אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני פסח · סימן יג
חלופי חמץ אחר שש כ' בש"ע (סי' תמ"ג) אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש מותר שחמץ אינו תופס דמיו ובטו"ז שם העלה כדעת רש"י דאסור למחליף ומעשה דר"ת שהביא הטור שם היה ששפחה גויה החליפה שלא בידיעת הבעלים לכך מותר אבל אף אם ישראל החליף שלא בידיעת בעלים אסור ועיי"ש בפ"ח וב"ח. והנה אם לא ידע המחליף שהוא חמץ ולא נתכווין לאיסור דקסבר שהוא של היתר ואח"כ נודע דהי' איסו' הנאה נראה דלא קנסינן כיון דלא ידע ולא מצינו דקנסינן בכה"ג שוגג אטו מזיד ועיין ש"ך יו"ד ) סי' קי"ט ס"ק כ"ה) בהא דמבואר שם במוכר לחבירו דבר שאסור באכילה ואכלו ואח"כ נודע דחייב להחזיר לו הדמים וכ' רש"י מס' בכורות דהוא מטעם קנס ולפ"ז דוקא כשידוע שהי' יודע ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא"ה לא דאפשר דהיה שוגג ע"ש ה"נ דכותי' כיון דמה"ד אינו תופס דמיו וגם כיון שהוא איסור הנאה אין זה דמיהן כמו שהביאו הראשונים חולין (דף ד') דברי הירושלמי קידושין ורק מטעם קנס דעת רש"י הוא דקנסינן לי' י"ל דוקא במזיד ולא בשוגג. ובסמ"ע (סי' רל"ד ס"ק וי"ו) כ' בהא דמבואר שם דכל איסורי הנאה מחזיר הדמים ואין בהם דין מכירה כלל כ' הסמ"ע אף אם מכרו הלוקח לעכו"ם וקבל דמים אפי' הוא דבר שאינו תופס דמים ה"מ לאחרים אבל המוכר בעצמו שהוא בעל דין אסור למכרו ואף אם מכרו קנסוהו דאסור להנות הוא בדמיהן מש"ה צריך להחזיר לזה הלוקח כל דמיו ובש"ך שם דכן דעת רש"י חולין וכן עיקר ודלא כמו"ש בס' מע"מ בכורות והיינו דהמעדני יו"ט השיג על הסמ"ע ופוסק דאם כבר קבל המעות מותר להנות א"כ אם מכרן לכותי וקבל דמיהן הדמים מותרין בהנאה ואין להלוקח על המוכר כלום עי"ש. וע"ז השיג הש"ך ופוסק כדעת רש"י. ולמ"ש תמהני ולא אוכל לעמוד על סוף דעתן דודאי אם הלוקח ידע וקנה האיסור הנאה המעות מתנה כמבואר ועי' תוס' (דף מ"ה) וע"כ כוונתם אם הלוקח לא ידע דהוא איסור הנאה ומכרן לגוי ובזה י"ל לכ"ע הדמים מותרין ואף רש"י מודה כיון דלא עביד איסורא א"כ בזה שפיר כתב המע"מ דאין להלוקח על המוכר לו כלום. אך י"ל כיון דעכ"פ המוכר ידע ועי"ז שעשה איסור ומכר לו להלוקח הישראל האיסור הנאה נכשל הלוקח שמכרו לנכרי א"כ קנסינן להמוכר ומחזיקן כיון דהמקח בטיל דהיה מום במקח ונתחייב להחזיר הדמים שקבל רק שבא בטענה כיון שהלוקח מכרו וקבל דמיו לא יתחייב להחזיר א"כ זה תליא אם אסור להמוכר הדמים מטעם קנס אז אף דבאמת ללוקח שמכר בשוגג מותר הדמים מ"מ אינו מסולק בזה מן המוכר כיון דהמוכר אסור להנות וממיל' לדעת רש"י דאסו' למוכר חייב להחזי' דמים שקבל ומרויח הלוקח ולהחולקים דמותר גם להמחליף א"כ עולה זה ללוקח בעד פרעון חובו מן המוכר אולם יש לגמגם גם בזה דנאמר דבכה"ג ג"כ קנסינן למוכר כיון דלא עשה רק שמכר לישראל ובשביל זה חייב להחזיר הממון ואח"כ מה שמכר הלוקח לעכום לא עשה הוא רק שהיה גרם לזה ומנ"ל דגם בכה"ג קנסינן.
אולם באמת שם בלא"ה המוכר חייב לשלם להלוקח כיון דהמקח נתבטל ואף להחולקים על רש"י וסוברים דמותר אף להמחליף עצמו ואף אם הלוקח היה מוכרו במזיד אחר שנודע לו שהוא איסור הנאה יש לדון ג"כ דמ"מ א"י המוכר לסלקו בזה כיון דכל הטעם דהדמים מותר ואינו תופס דמיהן הואיל דאין זה דמיהן כיון דבאמת לא שוה כלל ואיסור הנאה הוא והדמים או גזל או מתנה הוא ביד המוכר א"כ זכה הלוקח בהמעות מן ההפקר דכ"ז שלא בא ליד המוכר לא זכה בו הגע עצמך אם אחד לוקח איסור הנאה ומכרו לגוי וקבל דמיו להסוברים דמותר למחליף היעלה עה"ד דהמוכר יזכה בהמעות וזה שקבל יהי' מחויב להחזיר לו הדמים זה ודאי אינו כיון דאיננו בעל המעות דאינו שוה כלום והדמים שקבל בעד אסה"נ או גזל עכו"ם הוא דבכה"ג שרי או מתנה ע"כ כיון דלא נתכוין לזכות בעד בעל האיסור הנאה ממילא זוכה בו הוא וה"נ דכוותי' כיון דהלוקח או דלא ידע דהוא איסורי הנאה ולא נתכוין רק לזכות בעצמו בהמעות או אף אם ידע מ"מ כיון דלא נתכוין לזכות בעד המוכר רק בעדו במה מסולק הוא נגד המוכר מהדמים שנתן לו דכבר נתחייב לשלם ואף אם נתכווין לזכות בעד המוכר תליא במחלוקת אם בעי שלוחו דבעה"מ כמ"ש תוס' ב"מ ) דף ע"ח) דבכה"ג ל"מ זכה מן העכו"ם בעד ישראל ואכ"מ בזה] וא"כ שם לכ"ע חייב המוכר להחזיר הדמים שקבל להלוקח אף אם הדמים מותר ללוקח כגון דלא ידע לכ"ע ואם ידע להחולקים על רש"י דמותר ממילא יעלה זה לפרעון חובו דהלוקח מהמוכר כנ"ל ולדעת רש"י אסור להלוקח ודאי חייב להחזיר לו המוכר דמיו ולא תלי' כלל זה במחלוקת הפוסקים ודברי הסמ"ע והש"ך והמע"י צ"ע להבינם ועיין תוס' יו"ט סוף (פ"ה) דבכורות ומ' הטו"ז ואפי' בלא ידיעת ישראל אם ישראל אחר עביד איסורא וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח אינו מובן לפי"ז כיון דישראל בעל איסה"נ אינו מצוה לו למה קנסינן לו וגם ראיות רש"י דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ל"ש בזה כיון דאם מלוה לו באמת אסור לו להנות אבל כשאינו מצוה לו אף די"ל דלהמחליף אסור דקנסינן ליה מ"מ לבעלים למה נאסר כיון דלא עביד איסורא וגם לא זכה בו רק דהוי כהפקר ומותר לכ"א חוץ להמחליף. ועיין שעה"מ הלכות חמץ דהביא להקת ראשונים דכל שהחליפו אחר שלא בשליחותו שרי וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמי' דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר להחליפו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ע"ש. ולענ"ד מוכרח בדעת רש"י דעיקר הטעם דאסור למחליף הוא משום קנס דהא רש"י כ' וז"ל ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעכו"ם ואנן תנן כו' והא דלא כתב רש"י בכלל מצינו דמים לאיסורי הנאה ונקיט דוקא חמץ ושור הנסקל היינו משום דחמץ הוא מתניתן להדיא כמו שהביא ושור הנסקל הוא ג"כ מבואר בברייתא ב"ק (דף מ"ה) מכרו אינו מכור וכן ברייתא ב"ק (דע"א) גנב שור הנסקל וטבחו חכמים פוטרין. והנה דעת רש"י מבואר מש"ס ב"ק (דף צ"א) דהוא כדעת ר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים שכתב אבל קדמוהו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדינה לשהויי לרדיא הרי דרק מטעם ענוי דין לא משהינן אבל באמת לא נאסר מחיים רק הא דמכרו אינו מכור הוא כמ"ש ר"ת בתוס' זבחים (דף ע"א) וסנהדרין (דף פ"א) דאסור למכור ולענות דינו רק חיוב להביא לב"ד לסקלו ומזה למד רש"י דהדמים אסורין למחליף הרי אף דליכא איסור הנא' מ"מ דמיו אסורין למחליף וע"כ הוא מטעם קנס דאסור למחליף ומעתה בלא ידע נראה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד:
והח"י כתב וז"ל ול"נ דאף המחמיר לדידי' בחלופין תוך הפסח היינו דוקא כסות פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וכ"כ תוס' חולין כו' אבל דמיו מותרין אף לכתחלה וכן משמעות התוס' ר"פ כ"ש. ולא אדע הא לדעת רש"י ודאי אף דמיו אסורי' דכל ראיות רש"י דלהמחליף אסור דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח הרי דאף הדמים אסורים דאל"כ מצינו דמים שיחליף בעד דמים ורק לדעת התוס' יש לחלק והתוס' ר"פ כ"ש לשיטתם דמותרין אף למחליף ובאמת יש להתבונן בדברי התוס' שם מאי בעי בזה לבאר דהדמים מותרין ואולי י"ל דהתוס' אשמועינן רבותא דהי' מקום לומר דבזמן דרבנן תחלת שש דמה"ת מותר עדיין רק מדרבנן אסור י"ל דכיון דמד"ת מותר הוי זה דמיהן קמ"ל דמ"מ כיון דמדרבנן אסור בהנאה וכמו שמבואר שם בש"ס דעבר זמנו אסור בהנא' קאי על שעות דרבנן כתבו התוס' דגם בזה הדמים מותרין וכ"כ בס' ברית אברהם. עוד כתב הח"י דכ"ז דוקא חלופי חמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימ' כמשמעות הש"ס והפוסקים דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנא' עכ"ד והנה דעת כמה אחרונים דלא כן הוא דאף דחמץ אחר שש אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י היינו כל זמן שהוא ברשותו ולא זכה בו אחר אבל אם זכה הנכרי קודם הלילה דעדיין לא עבר הישראל בב"י אף דכבר חל עליו המ"ע דתשביתו מ"מ לא מצינו דקנסינן ליה בשביל זה וכ"כ בפשיטות הנו"ב ובצל"ח פסחים אולם המקו"ח (סוף סי' ת"מ) כ' כיון דאוקמי' רחמנא ברשותא דידי' בע"כ א"י להקנותו לגוי דלאו ברשותי' הוא להקנותו והרי הוא ברשותו כמקדם וחייב בהשבתה דוקא ועובר על ב"י ודבריו אינם מוכרחים דאף די"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותי' וחייב לקיים מצות השבתה אין הגוי יכול לזכות בו דהחיוב על הבעלים הישראל לקיים בו מצות השבתה וכמו בשור העומד להריגה דמבואר בש"ס ב"ק (דף צ"א) דא"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה מכ"ש אם הנכרי זוכה דלא יתעבד המצוה ובודאי יכול הישראל להוציא ממנו בדיינים וא"כ אפ"ל דאם נשאר אצלו בפסח מ"מ כיון דהישראל יכול להוציא ממנו בדיינים הוי כחמצו של ישראל ועובר על ב"י לדעת החולקים על הגאונים בישראל שהפקיד חמצו או עכ"פ מדרבנן ואסור אחה"פ כמבואר במג"א (סוף סי' תמ"ז) אולם אם הגוי זוכה בדעת בעלים כיון דיש לנכרי זכיה בו ולדידי' ממון גמור הוא ודאי זוכה הנכרי ואינו יכול להוציא ממנו בדיינים אף דמוטל עליו העשה דהשבתה מ"מ ביטל בידים העשה הזאת במה שהקנה להנכרי וכבר זכ' הנכרי ואינו עובר שוב בב"י ומותר לאחר הפסח להסוברים דבשביל עש' דתשביתו שביטל לא קנסינן לי' ובהך דינא דשפחה שהחליפה שלא מדעת י"ל כיון דבאמת יכולים הבעלים להוציא בדיינים ולבטל המקח נשאר החמץ של ישראל ואסור אחה"פ וכמ"ש הח"י אבל בנידון דהביא הש"א דכנראה זכה הנכרי מדעת ישראל בזה י"ל דמותר אחה"פ:
וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים (סי' ג') דהשיג על המקו"ח מדברי הרשב"א נדרים (דף מ"ז) שכ' במסלק חובו באיסור הנאה החוב אינו מסולק דבע"ח שזכה מהפקר זוכה דהוי כחמץ בפסח ומבואר דחמץ בפסח הוי הפקר ממש ודלא כמקו"ח ולמ"ש דבע"כ דישראל ודאי לא יכול הנכרי לזכות דיכול לומר אנא בעינא למעבד מצוה ע"כ מה שכ' הרשב"א דהו"ל כחמץ בפסח היינו במקום דליכא חיוב על הבעלים בתשביתו כגון שהחמץ רחוק מן הבעלים או שהבעלי' אינם יודעים היכן הוא והרשב"א רק דוגמי נקט בקושיתו שם בקונ' בני נהנה בחיי ובמותי דכיצד לוה ובע"ח באין ונפרעין הא זוכה מן ההפקר כיון דאסור בהנאה לא ירש כלל ונקט דהוי חמץ בפסח היינו במקום דליכ' עליו חיוב דתשביתו וכדומה וכמו ערלה וכלאי כרם. וא"כ י"ל דאף בידיעת הבעלים אין בכחם להקנות להעכו"ם דע"כ אוקמי רחמנא ברשותנו היכא דקאי בעשה דתשביתו וכמ"ש המקו"ח. אך מ"מ מסתברא כמו"ש כיון דאינו יכול להוציא בדיינים והוא ביטל העשה בידים שוב אינו עובר וכמו"ש הש"א והנו"ב:
ודע לדעת רש"י דהדמים אסור להמחליף הוא לדידי' כמו כל איסורי הנאה אף דמטעם קנס הוא מ"מ אף במת קנסוהו בנו אחריו כיון דלדידי' אסור אין הבן יורש הממון וכמ"ש האחרונים דחמץ דעבר עליו הפסח דאסור ואף במת קנסוהו לבנו אחריו דחזינן לחמץ בפסח כמבוער ועיין מקו"ח (סי' תמ"ח) דמה"ת ירויח הבן דלעולם חשבינן להבן במעשה אביו כאלו נעשה הדבר באונס שלא ע"י חטא ובחמץ אף באונס שלא ע"י חטא חייב בביעור עי"ש ואף דחלופי חמץ עיקר הטעם מטעם קנס הוא הואיל דעבר במזיד ואם החליף בשוגג מותר להנות מ"מ כיון דקנסוהו שלא יהנה מאיסור הנאה הוי כאיסור הנאה ממש ואינו יכול להוריש לבנו והוי כהפקר וכן מבואר מדברי בעה"ת ) שער מ"ו ח"ו) דלדעת רש"י אם מכר אסה"נ וקבל הדמים והלוה הדמים לאחר דאינו פורע לו כלום שהרי לזה השני מותרין ולמלוה הראשון אסורין עיי"ש הרי דלית להו להבעלים שום קנין בהדמים:
וראיתי שני גדולי הדור שהעלימו עין מדברי בעה"ת הנ"ל ה"ה בספר חקרי לב חאה"ע (סי' כ"ב בסופו) שכ' להשיג על המל"מ דלמד מד' רש"י דבקדושין אזלינן בת' המקבל כיון דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת אף דאסור הדמים להמחליף מ"מ כיון דחזי לה מקודשת ומה"ט המקדש לחולנית שיש בה סכנה באסה"נ מקודשת וכתב החק"ל דלרש"י אע"ג דכל מין הנאה נאסר לו הנאת קידושין לא נאסר מעיקרא וכטעם רש"י ז"ל וכיון שכן נראה דהגוזל ממנו דמים אלו קאי בלאו דגזל דהא חזי לי' לקדש בהם אשה וזכייה אית לי' בדמי אלו דמנ"מ אם א"י למוכרו ס"ס הא קנו בהו אשה וכיון שכן נמצא דהכא חזי לדידי' וחזי לדידה ואין חולק בדבר דכל דלא חזי לדידיה אף דחזי לדידה אינה מקודשת וכדברי הריטב"א עי"ש בדבריו. ומדברי בעה"ת מבואר דלא כן הוא דס"ל כיון דאסור למחליף הלוה ממנו פטור מלשלם וע"כ דלא קאי בלאו דגזל ואף לקדש אשה אסור עכ"פ לכתחיל' בהנך דמים כדקתני מכרן וקדש דיעבד אין לכתחלה לא ואף דלדעת רש"י אם מותר בדיעבד הוי בר ממון ושם בעלים ואינו סובר דלאו דמיהן הן היינו כיון שאין מי שמעכב עליו רק אריה דרבע עליה איסור' דאסרה התורה למכור ושזה בכלל הנאה דאסרה התורה ומ"מ אם תאמר דהדמים מותרין לו לכל דבר הוי שם בעלים עליו אבל כיון דדמי חלופין ע"כ אסור לו להנות אף אם קדש אשה בדמיו מקודשת אם ידעה ומתרצה אבל אין זה ממון הראוים לו ולאו גזלן הוא עליו וע"כ רק מטעם דלדידה הוי ממון לכך מקודשת וכבוד שארי הגאון המנוח ז"ל בס' זית רענן הוסיף לומר דלבנו לא קנסוהו לאסור עליו דמי איסה"נ ושם גזלן על הלוקח ממנו ולמד כן מדכ' רש"י ע"ז (דף נ"ז ע"ב) דלא מיתפסו באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי מינייהו מיהו האי הנאה מטי ליה ע"י ערלה אבל איהו לא מערלה קא מטי לה כו' ומתיבות אלו שכ' וממונא הוא נשמע תוכן כוונתו דאע"ג דאסורין למחליף מדרבנן דקנסוהו אולם קנינו שיש לו בגופו לא פקע ומשו"ה ממונא הוא לכ"ד ולהורישו לבנו עיי"ש, ובאמת אדרבא מדדייק רש"י ממונא הוא ולא כתב ממונו מבואר דרק שם ממון עליו בעלמא דיכול כל אחד להנות ממנו אבל לא ממונו דהמחליף דלו קנסינן דא"י להנות בשום דבר ואצלו לאו ממון הוא והבעה"ת הביא דברי רש"י מס' ע"ז האלה ודייק מזה דממונ' אתא לידה אבל להמחליף אין בו תורת דמים ולכך מי שלוה ממנו מעות האלה אינו פורע לו כלום דלזה השני מותרין ולמלוה הראשון אסורין וע"כ דסובר דגם לבנו קנסינן והיינו כיון דדמים אלו באו מאיסורי הנאה רואין אנו אותם כאיסור הנאה לגבי דידי' ואינו מוריש לבניו דלא יש לו שום זכות יותר מאחרי' ומצד זה דברי המל"מ נכונים. ברם בגוף הדבר דעשה מחלוקות בין רשב"א ורש"י כבר האריך אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני קידושין ) סי' י"ב) בדברים נכונים דאין כאן מחלוקות דבאסה"נ שאסור לכל העולם אף דהיא חולנית אף רש"י מודה דאינה מקודשת דלית לה זכיה באסה"נ רק התור' התירה להנות לה דכל איסורים נדחים מפני פ"נ אבל תורת ממון לית' בי' וכבר קדמוהו בזה בס' אבני מלואים (סי' כ"ח) ועי"ש עוד בד"ה בדברי' נכונים ואכ"מ בזה: