קי"ל כרב באיסורא ובש"ס לא קאמר בזה דהלכתא כשמואל ועי"ש במעי"ט כיון דאמרינן בש"ס כתנאי ושמואל כרשב"ג תו לא צריך למימר דהלכת' כשמואל דסמיך לי' אדקי"ל בעלמא דבעינן עיבוד לשמה ומה דכתיב גדילים תעש' לך לא דרשינן כשמואל לשם חובך רק על התלי' ולא על הטוי' ובתוספות מנחות שם הקשו למה הסוגיא דסוכה הקש' על ב"ה משמואל מטוי' הא לרב נמי קשה דעכ"פ מודה דהתלי' בעינן לשמה ולמ"ש באמת המקשה ידע דגזה"כ הוא גדילים תעש' לך לשם חובך וסובר דקאי על התלי' דבל"ש והקש' רק משמואל דסובר דבעינן טוי' ומתרץ דקאי גם על הטוי' וזה הכל לס"ד דל"ב עיבוד לשמה אבל למאי דפוסק הרא"ש דבעינן על"ש ולכך בעינן טווית הציצית ג"כ לשמה וגדילים תעשה לך קאי על התלי' וטוי' בעינן לשמה כמו עיבוד הואיל הזמנה לאו מלתא היא א"כ ממילא סגי רק בהתחל' כמו גבי עיבוד ואח"כ אמרינן דע"ד הראשון עביד ונמשך ממילא עליו איכות הקדושה לצורך מצוה ושמואל דדריש גדילים תעש' לך על הטוי' י"ל דאזיל לשיטתו דסובר כלי קופס' חייבים בציצית דהוי חובת מנא א"כ קראי קאי על טוי' דבשעת תלי' ל"צ קרא דסובר דמצות צריכות כונה ועיקר המצו' לדידי' התלי' אף בלא הלבש' אבל לדידן דחובת גברא הוא אינו ראי' דקאי על הטוי' וי"ל דקאי על התלי' וא"כ הא דבעינן טוי' לשמ' הוא רק מסבר' כמו עיבו' אולם על המג"א (סימן ת"ס) שכתב לדמות מצה שנילושה ע"י עכו"מ וישראל עע"ג דכשר כמו לענין עיבוד וטוי' קש' באמת במצ' כיון דבעי לשמה בפי' דומ' לכתיבת גט דל"מ אולם כנראה דשם ל"ב לשמ' רק מדרבנן כמ"ש שם הח"י מדברי רמב"ם וי"ל דסגי בהתחל' ואח"כ סתמ' לשמ' ועי"ש בס' חמד משה]:
ולפ"ז הי' נראה דמה שכתב הרא"ש דבעינן שזורין לשמה היינו בלא עבד תיכף אולם אם עבד בהמשך א' אדעת הראשון סגי כמו בעיבוד דל"ב רק בהתחלה ואולי י"ל כיון דשזירה הוא ענין אחר דומה יותר לתלי' וקאי ע"ז הגזי"הכ דגדילים תעש' לך לשם חובך והא דצריך לרא"ש הדרש דבני ישראל ולא עכו"מ כבר כתבו האחרונים דיש כמה נ"מ דנכרי פסול בבירור לא מטעם לשמ' דוק' כגון בנתגייר וכדו' ויודע דעש' לשמה מ"מ פסול גם נ"מ דלכאור' נרא' הא דאמרינן נכרי אדעת' דנפשי' עביד הוא דוקא גדול שיש לו דעת ואינו שומע למה שמצווהו משא"כ קטן אינו בן דעת אלא למה שזה מצווהו כמו שכת' רש"י עי"ש וא"כ בגוי קטן הי' מהני התלי' בישראל עע"ג דזה עוש' ע"ד מצוהו והוי הקשירה לשמ' ולהכי ממעטינן מבני ישראל ועשו דפסילי ועיין ספר ב"מ אה"ע (סי' קכ"ג) שכ' לדעת רמב"ם הל' גירושין לגבי כתיבת הגט דכלל גוי ועבד ומומר בחד סוג דכל שאינו בתורת גיטין הוי לענין זה כגוי שכותב שלל"ש מפני שאינו בתורה זו אינו חש לאזהרתינו ולכך חלק דין חש"ו מגוי ועבד לענין כתיבת הטופס בגעע"ג דל"ש לגבייהו אדעתא דנפשי' עביד ומומר שוה לכל פרטיו לעכו"מ דנמי אדעתי' עביד עי"ש באורך ולמ"ש הי' נרא' דנכרי קטן ועבד קטן דמהני בהו עע"ג דבהם ל"ש לומר אדעתי' עביד. וגם יש להעיר שם למה לא יהי' עבד נאמן אם הו' צועק שחש לאזהרתינו וכותב לשמה ואף דהוי דבר שבערו' מ"מ לכמה פוסקים בלא אתחזק נאמן גם הא אשה כותבת גט אף שאינה בתורת גיטין לגרש וע"כ לדבריו כיון דהיא בתורת גיטין לקבל גט סגי שתשמע לאזהרתינו אם כן עבד נמי איתי' בתורת גט שחרור לקבל ולהתירו בב"י ותורת כתיב' לשמ' שייך בו ומה לי תורת גט להתיר א"א לשוק ומה לי תורת שיחרור ואכ"מ בזה:
ולמה דמבואר כמעט מכל הפוסקים דצורך עיבוד לשמה הוא רק משום חיבת מצוה ונוכל לומר שהוא רק מדרבנן כמו שיבואר לקמן (סי' י"א) י"ל באמת דקרא גדילים תעש' לך לשם חובך הוא רק על הקשיר' ותלי' אבל בטוי' ושזירה י"ל דהוא רק מדרבנן כמו עיבוד העור לסתו"מ כן נמי בציצית עיקר עשיי' לשמה קאי על התלי' וקשיר' אולם בלבוש כתב מובא בפ"מ דהוא דומיא דלא תלבש שעטנז משמע דהוא מדאורייתא וכן משמע מן תמיהת תוס' מנחות הנ"ל דגזיה"כ דעשי' לשמה קאי על הטוי' ג"כ אולם דעת הרא"ש י"ל כמו שכתבתי ולדעת רמב"ם כתב הפ"מ במ"ז (סי' י"ד) דבעש' ישראל בלא כונ' אפי' כל הקשירות והתליות כשר ואינו יודע למה דהא גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' ושזיר' משעטנז וכ"ש קשיר' ותלי' מלשון גדילים כמ"ש הלבוש (סי' י"א) דמנה שמעינן תעש' ולא מן העשוי קאי אקשיר' א"כ כ"ש דקאי נמי לך לשם חובך אקשיר' ותחיב' שלא בכונה הוא להכשיר בלבד והניח בצ"ע וצ"ל שאף דכתיב לך לשם חובך היינו מה דלא שייך בי' סתמא לשמה בטוי' דיכול לעשות החוטין לצורך דבר אחר משא"כ התלי' בהבגד י"ל דמכשרינן מטעם דסתמא לשמה ולא ממעטינן מבני ישראל רק פרט לעכו"מ דזה ל"מ אבל ישראל אף דדרשינן גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' והקשיר' כשר מטעם דסתמ' לשמה אולם אם נאמר כן א"כ חש"ו דאין להם מחשבה ובקדשים אף דסתמא לשמה מ"מ מעש' קטן הוי כמתעסק בעלמא ופסיל כמבואר רמב"ם (פ"א מפה"מ) כמו כן מהראוי שאם עשה וקש' הציצית שיהי' פסול מה"ט ולא משמ' כן מדברי הש"ע ומדברי המ"א מבואר להדיא להיפך ומשוי קטן לאש' וע"כ צ"ל שסובר בדעת רמב"ם דמדכתיב בני ישראל ע"כ גלי קר' למעט עכו"מ דלא בעינן כונה בעשייתן ממילא אף כונת מעשה ל"ב וכן משמ' מדברי ב"י וכ"מ דכ' מדאמר שעשא' גוי פסולה מאי איריא גוי אפילו עשא' ישראל שלא לשמ' נמי א"ו דלא ממע' אלא גוי אבל עשא' ישראל שלא בכונה כשר ואם נאמר דהטעם משום דסתמא לשמ' בישראל ולכך כשר בלא כונה א"כ אכתי יקש' מאי איריא גוי אף קטן שאינו ב"ח ומה שכתב הפ"מ דתחיבה שלא בכונת הי' להכשיר לכאורה הא כתיב בני ישראל ועשו ועשי' היא הקשיר' בהכרח וגלי קר' לדעת רמב"ם דקשיר' ל"ב לשמ' ותחיב' לבד לא מקרי עשיית ציצית אולם באמת מצינו דאף תחיב' לבד מקרי מעש' דהא אם הטיל לשם קרנות ואח"כ פסק דפסול מטעם תולמ"ה מבואר בסמ"ג דאף תחב לבד יש להחמיר ובספר רביד הזהב פר' שלח הביא לזה ראי' דהא ממה דגלי לן קרא דכלאים מותר בציצית קאמר בש"ס ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי בלא קשר ליכא כלאים א"כ מוכרח לפי ס"ד זה דתחיב' מקרי עשי' ע"ש ואינו ראי' דהא לעשות עכ"פ חוליא אחת לכ"ע מחוייב מדאורייתא ולעשות קיום שיתקיי' עכ"פ בלי קשר יום או יומים ועי' רש"י מנחות (ר"ד ל"ט) א"כ אם לא ידענו מסמוכין ול"ה צריך קש' עליון ג"כ שייך עשי' ולעול' תחיבה לחוד ל"ק ועשו וכן משמע מלשון הסמ"ק שהביא הרביד הזהב שם בהטיל ואח"כ פסק בתחב לבד דיש להחמיר משמ' דרק מצד חומר' הוא דקרי ע"י תחיב' לבד מן העשוי ולא מן הדין דמה"ד תחיבה לאו בכלל ועשו הוא וע"כ מדגלי קרא בני ישראל ועשו ולא נכרי ע"כ דל"ב כונה לעשי':
ולמ"ש דלרמב"ם הא דל"ב כונה בעשי' הוא משום דסתמא לשמה הוא נראה דאם כוון להיפך שלא לשמה ודאי פסול כמו בקדשים ונראה דאף בקטן אם אומר להיפך שאינו מטיל לצורך מצוה רק שכך רוצה אף דקטן מעשה יש לו ומחשבה אין לו כמבואר בחולין (דף י"ג) מ"מ אף דגם לקולא אין לו מחשבה היינו לבטל מעש' אבל להוציא מידי סתמא בדבר דצריך לשמ' ודאי מוציא מידי מחשב' דסתמ' והוי מעש' לענין חיוב ציצי' כמו מתעס' בעלמ' וראיתי בפ"מ בפתיח' כוללת (ח"ב אות י"ג) שכ' קטן ששחט חולין לשם נחיר' אף דבגדול ליכ' שחיט' לדעת רש"ל מ"מ בקטן כשר דהוי כמעש' שחיט' בלא כונ' לנחיר' וכן בציצית לדעת רמב"ם די"ל אם עש' שלא לשמן פסול ובקטן כה"ג י"ל דכשר עי"ש ולמ"ש כיון דבאמת קרא דתעש' לך היא עשיי' לשמן רק סתמא לשמן הוא נרא' עכ"פ דגם קטן יכול להוציא מידי סתמא שוב ראיתי בס' משכנות יעקב שכת' ג"כ בדעת רמב"ם דמטעם סתמא לשמן קאי כיון שכבר עשויין לשם ציצית ומ"מ בקטן פסול לדעתו דהא בקדשי' קי"ל דסתמן כלשמן ואפ"ה פסול קטן משום דלאו בר כונ' הוא הרי אף מה דבגדול סתמא כשר מ"מ גרע קטן והה"ד בציצית דמעשה קטן כמתעסק בעלמא הוא אלו דבריו ותמהני הא באמת זה קושית התוס' ריש זבחים וחולין שם וכתבו דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והו"ל מתעסק ופסול כדקאמר משום חולין פסול' וקטן אפי' אומר יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין י"ל דל"מ אם אין מעשיהן מוכחין עי"ש וא"כ זה דוקא בקדשים דמתעסק פסול מדכתיב ושחט את בן הבקר וכן לרצונכם תזבחהו ועי' תו' חולין שם ד"ה מנין וברשב"א שם דכתבו אם מתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביח' דכשר בחולין ובקדשים פסול וא"כ אף דסתמן לשמן מ"מ גלי קרא בקדשים דעכ"פ צריך שיכוין לשם שחיט' מעליא שיודע שנצטו ישראל על השחיט' ולפיכך הוא שוחט וקטן אין לו מחשבה וטעם זה נ' דכן הוא דעת רמב"ם דעכ"פ צריך שידע ויתכוין לשחיטה מעליא ולכך קטן פסול מדסתם רמב"ם הל' פסה"מ דשחיטת קטן בקדשים פסול ואף בעומד גדול ע"ג ומשמע כל קטן בכלל ואף במופלא סמוך לאיש ולדברי תוס' דלכך קטן פסול בקדשים שאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין י"ל דמופלא סמוך לאיש דנדרו נדר ביודע לשם מי נדר א"כ התורה אמר' דיש לו דעת ומחשבה לזה ונדרו נדר והקדשו הקדש למה נאמר דאין לו דעת להבין שזה קדשים כיון דאף להתפיס חולין לשם קדשים יש לו דעת אולם להטעם דצריך בקדשים שיכוין לא לחתיכת סימני' בלבד רק לשם זביח' שנצטוו ע"ז וקטן אין לו מחשב' אף במופל' סמוך לאיש שחיטתו פסולה עכ"פ יהי' איך שיהי' גלי לן קרא בקדשים דבעי עכ"פ כונת זביח' וקטן אין לו כונ' ומחשב' ולכך פסול אבל בציצי' ל"ב רק כונת עשייתן שיהי' מכח גבר' דבעינן תעשו ולא מן העשוי זה קאי גם על עשייתן ובלא שום כונה סגי כיון דסתמן לשמן ממילא אף קטן כשר ומ"מ להמבואר בש"ס חולין שם ובש"ח (סי' א) דקטן שא"י לאמן ידו ליכא כח גברא ומעשיו כמעש' קוף בעלמ' הה"ד אם קטן כז' תלה הציצית לכ"ע פסול דעכ"פ תעש' כתיב בהו ובעינן כח גברא וכונ' מעש' בעינן יהי' באיזה אופן סגי כיון דסתמן לשמן אבל תעש' ולא מן העשוי בעינן ועשיית קטן כזה הוי כנעש' ממילא:
אך מטעם אחר יש לומר דאף לדעת רמב"ם פסול בקטן די"ל דמודה רמב"ם דלכתחל' בעינן מה"ת לשמה אף בעשייתן מדכתיב גדילי' תעש' לך קאי אף על התלי' רק מדגלי רחמנא דבר אל בני ישראל ועשו גמרינן דישראל שעש' אותן שלא לשמן כשר אבל מכל מקום לכתחל' אף עשייתן צריך שיהי' לשמן וכן נרא' שזה דעת ס' החינוך פ' שלח שכ' אבל עשאה ישראל בלא כונ' דיעבד כשיר' והיינו דודאי קי"ל כשמואל דדרש תעש' לך לשם חובך רק מדגלי קרא דנכרי פסול ממילא ידענו דאינו מעכב הלשמה בעשייתן בדיעבד ואם כן י"ל דקטן פסול דבעינן עכ"פ שיהי' ראוי לעשו' לשמן ואז אינו מעכב ע"ד שאמרו חז"ל ב"מ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ובאינו ראוי מעכבת ה"נ דכות' בגדול דבר כונה הוא וראוי הוא שיעש' הדבר לשמן גלי לן קרא דאינו מעכב ובקטן דאינו ראוי לעשות לשמן ולקיים תעשה לך לשם חובך מעכב ופסול וכה"ג מצאתי בספר טהרת קדש ריש זבחים שכתב בדעת רש"י דמה"ט קטן פסול לשחיטת קדשים דנהי דסתמא כשר היינו דיעבד ולכתחל' מדאורייתא בעינן שיחשוב בפי' לשמן וראוי לכך מיהת בעינן אף בדיעבד ובאינו ראוי לחשוב לשמו אף בדיעבד פסול וה"נ דכוות' ובספ' א"ר הוליד מדברי החינוך הנ"ל דדעת רמב"ם לפסוק כרב דל"ב טוי' לשמה ומש"ה מכשר החינוך בדיעבד ולא משמע כן מדברי רמב"ם דכתב צריכה טוי' לשם ציצית וכו' וסיים ואם עש' פסול משמע דקאי גם על כל מה שמזכיר שם ובס' החינוך לא נזכר טוי' רק עשיית ישראל שלא לשמן דבדיעבד כשר ובלי ספק כוונתו דכל מה דנוכל למעט מלרבות מדכתיב בני ישראל להוציא דשלא לשמן כשר ממעטינן כדי דנוכל לקיים הדרש תעש' לך לשם חובך בכל מאי דאפשר לכן ממעטינן העשי' דבדיעבד כשר שלא בכונ' בעשאן ישראל וממילא קטן פסול מטעם דאינו ראוי לכוין לשמו כמ"ש:
ודע דיש להבין בהא דאיבעי' להו חולין שם קטן יש לו מחשב' ומסקי' דאין לו מחשבה מדאורייתא אף במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הא מבואר מס' פרה (פי"ב) הכל כשרין להזות חוץ כו' ותינוק שאין בו דעת ואף דהזיי' צריכה כונ' מ"מ מרבינן מגזה"כ מטהור דקטן יכול להזות ול"ל לרבויי אלא כשיש בו דעת וקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת ועי"ש ברע"ב ותוי"ט וכן מבואר רמב"ם (פ' יו"ד מפרה) דקטן שיש בו דעת כשר להזות והרמב"ם שם סובר דכונה להזות דבעינן הוא שצריך לכוין להזות על הטמ' לטהרו וראב"ד סובר דלא בעי כונה לחולין רק שיכוין לו עכ"פ מבואר משם דלהזות מהני כונתו של קטן שיש בו דעת ולקדש ל"מ ולא ידעתי למה לא הביא הש"ס חולין שם משם וצריך ישוב: