אמרי בינה אורח חיים· רבי מאיר אוירבך
דיני פסח · סימן יב
אם לא מכר הנפקד חמצו של ישראל שהי' אצלו בפקדון כ' המג"א ) סי' תמ"ג) דחייב לשלם ומיהו אם החמץ עדיין בעין א"ל הש"ל וכ"מ ב"ק (דף מ"ה) ובח"י שם מביא משם שער אפרים דמסתפק למ"ש מהרש"ל ביש"ש ב"ק דאף לגבי גזלן יכול לומר בכל אסה"נ שבעולם הש"ל מ"מ בשומר א"י לומר הש"ל ודעת הח"י דמהרש"ל לא כ' כן רק לגבי שור שנגמר דינו בבית שומר דאמר הוי מעריקנ' לאגמ' אבל בחמץ בפסח דאיסור ממילא כ"ע מודים דאמרינן הש"ל דאל"כ נפלגי בחמץ בפסח ובאמת המעיין ביש"ש (פ"ט סי' ך') שכתב הלכך בכל אסה"נ שבעולם והן בעין ולא נאבדו אומרים הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר משמע דשומר חייב בכל אסה"נ וכבר השיג הש"ך (סי' שס"ג) בח"מ על היש"ש וכתב דאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן ועי"ש בנתיבות דתמה מדברי תוס' ב"ק (דף נ"ו) ד"ה פשיטא דשומר חייב בכחשא דהדר ובהרקיבו מקצתן ובגזלן פטור דגזלן לאו שומר הוא הרי דשומר חייב אף במקום דליכא שינוי וכ' דמ"מ הדין עם הש"ך דהיזק הנעשה בבית שומר אפילו בפשיעה לא עדיף ממזיק שלא בכונה ובהיזק שאינו ניכר דבשוגג פטור ה"נ פטור אבל בכחש' דלא הדר ופירות שהרקיבו מקצתן דמזיק חייב אפי' בשוגג השומר שפשע ג"כ חייב עיי"ש ועדיין יש להסתבך בזה דממנ"פ אם כחשא דהדר והרקיבו מקצתן הוי היזק שאינו ניכר אמאי מזיק בכה"ג בשוגג חייב וע"כ דהוי היזק ניכר א"כ למה גזלן יכול לומר הש"ל הא כיון דהוי היזק ניכר הוי שינוי כמ"ש תוס' גיטין (דף נ"ג) בהא דמתיב ר"פ ממתניתן דגזל מטבע ונפסל כו' אומר לו הש"ל ואי היזק שא"נ שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי ופירשו תוס' אף דשם הוי ממילא מ"מ כיון דנימא שמיה היזק חשוב ליה כאילו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל. א"כ בהרקיבו מקצתן דשומר חייב אף שהוי כמזיק בשוגג ע"כ דהוי היזק ניכר נימא ג"כ דאין שינוי גדול מזה:
אך י"ל דהא בלא"ה צריך להבין דברי תוס' דאי היזק שא"נ שמי' היזק קנה הגזלן בשינוי הא מבואר בח"מ (סי' ש"ס) דבעינן נשתנה שם הגזילה וכל שלא נשתנה שם הגזילה אפי' בשינוי מעשה לא קנה א"כ אפי' נימא שמיה היזק וחשיב לי' מעשה אכתי כיון דלא נשתנה שם הגזילה מצי אמר הש"ל וכבר הניח הקצוה"ח שם קושי' זו בצ"ע. אולם באמת י"ל דאין כונת התוס' כיון דשמי' היזק הוי שינוי דמה זה שינוי דמעיקר' לחם והשתא לחם וכן בתרומה הדבר בעינא כמו שהיה רק כוונת תוס' כיון דבאמת הדבר הוא בעינא כמו שהיה ואמאי יתחייב לשלם כיון דלא היזק אותו בשום דבר וע"כ צ"ל דנידון הדבר על שם סופו כיון דאינו עומד לדבר שהיה מעיקרא דתרומה כשנטמאה עומד לשריפה וחמץ שעבר עליו הפסח ג"כ כיון דאסור בשום הנאה אינו עומד רק לשרוף ורואין אנו את הדבר כאילו הוא כבר שרוף ואין לך שינוי גדול מזה ועיין לשון תוס' ב"ק (דף מ"ה) דכתבו כי אין זה ממון שגזל כיון שחשובה כאילו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה אילו הי' ניכר והכונה ג"כ כיון דרואין אנו את הדבר למה שעומד וכיון דשמיה היזק ע"כ דהוי כאילו ניכר ונשרף א"כ כבר קנה בשינוי דכיון דחשבינן כאילו ניכר ש"מ ממילא כאילו נשתנה גם שמיה וכאלו נעשה אפר ואמאי יכול לומר הש"ל א"ו דלא שמיה היזק לכך יכול לומר הש"ל ולפ"ז בכחשא דהדר ובהרקיבו מקצתן אף דניכר ההיזק ומזיק אף בשוגג בכה"ג חייב ומש"ה נמי שומר שפשע חייב מ"מ בגזלן יכול לומר הש"ל דבזה אף דחשיב היזק וניכר דלעין נראה פחיתות הדבר מכמות שהיה מקודם מ"מ לא קנה בשינוי דלא נשתנה שמו ואף שינוי מעשה ממש ל"ה אף לדעת הת"ח שם דל"ב שינוי שם לשינוי מעשה מ"מ בכה"ג אף שינוי מעשה לא הוי ומ"מ ניכר ההיזק ושינוי ל"ה כיון דאינו עומד לשרוף ואינו דומה לתרומה שנטמאת וחמץ שעבר עליו הפסח דשם ל"נ שום היזק ואעפ"כ אמרינן שמי' היזק דחשבינן כאילו ניכר היינו לדון על שם סופו למה שעומד עכשיו בזה אין שינוי גדול מזה וז"פ. ולפ"ז הדין עם המ"א דאם לא מכר החמץ יכול לומר הש"ל כיון דשומר א"ח בהיזק שאינו ניכר. דהוי כמו שעשה ההיזק בשוגג:
אולם בס' שעה"מ בסוף הספר דרך בדרך אחר בכוונת התוס' דהוא ז"ל הקשה דאם נאמר דשומר גרע מגזלן א"כ בש"ס ב"ק דף צ"ח) דקאמר מאן תנא אומרים באיסה"נ הש"ל. דלמא אף לרבנן דר' יעקב דאמרו החזירו אחר שנגמר דינו אינו מוחזר מודים דבגזלן יכול לומר הש"ל כיון דאין כאן שינוי והעלה דבשור ל"ש לחייבו בהיזק שא"נ מטעם שלא יהיה כ"א הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימות את האדם וימסרנו בב"ד ויאמר פטור אני שאין בידו שימות השור ולמגזר שלא יהי' כ"א הולך וימסור שור שהרגו לב"ד דבזה אדרבא מצוה קעביד משא"כ בשאר שומר חייב בכחשא דהדרא ופירות שהרקיבו מקצתן חייב השומר בפשיעה דהוי כאילו עביד בידים ההיזק שא"נ וחייב מטעם שלא יהיה כ"א הולך כן קבל עליו לחייב בפשיעתו כמו מזיק בידים ולכך בשור שנגמר דינו אם אין השומר יכול לומר הש"ל ע"כ דחשיב היזק ניכר כיון דשם ל"ש לחייבו מטעם שלא יהיה כ"א הולך לא גרע שומר ממזיק ממש עי"ש בטעם דבריו בארוכה:
ולפי דבריו ליתא לדינא דמ"א וכמו שכ' שם דאף בתרומה שנטמאת אם היה בידו בתורת שמירה או"ל הש"ל דהוי כאילו היזק בידים בהיזק שא"נ דחייב לשלם מטעם שלא יהי' כ"א הולך:
אולם באמת דבריו בביאור דברי תוס' לא נהירא דהתוס' לא זכרו בדבריהם מן היזק דא"נ דשומר יהי' חייב ולא הזכירו תרומה ונטמאת רק כחשא דלא דהדרא והרקיבו מקצתן ואת אלה הוכרחו דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואעפ"כ חייב בהרקיבו כולן כ"כ הרקיבו מקצתם ומשמע מדבריה' דשניהם שוין ומטעם חיוב שמירה ולא מטעם קנסא ושומר לא יתוסף חיובו ממזיק ממש ואם מזיק ממש לא יהיה חייב באלה מטעם דהוי היזיק שא"נ רק מטעם קנס יהיה חייב ושומר ג"כ לא יהי' חיובו רק בגדר קנס שלא יהי' כ"א הולך א"כ אין חיוב שוה בין הרקיבו כולם להרקיבו מקצתם וגם א"כ אף גזלן דלא קבל עליו שמירה ואינו שומר מ"מ למה יכול לומר הרי שלך לפניך יתחייב עכ"פ מטעם של"י כ"א הולך א"ו כמ"ש רמב"ן בדד"ג דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח אף לר"מ דדינא דגרמי חייב מדינא מ"מ יכול לומר הש"ל אע"פ שגרם היזק מחמת שגזלו מ"מ גרמי להיזק שא"נ אף דבמזיד קנסו ומקרי היזק דוקא במטמא ממש אבל הכא ממילא קאתי לי' ובכגון זו לא קנסו עי"ש וכיון דלא חשו חז"ל לקנסו מטעם שלא יהיה כ"א הולך רק במטמא ממש ועושה מעשה בידים לא בגורם לזה מהיכן פשיטא לי' לתוס' דבשומר יהי' חייב א"ו דרק בכחש' והרקיבו דהוי היזק ניכר ובעושה בידים חייב מד"ת בזה שומר ג"כ חייב ולא בתרומה ונטמאה ובאמת בדברי רמב"ן הנז' מתורץ קושיית תוס' גיטין (דף נ"ג) הנז' דקו' הש"ס הוא דאי היזק שאי"נ שמיה היזק א"כ האי גזלן הוא והוציא מרשות הבעלים ובגרמתו הניח אצלו עד שעבר עליו הפסח ממונא מעלי' בעי שלומי וכמ"ש הרמב"ן דכל שחייב במעשה בידים לרבנן חייב בגרמ' לר"מ וכל הפטור במעשה ממש לרבנן פטור לר"מ בגרמא כגון היזק שא"נ ולמ"ד דשמי' היזק ומד"ת חייב אף בשוגג כן נמי בגרמ' להיזק שא"נ יתחייב ועי' ש"ך (סי' שפ"ו סק"ד) א"ו דל"ש היזק ולכך גרמא לזה פטור אף דבמזיד קנסא הוא רק במטמא ממש וז"פ ולפי"ז לא מצינו דשומר יתחייב יותר בפשיעתו להיזק שאינו ניכר מגזלן והדין עם המג"א:
והנה בדברי היש"ש ב"ק שם מלבד מה שתמה עליו הש"ך והשעה"מ שם קשה עוד ע"ד דסובר דאחר שנגמר דינו ל"ה שינוי דל"ה היזק ניכר וגזלן לעולם יכול לומר הש"ל משא"כ שומר א"כ אמאי עד שלא נגמר דינו לכ"ע אף בשומר החזירו מוחזר וכן מבואר ברמב"ם ואמאי הא כיון דעכשיו עומד ע"כ לשחיטה ושוה פחות מדמעקר' שהי' עומד לרדיא יתחייב שומר לשלם אם נאמר דשומר חייב על היזק שאי"נ א"ו דפטור ויכול לומר הש"ל רק אחר ג"ד לרבנן כיון דאין גומרין אלא בפניו הוי מה דנפל ליד ב"ד כרשות ב"ד עליו והוי היזק ניכר וכמ"ש תוס' ורמב"ן מלחמות שם. וראיתי תשובת פנ"י רבו של בעל הש"ך ) או"ח סי' ט"ז) שכתב שם על יהודים השכירים שהלכו לטהר יינם של גוים ומעידים שעשום בכשרת וגם שמרוהו בדרך שמירה מעולה כדינו ועדים ראו ששתו סתם יינם וכ' דאם נקראים חשודים א"נ דהא דנאמן בשל אחרים מטעם דאא"ח ולא לו ובאילו ששכרהו לטהר היין אם לא יעשו בכשרת ולא ישמרו כראוי לא די שיפסידו שכרן אלא שמחויבים לשלם כל ההפסיד כדין ש"ש א"כ אין מעידין אלא על שלהן אין זה ולא לו עכ"ד הנה פשיט' ליה דאם לא שמרו כראוי דחייבין לשלם ואמאי הא יכולין לומר הש"ל דהוי היזק שא"נ וכ"ז דלא טמאוהו ואסרוהו בידים פטורין:
אך י"ל אף דשומר פטור על היזק שאי"נ היינו בקבל סתם לשמור הדבר ונפסד ע"י היזק שא"נ בזה לא עדיף ממזיק ממש בשוגג אבל היכא דקבל עליו בפי' לשמור אף מהיזק שא"נ כמו בנידון דתשובת פנ"י שם דקבל עליו לטהר היין ולשמרו שיהיה נשאר בהכשר בזה לכ"ע אינו יכול לומר הש"ל ואם נתנסך חייב לשלם. ודומה להא דמבואר בתשובת ריטב"א שבב"י ח"מ ) סי' ס"ו) דאף דברים דנתמעטו מדי"ש כמו שטרות אם קבל עליו בפירוש שאם יפשע ישלם דחייב וכ"כ המרדכי פרק הגוזל דכל גרמא בניזקין דפטור הוא דוקא כשלא קבל עליו לשלם אבל אם קבל עליו לשלם חייב ועי' בזה במח"א הלכות שומרים ) סי' ח') וה"נ דכוותי' דהיזק שא"נ לא גרע מגרמ' וכשהתנה בפירוש חייב לשלם והכי הוי דינו דתשובת פנ"י ע"כ דהתנו בפירוש דאם בסתם רק שישמרנן מכל נזק אף מנסך ורק שישאר בהכשר בכה"ג ל"מ דהא במסר שורו לשומר לשמרו ג"כ נכנס תחת הבעלים והתנו עמו שישמרנו מכל נזק ומוזהר עליו לשמרו שלא יזיק שלא יהיה נאסר ואעפ"כ כ"ז שלא נגמר דינו לכ"ע יכול לומר הש"ל ופטור מן תשלומין אף במה דנפחת דמי השור דבהכרח צריך לשחוט אותו מ"מ כיון דקאי בעינא יכול לומר הש"ל וע"כ איירי שם דהתנה לשמרו ואם יהי' היזק שא"נ יתחייב וצ"ע:
ובאמת אף כי הש"ך הרחיק דעת היש"ש לגמרי והסכימו על ידו האחרונים שם מ"מ נראה דהוי ספיקא דדינא ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם דהא דעת הראב"ד והבעה"מ ב"ק שם ועוד איזה ראשונים המובא בש"מ שם דבין שומר ובין גזלן אם בא ההיזק שאינו ניכר על ידו בפשיעתו א"י לומר הש"ל ודקתני במתניתין תרומה ונטמאת איירי ע"כ שנטמא' באונס וכן הברייתא דפליגי ר"י ורבנן אם לאחר שנגמר דינו החזירו מוחזר איירי ע"כ דהנגיחה הי' באונס דאם הי' בפשיעתו אז אף לר"י אינו מוחזר ואף קודם גמ"ד היה חייב לשלם במה דהזיק לו שצריך לשחטו וע"כ דנגח באונס רק במה דפשע דלא החזיר לו והוי מעריקנא לאגמא בזה כיון דלא בעינן מעשה חדש לרבנן חייב ולר"י דגומרין דינו שלא בפניו ל"ה מועיל החזרה והוי שחטינא לא יכול לומר דזה הוי מעשה חדש א"כ ל"מ בשור דיכול לומר מאן יימר דהיו עושים כן הבעלים אפשר היו מתרצים לעשות בו המצוה ועיין שם ברשב"א בלשון ראב"ד וכ' ויפה אמר שאילו טעון מעשה חדש מאן לימא שהית עושה כן ואף בגזל חמץ ועבר עליו הפסח י"ל הש"ל כיון דזמן ממילא אתי והחמץ נאסר עליו שלא ע"י פשיעתו ומה דלא החזירו על זה לא מתחייב דאף אם הי' ביד בעלים הי' נאסר ואף דהיו יכולים למכור או לאכול זה מעשה חדש ע"ז אינו חייב לשלם ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בס' דברי חיים דאין הפי' דא"ח לשמור מן זה דזה אינו דא"כ אף אם נסקל השור בב"ד לא יתחייב וכקושית הרמב"ן במלחמות שם א"ו דסברו דאם נסקל חייב על הפשיעה דלא מכר רק אם איתא בעינא בשביל פשיעה דלא עשה מעשה חדש יכול לומר הש"ל. עכ"פ דעתם דאף גזלן א"י לומר הש"ל רק באם בא ההיזק ע"י אונס אבל אם בא ההיזק ע"י פשיעתו בלא מעשה חדש שהי' מוטל עליו לעשות לאבדו מרשותו בזה חייב על היזק שאינו ניכר כמו מזיק ממש במזיד דחייב מטעם קנס וקצת קשה א"כ שמואל דסובר קנסא מקנסא לא ילפינן ולדבריו המשנה דב"ק בהמה ונעבדה בה עביר' או שהיתה יוצא' ליסקל אומר לו הש"ל אינו בחדא גוונא עם תרומה ונטמאת דלדבריהם ע"כ תרומה ונטמאת איירי באונס דאל"כ חייב על פשיעתו דלא שמר ויוצא' ליסקל איירי אף בנגח בפשיעתו דלא עדיף מאם עשה בידים דהוי היזק שאינו ניכר ופטור וקנסא מקנסא לא ילפינן וכן פלוגתא דרבנן ור"י ג"כ איירי דנגח בפשיע' מ"מ פטור דהוי היזק שא"נ ואמאי סברו רבנן דלאחר שנגמר דינו אינו מוחזר עכ"פ לדעתם שומר חייב בהיזק שא"נ וא"י לומר הש"ל אך דעת בעלי התוס' רבותינו הצרפתים והרמב"ן דפטור על היזק שא"נ רק כיון דאין גומרין דינו אלא בפניו הוי כנפל לרשות ב"ד ורשותם עליו לכך אי"ל הש"ל:
וראיתי בס' שער משפט (סי' ס"ו) שרצה להוכיח דשומר חייב בהיזק שא"נ מהא דמבואר ביו"ד (סי' שמ"ט) בהא דהיו אביו ואמו זורקין על המת כלים מצוה לאחרים להצילן קודם שיגעו במטה וחייבין בשמירתן ואם החזירו להם וחזרו וזורקים ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים ואמאי ניהו דהוי כשומר אבידה מ"מ יאמר הש"ל כיון דהוי היזק שא"נ והאריך בזה ולא קשה דכיון דחייב מה"ת להציל מטעם השבת אבדה ואף דהמה מאבדין מדעת ע"כ צ"ל כיון דמחמת מרירייהו זרקי להו חייבים אחרים להציל מטעם השבת אבידה כמ"ש רש"י סנהדרין ) (דף מ"ח) ועיין מח"א הלכות זכיה מהפקר (סי' ו') דהקשה לס"ד דש"ס שם דמקשי אלמ' הזמנה לאו מלת' ולא הו' ידע לטעם מרירייהו א"כ אמאי מצוה על אחרים וכ' דמשום בל תשחית מטו בה ועיין נתיבות המשפט (סי' רס"ב) וי"ל דשם ל"ש אבידה מדעת דאמרינן אדעתא דמת אפקירו ולא אדעתא דכ"ע כמו דאמרינן בב"ק פ' הגוזל אדעתא דארי' אפקרי' גם י"ל כיון דתוך כ"ד יכול לחזור אף בהפקר ממש א"כ טרם דנגע במטתו כשחטפו אחרים אומדנא דמוכח הוא דחוזר דלא אפקירו רק לאסור עליו מחמת צער וכשלא נאסר חוזר עכ"פ כיון דידוע דמחמת מרירייהו זורקין הכלים כשמחזיר להם הוי זריקתן כמו אילו הוא בעצמו זרקן ע"ג המטה כיון דמוטל עליו לשמור שלא יבא לידי היזק ואם מוסר בידן ברור שיזרקו מחמת מרירייהו הוי כאילו מצוה להם לזרוק ולאסור ול"ש לומר אין שליח לדבר עבירה דהוי כמו במקום דמוחזק לעשות דמבואר בח"מ (ס' שפ"ח) דחייב המשלח והוי כחצר דבע"כ מותב בי' כן בזה הוי כאילו הוא בעצמו זרקן ואסרן בידים בכה"ג חייב כמזיק ממש במזיד בהיזק שא"נ דאינו יכול לומר הש"ל:
וקצת יש להוכיח מדברי הש"ע יו"ד (סי' קכ"ז ס"ב) שכתב באומר נתנסך יינך אם הוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון בפשיעתו נאמן מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו ואמאי לא יהי' נאמן אף אם שכרו דבר מועט הא יתחייב לשלם כל היין ואף אם עושה בחנם יהי' נאמן א"ו דמ"מ יכול לומר הש"ל ובס' חות דעת שם כ' לתרץ דמטעם תשלומין אם לא יהי' נאמן לא יצטרך לשלם ל"ש סברת מתוך וכבר השיג עליו אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים יו"ד (סי' כ"ט) דמדברי הר"ן וריטב"א ומרדכי גיטין פ' הניזקין מבואר להיפך ועיין מה שכתבתי שם בדברי רמב"ם הלכות מעשר (פי"ב ה' י"ח) וכעת ראיתי בס' ראב"ן ) דף ל' ע"ד סי' צ"ב) שכ' הא דגבי טהרות ל"א נאמן אתה להפסיד שכרך משום דבס"ת פשע שלא כתבן לשמן אבל גבי טהרות לא פשע דהא נטמאו קאמר שנפל שרץ עליהם או אדם טמא נכנס ונגע מדלא קתני טמאתים הלכך לא מפסיד אגרי' אבל אי הו' אמר טמאתים ודאי מפסיד אגריה ושלומי לא משלם להו דקנסא הוא מודה בקנס פטור כדאמרינן בפרק הניזקין ובד' אבות נזיקין דמטמא ומדמע ומנסך קנסא הם ועי"ש עוד בדבריו ומשמע ע"כ דנטמאו או נתנסך באונס קאמר ולא מפסיד אגרי' אבל ע"י פשיעה מפסיד עכ"פ אגרי' אבל לענין תשלומין דמי הטהרות והיין פטור מטעם מודה בקנס וא"כ י"ל דכן דעת הש"ע ועיין ש"ך ח"מ (סי' שפ"ח) דהביא דעת היש"ש שכ' דלמ"ד דינא דגרמי אינו אלא קנס דפטור המודה מטעם מודה בקנס והש"ך השיגו מדברי המרדכי דרק בקנס דאורייתא פטור המודה בקנס אמנם יש להיש"ש חבר דעת רבינו יהונתן מובא בש"מ ב"ק (דף צ"א) דאף בקנס דרבנן המודה פטור ורב קדמון הראב"ן כוותיהו ס"ל והיש"ש דסובר דשומר אי"ל הש"ל לשיטתו א"ש הא דנתנסך יינך דפטור מתשלומין מטעם מודה בקנס ולדעת הש"ך דסובר בקנס דרבנן חייב המודה ע"כ הא דאינו נאמן ולא אמרינן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו שיתחייב בתשלומין הוא דגם שומר יכול לומר הש"ל ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה בח"מ לתרץ הקושיות הנופלות על דעת זה דבקנס דרבנן נאמר דהמודה בקנס פטור כאשר עמד על זה בפני יהושע ב"ק (דף צ"ח) בהא דקאמר הש"ס תהא במאמינו ובקצות החושן (סי' ל"ח ושפ"ח):
ואם נאבד החמץ אחר הפסח אף באונס מבית השומר ודאי חייב השומר לשלם לדעת המג"א דחשיב פושע במה שלא מכרו ואף דההיזק לא בא אח"כ מחמת פשיעתו דלא מכר מ"מ כ"ז דלא השיב לו לבעליו הוי כמו תחלתו בפשיעה וסופו באונס דאם הי' מוכרו קודם הפסח לא היה בא האונס דהשתא ולא אמרינן דהא אף אם לא היה נאבד לא היה שוה כלום ואינו דומה לגזלן דאם ליתא בעינא דחייב לשלם דשם חייב בהשבה משעת גזילה מיד נתחייב או להשיב בעינא או דמיו כמ"ש ש"מ ב"ק (דף ס"ו) משא"כ שומר דא"ח רק להחזיר לרשות בעלים ואף דפשע במה שלא מכר מ"מ מיד אחר הפסח הוי כאילו החזיר לבעלים וכן העלה באמת לדינא בס' ח"ס או"ח (סי' ק"ה) דדוקא אם ביערו בע"פ הוי היזק ניכר סובר המג"א דחייב לשלם אבל כשלא ביערו ידו כיד בעה"ב וממילא שלו לפניו בבית השומר ודומה לשומר שאבד בפשיעה ונתחייב להשיב לבעלים וטרח והחזיר האבידה לידו שיוצא ידי השבה לבעלים ואם אח"כ נגנב באונס פטור דפשיעה ראשונה כבר עברה כו' וה"נ דכוות' ול"ד לנגמר דינו בבית השומר דהתם אמרו ליה אי הוי מהדרת ליד בעלים ממש הוי מעריקנא ליה משא"כ בחמץ מה לי שומר מה לי בעלים ומיד אחר פסח שאין חיוב לבערו הו"ל כמושב ליד בעלים ואם נגנב אח"כ אפי' בפשיעה פטור השומר דא"ל עפרא בעלמ' הוא עכ"ל ודבריו אינם נכונים דהא מדר"י בשור הנסקל דסובר אף משנגמר דינו החזירו מוחזר נשמע לדרבנן בשאר איסורי הנאה וכמו לר' יעקב מבואר ש"ס ב"ק (דע"א) וכתובות (דף ל"ג) דאם נגנב מבית שומר וטבחוהו לר"ש דדהגל"מ כמ"ד חייב הגנב בדו"ה דשור זה הוי גול"מ להשומר דע"י גניבה זו חייב השומר לשלם לבעליו ול"א דהוי כאילו החזירו לבית בעלים ועי"ש ברש"י שגל"מ שכ"ז שהוא קיים שומר פוטר א"ע בו ואם יאבד ישלם דמיו חזינן דאף דיכול לפטור א"ע בהחזרת השור מ"מ אם נאבד חייב לשלם ול"א עפרא בעלמא הוא ומה הפסידו השומר בזה:
וראיתי בש"מ ב"ק (דף נ"ו) דכ' שם מתחילה וז"ל ואומר רבי דאפי' מת השור כדרכו לאחר גמ"ד לר' יעקב או דמאבדו או אפילו הרגו השומר ואבדו בידים לאחר גמ"ד פטור אף שבגזלן בכה"ג חייב דגזלן נתחייב בהשבת גזילה ואין כאן השבה אבל שומר למה יתחייב באבדו בידים והלא ל"ה שוה כלום ואם מפני שיכול לומר הש"ל כמו בגזלן א"כ גם בהרקיבו מקצתם נמי יאמר הש"ל כמו שאומר בגזלן א"ו מסתמא לא נחייב לשמרו מהיזק שא"נ והואיל וכן אין לו להתחייב במה שמאבדהו בידים אח"כ ואפי' לא החזירו לבעליו פטור עיי"ש עוד. אולם אח"כ כ' שוב חזר בו רבינו מפירש זה דע"כ לא מיפטר שומר אם לא החזירו כדמוכח לקמן פ' מרובה דהגל"מ כממון כשנגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר עכ"ל. הרי דכך עלה מעיקרא בדעת רבי דכיון דשומר פטור על היזק שא"נ שוב אף במאבדו אח"כ פטור וחזר בו מראי' הנז'
שוב ראיתי בגליון מג"א של רבינו הגדול מו"ה עקיבא איגר ז"ל שכ' ג"כ להשיג על המג"א דאם נידן פשיעת השומר להיזק שא"נ למה יהי' חייב בנאבד אח"כ ותמהני מאד על הני תרי אריותא אבירי הרועים דהדבר מבואר בש"ס הנז' דאף בשומר די"ל הש"ל ואם נאבד אח"כ חייב דמדר"י דסובר החזירו מוחזר אף אחר גמ"ד נשמע לרבנן בשאר איסורי הנאה דשומר יכול לומר הש"ל דהוי היזק שא"נ מ"מ בנאבד חייב לשלם והטעם דא"ד לאם נאבד מן השומר וחזר ומצאו ואח"כ נגנב ממנו דפטור דשם כבר אזיל ונסתלק פשיעה הראשונה משא"כ בחמץ בודאי דומה לתחלתו בפשיעה וסופו באונס דבא האונס מן הפשיע' דאם לא הי' פשע והיה מוכר החמץ לא היה בא האונס ודומה לאם נסקל השור דלר"י חייב השומר לשלם דהאונס בא מכח הפשיעה ואף אם מת אח"כ השור דאם ל"ה מת והי' מחזיר לו ג"כ ל"ה לו הנאה וגם אם ל"ה נגמר דינו דלא היה נגח מ"מ היה פטור מאונסין כדין שומר מ"מ כ"ז שלא החזירו לו הוי כבא אונס מכח הפשיעה דאם היה מחזיר לו אחר שנגח אף אם הנגיחה הי' באונס מ"מ פשע במה דלא החזיר לו ואם הי' מחזיר לו הי' שוחטו ואף דמיתה לא בא מכח הפשיעה מ"מ כיון דלא נסתלק פשיעה הראשונה כמו דחייב אם נסקל מטעם דאם היה מחזיר לו היה שוחטו כמבואר רמב"ן מלחמו' שם דזה ודאי הוי היזק ניכר וכאילו נסקל בפשיעתו במה דלא החזיר קודם גמ"ד כ"כ אף במת ל"א דהוי כאילו כבר החזיר לו דכ"ז שהוא בבית שומר ונמשך הפשיעה עד שנאבד מן העולם חייב השומר דחזינן כאילו ל"ה מת ולא החזיר והיה נסקל ע"י פשיעתו והיה חייב כן גם אף דלא נסקל מ"מ כיון דלית' בעינ' חייב מכח פשיעה הראשונה דמיד בפשיעתו מתחיל החיוב ואם ל"ה פשע ל"ה בי' האונס הזה ודומה קצת להא דב"מ ) דף ל"ו) בפשע בה ויצאה לאגמא למ"ד דאמרינן הבלא דאגמ' קטלי' ועי"ש ש"מ דכיון דפשע תלינן עליו בכל מידי להחמיר עליו ואע"ג דלא ברי הזיק' דהבלא ולא הוציאה מעצמו מתוך פשיעת היציאה תלינן בכ"מ וכעין תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא אלא כשברור לנו שסופו באונס גמור הרי יצא מן הפשיע' בודאי ופטור וכשהוא מסופק אם סופו באונס מוקמינן לה אחזקתה דפשיעת היציאה ולא מיפטרינהו מספק עי"ש וה"נ דכותי' דכיון דכ"ז שלא החזיר לבעלים מוקמינן הפשיעה על חזקתיה ואמרינן דכמו דלא החזיר עד עכשיו כ"כ אם לא היה מת השור היה נסקל מבית שומר ואז הי' חייב על הפשיעה דלא החזיר קודם גמ"ד והיה שוחטו הבעלים כן גם עכשיו מת לשומר כיון דעדיין לא נסתלק פשיעה הראשונה ועיי"ש בש"מ בהא דמודה אביי דאי אהדרה למריה דלאו דוקא למריה אלא הה"ד לביתו של שומר ונ"א מהיזק הבלא שהביא עמה מתו שכשמת' כבר נסתלק מן הפשיע' הודאית ומן הספק לא נחייבו ולא מטעם היזק שא"נ נגעו בה וכשהחזירה למרה דוקא כנ"ל עכ"ל מבואר דאם הי' אמרינן דהוי היזק דא"נ הי' צריך דוקא להחזיר ליד בעלים ממש וה"נ דכותי' אף דמהני לומר הש"ל בהיזק שא"נ מ"מ כ"ז דלא החזיר ליד בעלים ממש ונאבד אח"כ יהי' באיזה אופן שיהי' חייב על פשיעתו דמעיקרא.
והא דנקט רמב"ן במלחמות שם דלר"י הואיל דלאו שם ב"ד עליו הוי היזק שא"נ דאם נסקל חייב לפי שאומר לו אילו החזרתו לי הוה שחטינא ואפי' נגח באונס שבפשיעתו בא ההיזק והוא היזק ניכר ומדלא נקט למה לא שחט אותו השומר קודם גמ"ד משמע דזה אינו מוטל עליו וממילא באם אין הבעלים כאן ולא היה יכול להחזיר היה פטור אף אם נסקל ולפ"ז בחמץ ג"כ למה יתחייב במה שלא מכר אם הבעלים אינם בכאן להחזיר לו אולם א"ש דודאי החיוב עליו להציל בכל השתדלות ולמכור משא"כ בשור לשחטו בשביל זה אין לחייבו כיון דאדרבא מצוה לקיים בו מצות סקילה ולדונו בב"ד רק אם היה יכול להחזיר לבעליו אף דיש עדיין ספק דלמא לא היו הבעלים שוחטים אותו והיו מקיימים בו המצוה להביא לב"ד מ"מ חייב בשביל זה וחשיב פשיעה אבל במה דאינו שוחטו בעצמו בשביל זה אין לחייבו ובאמת יש להבין בדברי רמב"ן אם הנגיחה הי' באונס ולא פשע רק במה דלא החזיר לו קודם גמ"ד למה יתחייב הא דומה לאם הבעלים היו רוצים לשחוט שורם שהרג אדם ובא אחד ועיכב ע"י בודאי פטור אף שגרם לו בעכובו דבין כך ובין כך גמרו ב"ד הדין וסקלוהו דפטור מטעם דהוי רק גורם דגורם ועיין יש"ש ב"ק שם. וא"כ הכי נמי דכותה כיון דהנגיחה היה באונס אף דפשע במה דלא החזיר לו ושהבעלים יעשו בו כרצונם או לשחוט או לעשות בו המצוה למה גרע זה מאם עביד כזאת בידים ונעל בפניו שלא ישחוט אותו וביני וביני גמרו ב"ד הדין וסקלוהו בודאי פטור כיון דלא עשה מעשה בגוף השור ולמה יתחייב השומר וצריך לומר כיון דקבל עליו שמירה ומתחייב בכל גרמות שבעולם רק אם איתא בעינא יכול לומר הש"ל אבל בליתא בעינא ועל ידי גרמתו בא הדבר במה שלא השתדל חייב לשלם ומצרפינן הפשיעה עם הסקילה וכיון שהיה חל עליו השמיר' חייב כאילו נסקל על ידו וי"ל אף דבש"ס לא נזכר אליבא דרבנן רק הו' מעריקנא לי' ולא הו' שחטינא הוכיח הרמב"ן דאף לר"י מ"מ אם נסקל חייב לשלם אף מצד פשיעתו דלא החזיר לו והיה שוחטו ממה דקאמר בש"ס ר"מ סבר כרבי יעקב וסבר כר"ש דדהגל"מ כממון וסובר באמת דאם לא הי' הפשיעה רק על הנגיחה ותיכף אחר הנגיח' נגמר דינו אז אף דאם הי' נסקל הי' חייב לשלם מ"מ אם לא נסקל רק נגנב מבית השומר אמאי יתחייב הגנב לשלם הא השומר ג"כ לא יתחייב דיאמר אם לא הי' נגנב היתי מחזירו לך והיתי יכול לומר הש"ל והגניב' לא בעי ע"י פשיעת נגיחה וא"כ עפרא בעלמ' נגנב לך וכנ"ל אלא ודאי דאיירי דפשע במה דלא החזיר לו קודם גמר דין ונגמר דינו בזה בא סיבת הגנב' ע"י הפשיעה דלא החזיר לו דאם הי' מחזיר הי' שוחטו ולכך חייב דפשיעתו במה דלא החזיר עם הגנבה מצרפינן יחד כמו דמצרפינן הסקילה וממילא מוכח דחייב אף על פשיעה מה דלא החזיר אם בא לידי גמר דנסקל ועיין היטב:
ואם תבעו הבעלים תוך הפסח כ' הח"י דל"מ למימר הש"ל לפי שהכל מצווין לבערו באותו פעם וכאילו שרוף ועומד דמי ונמצא שאינו מחזיר לו כלום ומה"ט נקטו בש"ס ופוסקים חמץ ועבר עליו הפסח. ובקצה"ח (סי' שס"ג ( השיג עליו דממנ"פ אי חשבת לי' היזק ניכר תוך הפסח דהוי כשרוף א"כ כבר קנה בשינוי ומסיק דתוך הפסח א"ר לומר הש"ל דצריך לנתק הלאו דב"י אבל אם עבר הגזלן ואומר לו הש"ל והשליכו לפניו נתקיים מצות השבה עיי"ש וכבר כתבתי בהגהותי לד"ח דינו חמץ סוף סי' ט"ו) דתליא במחלוקת הפוסקים אם איסור הנאה הוי שלו או לא אם איסור הנאה אינו שלו ואעפ"כ יכול לומר הש"ל אף באיסו' הנאה מה"ת כמו שור הנסקל להסוברים דאסור בהנאה מחיים ע"כ דכיון דהוי בעינא אף דאינו שלו מ"מ כ"ז דלא זכה בי' אחרינא יכול לומר הש"ל א"כ אף תוך הפסח דהכל מצווין לבערו מ"מ יכול לומר הש"ל אבל הסוברים דכל איסורי הנאה אף דלאו בני קנין הוא מ"מ מה שהיה כבר שלו לא נפקע מרשות בעלים רק חמץ הואיל דהכל מצווין לבערו ועובר כל רגע בעשה דתשביתו בזה הוי חידוש דעשאו הכ' כאילו הוא ברשותו א"כ כיון דבאמת דהכל מצווין לבערו הוי כרשות אחרים עליו וא"י לומר הש"ל ומה שהקשה הקצוה"ח דאי הוי היזק ניכר אמאי אחה"פ יכול לומר הש"ל הא כבר קנה בשינוי ז"א דהוי כשינוי החוזר ובש"ס גיטין הוכיח שפיר דאי שמיה היזק הוי לעולם שינוי משא"כ כיון דלא שמיה היזק רק תוך הפסח הואיל דהכל מצווין לבערו לא עדיף משינוי החוזר ויש לומר למה שהקשה הקצוה"ח הבאתי לעיל על הוכחת הש"ס דאי שמיה היזק דהוי שינוי הא לא נשתנה שמו וי"ל להסוברים דשינוי החוזר עם יאוש קונה כמ"ש תוס' סוכה (דף ל') ומה שהקשה המרש"א על תוס' ב'ק (דף ס"ז) ד"ה מעיקרא דהקשו דהוי שה"ח ע"י שאלה הא הוי עם יאוש כבר ישב אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני גניבה (סי' כ"א) ע"נ דשם כיון דיתעקר השינוי שם מעיקרא זה ל"מ אף עם יאוש אבל היכא דאינו נעקר לגמרי מהני וי"ל כמו כן שינוי מעשה אף דלא נשתנה שמו מ"מ עם יאוש קונה ולכך פריך הש"ס גיטין דאי שמיה היזק חשיב עכ"פ שינוי קצת ועם יאוש כבר קנה בע"כ וכבר מבואר בש"ס ב"ק דכיון דמטא עידן איסור' ודאי מייאש רק זה מתייאש וזה א"ר לקנות אבל עם שינוי כ"ד קונה בע"כ וא"כ כמו כן אם תוך הפסח חשיב שינוי אף דהוי שינוי החוזר מ"מ כבר קנה עם יאוש:
אולם לדעת הרמב"ן דסובר דאף בצירוף תרוייהו יאוש ושה"ח אינו קונה י"ל דלכך אחה"פ יכול לומר הש"ל דהוי כחזרה השינוי ומ"מ תוך הפסח הוי שינוי מטעם דלא שכיח דיהיה נשאר כיון דהכל מצווין לבערו ודומיא דכתב תוס' ב"ק שם לענין שאלה. אולם כבר כתב הרשב"א שם דאף ל"ש הוי שה"ח רק לענין שאלה הואיל דצריך לאחרים וי"ל דזה ג"כ כוונת תוס' דל"ש א"כ י"ל בגזלן כיון דמניח בידו הוי כשה"ח וממילא גם תוך הפסח יכול לומר הש"ל:
ונראה דאם לא תבעו הנגזל א"י לומר הש"ל תוך הפסח כיון דהכל מצווין לבערו לא גרע מאם גזל את חבירו בישוב דמבואר בש"ס ב"ק ) (דף קי"ח) לא יחזיר לו במדבר וא"י לכופו לקבלו כיון דלא מקום שימור הוא וה"נ דכוותה אף דבשור הנסקל לר"י אף אחר שנגמר דינו יכול לומר הש"ל ובגזלן פוסק הרמב"ם כן היינו שם כיון דהדבר הוא בעינא ויכול לעשות בו כרצונו הוי כעין שגזל ולעולם יהיה נשאר כמו שהוא עכשיו וגם אין הכל מצווין עליו דאינו עובר כל שעה בעשה דתשביתו משא"כ בחמץ תוך ימי הפסח הוא חמץ של ישראל כבמקום מדבר דאינו משומר כלל דהכל מצווין עליו לבערו וא"י לכופו לקבלו וי"ל שיחזיר לו אחה"פ דאז אף דהוא ג"כ אסור בהנאה מ"מ משומר הוא באותו זמן משא"כ תוך הפסח הוי הזמן כמקום מדבר ועוד יש כמה נ"מ בין תוה"פ לאחה"פ לענין אפר וכדומה ולכך באמת נקט הש"ס והפו' גזל חמץ ועעה"פ א"ל הש"ל היינו אף בע"כ דנגזל משא"כ תוה"פ מי פתי יתבע אותו ואז כשאינו תובעו אי"ל הש"ל אבל אם תובעו י"ל באמת די"ל הש"ל:
עוד כתב הקצוה"ח דלפי מה שכ' הרמ"א באה"ע בגט הנכתב ע"ד שצריך שריפה דבטיל משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ה"נ אין זה השבה דהו"ל כשרוף רק כבר השיגו על רמ"א שם משום דקי"ל כרבנן דלא סברו כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף ועוד דתרומ' ונטמא' ג"כ מצותן בשריפה ואעפ"כ אומר לו הש"ל לפניך עי"ש והנה בדברי הרמ"א כתבתי בחלק אה"ע דכיון דנשאר לבעל זכות זה להוציא ממנה ולקיים בו המצוה גרע כיון דכח אחר מעכב עי"ש ולעולם י"ל דפוסק ג"כ כרבנן דל"א כל העומד לשרוף היכא דאין תביעה לאחר ע"ז ובאמת לר"ש דסובר כל העומד לישרף כשרוף יקשה ביותר משור היוצא ליסקל דמבואר במשנה די"ל הש"ל נימא כל העומד ליסקל כסקול דמי ובפרט דבר המוטל על ב"ד לקיים בו ובערת הרע מקרבך בודאי לא יתעצלו וע"כ דמתני' דלא כר"ש והא דמוקי בש"ס ב"ק (דף ע"ו) ר"מ סבר לה כר"ש דדהגל"מ כמ"ד וסבר כר"י ע"כ צריך לומר דבזה אינו סובר כ"רש ולא אמרינן כל העומד ליסקל כסקול ובלא"ה מוכרח שם בסוגיא דבזה אינו סובר כר"ש דאל"כ כיון ששחט בה סימן אחד נעשה תקרובת ע"ז וכשרוף דמי וכששוחט סימן השני הוי כחותך בעפר ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' קס"ה) גם הא דלא רצה הש"ס לומר דרבנן ור"י פליגי בזה דלרבנן לכך אחר שנגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל מטעם דכל העומד לסקל כסקול דמי ואין זה השבה דלא רצה הש"ס לאוקמי רבנן כר"ש. ועיין ב"ש אה"ע ) סי' קכ"ד) ובאחרונים שם ובשעה"מ הלכות גירושין דפלפלו בדעת רמב"ם אם פוסק כר"ש או לא ולהנ"ל ממה דפוסק דבגזלן אף אחר שנגמר דינו החזירו מוחזר ע"כ דאינו פוסק כר"ש דאל"כ הא הוי כסקול ואין זה השבה ואילו כיון דהמצו' מוטל על בעל השור כמבואר ב"ק (דף צ"א ע"ב) הוי השבה מעליא לענין זה וכן תרומה ונטמאת כיון דיכול להנות בשעת ביעורו הוי השבה מעלייא אף לר"ש וצ"ע בזה:
ואם הי' בידו משכון חמץ ולא מכר הניח המג"א בצ"ע אם הדין הוא כמו' בשומר די"ל אה"פ הש"ל והלו' חייב לו לשל' א"ל כיון דלא מכר הפסי' מעותיו ובהגהותי בד"ח שם פקפקתי דכיון די"ל קנין במשכון הוי כמוכ' חמץ שעעה"פ וביותר יקשה למ"ש הריטב"א קידושין (די"ט) דהמלוה שי"ל קנין במשכן אינו נפקע במה שמקבל חובו רק צריך להקנו' לו בהחזרה ע"ש וא"כ כיון דנאסר בהנאה כיצד יהיה רשאי להקנות לו בהחזרה ומה דקשה על הריטב"א מב"ק (דף מ"ט) במשכונו של ישראל שביד הגר ומת הגר דנפקע השעבוד ושל ישראל הוא כתבתי במ"א ואכ"מ וצ"ל כיון דבאמת הוא איסור הנאה נפקע שעבודו של המלוה מן החמץ ואף דתוך הפסח עובר המלוה מטעם דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ"מ לאחר הפסח שוב אינו ברשותו ואינו שלו כלל כיון דלא היה לו קנין הגוף בהמשכון רק השעבוד וכיון דאינו שוה כלום נפקע השעבוד וממילא יכול לומר הש"ל ובזה אינו צריך הקנאה בהחזרה ועיין עוד שם מ"ש ובמה שכתבתי עוד בד"ח דיני נ"מ (סי' י"ב) לדון להסוברים דהיכא דחייב בדיני שמים לשלם מהני תפיסה א"כ במה דפשע ולא מכר המלוה את החמץ אף דפטור בדיני אדם ויכול לומר הש"ל דהוי היזק שא"נ מ"מ בודאי בד"ש חייב דלא גרע מגרמא עי"ש שהוכחתי כן דחייב לשלם עכ"פ בד"ש וא"כ הוי הלוה כתופס חובו בעד היזק החמץ: