אור ברסלב

אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך

דיני פסח

דיני שבת

סימן א

דעת הטור דאף אם בדק ומצא אח"כ תוך הפסח חמץ עבר על ב"י ועיין מג"א (סי' תל"ד ס"ק ה) דאם לא ביטלו אעפ"י שלא ידע הוי כאוכל חלב בשוגג. והקש' הב"ח מדפריך בש"ס פסחים (דף ו) וכי משכחת לה לבטליה הא עכ"פ עבר מכבר א"כ מהאי טעמא הבודק צריך שיבטל ולענ"ד הא הש"ס קאמר פרורין אע"ג דמשתמר אגב ביתו מ"מ כיון דאין הבע"ב מקפיד לא חשיבי ולכך קאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופירשו תוס' ולא בטל מאליו והיינו כיון דחביבי לי' להשתמר אגב ביתו עבר עליו בשוגג ופריך וכי משכחת לבטלה והיינו כיון דמעיקרא לא ידע רק דמשתמר מאליו אגב ביתו א"כ כיון דלכי ידע מבטלה מהני ניחותא דהשתא על מעיקרא במקום אנן סהדי ומצוה ואמרינן כיון דהשתא ניחא לי' לבטלה ולמחשבה כעפר גם מעיקרא אם היה יודע הי' מבטל לי' ואף דרבא סובר במ' ב"מ (דף כ"א) דניחתא דהשתא לא מהני מ"מ במקום מצוה מהני ועיין קצוה"ח (סי' רס"ב) ומתרץ דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ול"מ מבטל דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו כו' והיינו כיון דבל"ה א"ב ורחמנא אוקמי ברשותו ואחשבה לחמץ כשלו אינו מועיל הביטול אח"ז איסורו ואינו יוצא מרשותו א"כ איך נוכל לומר דיצא מרשותו מעיקרא מה דהשתא ל"מ ובזה לא נוכל לומר דניחותא דהשת' יהי' מועיל על מעיקרא כיון דגם מה דניחא לי' השתא שלא יהי' ברשו' אינו מועיל דבע"כ אוקמי רחמנ' ברשותו מה שלא ביטל מעיקרא ועיין מ"ש הנתיבות המשפט סי' הנ"ז להשיג על הקצוה"ח שם א"כ שפיר עבר למפרע ג"כ אף דלא ידע מ"מ הוי כעבר בשוגג דבעי כפרה ועיין מק"ח (סי' תל"א) דבכה"ג אף מתעסק הוי איסורא:

אך דעת תוס' ר"פ כל שעה לפי מה שהבין הפ"ח מדבריהם וכן מילא אחריו המק"ח דכל זמן שלא ידע אינו עובר למפרע אף אם לא בדק כיון שא"י היכן החמץ ואינו מצויה בידו והקשו ע"ז מדקאמר בש"ס דף ד' בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ מטעם דבדיקות חמץ דרבנן דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי המניהו רבנן בדרבנן משמ' להדיא דעכ"פ מדאורייתא בעי ביטול אף דא"י היכן הוא ונראה אף אם נאמר כן בדעת תוס' [ועיין פנ"י ריש פ' כ"ש שכ' בכונת תוס' דלא [כפ"ח היינו דסברו ג"כ כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה דוקא שלא יהיה בביתו מציאת החמץ דהא באמת אם מבטל ומחשבו כעפר מהני הביטול או מטעם דכתיב לא יראה לך ומהני ביטול מטעם הפקר או מדכתיב לך בטל בלבך וכמ"ש הספרי וכמו שביאר הרמב"ן ריש מס' פסחים דהתורה חשבו שלא יחשב חמץ כדבר שלו רק למחשב כעפרה דארעא קודם זמן איסור לכן אף מה שהוא דבר חשוב כמו גלוסקא יפה ומינטר אגב ביתו מ"מ כיון שא"י היכן הוא ואינו מצוי בזה לא ציותה התורה לחפש אחריה ולא אוקמי רחמנא ברשותו ולכך פריך הש"ס רק לכי משכחת לבטלה כיון דאז מצוי בידו וכמ"ש תוס' שם אבל אם לא היה ידעינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והיינו חושבים דהתורה גזרה על ישראל שלא יהי' חמץ ברשותו של אדם כל ימי חג הפסח אף אם הי' מבטלו מקודם א"כ אף אם אינו מצוי מ"מ כיון דמינטר אגב ביתו אף דלא ידע היכן הוא ג"כ היה עובר ושפיר קאמר בש"ס כיון דמדאורי' בביטול בעלמא סגי מזה ידענו דעיקר מצות התורה הוא שלא יעבור בב"י היינו שלא יראה החמץ כשלו ואוקי התורה ברשותו מה שהי' שלו אם לא היה חמץ חידשה התורה ואוקי ברשותו לעבור עליו בלאו אבל מה שהסכימה דעתו לדעת התורה ומבטל קודם זמן האיסור ומחשבו לעפר לא אוקי רחמנא ברשותו וא"כ ממילא אף מה שהוא בביתו כיון דלא ידע היכן הוא לא אוקמי רחמנא ברשותו וז"ל הרמב"ן שם שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו עיי"ש הרי דוק' מה שדעתו עליו ורוצה בקיומו אוקמי ברשותו אבל במה שאינו רוצה בקיומו לא, ממיל' אם אינו יודע היכן הוא ואינו מצוי ג"כ אינו עובר וממילא הבדיקה אינו כ"א מדרבנן ולכן הכל נאמנים וכן בפסחים (דף י') בשני צבורין קאמר שפיר הש"ס כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לכך אינו עובר ג"כ כשאינו יודע היכן הוא אבל אם לא היה לנו גלוי דעת תורה דביטול מהני והיינו סוברים דבע"כ אוקי רחמנא ברשותו של אדם ודאי היה צריך לבדוק ולחפש אחריו ג"כ דאם יש בביתו אף דלא ידע היכן הוא היה עובר והתוס' דכ' דאינו עובר משום בל יטמין משום דא"ז מצוי כיון דאינו יודע היכן הוא היינו דזה ידענו רק ממה שגילתה לנו התורה דביטול מהני וכמו שכתבתי. וז"פ:

ובמקור חיים מתרץ כיון דתשביתו אינו אלא ביטול לא מחייב לחזור אחר מצות עשה כיון דאינו אלא תיקון דב"י אבל אם היה תשביתו שריפה הי' מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה ודבריו תמוהין אף אם הי' שריפה מי סגי דוקא לחייבו לבדוק בית זה ששכר או שהלך בו עכבר הא יכול לקיים המצוה באיזה בית שירצה גם מה שכתב לנ"מ בהא דהכל נאמנים ובהא דשני צבורים אם הי' אח"ז איסור ל"ה נאמנים ובב' צבורים הי' חייב בבדיקה אי לאו מטעם דמדאוריית' בביטול בעלמא סגי יש לומר אף להסוברים דהבדיקה היא מדאורייתא בלא ביטול היינו ע"כ הטעם כיון דמצוי חמץ בבית ומשתמשין כל השנה וכמו שכתב בפנ"י ריש פסחים אבל אם בדק כדינו רק שהספק נולד במה שנטל העכבר דדלמה אכלה ודלמה לא ימצא כלל בזה י"ל לכ"ע הבדיק' הוא רק מדרבנן ובהא דהכל נאמנים אף להסוברים דהבדיקה הוא מדאורייתא מ"מ כיון דאינו מתכוין לזכות בהחמץ שבבית בזה לא אוקמי רחמנא ברשותו במה שלא היה מקודם שלו. ומ"ש עוד המק"ח בדיני בדיקה וביטול דפוסקים הסוברים דבדיקה היא דאורייתא דדמי להא דמבואר יו"ד (סי' פ"ד) פירות שדרכן להתליע במחובר צריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי תמוהין דבריו הא מבואר במ"מ הל' מ"א דדומה לבדיקת ריאה ושם הוא ג"כ מדרבנן. וע"כ חמץ ענין אחר מדכתיב לא ימצא.

עוד כתב שם בביאור פלוגתת ר"י ורבנן דר"י סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא אף אחר שביטלו מ"מ לא יצא מכלל שאר איסור הנאה ויליף מנותר דבעי שריפה אף דלענין ב"י מהני ביטול מ"מ כמו שאר איסורי הנאה בעי ביעור מטעם תקלה יש מהם בשריפה ויש מהם בקבורה ובחמץ בזה פליגי ר"י ורבנן ולכך כ' הרמב"ם דמדאורייתא בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקים המצות עשה דתשביתו דאם לא יבטל יקיים מ"ע בחמץ שלו כמו שמחוייב לקנות בגד לקיים מצות ציצית ולדעתי דאם נאמר דרק מטעם תקלה אחר הביטול פליגא ר"י ורבנן איך יליף מנותר הא בנותר יש מצות עשה בפרטיות חיוב אקקרפתי דגברי משא"כ בחמץ ובחמץ מועיל ביטול. גם אם לא יבטל למה לא יברך כששורף החמץ. גם הא לא מצינו מ"ע מיוחד' לשרו' כלאי כרם וערל' ובכ"כ כתיב פן תוקד אש אבל לא מצינו למוני מצות שימנו למצות עשה פרטיות לשרוף והרמב"ם פירוש המשנה סוף תרומה כתב באמת דמקבלה היא וא"כ איך נילף מנותר דשאני נותר דהיא מ"ע וחיוב הגוף ולנתק הלאו קאתי בפרט ר"י דסובר דלוקים על לאו שאב"מ ע"כ שריפת נותר הוי ניתק לעשה י"ל דלכך החמירה התורה בשריפה דוקא משא"כ חמץ לאחר הביטול רק מטעם תקלה בעי הביעור מנ"ל דלא די בפירור וזורה לרוח ועיין שעה"מ הל' גירושין (פ"ד) משם משאת משה דערלה וכ"כ אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול עי"ש וא"כ לאחר ביטול כיצד נילף מנותר גם י"ל כיון דנותר אחר שריפ' אפרו מותר הואיל דנעש' מצותו דלמא חסה התורה שיהי' מותר האפר של הקדש מש"כ בחמץ ומכל זה ודאי נראה דכל פלוגתת ר"י ורבנן הוא אם לא ביטל ומ"ש בפלוגתת רבה ורב יוסף פסחים (דף כ"ח) דאיירי בלי ביטול ולאו מטעם תקלה לחוד ואינו מקיים תשביתו רק כשמשבית מן העולם לגמרי וכן בע"ז דכתיב אבד תאבדון ורבה סובר דהשבתה מיקרי כשאי אפשר לבא לידי שום אדם לכך אם זרקו לים אף שהוא שלם מיקרי השבתה ומיד הוי כמושבת אם אי אפשר לבא לידי אדם ויש להתבונן בדבריו א"כ אם מבאר סוף היום זמן של פסח לר' יוסף לבעי פירור דוקא ומה מהני מה שבסוף יהי' יומס תוך המים כיון דאינו מושבת בשעת מעשה ועוד א"כ מה הוכיח הש"ס ע"ז (דף מ"ה) סוגיא דזוז"ג ממה דאמרי לי' רבנן לר' יוסי אף היא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם דסובר זוז"ג אסור דלמא לעולם זוז"ג מותר רק כיון דיכול לבא לידי הנאה לא נתקיים עדיין המצוה דאבד תאבדון ואף דמצד עצמו שוב אינו יכול לבא לידי הנאה רק בצירוף גורם אחר מ"מ כיון דבע"ז כתוב לא ידבק בידך מאומה כ"ז שיכול לבא לידי צורך והנאה לא נתקיים מצות אבוד. ואולי יש לומר דעיקר קושיית הש"ס דאי זוז"ג אסור שפיר עדיין לא נתבער הע"ז ע"י זה ולא נתקיים מצות העשה דאבד תאבדון אבל אי זוז"ג מותר ע"כ דחשבינן כליתא לאיסור וממילא הוי כמו דאין עוד שוב מציאות האיסור בעולם כיון דאי אפשר להנות בו בלא צירוף גורם דהיתר והוי כנתבער האיסור ע"י שחיקה זאת. ובזה מיושב קושיית הפנ"י בתוס' פסחים שם דדלמא בחמץ כיון דהזבל מגדל הצמחים אחר פסח ואז מותר לא איכפת לן במה דנעשה זבל ע"ש ולמ"ש אתי שפיר טובא דאם זוז"ג אסור ניהו דלכשיגדלו הצמחים ע"י זבל חמץ יהי' מותר מטעם דאז כבר פרח ממנו האיסור חמץ מ"מ כיון דיש מציאות האיסור עוד בעולם שיכול לבא לידי הנאה הוי כלא נתבער עדיין מן העולם ולא נתקיים המ"ע ועיין בזה.

סימן ב

הא דמדאוריי' בביטול בעלמ' סגי מבואר בר"ן ריש פסחי' וביתר ביאור ארוך בדברי רמב"ן חידושי פסחי' דלשון ביטול אינו הפקר וכמו ענין ע"ז דשנינו נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואינו הפקר דאינו מפקיר דבר שא"ש וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב אינו מפקר ביתו רק שעוקר דעתו ועוד דביטול מותר בשב' ולהפקיר אסור בשבת ועוד אמאי מהנ' מבטלו בלבו והאריך עוד בקושי' לכך העלה וז"ל אלא כך אני אומר שהביטול כשמועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה והיתר זה מדברי ר"י הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן בו לך הדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבר עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו ושלא יהי' בו דין ממון אלא שיהי' מוצי' מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינן בו לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו ול"מ לרבנן אלא אפילו לר"י (הגלילי) [נראה שהוא ט"ס וצ"ל ר"י דהבי' לעיל דסובר הפקר ל"מ עד דאתי לרשות זוכה מ"מ בכאן מודה וכבר הבאתי דברי רמב"ן בהגהותי לדברי חיים שם ולא הרגשתי דהוא ט"ס ר"י הגלילי] כיון שנתיאש הימנו מפני איסורו יצא מרשותו וא"ב דין גזל כו' והכא עדיף טפי נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי בי' דהא שוי כעפר ול"נ לי' בגויה והאריך עוד הרבה והביא דברי הספרי לא יראה לך בטל בלבך דכיון שנתיאש מחמת איסורו ומוציא מדעתו מכלל ממון ואינו בעינו כשלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו ואינו צריך להוציא בשפתיו וכן לענין ע"ז כל שנתייאש מע"ז שלו בלבו הוי ביטול ומותר וכ"ז מהטעם שכתבתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתייאש ממנו ונתן דעתו עליו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר משל ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלים ויצא מרשותו ביאוש עי"ש עוד ולכאור' מנ"ל לר' ישמעאל דהפי' לא יראה לך הוא מה שהי' שלו ודעתו עליו מעיקרא ונימא דהוא חידוש מה דהתורה קראתו לך אף דא"ב דין ממון דילמא הוא דוקא אם מוחזק כשלו ודעתו עליו כשרואה ומחשבו כדבר שלו ויש בו ממון ואינו מחשבו כעפר בעלמא אז עובר אבל אם אינו מחשבו כדבר שלו רק כעפר בעלמ' בזה אינו עובר ומהני הביטול בלב אף אחר זמן איסורא כשמוצא חמץ בביתו אם אינו מחשיבו כשלו חידשה התורה רק לא יראה לך שלא תחשבנו כשלך ואף בזמן איסור אם אינו מחשבו כשלו אינו עובר וצריך לומר דלכך דקדק הרמב"ן שהתור' עשאתו כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והיינו אם דעתו מעיקרא עליו כמ"ש אח"כ על רש"י דפירש דאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו ורוצה בקיומו לאחר זמן הביעור וכ' והפריז על המדות אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא דדעתי' עלוי' מעיקרא קאמר והיינו זה ידענו ממה דכתב' התור' לא ימצא בבתיכם ושם לא כתי' לך ואף דשם חייבה התור' שלא ימצא אף שאינו שלו אם קבל עליו אחריות מ"מ מדכתיב לא ימצא משמע אם ראוי לימצא דעובר בשביל דעתו דמעיקר' אף דאינו מחשבו כשלו וממילא אין הפי' לא יראה לך שלא תחשיבנו כשלך דאף אם אינו מחשבו אחר זמן איסור כשלו ג"כ עובר מדכתיב סתם לא ימצא וגם מדכתיב לא יראה היינו לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי' אע"פ שאינו יכול ולא כתיב לא תראה חמץ רק יראה וכמ"ש הרא"ש (דף ו') וע"כ מה דכתבה התורה לך היינו למעט של אחרים וא"כ מה נ"מ בין של אחרים לשלו הא גם שלו אינו שלו הואיל דאסור בהנא' ע"כ דעשאו הכתוב כשלו ואוקמי' ברשותי' ומזה יליף בספרי כיון דדרש מקודם לא יראה לך רואה אתה לאחרים רואה אתה לגבוה אתה רואה בפלטי' ממילא דרשינן לא יראה לך בטל בלבבך דאם ביטלו קודם זמן איסור וא"ר בקיומו ומחשבו כעפר די ולא אוקמי' רחמנא ברשותי' בע"כ:

והנה לטעם זה דרמב"ן נראה אף בחמץ שקבל עליו אחריות אף דגלי לן קרא מלא ימצא דעובר מ"מ לא עדיף ממה שהי' שלו ממש דגלי לן לא יראה לך היינו אם מחזיקו כשלו ורוצה בקיומו אבל אם מחשבו כעפר סגי הואיל דא"ר בקיומו כן נמי אף באינו שלו דעובר מטעם קבלת אחריות היינו אם מחשיבו ורוצה בקיומו ודעתו עליו להחזיקו בשווי ממון אבל אם גומר בדעתו שא"ר בקיומו וכעפר יחשב ואף א"ר שיתקיים אף אם ע"י העדר ואיבוד החמץ יתחייב לשלם ממון לבעליו די ויוצ' בזה מצות עשה דתשביתו. וכן נראה מדברי המג"א (סי' ת"מ ( דכתב דאם קיבל אחריות על חמץ של נכרי רשאי להניח לו ליקח בפסח ולכאורה הא כיון דכבר עבר על בל יראה יחייב לנתק הלאו ולשרפו וגם הא כבר חל עליו המ"ע דתשביתו ג"כ ע"י קבלת אחריות דילפינן גז"ש דשאור שאור כמ"ש האחרונים וכיצד יניח שהנכרי יקחנו ויתבטל המ"ע אלא ודאי דסובר דלא עבר על דאורייתא דמסתמא עשה הישראל כדינו וביטל חמצו ואף זה בכללו אף שאינו שלו מ"מ נכלל כל מה שיש לו שייכות וזכות אליו באיזה חמץ שיהי' כשהי' זכות בקיומה לתועלתו עשאו בביטולו כעפר וא"ר בקיומה ולכן לא עבר מדאורייתא ואף דמ"מ מדרבנן הי' צריך לבער מ"מ בזה לא קנסינן שיצטרך למחות ביד הנכרי ולשלם לו כדי לשרפו וגם כיון דילפינן שאור שאור לגז"ש כמו בלא יראה דכתיב לך ומהני ביטול כשמחשבו כעפר וא"ר בקיומו ואין זה ענין הפקר כלל רק כמו ביטול ע"ז כמו כן בלאו דלא ימצא שהוא פקדון בקבלת אחריות הוא דוק' אם מחזיקו כממון ורוצה בקיומו אבל כשמחשבו כעפר אף דאינו שלו מ"מ מהני ביטול ממציאות חמץ וכמו בע"ז דנכרי מבטל אף ע"ז של חבירו וראיה מפירכת הש"ס פסחים (דף ה') לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי לימ' אי לא הו' כתי' לא ימצא הו' אמרינן מדכתי' לך גלי רחמנ' דרק על שלו ממש דמחזיק כשלו עובר הואיל דיש לו תקנ' בביטול שלא להחזיקו כשלו משא"כ בקיבל עליו אחריות דלית ליה תקנה אינו עובר אף דגול"מ כממון דמי מ"מ לא שלו הוא לכך גלי קרא דלא ימצא דעובר על של אחרים ג"כ וגול"מ גרע מחמצו שלו ממש ואף ביטול לא מהני א"ו אף אם ל"ה קרא דלא ימצא היינו יודעים דעובר אף על של אחרי' בקבל אחריות מטעם גול"מ וביטול מהני באמת כמו שלו ממש וגם אחר דגלי קרא דלא ימצא מהני ג"כ ביטול למחשבה כעפרא וכל זכות שיש לו בקיומו של החמץ ובהעדרו יבא לו הפסד מבטל הזכות ומשוי כעפר' אף דיהי' לו עי"ז הפסד לשלם לבעליו ודי בזה כמו חמצו ממש:

וכן נמי להסוברים דאף על חמץ של הפקר המונח בביתו עובר ג"כ כמ"ש הפנ"י מ"מ ביטול מהני לשוי' כעפר אע"ג דלאו דילי' הוא לא גרע משלו דכתיב לא יראה לך וקבלו חז"ל הפירוש בטל בלבבך כן נמי הפקר אף דל"ל בעלים ואינו שלו מ"מ בגומר בלבו לשוי' כעפר ושלא יזכה בו די דזכות זה יש לכל אדם בדבר ההפקר לזכות בו וזה יכול לעשות כמו בשלו והנה ברמב"ן שם כ' מתחלה וז"ל ועוד יש לי ספק בהפקר לפי שהצריכו בגמרא תרי קראי חד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו ואילו הפקרא אתי מנייהו דכיון דל"ל בעלים ולאו דאחרי' הוא אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה דאיהו מצי זכי בי' כנפשי' טפי וטפי מגוי שכבשתו וגם זה אפשר שמותר לפי שמצאתי בירושלמי לא יראה לך אית תנאי תני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא ואית תנאי תני אפי' בפלטיא מ"ד אבל אתה רואה בפלטיא כשהפקירו קודם לביעורו עכ"ד הרי דמסתפק בזה אם עובר על של הפקר. ולא אבין ראיות הרמב"ן מירושלמי לומר דאינו עובר הא שם כשהוא בפלטיא מוציא מרשותו אבל מ"מ י"ל דאם מונח בביתו עובר דכשמוציא מרשותו יד כל אדם בו לזכות ואין לו זכות לזה יותר מלזה משא"כ כשמונח בבית ומצוי בידו י"ל דעובר וכמ"ש הפנ"י. וראיתי בס' מקו"ח שהשיג על הפנ"י שכ' כיון דעיקר המיעוט הוא בירושלמי בחמץ דאחרי' מטע' דאינו יכול לבערו ובהפקר הרי יכול לבערו וכתב דאי אפשר לומר כן מדאמר במתני' פסחי' (דמ"ו) לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י ולדבריו לא יהא אלא חמץ של הפקר ועוד ראי' מהא דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ולדבריו מאי עשאן כיון דאפי' בהפקר גמור עובר ובאמת אלו הקושיו' ל"ק כלל דאחר שידענו דאוקמי' ברשותי' אף דאסור בהנאה ואינו כשלו כיון דלא שוה כלום ורק חידשה התורה לקראו שם שלך ועשאן כשלו לא ממעטינן רק של אחרים של נכרים שיש לו בעלים לחמץ או של גבוה דכח אחר מעכב מלאוקמי ברשותו אבל של הפקר דאין כח אחר מעכב ולית לי' לשום אדם זכות בו אם מניח ברשותו דומה לבור דקראו הכתוב בעל הבור אע"ג דלאו דידיה הוא וכמו כן בחמץ וכמ"ש בס' תורת חיים פסחים שם וגם אינו דומה לחלה דלאו דידי' הוא ושל גבוה הוא כל זמן שלא בא ליד כהן ועליו רק לקיים מצות נתינ' ושל גבוה הוא כמ"ש הר"ן חולין סוגיא דמזיק מתנות כהונה ואף לדעת התוס' שם מיד כשיפריש הוי ממון כהנים רק דלית להו בעלים מבוררים לכך חייב המזי' בדיני שמי' מ"מ כיון דל"ל בעלים מבוררי' מצד הכהני' אינם עוברים על ב"י ובכ"ז כח אחר מעכב לאוקמי' ברשותייהו דבעלי' ולכך לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י משא"כ דבר של הפקר המונח בביתו וזכות לו לזכות בו כיון דאין כח אחר מעכב י"ל דעובר גם י"ל דתליא אם אמרינן הואיל כמו הואיל אי בעי מתשיל עליה לכך הפקר נמי כיון דאינו מחוסר ממון שפיר אמרינן הואיל. ור"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו לית לי' הואיל. ומה דפשיטא לי' להשיג על הפנ"י כנראה דגם רמב"ן נבוך בזה אם עובר על של הפקר. ומ"מ זה הכל אם לא בטלו אבל בטול ודאי מהני וכמ"ש. ומדבר תשובת רשב"א המובא בשו"ע (תמ"ח) בנכרי שהביא דורן חמץ לישראל באחרון של פסח דל"נ לי' לישראל לקנות באיסור וחצירו ג"כ א"ק לו ואף ביו"ט ראשון דאסור מד"ת כשאינו רוצה לקנות אין חצירו קונה לו בע"כ ומותר לאחר הפסח והא נכרי איסתלק מני' כשמניחו בבית ישראל ולא גרע מהנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה דהוי הפקר כיון דהנותן אסתלק וא"כ נימא עכ"פ כיון שהוא בבית ישראל ואין כח אחר מעכב חייב הישראל לבערו ועי"ש ברשב"א (סי' קע"ח) דכל שרוצה לזכות בו אע"פ שהוא איסור הנאה זכה בו לאסור בהנא' לעולם ולעבור בו כממונו עי"ש וא"כ מוכח מזה דאינו עובר כ"ז דלא זכה בו אף אם מונח הפקר בביתו:

והנה מבואר מדברי רמב"ן שכ' דאם אינו עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתיאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה בו מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר מבואר דביטול מד"ת הוא לשווי' כעפרא ושלא יהנה לעולם ואף דמד"ת לר"ש דקי"ל כותי' מותר אחר הפסח וחוזר להתירא מ"מ לא מצד קנין הבעלי' דאל"כ שוב נשאר קנין הבעלים על אחה"פ ועי' מקו"ח (סי' תמ"ח) דכ' לאחה"פ א"צ הבעלים לחזור ולזכות ונעש' שלו ממילא עי"ש וא"כ לעולם הוי גורם לממון ותורת בעלי' עליו ואינו חידוש ומה מהני ביטול והביטול הוא שלא יהנה לעולם וכיון דלאחר הפסח שב להיות ממילא שלו הדר' קושית הרמב"ן לדוכת' איך יהנו במ' שמחשבו לעפר א"ו דאף דאחה"פ שב להתירא מ"מ יד כל אדם בו לזכות עכשיו וכן לאחה"פ קודם שיזכו הבעלים ומ"ש המקו"ח (סי' תל"א' דלכך ל"ה תוך הפסח גורם לממון הואיל דהכל מצויין לבערו דאי אפשר להתקיים דמצוה בהשבתה והוכיח דרק מצד עשה דהשבתה הוי אינו שלו דהא דעת ריטב"א סוכה (דל"ה) דאיסורי הנאה חשיב לכם וע"כ חמץ טעם אחר הוא משום דחייב בהשבתה והנה כבר כתבתי בהגהותי לד"ח דיני חמץ (סי' א') להעיר בזה מדברי רש"י חולין ( (דף ד') דנראה דחמץ בפסח אין לו ריעותא משאר איסורי הנאה עי"ש ומלבד זה א"כ הא דחייבתו התור' להשבית אינו חידוש כיון דאם לא יתחייב להשבית אף דאסור בהנאה הוי שלו או מטעם דכל איסורי הנאה חשיב של הבעלים בפרט דבר שהי' שלו מקודם וקנינו ונאסר אצלו עדיף יותר מאתרוג של ערלה דבתולדתו נאסר בהנאה ואעפ"כ דעת ריטב"א דמקרי לכם מכ"ש חמץ שהיה דין ממון קודם זמנו ועיקר החידוש הואיל דחייב בהשבתה א"כ מה מהני ביטול בלב דלא הוי ענין הפקר כקושית הרמב"ן מה מהני לקיים בזה תשביתו ועוד יש להתעורר בזה הרבה דברים אולם כנראה מרמב"ן ור"ן סברו להדיא דכל איסורי הנאה לאו שם בעלים עליו וזה שחידשה התורה בחמץ לכך מהני ביטול. ולדעת הסוברים דאיסור הנאה מקרי לכם ושם בעלים עליו י"ל דסברי כמ"ש התו"ח דדומה לבור בר"ה דקראו התורה בעל הבור אף דאינו שלו כן נמי חמץ שברשותו אף של ישראל אחר או הפקר ואינו רוצה לזכות עובר ג"כ ורמי' עליו העשה דתשביתו וזה חידוש דעשאן הכתוב כאילו הוא שלו ומקרי בעלי' ובזה מהני הביטול אף דאינו שלו מ"מ אם משווי את כל זכיותיו שיכול לבא לו מזה כעפר' בעלמא ואינו רוצה בקיומו להחזיקו כממון סגי בזה ממילא לא נוכל למפלג בין חמץ לחמץ ומהני ביטול כזה אף על חמץ שלו דהעש' והלאוין דבל יראה ובל ימצא כולל על כל חמץ שהטילה עליו החיוב ומה שסגי בחמץ שלא הי' שלו מעולם כן סגי אף בחמץ שהיה שלו וגם עכשיו הוא שלו להסוברים דאיסור הנאה חשיב ומקרי לכם מ"מ מהני ביטול דזה הי' צווי התורה לא יראה לך רק בטל בלבבך:

וראיתי בפ"מ בפתיח' להלכות פסח (פ"א אות ט') שכ' וז"ל ולכאור' מי שאסר עליו חמצו בהנא' קודם איסורו כשבא פסח אינו עובר בב"י דלאו דידי' ונהי דב' דברים א"ב ש"א ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חדית רחמנא אבל כה"ג לא ועיין (סי' תרמ"ט) המודר הנאה מלולב ל"ה שלכם וברמב"ם קנה חמץ בפסח לוקה והא לאו דידי' הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אע"כ כה"ג נמי דלי' הוא וע"ז שהגביה ישראל אין בטילה אף דאיסור הנא' וצריך לחלק בין תרמ"ט לזה וחמץ של כלאי הכרם כה"ג נמי י"ל עבר על ב"י עכ"ד הנה מ"ש מקנה חמץ בפסח וגם הנו"ב האריך בזה וכבר כתבו האחרוני' דהעלימו עין מדברי רשב"א בתשוב' הנ"ל ובר"ן ע"ז פ' כל הצלמים דאף דאין זכייה באיסור הנאה מ"מ לקנות שיתוסף איסור מהני כיון דרוצה לקנות ולזכות אף דהוא איסור הנאה ומ"מ גם הרמב"ם י"ל דמודה להדין דתרמ"ט דכיון דאסור עליו בהנאה ל"ה שלו וכהפקר הוא וממיל' י"ל ג"כ דאינו עובר בב"י דזה לא חידשה התורה לעשות ברשותו דבר שאין בו ממון אף בלעדי איסור חמץ וכמו דאינו עובר בשל הפקר כן נמי באוסר עליו בהנאה ברם באוסר עליו בהנאה קודם פסח ודאי עובר לרוב הפוסקים דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' כדידיה דמי ועובר בב"י ובתשובת רשב"א בכמה מקומות כתב דמטעם הואיל לא הוי כדידי' הן לענין לולב הן לענין קידושין דבשביל הואיל ל"ה כדידיה וכבר כ' האחרונים דלגבי חמץ כיון דאף גורם לממון דבכ"מ לאו כממון דמי גלי לן קר' דלא ימצ' דעובר בזה אף דבאמת לאו דידי' הוא רק דיש לו זכות שיכול למשאל עלי' עובר א"כ אף דאוסר עליו החמץ בהנאה מטעם נדר מ"מ עובר לכ"ע דפסקינן הואיל. אולם אם החמץ אסור בהנא' מצד אחר כמו של כלאי הכרם וכיוצא בזה יש מקום להסתפק אם גם בזה עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ולכאורה יש להביא ראי' מירושלמי פ"ק דפסחים ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובמ"ד מהו שיהיו צריכין בדיקה כו' ר"י בעי חצירות שבירושלם שאוכלין שם חלות תוד' ורקיקי נזיר מהו שיהיו צריכין בדיקה בלא כך אינן בדוקות מן הנותר יבא כהדא כו' אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור ע"כ ואם נאמר דהיכא דנאסר בהנאה בלעדי איסור חמץ שוב אינו עובר א"כ לדעת רש"י דעיקר הבדיקה שלא יעבור בבל יראה למה פריך בלא כך אינן בדוקות מן הנותר היינו שצריך להשגיח שלא יאבד ממנו ולא יהי' נותר ואם יותר דבר צריך להשגיח לשרפו כמו שפי' המפרש ובאמת בזה יש נ"מ אם נשאר מזה מעט פחות מכזית ומזה מעט ועל ידי צירוף נשאר כזית בזה לענין שריפת נותר אפשר דלא מצטרף ולענין חמץ מצטרף ה"ל לומר כיון דבלאו הכי אסור מטעם נותר כבר נאסר בהנאה ואין בו ממון לשום אחד ואינו עובר עליו וכן יש קצת להוכיח מירושלמי פ"ב שם (סוף ה"א) ר"ב בר לוי שאל חלות תודה שנעשה נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשרפה ועי"ש במפרש לרבנן דחמץ עד שלא הגיע ז"ב בשריפה ומשהגיע השבתתו בכ"ד מבעיא לי' בחלות תודה שנעשה נותר שמצותן בשרפה מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכ"ד או דלמ' במלתייהו קיימי בשריפה עי"ש ומבואר דאף נותר שנעשה חמץ חל עליו חיוב השבתת חמץ אף דבלא"ה אסור בהנאה מצד חמץ ויש לדחוק ולדחות ראיות האלה גם יש להוכיח מהא דכיצד מפרישין חלה בטומא' ביו"ט ר"א אומר לא תקרא שם עד שתאפה וקאמר בגמרא דר"א סובר טובת הנאה ממון ואם תחמיץ יעבור עליו וכבר עמדו האחרונים בזה הא יכול להפקיר הטוה"נ ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני חמץ (סי' כ) ובמ"ש אני העני שם בסוף הסי' דהא באמת לית לי' בו כעת טוה"נ דמי פתי יקבל ממנו רק הטוה"נ יהי' לו אחר הפסח ולענין ב"י דהגל"מ כממון דמי אבל להפקיר א"י ע"ש ואם נאמר דאם אסור עליו בהנאה בלעדי איסור חמץ שוב אינו עובר הא עכ"פ יכול לאסור עליו בקונם החלה הזה שמפריש ושלא יהי' לו שום טוה"נ מחלה הזאת וא"כ שוב לא אוקמי' רחמנא ברשותיה כיון דגם קודם שנתחמץ נאסר עליו כל הנאות מחל' הזאת ואינו ברשותו ובזה לא חידש' רחמנ' לאוקמי ברשותי' א"ו משמע דבכל חמץ כיון שחל על זה שם איסור חמץ קאי ברשותיה ולעבור עליו בב"י ועדיין צ"ע:

ודע דכמה אחרונים הוכיחו מדברי הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח) דאיסור הנאה הוי שלו מדכ' שם אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש ולא מן המדומע ואצ"ל מערל' וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו כו' אבל נתקדשו להפסל כקדשים שנפסלו ע"כ. וסברו דעיקר הטעם משום מהב"ע וטעם זה קאי על כולם אף על ערל' וכלאי הכרם וגם דנתקדשו להפסל ואמאי הא לא מהני ההקדש כלל דקרבנו כתיב וצריך שיהי' שלו א"ו דסובר דאיסורי הנאה חשיב שלו. ועי"ש במל"מ דהביא דברי תוס' חולין (דף ק"מ) דבקרבנות ל"ש הנאה דמצות לאו להנות נתנו וכבר עמדתי בזה ע"ד הרשב"א דשפתיו ברור מללו דאיסור הנאה לאו דידי' הוא ואמאי הוא כשר לקרבן הא ל"מ הקדשו וכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סוף סי' א') עי"ש וראיתי בתשובת חתם סופר או"ח (סי' ק"פ) שכת' דלכך הוי דידיה איסור הנאה כמבואר ב"ק (דף צ"א) שורי הרגת בשור העומד לסקילה הרי דשם בעליו עליו וכן בערלה וכ"כ וחמץ מצד תשביתו והכל מצוין עליו לבערו לכך אינו ברשותו ושאר איסורי הנאה מיקרי של בעלים רק באתרוג לא מיקרי פרי ואף דבתוס' סוכה (דף ל"ה) מבואר דגם בלולב איסור הנאה לא מיקרי דידי' היינו מדכתיב ולקחתם לכם שתקחו לעצמיכם ואין בו קנין לעצמו אבל בקרבן לא כתיב שיקחנו לעצמו שיהי' שלו אלא יקריב קרבנו ולא של אחר וכן יקדיש ביתו ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אף ע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט אלא היכא דכתיב קיחה שאז צריך שיקחו לעצמו שיהיה לו בו קנין עיי"ש באורך:

ונפלאתי מאד א"כ יהי' יכול להקדיש דבר של הפקר אף דלאו דידי' הוא מ"מ כיון דאין כח אחר מעכב לא אימעט מביתו וזה מבואר הביטול מכמה וכמה מקומות ובפרט מדברי כל הראשונים נדרים (דף ל"ד) בהי' מונח כיכר של הפקר דאינו יכול להקדיש טרם שזוכה בו וגם אף אם נאמר דאיסור הנאה שיש לו ברשותו דאף דאין לו בו קנין מ"מ הקדש מהני הא מבואר ב"ק (דף מ"ה) בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדשו אינו מוקדש ולהסוברי' דנאסר מחיים הוא מטעם דכיון דאיסור הנאה הוא לאו דידיה הוא להקדישו ועוד הא מבואר מנחות (דף פ"ג) דחטאת אינו בא אלא מן החולין מדכתיב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ועיין תוס' ריש מנחות הרי מדכתיב אשר לו בעי שיהי' שלו ממש ושיהיה בו קנין והא דצריך שם לימוד שאינו בא משל מעשר הא בלא"ה מדכת' קרבנו ידענו דבעי שיהי' שלו ומעשר שני לר"מ ממון גבוה הוא ע"כ צריך לומר דמקרבנו ל"ה ממעטינן רק ולא הגזול אבל לא של מע"ש דעכ"פ יש לבעלים זכות בו יותר מאחרים דאין אחרים יכולים לחטוף ממנו ולבעלי' ניתנ' לאכול בירושלם והי' שפיר מקרי קרבנו לכך ילפינן מדכת' אשר לו שצריך שיהי' לו בו קנין ועי' כ"מ הלכות בכורים (פ"ו) משם הר"י קורקוס בטעמא דהרמב"ם דאף דפוסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה מ"מ חייב בחלה ועריסותיכם מקרי וכן לענין אתרוג מקרי לכם הואיל דיש לו בו היתר אכילה [ועיין ס' אבני מלואים אה"ע (סי' כ"ח סק"ג) דלדעת זה מוכח דלא כס' יראים דסובר אף דגזל נכרי מותר מ"מ ל"ה לכם לענין אתרוג דהא לדעת רמב"ם תליא בהיתר אכילה וכבר השגתי על זה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סי' ב') דשאני היתר אכילה דמע"ש דיש זכות זה רק לבעלים משא"כ הפקר או גזל נכרי אף דשרי מ"מ יד כל אדם שוין בו] עכ"פ אף דכתי' קרבנו הי' יכול להביא ממעות מע"ש לכך ממעטינן מדכתיב אשר לו שיהי' שלו ממש ועי' רש"י חולין (דף כ"ב) משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפי' לר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטינן וצ"ע הא לא כתיב להדיא למעט מעשר רק מדכתיב אשר לו ומבואר בש"ס סוף פ"א דשבועות ויומא (דף נ"ה) דרשינן אשר לו ולא משל ציבור ודרשינן לתלתא אשר לו הכתובים בפרשה חד ולא משל ציבור וחד ולא משל אחיו הכהנים וחד לעכב ולא יש קרא יתירא ללא משל מעשר וע"כ ולא משל ציבור ומעשר מחד קרא נפקא לי' דלאו שלו הוא וזה הכל למ"ד דמע"ש ממון גבוה הוא אבל למ"ד ממון בעלים הוא לא ממעטינן ומצאתי בטורי אבן חגיגה (דף ח') דתמה בזה על רש"י ז"ל ולמ"ש י"ל דרש"י סובר ג"כ כשיטת הר"י קורקוס בדעת רמב"ם דהיכא דיש לו בו היתר אכילה חשיב שלו וע"כ הא דממעטינן לענין קרבן מאשר לו ולא משל ציבור וגם לא משל מעשר הוא משום דאם אינו שלו לגמרי ידענו מדכתיב קרבנו דבעי שיהי' שלו וממעטינן מאשר לו אף מה דלא ידענו מקרבנו היינו משל ציבור המוסרים לו לצורך פר שלו אף דקרבנו הוא מ"מ כיון דאינו שלו לכל דבר לאו אשר לו הוא וכן נכלל בזה ולא משל מע"ש אף דיש לו בו היתר אכילה מ"מ לאו שלו ממש הוא לכן סובר רש"י אף למאן דסובר ממון הדיוט הוא מ"מ ממעטינן משום דכבר כתיב קרבנו ומאשר לו ממעטינן אם אינו שלו לכל דבר ומעשר שני אף דממון הדיוט הוא מ"מ צריך דוקא שיאכל בירושלם ויש בזה ליישב קושית תוס' שבועות שם דלעכובי מנין ועיין ריטב"א יומא ואכ"מ בזה עכ"פ לקרבן ודאי מה דלא מקרי לכם לענין אתרוג ג"כ לא מקרי קרבנו מדכתיב לגבי' אשר לו והדרא הקושיא על הרמב"ם למה יהי' הקרבן כקדשים שנפסלו הא ל"ה בגדר קרבן כלל אולם המעיין בתוספתא סוף פ"ח דמנחות ופ"א דמעילה אשר ממנו תוצאות דברי רמב"ם הנז' יראה דטעם זה דמהב"ע לא קאי על איסור הנאה רק על איסורי אכילה דמתחלה פרט התוספתא אין מביאין כו' מן הטבל ומן התרומה וממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו ואם הביא הרי אלו פסולין ולבסוף סיים ואצ"ל מן הערל' וכלאי הכרם משמע דבזה לא נתקדשו כלל דלא חל עליו כלל שם הקדש ובתוספת' דמנחות כ' מע"ש והקדש שנפדו ובמעילה הוא שלא נפדה ובודאי יש ט"ס וצ"ל שלא נפדו וכנרא' דערלה וכ"כ בלא"ה פסול ואף אינו חל עליו ההקדש כלל דלאו דידי' הוא ולא נתקדשו אף לפסול רק טבל וחדש דאיסורי אכילה בזה כ' הרמב"ם שהוא מהב"ע ונתקדשו לפסול ומ"ש ואצ"ל ערל' וכ"כ באמת הטעם דלא חל כלל ההקדש ופלא מה שהרמב"ם הכניס זה באמצע ואצ"ל ערלה וכ"כ ואח"כ כתב טעמא דמהב"ע ויהיו כקדשים שנפסלו ובתוספתא כת' זאת טרם שכ' ואצ"ל מערלה וכ"כ ומשמע דבאמת לא נתקדשו כלל שוב מצאתי בתשובת פני ארי' דלמד ג"כ בדעת רמב"ם דבאיסורי הנא' הטעם דלא נתקדשו כלל דלאו דידי' הוא ויש להבין בדברי התוספתא דכייל ג"כ הקדש שלא נפדו ומע"ש הא זה איסורי הנאה הוא והקדש לאו דידי' הוא והוי כגזל ממש ויש לדחוק ואכ"מ:

ואם יש לו חמץ של מעשר שני אף דממון גבוה הוא מ"מ ודאי עובר בב"י לא מבעיא לשיטת הר"י קורקו"ס דמע"ש אף דממון גבוה הוא מ"מ הואיל דיש לו היתר אכיל' הוי עריסותיכם ולכם לענין אתרוג וכמו שביארתי לעיל הואיל דעכ"פ זכות זה שיש לו בו לאכול בירושלם אין לאחרים בו ועדיף מהפקר ודאי חשיב שלך לענין ב"י אלא אף אם נאמר דלר' מאיר דממון גבוה הוא אינו יוצא באתרוג ואינו חייב בחלה הואיל דאינו שלו ממש מ"מ לענין ב"י דחמץ ודאי עובר כיון דיש לו בו צד זכות ולא גרע מקבל עליו אחריות דמרבינן מדכתיב לא ימצא ואף גול"מ כממון דמי לענין בל ירא' מכ"ש בזה דיש לו זכות בו יותר מאשר יש לאחרים ודאי חייב לבערו. ותמהני מאד שראיתי בפנ"י פסחים (דף י"ג ע"ב) בהא דאין מביאין תודה בחג המצות ופריך פשיטא והקשה לראב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אם קדשים קלים ממון גבוה מותר באכילה ובצל"ח שם הוסיף עוד דמצות תשביתו לא שייך ג"כ ולר"ש דאחר שש ליתא רק בעשה דתשביתו מותר באמת לאכול וכן בשביעי של פסח למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט הי' יכול להביא תוד' ולאכול בלילה דאינו עובר בב"י דהוי ממון גבוה וכך כתב בסוף ספר הפלאה משם בעל מחנה לוי ודבריהם תמוהין הא לא גרע מגול"מ דכממון דמי לגבי חמץ ומכ"ש בזה דעכ"פ יש לבעלים זכות זה לאכול והוי' כדידהו לענין ב"י ואף אם נאמר דלענין אתרוג וחלה לא מקרי לכם מ"מ לענין ב"י ודאי עובר ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וכפי דברי הר"י קורקו"ס דאף לענין חלה ואתרוג מקרי לכם הואיל דיש להם יותר זכות ממה שיש לאחרים מכ"ש דעובר בב"י:

וקצת יש להביא ראיה לדברי הר"י קורקו"ס מפסחים (דף צ') הממנה אחרים עמו על פסחו כו' מעות שבידו חולין ומוקי כרבי שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן ועי"ש בתוס' דקמ"ל קרא דדעתו לכך ועיין רמב"ם הל' ק"פ (פ"ד ה"י) חזינן דאחרים יכולים לימנות עמו בפסח אף דהוא כבר הקדישו וכנרא' ק"פ צריך שיהי' שלו ממש מדכתיב משכו וקחו לכם ובירושלמי (פ"ק דקידושין) יליף מזה דמשיכה קונה בבהמ' דקה וכן משמע מרש"י קידושין ר"פ האיש מקדש בהא דאיש זוכה וכן ברש"י גטין (דף כ"ה ע"א) דבעי קנין וברע"ב סוף פ' איזהו מקומן א"כ איך יוצא זה הממנ' על פסח זה שכבר הוא הקדש ובמה יחשב לכם וע"כ כיון דעכ"פ יש לו זכות בו הוי לכם אולם זה לאביי שם דסובר בפסח לא משייר אינש והפריש סתם ולדידי' כבר חל ההקדש ואעפ"כ יוצא בו אחר הממנה עמו אחר כך הרי דבשביל היתר אכילה הוי קרבנו ועי"ש ברש"י דלאביי זה שהפריש לפסחו ואח"כ המנ' אחרים עמו מתנ' בעלמא הוא דיהיב לי' ואף דמבואר קידושין (דף נ"ד) דלר"מ דמעשר שני ממון גבוה אינו יכול לתת במתנה היינו שם מדכתיב מעשרו אם אינו שלו אינו מוסיף חומש אבל לענין ק"פ מקרי לכם. אבל לרב אושעי' אף בפסחו משייר אינש אינו ראיה דלדידי' ע"כ ע"ד כן הקדישו בנ"י את פסחיהן דמי שיתמנה אח"כ על דעתו מפריש ופקע הקדושה מן המעות על החולין ועי"ש בירושלמי לכך הקדישה משעה ראשונ' אם יקבל מעות יצא לחולין בקדושה זאת ועי"ש כל דברי הירושלמי בהלכה ג' ובהלכה ד' דע"ד רב הונא כל מה שיבואו מנוייו הם מתחלה והוי הקדש שותפים ואינו עושה תמורה הרי דלמפרע הוא וזה שמפריש מעותיו תיכף מקדיש עד"ז אם יזכה בטלה של פסח נותן על מנויו של זה ויש להוכיח מזה דהא דיכול לחייב את עצמו ולשעבד לאינו מבורר מהני אף מדאורייתא כמ"ש הר"ן סוף פ"א דגטין ונ"י ב"ב כיון דיכול לשעבד לכולם וכולם ראויים לזכות וכן נמי בזה למנות על פסחו יכול לעשות כן ולמנות לכל מי שירצה אח"כ אבל לשיטת רמב"ן במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דמדאורייתא ל"מ דאין בריר' יקשה מכאן מה מהני במה שיתמנה אח"כ א' ויתן מעות שהפריש ג"כ כיון שזה כבר הקדישו ע"כ צ"ל דלמפרע נחשב המינוי ומה מהני הא בדאוריית' אין בריר' ועי"ש עוד בירושלמי דאם אין מקדישין בתחל' ביו"ט הא דקתני במתני' דשבת וכן ערב פסח שחל בשבת ותני הולך אצל מוכרי פסחים מוכרח דאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאל"כ יהי' אסור משום מקדש בשבת עי"ש דמבואר דע"כ נעשה ונגמר ההקדש מיד רק מי שזוכ' בו יוצא במינוי זה המעות וחולין ויקשה הא אין בריר' ואיך יהני למפרע ואכ"מ בזה ועיין קצוה"ח (סי' ת"ו) דכ' ע"פ דברי רמב"ם דסובר דהכשר לקבל טומאה הוא דוקא אם ינתן ברצון הבעלים כמבואר (פ' י"ג מטומאת אוכלין) ובכ"מ שם ע"כ הא דמצינו הכשר בקדשים הוא רק לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים דאל"כ הוי כאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש ולדברי הר"י קורק"ס הנ"ל דאף מע"ש אף אם ממון גבוה הוא מ"מ מקרי לכם משום היתר אכיל' כמו כן לכ"ע בקדשים קלים הוי ממון בעלים לענין זה שיקבל ההכשר

סימן ג

המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצ' שאינו בדוק על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות דמצו' עושה (ש"ע סי' תל"ז) ועי"ש במג"א דמסתמא ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בין בגופיה בין בממוני' והאי דקא בעי הדר בי' שמא מפני דבר אחר הוא ודבריו נובעים מלשון רש"י פסחים דאמרינן אי ידע בי' אתמול דלא בדק ל"ה הדר בי' דניחא לי' בי' והאי דקא הדר בי' משום מילת' אחרית' דאשכח ביתא אחריתי דשפיר' מינ' ולכאורה כיון דיש לנו ספק מפני מה הדר בי' א"כ אם עדיין לא נתן המעות והוא מוחזק ורוצ' לחזור ואומר טענות ברי שאילו ידע אתמול הוי הדר בי' מהימן אך י"ל כיון דאמדוהו חז"ל דעת איש ישראל דנ"ל שוב אינו נאמן לומר דאתמול כך הי' דעתו דהוי דברים שבלב ועליו להתנות וא"כ למה צריך רש"י לחדש בטעמו דעכשיו הדר בי' משום מילתא אחריתי הא בלא"ה אף אם באמת אין לו שום סיבה למיהדר רק בשביל זה דיהי' צריך לתת שכר לבדוק מ"מ לא הוי מקח טעות או משום דקים לן דאתמול היה ניחא ליה לקיומי מצוה בממוני' וא"נ נגד הסכמת חז"ל שירדו לדעת בני אדם או אף אם באמת דעתו הי' רק לשכור רק בחזקת בדוק מ"מ הוי דברים שבלב והיה לו להתנות אולם י"ל דזה תליא במחלוקת רבינו אפרים והרא"ש פ' אלו טריפות דבמקום שהי' סומך על המוכר דשארית ישראל לא יעשו עול' אין ריעותא במה דלא אתני בפירוש עי"ש ברא"ש פרק א"ט ( דף נ"א) וש"ע ח"מ (סי' רל"ב סי"ב) ותה"ד (סי' ר"ז). ומצאתי בס' אור זרוע הגדול הלכות יבום (סי' תרי"א) שכ' להוכיח דהיכא דהכריעו חכמים דעת בני אדם שאינו נאמן שעש' בענין אחר והוכיח מכאן דאע"ג דמוכר קאמר אדעתא דהכי לא שכרתי והוי מקח טעות אעפ"כ לא סמכינן אדיבורו אלא אדעת חכמים אולם א"כ ל"ה לרש"י לומר סיבת וטעם הדבר שחוזר וגם קשה דילמא דוקא לענין מ"ט הואיל דאמדוהו חז"ל דעת בני אדם דל"ה מום ולא אתני לכך ל"ה מק"ט אבל לענין איסור י"ל אם ידע בעצמו דלא כן הוא נאמן וכתבתי בענין זה במ"א:

והנה בודאי צריך לבטל ג"כ וכמו שכתב המג"א (ס"ק ג') דמסתמא הפקירו כשיצא ממנו ובמקו"ח (ס"ק ג') כ' דחמץ שאין ידוע אינו קונה לו חצירו לכך קאמר בש"ס חמירא דידיה של המשכיר אבל ביטול דהוא מטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' ואז יקנה לו חצירו כיון דדעתו עלי' והמשכיר הפקירו מדעתו לכן צריך לבטל מקודם ודבריו תמוהין הא כ"ז שלא מצ' אינו שלו ומה מהני הביטול ומהיכי תיתי ניחוש שמא ימצא ויתכוין אז לקנות הא דחיישינן בש"ס היינו בחמץ שלו והחצר שלו שפיר חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' היינו שכבר הי' דעתו עלי' ואינו בטל מאליו אבל כאן כיון דכ"ז שלא מצא לא זכה ואח"כ כשידע ג"כ מסתמ' איסור' ל"נ לי' דליקני רק דניחוש שמא ימצא ודעתו יהי' לקנות ולזה ל"מ הביטול דהשתא ועיין מ"ש לעיל (סי' ב'):

המג"א לעיל (סי' י"ד ס"ק י') הקשה מ"ש שם דאסור לטול שלמ"ד דחיישינן שמא תקרע וכאן אמרינן נ"ל למיעבד מצו' בממוני' וכ' דכאן הוי דבר מיעוט וזה דוחק מאן ימר דאם יעלה שכר הבדיקה הרבה דיתחייב המשכיר ברם ההבדל מבואר דכאן הוא בעצמו עושה המצו' ורמיא עליו אמדוהו חז"ל דודאי ניחא לי' כיון דזוכ' בעצמו בחובת גוף המצוה אבל שם בלוקח טליתו הוא לא עביד המצוה רק שמסייעו לחבירו דיעשה מצוה לא מצינו בזה דעת חז"ל לומר שירדו לסוף דעתו של בני אדם דניחא להו לאינשי שיעביד חבירו מצוה בממונו אף שיוכל לבא לידי חסרון כיס לכך אסור לכתחלה ליקח שלא מדעתו וז"פ

ואם הוחזק שלא בדקו המשכיר ואמרו אשה כו' או קטן אנו בדקנוהו נאמנים והטעם דבדיקת חמץ דרבנן ולדע' עו"ש וא"ר דאם נודע אחר שש דאין בידו לבטל וצריך בדיקה והמקו"ח העלה דהביטול הוא רק לחומרא כנ"ל וגם מסתמא אינו רוצה שיקנה לו חצירו אולם יורש שירש בית שחרית י"ד א"נ כשלא ביטל לאחר שש ואף קודם שש וביטל צריך לבדוק כיון דהס' נולד בדאוריית' לענין ביטול ונגד זה אינו נאמן דצריך לבטל מדאורייתא צריך ג"כ לבדוק כתקנת חכמים כמ"ש ב"י (סי' תל"ח) ולענ"ד יש לגמגם בזה דכיון דמדרבנן נאמנים מצד עדות כעד בעלמא והוי מצד בירור הדבר רק לענין דאוריית' א"נ א"כ אחר הביטול הוי כבירור שכבר בדק המוריש ואינו דומה לדברי הב"י דשם כיון דנולד לנו ספק בדאורייתא נגרר הדרבנן אחריו ולא הקילו בזה בספקא דרבנן וכאן על הביטול לא נולד לנו כלל ספק דאף אם כבר ביטל המוריש מ"מ חייב היורש לבטל דהא כל הביטול דלהוי כעפרא דארעא הוא כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק דעשאו הכתוב כאילו ברשותו מהני אם בלב מסכים לדעת הכתוב כמ"ש הרמב"ן והר"ן ואימתי מתחיל הביטול הוא רק כשהגיע זמן האיסור היינו משש ועד שש עדיין ברשותו הוא וכמ"ש הנו"ב מהד"ק (סי' י"ט) וכשמת המוריש נכנס לרשות היורש א"כ מה מועיל הביטול של המוריש דמעיקרא על זמן שכבר נפסק כחו ובודאי צריך לבטל מחדש א"ו לא נולד על זה שום ספק ולא נשאר לנו הספק רק על הבדיקה וכיון דהיורש כבר ביטל מחדש י"ל דנאמנים על הבדיקה ואף דצריך לבטל מ"מ לא מצינו דבכה"ג יצטרך דוקא בדיקה וכמו דגדול נאמן ע"ז כמו כן קטן נאמן מצד בירור:

והנה המג"א הביא דעת תוס' עירובין (דף ל"ב) דהא דקטן נאמן הוא רק על בית שלהם ומשמע מזה קצת דביטול מהני מקטן על חמצו כיון דמבואר בש"ס ע"ז דהכל נאמנים מטעם הואיל דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי והטעם נראה למ"ש רמב"ן ור"ן ענין הביטול א"כ הוי דומיא דכתבו התוס' ב"ב ( (דף קמ"ג ע"ב) ד"ה ואם דהיכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלו שפיר אף קטנים עי"ש ובהג"א שם והכי נמי דכוות' כיון דבאמת אינו ברשותו של אדם ורק עשאן הכתוב לאוקמי ברשותיה מהני דעתו שלא יהיה נחשב כברשותו אולם למ"ש האחרונים להסוברים דאיסור הנאה הוי שלו ולכם קרינן בי' והחידוש של חמץ דאינו שלו הוא מטעם דכיון דחייב בתשביתו והכל מצווין לבערו וכמ"ש לעיל (סי' ב) א"כ זה תינח בגדול דחייב בעשה דתשביתו אבל קטן דא"א במצות אף דאיסורי הנאה הוא מ"מ חשיב שלו וליכא חידוש ומה מהני ביטול דקטן [ומה"ט יש להוכיח דאף נשים דא"ח במ"ע שהזמן גרמא מ"מ במ"ע דתשביתו חייבים ובפ"מ בפתיח' להלכות פסח (פרק א' אות ז') חקר בזה די"ל דאינן מצווים בעשה רק בלאו דב"י ולהנ"ל מוכרח דחייבים גם בעשה דאל"כ ל"ה מהני ביטול דנשים והתורה גילתה לנו יראה לך בטל בלבך וע"כ דגם של נשים אינו שלו וחידוש הוא וכן מבואר להדיא בחינוך מצוה ט' דנשים חייבין ג"כ בעשה דתשביתו וכן אף להסוברים דמצד איסור הנאה לאו דידי' הוא ובחמץ חידשה התורה מ"מ זה בגדול משא"כ בקטן דלאו בר מצות הוא י"ל דהוי דידי' ואינו צריך לבטלו והא דכתבו תוס' דאיירי בבית שלהם היינו בקטן שהגיע לחינוך כמ"ש דע"כ הא דקתני נאמנים איירי בהגיע לחינוך והמשכיר א"ח על זה דלא נתכוין לקנות רק הבדיקה שלא יבא לאכלו ומדרבנן בעלמא הוא לכך נאמנים והא דקאמר בש"ס מהו דתימא לא להמנוהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לי' הימנוהו רבנן בדרבנן היינו דעכ"פ למשכיר לא איכפת כיון דאינו רוצה לזכות וכמו דחמץ שלו דו מה"ת וסגי בביטול כן באינו שלו אף דהוא של ישראל אינו עובר ומצד הקטן לא איכפת לן:

וראיתי בפ"מ בא"א (סי' תל"ד ס"ק ט') בהא דשליח א"י לבטל כ' והה"ד יתומים קטנים ע"י אפטרופסים וחמץ של יתום קטן שעבר עליו הפסח י"ל דשרי דלמאן נקנסי' ולפ"ז אפטרופס ששכח למכור חמץ של יתום והגיע שש יסלק אחריותו מחמץ ויהי' מותר לאחר הפסח ע"כ ונראה דהוא מיירי בלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך חייב לחנכו במ"ע דתשביתו ומ"ש דביטול של אפטרופס לא מהני הנה אף במקום דל"מ בשליח מ"מ מצינו אפטרופס עדיף כמו במקום שחב לאחרים (ח"מ סי' ק"ה). ואף בלא הגיע לחינוך יש לגמגם אף דלא שייך קנס מ"מ כיון דחז"ל אסרו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לא פלוג רבנן ואף באונס ושוגג גמור אסרוהו ועיין ח"י (סי' תמ"ח) דמבואר מדבריו דאף חמצו של ישראל שגזל ממנו נכרי קודם פסח ועבר עליו הפסח אסור אחה"פ והמרי"ט אלגזי פשיטא לי' כיון דלא עבר הישראל מותר אחה"פ ודוקא גזלן ישראל האיסור הוא מכח הגזלן וכן נרא' מדברי הא"ר (סי' תמ"ח) (ס"ק ב') וכבר הוכיח אאמ"ו ז"ל במישור בספרו ד"ח (סי' י"א) דהדין עם הח"י כיון דהוא של ישראל אף במקום דאינו עובר עליו הישראל כמו בהשכין אצל נכרי חמצו דג"כ א"ב ומ"מ נאסר אחה"פ עי"ש וכן מבואר להדיא מדברי רמב"ן חידושי פסחים שכ' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אע"פ שלא עברו עליו הבעלים בב"י מדקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אלמ' אסור הוא בהנא' בין לו בין לאחרי' [ודלא כנו"ב מהד"ק] אע"פ שלא עברו בעליו בב"י וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשוני' והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ דקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים עי"ש (בדף ל"א) הרי דלא משום דעבר הגזלן נאסר רק בשביל דהוא חמץ של ישראל וממילא אף בנכרי שגזל חמץ מישראל מ"מ כיון דגוף החמץ הוא של ישראל נאסר בהנאה בכל ענין אף דל"ה מי שיעבור עליו וא"כ י"ל של קטן ג"כ אסור. אך מ"מ אינו מוכרח די"ל דוקא היכא דאם היה ביד הישראל הי' חייב לבערו בזה אסרוהו חז"ל לעולם משא"כ בשל קטן דאין לו מעולם לממון זה בעלי' שיתחייב לבערו בזה לא אסרוהו חז"ל והדבר צריך ראי' ואף בקטן שהגיע לחינוך ואף אם נאמר דהוי הקטן בר חיוב ודלא כדעת רש"י ברכו' (דף מ"ז) מ"מ כיון דל"ה רק מדרבנן י"ל דדומה לחמץ נוקשה דאינו אסור בהנאה אחר הפסח כיון דלא עבר בב"י כמבואר (סי' תמ"ז) ועי"ש במ"א (ס"ק מ"ו) דאינו דומה להפקיד חמצו אצל נכרי דנוקשה עצם החמץ הוא רק מדרבנן בביעור עי"ש וה"נ כיון דשל קטן אינו צריך ביעור מדאוריי' אף דנאמר דמצות חינוך חל על הקטן עכ"פ מדרבנן לא אסרוהו חז"ל בשביל זה אחר הפסח וצ"ע:

וראיתי בפ"מ בא"א (סי תמ"ז ס"ק ו') שכתב דיש נ"מ במכר חמצו לגר בכסף ולא משך והי' מונח ברה"ר ומת הגר מן התורה מעות קונות ומדרבנן עבר המוכר בב"י וכנראה שם מדבריו דכיון דלא עבר מה"ת אינו אסור אחר הפסח ולכאורה כיון דבידו לחזור מן המקח שפיר קאי ברשותי' דמוכר מטעם הואיל אי בעי חוזר מהמקח ומחוסר ממון ליכא דכנראה אם חוזר מהמקח ונשאר המעות חוב עליו זוכה מן ההפקר א"כ אינו מחוסר ממון שפיר שייך הואיל ועובר המוכר בב"י אף מדאורייתא דאף דמד"ת מעות קונות מ"מ כיון דחכמים עקרו נתבטל הקנין לגמרי ואינו קונה עד דמשך עיין במ"ש דיני מו"מ וא"כ הוי כחמצו של ישראל ולא גרע מגורם לממון וכנראה הקונה חמץ בפסח בקנין דרבנן לוקה מה"ת דעובר בב"י דמ"מ שלו הוא וכן ראיתי מפורש בפ"מ בפתיחה להלכות פסח (פ"א אות י"ג) וא"כ הכי נמי דכוות' כיון דעכ"פ מדרבנן לא יצא מרשותו דמוכר עובר בב"י מה"ת ואף להחולקים על הרדב"ז המובא במג"א (סי' תמ"ח) גבי מתנה על מנת להחזיר מ"מ מודי' בזה ואף לדעת הב"ח דבשביל הואיל לא נאסר אחה"פ מודה בזה כמובן ויבואר עוד לקמן אי"ה:

סימן ד

חמץ של נכרי שביד ישראל וקבל עליו אחריות דעובר כ' הרמ"א (סי' ת"מ) דאפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר ודעת המג"א דאם קבל הגוי השני אחריות שרי דהא י"א דאפילו חמצו של ישראל שהפקידו ביד גוי וקבל עליו אחריות שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של גוי שרי ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריות מגנב' ואבדה והח"י חולק על זה דהוי כחמץ שלו שהפקידו אצל גוי דעל ישראל לבערו דהוי כשלו והמקו"ח כתב כדעת המג"א דהא הגאונים מתירים אף בשלא קיבל עליו הגוי אחריות ואנן לא קי"ל משום דכיון דקי"ל בכ"מ גול"מ לאו כממון דמי ובחמץ גלי לן קרא לא ימצא וחידשה התורה בזה דבעינן שיהי' בבתיכם א"כ מוכח עכ"פ דהגל"מ צריך דוקא שיהי' בבית ישראל וצריך שיקבל עליו אחריות כמו לדעת הגאונים בחמץ שלו דצריך שיקבל אחריות:

והנה מלבד דכבר עמדו על דברי הטו"ז בזה שכ' כן דהמכילתא דדרש מבתיכם פרט לחמץ של ישראל ביד גוי אזיל אליבא דר"ש דגול"מ כממון דמי משא"כ לדידן קאי רק על גול"מ הא איכא ג"ש שאור שאור וילפינן לא יראה לך מלא ימצא דשם כתיב בתיכם והמקו"ח בעצמו הקשה כך (ס"ק ה') על הטו"ז בלא"ה הא כ' המ"א דצריך דוקא שיקבל עליו הגוי אחריות דגניבה ואבידה, וכנראה לדעת הגאונים אף דכתב הטור בשיטתו כיון שקבל הנפקד אחריות משמע דסובר דתליא בטעם זה דקבל הנפקד אחריות מ"מ הא הב"י כ' דכן דעת רמב"ן והר"ן ותמהו ע"ז בשא"ר ובפ"מ במ"ז דהא המעיין בר"ן יראה דלא תליא בטעם זה רק אף בלא קבל אחריות ג"כ אינו עובר משום דגבולין דומיא דבתיכ' בעינן והא ראי' דהא הר"ן כ' דברי רמב"ם ישראל שהפקידו אצל עכו"ם דעובר וכתב דלא ידע מנין לו זה ואי כונת הר"ן דוקא בקבל עליו אחריות דלמ' הרמב"ם איירי בלא אחריות ואף סתם פקדון המשמעות הוא באחריות מ"מ הא כמו דלעבור הישראל על פקדון של גוי אינו עובר לדעת רמב"ם עד שיקבל עליו אחריות גו"א כן נמי במפקיד ע"ש עוד. אולם הא בלא"ה עמדו ע"ז מה מהני אחריות של הגוי הא גוף הממון הוא דישראל ועוד הקשה הפ"מ להרא"ש דמסיק הואיל דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' א"כ חמץ של ישראל המופקד ביד גוי וקבל אחריות ומונח ברה"ר נאמר דאינו עובר עליו וזה לא שמענו. אולם אם נאמר דגם לד' הגאונים כמו שסובר הטור דצריך קבלת אחריות סגי אף באחריות דש"ח יש דרך לישב את כ"ז ונחזיק את דברי הפ"מ סתם פקדון הוא באחריות לכה"פ להתחייב בפשיעה ואף דלענין לגרום חיוב בחמצו של גוי שהפקיד ביד ישראל לא חשבינן לאחריות דדפשיעה ודין שו"ח למיחשב כגול"מ מ"מ לענין חמצו של ישראל כשאינו ברשותו י"ל דסגי בקבלות אחריות דשומר חינם בלבד ובזה לא יהי' דברי רמב"ן עה"ת פ' בא סותרין לדברי הטור ורבינו ירוחם דנקטי הטעם מן קבלות אחריות אשר אינו מבואר ברמב"ן אולם באמת המעיין ברמב"ן יראה דכ' רק שלא נקיי' חמץ שלנו ברשותינו בין בבתינו בין בגבולינו אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברי' עליו בב"י ובי"מ שא"ל תאמר כן על חמץ שלו עובר בכ"מ ואפי' הפקידו ביד גוי במדה"י ועל של נכרי אינו עובר עליו אפי' בביתו של ישראל א"כ למה נאמר בבתיכם ול"נ בגבולך אין בין בתינו וגבולינו לבתי הגוים וגבוליהם שום הפרש אלא שלא הזהרנו כלל מה"ת אלא מרשותינו עכ"ל ומזה דן השא"ר והפ"מ דסגי בהוצא' מרשותינו מן מיעו' דבתיכ' ול"ב כלל שיקבל עליו אחריות אולם נאמר דהטור ור"י סברו בדעת רמב"ן דוקא אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו בזה אינו עובר ותפסינן מיעוטו דבתיכם למעט רק כשהוא ביד גוי בפקדון וסתם פקדון הוא בקבלת אחריות עכ"פ כשומר חנם ולא כשמונח ברה"ר או ביד גוי כשלא קבל עליו אחריות כלל:

ואבאר טעם הדברים לפי קט שכלי הדל דהא באמת כ' הרא"ש כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו וע"כ אף דשכירות ושאלה לא קניי' מ"מ היינו דלא אלים קנין דשכירות להפקיע קנין הגוף של המשכיר ומקרי בית המשכיר ג"כ אבל בית השוכר מקרי דשכירות ליומא ממכר לענין קנין פירות וכאשר ביאר הדברים במק"א בפנים שונים והדברים מבוארים בחידושי רמב"ן כתובות שבחמש שיטות להרשב"א בקונטרס אחרון השייך לדף נ"ט ברם צריך להבין הא עכ"פ בלא קנין ל"ק השוכר אף לק"פ וצריך לומר כמ"ש האחרונים בדברי רשב"ם ב"ב וטור ח"מ (סי' קפ"ט) דחצרו דנפקד אינו קונ' הפקדון להנפקד דרשותו של המפקיד הוא להשתמש בו וקונה רשות זה בשמושו של החפץ המונח בו והתחלת שימוש עדיף כיון דאינו קונה הגוף רק הרשות ומהני במקום חזקה כמו אכילת פירות אף דל"ה קנין חזקה מ"מ לק"פ מהני ומהני קנין כזה לדבר הקלוש אף לגוי מישראל וישראל מגוי אף דלקנות הגוף ל"מ בהו חזקה. וכן מוכח מש"ס פסחים ביחד לו בית דאינו זקוק לבער והקשה בש"ס למימרא דשכירות קניא ולמה לא הקשו ביותר הא אף אם שכירות קניא קנין מיהו בעינן ויחד לו בית משמע אף בלא קנין אלא ודאי דבהתחלת השימוש מה שמשתמש באותו מקום שמשמר לו חפצו הוי קנין לרשות זה לצורך זה ואף בגוי מהני קנין וכן משמע בש"ס שם יכול יטמין כו' ת"ל לא ימצא ופריך הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה ומה פריך דלמא מגוי אינו רשאי לקבל פקדון דמונח ברשותו דישראל כיון דלא קנייא לי' הרשות לגוי ע"י חזקה דשימוש והוי ביתו ורשותו דישראל והא דקאמר שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים היינו דישראל דנקנה לי' המקום להמפקיד לא קרינן ביתו דנפקד אלא ודאי דאף לגוי נקנ' לי' רשותו למחשב כרשותו ע"י חזקה דהתחלת השימוש [וקצת יש לומר דלכך הקדים הש"ס לפרש הברייתא הא דנכרי שכבשתו דלרבא של אחרי' קאי לשל נכרי לכך הקש' אח"כ הא אמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים] עכ"פ מבואר דאף נכרי מישראל קונה הרשות בהתחלת השימוש כן נמי ישראל מגוי קונה הרשות ע"י התחלות השימוש ושפיר כ' הרא"ש דקרינן ביתך וכ"כ בס' מח"א דינו שכירות אולם הקשה שם על הרא"ש מש"ס ביצ' (דף מ' (יש ליישב להמעיין ויבואר אי"ה בדינו מקח וממכר בארוכה. עכ"פ זה פשוט דטעמא דרא"ש דחשיב ביתו כ"ז שזה הרשות משמש לו ומשמר חפצו של בעלים:

ולפ"ז י"ל דגם הגאונים ורמב"ן ור"ן סברו סברא הזאת לכך אם מוצא מרשותו לבד לא סגי דבכ"מ שהוא מונח חשוב כרשותו לענין זה דדוק' שיהי' בבית שלו בקה"ג וזולתו נמע' מדכ' בתיכם זה לא ס"ד למעט מדכתיב בתיכם דא"כ מי שיש לו בית רק בשכירות היעלה עה"ד דאינו עובר על חמצו המונח א"ו בתיכם הוא רשותיכם כמו דמצינו בנעוריה בית אביה קבלו חכמינו זכרונם לברכה הפירוש ברשות אביה כן נמי בתיכם הוא רשותכם רק בא למעט אם מונח ברשות של אחרים היינו כשהפקידו אצל נכרי וסתם פקדון הוא בקבלות אחריות ולא דסיבות קבלות אחריו' גורם להוציא משל בעלים זה ודאי אינו סברא כלל דמ"מ גוף הממון הוא של בעלים רק דסיבת קבלות אחריות גורם דהנפקד משתמש בזה המקום שמונח בו החמץ לצרכו כיון דצריך שישתמר זה הממון דאם יאבד יתחייב באחריותו עכ"פ כשו"ח א"כ צריך שיניח במקום אשר משתמר שוב צורך השימור שהמקום עושה הוא לצורך עצמו וכל מה שטרח בעה"ב להניח במקום המשתמר הוא בשביל עצמו דאם יאבד יתחייב לשלם א"כ לא חשיב כלל רשות של המפקיד ולפ"ז אם מונח בר"ה לכ"ע לא ממעטינן מבתיכם כיון דכל היכא דמונח ברשותי' דמרי' הוא ויד בעלים עליו הוי כמונח ברשותו דאין רשות אחרים מעכב עליו רק היכא דמונח בבית גוי בתורת פקדון בזה אף דלא קבל עליו רק אחריות דפשיע' מ"מ כיון דצריך לשמור אין זה רשותו של המפקיד רק רשותי' דנפקד אבל בלא קבל עליו אחריות כלל י"ל דכ"ע מודים לסברת הרא"ש כיון דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' ועדיף עוד יותר מאם מונח בר"ה דשם עכ"פ אינו ביתו כלל ובכ"ז קרינן ביתו. ובאמת המעיין בדברי רמב"ן יראה דלא ממעטינן מבתיכם רק פקדון ביד גוי אבל פקדון ביד ישראל לא דדקדק אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו ואי בלא קבל עליו אחריות כלל למה נקט דוקא ביד גוי אלא ודאי משמע כיון דעכ"פ צריך שיקבל עליו אחריות קצת כדי שלא נאמר שרשותו דנפקד נקנ' להמפקיד בהתחלת המלאכ' דהשימוש וכשקבל עליו אחריות עושה השימור לצורך עצמו שלא יתחייב בזה לא נקנ' הרשות להנפקד ולכך נקט ביד גוי בבית שלו אולם הא דעת רמב"ן דאינו חייב לבער ע"י אחריות פשיעה בלבד א"כ למה נקט דוקא ביד גוי הא מה"ת אף ביד ישראל אינו עובר ונרא' דמבתיכם לא ממעטינן בית ישראל דבכל מקום שהוא קרינן בתיכם רק בית גוי דוקא ולפי זה ודאי נראה דלא סגי במוציא מרשותו לרה"ר דלא ממעטינן רק בית גוי וכשקבל עכ"פ אחריות דלא נקנה הרשות להמפקיד וכנ"ל ובזה מיושב כל הערותיו של הפ"מ ובעל שא"ר ודברי הב"י נכונים שהסיב דברי הר"ן והרמב"ן לדברי הטור דלכולם שפה אחת דבעינן שהנפקד יקבל עליו אחריות דאל"כ הוי ביתו דמפקיד והא דכ' הר"ן דיחד לו בית שרי אף בקבל עליו אחריות דהוי על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי שאפי' חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי אינו עובר אף דשם צריך קבלת אחריות ובחמצו של נכרי ויחד לו בית איירי דהאחריות על ישראל כונתו דהא דצריך באחריות בשל ישראל בבית גוי לא דאזלינן בתר קבלת אחריות דודאי קבלת אחריות אינו מוציא גוף הממון מן הבעלים רק זאת הוא הגורם שלא למחשב הרשות של הגוי לרשות ישראל כיון דאינו משתמר בשביל ישראל להיות בהתחלת מלאכה רק בשביל עצמו שלא יאבד ואינו קונה הישראל את הרשות למחשב בתיכם וממעטינן כזאת מדכתיב בתיכם ויותר מסתבר למעט היכ' דגוף החמץ אינו של ישראל רק דקבלת אחריו' גורם שיעבור עליו שזה דוקא בלא יחד לו בית אבל ביחד לו הבית אינו עובר אף מדרבנן אף דהא לא נקנה להגוי רשותו מ"מ הא מבואר ברמב"ן על התורה דזה נלמד מן היקש בתים וגבולין דמה בגבולין מות' מדכתי' לך שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים אף בבתים נמי מותר ועדיף לי' זה דאף מדרבנן אינו עובר וע"כ דסובר דזה גזירת הכתוב וק"ו עוד משלו שמונח ברשות אחרים ומה שהוכיח הר"ן דעובר עכ"פ מדרבנן בשלו שהוא בפקדון ביד גוי מנכרי שהלו' לישראל על חמצו ושם איירי בלא קבל עליו אחריות למ"ש אינו ראי' דשם י"ל דלא שייך לומר שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו כיון דהלוה עליו ונתן עיניו על המשכון אף דאינו על אחריותו מ"מ רוצה שישתמר ושלא יאבד כדי שיהי' בטוח מעותיו וא"כ משתמר לצרכו ולא נקנה הרשות להישראל על ידי השימוש דשימור כיון דלצורך עצמו משמרו וכמו בקבל אחריות דסברו הואיל דמשמרו לצורך עצמו שלא יתחייב לשלם לא הוי כהתחלת השימוש בשביל הישראל כן נמי במשכון אף שאינו באחריותו מ"מ אין הרשות משומר בשביל הישראל לבד רק בשביל עצמו ג"כ ולא הוי ביתו ורשותו דישראל ואמאי עובר א"ו דמדרבנן עכ"פ עובר והא דיחד לו בית טפי שרי אף דקבל אחריות ובמה נקנה לו הרשות להגוי כיון דהשמירה הוא לתועלת הישראל י"ל כיון דמ"מ גוף החמץ הוא של הגוי ורוצ' יותר בהחמץ בעינ' מן האחריות מקנ' לו הישראל רשותו ואינו חפץ בזה שיקרא ביתו ורשותו בשביל אחריות השמירה ולפ"ז הי' מקום לומר דאף בלא קבל הגוי הב' מן הישראל הנפקד רק אחריות מפשיעה ג"כ שרי דאף דלא קי"ל כדעת הגאונים מ"מ כיוון דגוף החמץ אינו שלו רק דקבל עליו אחריות הוי שוב כחמצו של גוי בביתו של גוי ולא מצינו דאסרו בזה מדרבנן ואף דלא קי"ל כר"ת ויחד בית לא סגי היינו כיון דמ"מ הוא בביתו דישראל אבל כשהוציא מרשותו והשימוש מן רשותו של הגוי שמונח אצלו הפקדון לא נקנה להמפקיד הישראל כיון דמשתמש לצורך הגוי וגם גוף החמץ אינו שלו י"ל דלכ"ע מותר:

וראיתי בס' מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות (פ"ח) שכתב דאף בלא קבלת אחריות מותר כיון דאינו מצוי בידו וכ"ש כשקבל עליו הגוי הב' אחריות וכ' דהכי דייק לישנא דרבא דא"ל בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו משמע שלא חייבם אלא לבערם מביתם עי"ש דהעל' דאף לדעת רש"י דיחד ל"מ בקבלת אחריות הוא משום דשכירות לא קנייא ובביתו של ישראל עומד משא"כ בפקדון אולם מדברי האלפסי נראה דשוין הן וכמו דלגבי חמצו דנכרי ס"ל דל"מ יחד לו בית מדלא הביא כלל הדין דיחד לו בית וכמ"ש הראשונים בדעתו ובתשובת רשב"א כן נמי אף בהפקידו אח"כ בבית הנכרי ל"מ דהביא דברי רבא על הא דאמר אי קביל עלי' אחריות אסור דהו"ל כדידי' כדאמר להו בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מגנב או מתבר ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי מבואר דהוי ממש כמו שלו דל"מ אם מפקיד לרשות אחרים ולכן השמיט תיבת מבתיכם וכן דעת הח"י דיחד בית לא מהני רק תיכף ומיד שהפקידו בידו ולא כשכבר קבל בפקדון דהוי כדידי' שהפקידו ביד גוי וראיתי בפ"ח שהביא דברי הב"ח דאם קבל אחריות ולא יחד מקום אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצה י"ט לד"ה דשמא הגוי לא חפץ שיהי' מונח חמצו אלא ברשות ישראל וא"כ לא זכה הגוי באותו זוית וחזרה לישראל כמו בנותן מתנה ואמר המקבל א"ר בם דל"ק וחזר להנותן והפ"ח כתב דשאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידו ולכאור' משמע כן מדברי הרא"ש דדעתו גם כן כר"ת דיחד לו בית מהני אף בקבל עליו אחריות לכן כתב בהא דבעירו חמירא דבני חיל' מבתייכו ומשמע אף דקבלו מקודם סתם בלא יחד להם בית סגי גם אח"כ בהוצא' מרשות אולם מ"מ אינו מבואר דיחד מהני רק שאני בהוציא מרשותו לגמרי וכן נראה כדעת הב"ח מדברי בעה"מ דסובר ג"כ בריש פסחים דיחד בית מהני כדעת ר"ת ובסוגיא דנכר' שהלוה לישראל כתב וז"ל ודוקא כשלא קבל עליו ישראל אחריות אי נמי כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח אע"ג דקבל אחריות א"נ כגון שהחזירו הישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין האחריות עליו עכ"ל ודקדק כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח משמע דכיון דלא יחד לו מעיקרא רק אח"כ ל"מ בלעדי דעת הנכרי לכך כ' דיחד לו הנכרי הבית ומ"ש שהחזירו כו' שאין עליו אחריותו מילתא דפשיטא נקט דודאי כשהחזירו לבעלים אין שוב אחריות עליו אבל באמת מהראוי לומר דאף אם נשאר אחריות על הישראל דג"כ שרי כיון דהוי ביתו דגוי ממש וישראל מנכרי לא קני משכון שוב לא שייך לומר דהשאילו הנכרי לישראל ביתו לשמירת ממונו קרינא ביתו דישראל כיון דאין החמץ שלו והנכרי משמר את שלו דרוצה הוא בהחמץ שישאר בעינא אף דאינו על אחריותו מ"מ שלו הוא וחפץ בו והוי ממש כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי ממש וכמ"ש המג"א:

והנה למה שהעלה השא"ר בדעת הגאונים דבהוציאו מרשותו לחוד סגי מה"ת רק בחמץ שלו עובר עליו מדרבנן ובשל נכרי וקבל אחריות עליו בהוצא' מרשותו סגי לי' ואינו עוב' עליו אפי' מדרבנן יש להבין לכאור' הא הקשה שם ממתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר לר"א בב"י אי משום דטוה"נ ממון אי משום דאי בעי מיתשיל וכדידיה דמי ואמאי יקרא שם ויוציאנו מרשותו וכתב משום דמדרבנן לא סגי בהך תקנתא קאמר דלא תיקרא שם. והא כבר ביאור השא"ר (סי' ע"ז) דלר"א דלא תיקרא שם משום דטוה"נ ממון אף דס"ל דטוה"נ אינו ממון לכל מילי מ"מ לענין לעבור עליו בב"י חשיב ממון משום דמצינו דהחמירה עליו התורה לענין בל יראה בקבול עליו אחריות אע"ג דדהגל"מ בכה"ג לכ"ע לאו כממון דמי משום דאיתא בעינא חידש לן קרא דלענין ב"י כממון דמי ה"נ לענין טוה"נ אף דבכ"מ לאו כממון לענין חמץ לעבור בב"י כממון דמי עיי"ש א"כ די לבא מן הדין כנדון וכמו במה דחידשה התורה מלא ימצא בקבלות אחריות דעובר מ"מ סגי בהוציאו מרשותו אף מדרבנן או מטעם דאינו מצוי בידו וכמ"ש הר"ת או מטעם ג"ש דשאור וכתיב בתיכם וכמ"ש רמב"ן א"כ גם אף בטוה"נ נאמר כן כיון דלאו כממון דמי בכ"מ רק לגבי חמץ הוי כגול"מ יהי' די כשמוציאו מרשותו ובהגהותי בס' ד"ח דיני חמץ ) סי' כ') כתבתי במ"ש השא"ר דיהני ביטול והפקר לטוה"נ די"ל דהא באמת כעת לית להו לבעלי' שום טובת הנאה כי מי יקבל ממנו דיתחמץ רק הטוה"נ יהי' לו על אחר הפסח לכך עובר עליו דבחמץ דבר הגורם לממון כממון דמי אבל להפקיר אינו יכול דאף אם טוה"נ ממון ויש לו לבעלים חלק בגוף החלה מ"מ כיון דכעת אינו שוה כלום אצלו תליא בגול"מ כמבואר פסחים (דף כ"ט) לכך א"י להפקיר כעת עי"ש ואם כן כיון דכעת אינו שוה וחידשה התורה מלא ימצא דג"כ עובר יהי' סגי כשיוציאו מן רשותו כמו בחמץ דאינו שלו. אולם למ"ש דהוצאה מרשותו לא סגי דבכ"מ דמונח הוי כמונח ברשותו רק אם הוא בפקדון אצל גוי א"ש ואף די"ל בקבלות אחריות דגוף הממון אינו שלו ל"ש לומר בזה כל היכא דאיתא ברשותו דמריה הוא וכמו שנראה מדברי השא"ר והמח"א מ"מ לענין גול"מ דטוה"נ צריך לומר דעדיף ובכל גוני היכא דמונח הוא ברשותו:

וקצת י"ל ליישב דברי הרי"ף פסחים ) דף מ"ו) דהוכיח מהא דר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה דסובר הואיל והקשו עליו מנין לו זה דלמא הטעם הוא משום הטוה"נ שיש לו בהחלה ולא משום הואיל אי בעי מיתשיל וכמו דקאמ' הש"ס לימא בטוה"נ פליגי וכיון דטה"נ ממון עובר ושרי לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא אבל לעולם הואיל אי בעי מיתשיל ל"א וי"ל דהא בש"מ ר"פ המפקיד כתב משם הראב"ד להקשות לר"ש דדהגל"מ כממון דמי כיון דשומר חייב באחריותו ליחשבי' דבעלי' ואמאי בנגנב מהנפקד חייב הגנב כפל להמפקיד דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותיה דמריה איתיה ומבית הבעלים קרי ביה יהיה השומר כבעלים מטעם דגול"מ כמ"ד וכתב וז"ל ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמיר' לאחריותה דבהמה משו' דבשמיר' איכ' אנפי דלא מיחייב ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה עכ"ל. ולכאור' יקשה הא הש"ס פסחים הקשו אי גול"מ כמ"ד לא ימצא למה לי הא איצטרך כיון דבשמירה איכא אנפי דלא מיחייב ובפרט לדעת רוב הפוסקים דאף חיוב גנבה ואבידה סגי לחייבו אף אם אינו חייב באונסין. וגוף קושיתו ג"כ צריך להבין דאף דסובר ר"ש כממון דמי מ"מ היכא דבאנו להפקיע זכותו דבעלים של גוף הממון י"ל דלזה חשיבי הבעלים העיקרים כדלהם כמו לענין כפל וצריך לומר דסובר כיון דל"ש קה"ג לשנים דאי דמר לאו דמר וכמו"ש הר"ן נדרים פ' השותפין וכיון דלר"ש אמרינן כיון דחייבין באחריותן חשיבי כבעלים כ"כ ראוי לומר דהכפל יתחייב הגנב להשומר וע"ז מתרץ כיון דאיכא אנפי דלא מיחייב לא נעקר שם גוף הבעלים אף דהוא באחריותו דשומר לא מחשב בשביל זה לממונו דשומר א"כ כמו כן י"ל לענין ב"י דצריך לא ימצא.

וי"ל כוונת הראב"ד דהא בש"ס קאמר סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל ופירש"י כיון דעדיין לא נאבד וכי אר"ש היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שחייב באחריותן דקרינן בי' רעהו דגרם לו להתחייב ממון. ויש לומר דע"כ לא קאמר ר"ש רק בקדשי' שחייב באחריותן וזה יש עליו חיוב להביא הקרבן ובהפרשתו לא נפטר מחיובו עד שמביא אותו לעזרה ולכך אף שחל שם הקד' על הקרבן מ"מ זה חשיב אצל הבעלי' ככיס מלא מעו' דבזה פוט' א"ע מחיובו שנתחיי' מכבר מה שא"כ בשומר דעלמ' ל"מ אם לא מתחיי' רק משעת פשיעה א"כ לא חל עליו כלל החיוב ואינו גורם לו מה שהוא בעינא רק שלא יתחייב אלא אף אם חיובו דשומר היא משעת פשיעה היינו כשנאבד אח"כ חל חיובו למפרע אבל מ"מ כ"ז שהוא בעין אין כאן עליו שום חיוב וזה כונת הש"ס דצריך לגלות קרא דלא ימצא דסד"א כיון דכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי כיון דעדיין לא נתחייב ולא רמיא חיובא על קרקפתי' דשומר קמ"ל וזה נמי כוונת ראב"ד כיון דבשמיר' איכא אנפי דלא מחייב היינו דחיוב שמירה ליכא רק חיוב לשמור ולא על התשלומין דאכתי לא נאבד ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה וע"כ חל עליו חיוב הגוף והוי ככיס מלא מעות:

והא דמבואר ש"ס ב"ק ( דף ע"א) בגונב שור הנסקל מבית השומר דחייב לשלם כפל לר"ש דדהגול"מ כממון דמי אף דשומר אינו חייב רק כדינו ואיכא אנפי דלא מיחייב א"ש דשם בלא"ה מבואר ברמב"ן בדד"ג דאף לר"מ דמחייב בדד"ג מ"מ לענין כפל לא עדיף משטרו' דא"ח כפל אף לר"מ הואיל דאין גופו ממון רק לר"ש דדבר הגול"מ כממון ממש הוא והוי ככיס מלא מעות ובשומר שם מיד כשנגח השור ונתחייב סקילה הוי תחילתו בפשיעה ומיד התחיל החיוב רק דיכול לפטור א"ע ולומר הרי שלך לפניך א"כ זה שור הנסקל הוי אצלו כממון דיכול לסלק בו ולומ' הרי שלך לפניך ואם נאבד אף באונס כבר נתחייב לשלם ולכך השתא ליכא שום אנפי שלא יהי' באחריותו ולכך חייב הגנב כפל משא"כ בשאר שומר כ"ז שלא נתחייב ליכא רק אחריות הדבר עליו שלא יתחייב וא"ז גול"מ רק בגדר גרמי דדבר זה גורם לו שלא יתחייב וכיון דאיכא אנפי שלא יתחייב ל"ה כממון וזהו פי' הש"ס סד"א הואיל וכי איתיה בעיני' הדר דליכא עליו שום חיוב עדיין דשומר אינו חייב בהשבה רק בעיני' הדר ולאו ברשותי' קאי כיון דעדיין לא נתחייב ותועלת החמץ שישאר בעיני' הוא רק כמו גורם שלא יתחייב וזה לאו כמ"ד קמ"ל דלגבי חמץ עובר אף בתועלת אחריות כזה שלא יתחייב:

ולפ"ז י"ל דזה דגלי רחמנא מלא ימצא דאף בגול"מ כה"ג דעובר הוא דוקא אם יש לו עכ"פ תועלת בימי הפסח דבכ"ז שיחסר החמץ יצטרך לשלם והוי כמו דנמצא אצלו החמץ ומקושר עמדו בימי הפסח כיון דמשומר הוא לתועלתו אבל אם לא יש גוני שיהיה לו שום תועלת מזה כל ימי הפסח רק אחר הפסח יהי' לו מזה איזה תועלת כמו בחלה שכל ימי הפסח אין לו מזה שום תועלת רק אחר הפסח יהיה לו טוה"נ ממנה לתת לכל כהן שירצה בזה לא גלי קרא דעובר רק לר"ש דגול"מ בכ"מ כממון ממש דמי כן בזה נמי אף דהשתא ליכא שום תועלת ממנו מ"מ מה שיהיה ראוי אח"כ חשוב גם השתא כממון כמבואר פסחי' ( (דף כ"ט) ולפי"ז הא דקאמר בש"ס על מתניתין דכיצד מפרישין חלה לימא בטוה"נ פליגי ע"כ דר"א דסובר דלא תקרא שם עד שתאפ' משום דיעבור על ב"י משום דטוה"נ ממון היינו דסובר ג"כ כר"ש דדבר הגול"מ כמ"ד ור"י דאמר לא זהו חמץ סובר טוה"נ אינו ממון היינו בשביל הטוה"נ שיש לו בו עכשיו אינו תועלת רק על אחה"פ וזה ל"ה כממון דסובר דהגל"מ לאו כממון דמי אבל הרי"ף דפוסק דבר הגול"מ לאו כממון הוכיח שפיר דע"כ הא דקי"ל כר"א הוא משום הואיל אי בעי מתשיל עלה והוי גוף הממון שלו ואוקמי' רחמנא ברשותי' לעבור עליו בב"י דבשביל טוה"נ לא שייך שיעבור עליו כיון דאף קודם שנתחמץ כבר נפקע ממנו הטוה"נ ואין בו זכות רק על אחר הפסח וגול"מ לאו כמ"ד כן י"ל ע"ד פלפול:

אך גם לטעם דעובר משום הואיל אי בעי מיתשל עלה כתבו גם כן המחברים דאף דלא שייך לומר דהוי שלו מטעם הואיל כמו במצה ואתרוג רק לגבי חמץ דגם גול"מ אסור וגלי קרא דלא ימצא לכן אף מטעם הואיל הוי כדידי' א"כ לא עדיף משאר גול"מ ויהי' סגי באם הוצי' מן רשותו. אך מתוס' שם מבואר דהא דהוי כשלו מטעם הואיל לאו דוק' בחמץ דגלי קרא וכן נראה דע"כ סברת הש"ס דטעמא דהואיל אי בעי מתשיל עלה עדיף משאר גול"מ ולא מטעם דגלי קרא לגבי חמץ דאל"כ מנ"ל להש"ס למילף מקרא דלא ימצא לקבל עליו אחריות דזה בידו לשמור בפרט להפוסקים דאף באחריות דשומר חנם עובר ואף להסוברי' דבעינן דוקא אחריות אונסין מ"מ זהו רק מקרה בעלמא ואין בידו להביא אל רשותו שיהי' ממש שלו דלמא גלי קרא דע"י הואיל דאי בעי מתשיל עלי' הוי כדידי' ממש ועובר עליו אלא ודאי דסברת הואיל הוא מסבר' החיצונ' ולא בעינן קרא לזה וקרא אתא לקבל עליו אחריות:

ברם בגוף סברת הואיל דאי בעי מתשיל עמד אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח שם בדיני חמץ דהא יכול לקרות שם ויאמר קודם שקורא השם חלה דאם מתשיל יהי' הפקר ואף דלאחר שקרא שם אינו ברשותו להפקיר ואף דבידו למתשיל מ"מ מי יימר דמזדקקי ליה תלתא למתשיל כמו קידושין (דף ס"ב) דל"ה בידו בלאחר שאתגייר משום דמי יימר דמזדקקי לי' ג' [ ובאמת י"ל דחשיב בידו למ"ש רשב"א יבמות (דף פ"ח) דרק היכא דבעינן מומחין אז אמרינן מי ימר דמזדקקי ליה אבל היכא דסגי בג' הדיוטות חשיב בידו עי"ש וה"נ דכוותה כיון דבידו לאתשל בשלש הדיוטות הוי כבידו דיהני הפקר אחר שיתשל] ומ"מ למה לא יקרא שם שיאמר מיד בשעת קריאת השם דאי יתשל יהיה הפקר מעכשיו וא"כ ממ"נ אם לא מתשיל מקרי חמצו לעבור על ב"י ואם מתשיל יהי' למפרע הפקר ובזה מהני ההפקר למפרע דהא בידו להפקיר מעתה והוי כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהי' הפקר מעכשיו דמהני משום דבידו להפקיר מעכשיו כמו בכתובות (דף נ"ט). וכתב לתרץ דאף כשיתשל ההפקר חל למפרע מ"מ בשעה דמיתשל ע"כ דנפקע השם תרומ' ונכנס לרשותו דאם לא יכנס לרשותו איך יחול ההפקר וכשנכנס לרשותו חל ההפקר למפרע א"כ גם בזה עובר על ב"י דהא בע"כ שיבא רגע לרשותו ע"י השאלה דאל"כ איך יחול ההפקר אם לא יזכה בו כלל וכיון דזכה בו כי מתשיל אף דנעשה הפקר למפרע מ"מ יעבור על ב"י במה שיזכה בשעה דמתשיל והשאלה עצמה הוי כזכי' ועובר בזה על בל יראה עכ"ד ואני העני בדעת בנו ותלמידו כבדה אזני משמוע הדברי' ככתבם דלמה צריך שיבא רגע לרשותו כשיתשל הא כל שאל' נעקר הנדר למפרע והוי כלא נדר כלל וחל למפרע ההפקר:

אולם י"ל כיון דמ"מ יש להם להבעלים זכות יותר מכל אדם בהחל' הזאת אז אף דכבר הפקירו וכשיתשל יהי' הפקר למפרע מ"מ כיון דלענין זה הבעלים יש להם כח בהחלה הזאת או תשאר בקדושת חלה או תהי' הפקר מכחו שהפקיר בשעה שקרא השם או אף אחר כך אחר קריאת השם כמ"ש לעיל דבידו למיתשל ע"י ג' הדיוטות ויש לו כח זה ע"י שבידו שיכול להפקיר גם עכשיו שיחול ההפקר למפרע בשביל זכות זה לבד הוי כבעלים על החלה ועובר על ב"י ואף דלעולם לא בא לרשותו אחר שקרא שם מ"מ כיון דבידו ורצונו תליא אם תהי' החלה בקדושתה או שתהי' הפקר בשביל זה עצמו חשיב כבעלים לעבור על ב"י ולפ"ז זה ודאי לא הוי רק כגורם לממון ובזה יקשה דיהי' די כשמוציאו מרשותו דל"ה בבתיכם א"ו דהוצאה מרשותו לא מהני דבכ"מ שהוא קאי ברשות הבעלים ככל זכיותיהם שהי' להם אם הי' בבתיהם רק דבתיכם בא למעט כשהוא מונח ברשות אחרים בפקדון ולדעת רמב"ן דוק' ביד גוי ואף לדעת הגאונים דגם ביד ישראל מ"מ בחלה אין תקנה למסור בפקדון ביד ישראל דלא יקבלנו וגם לא יכול למסור ביד גוי כמובן:

תוכן העניינים

אמרי בינה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה