אור ברסלב
אם יעקב ברכות › דף מז:

אם יעקב· רבי יעקב בנימין יקימובסקי

ברכות · דף מז:

דף מו.

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כו' והיכי עביד הכי והא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני, מנוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני עכלה"ג, והנה ברמב"ם פ"ט מה' עבדים ה"ו פסק אסור לשחרר עבדו, והמשחררו עובר בעשה, ואם שחרר משוחרר, ותמה בספר רישא דדהבא סי"ט כיון דאיסור השחרור בא מכלל עשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ הוי לאו הבא מכ"ע והרי רבא אית לי' בתמורה (ד"ד) גבי הרמכם את חלבו דהוי לאו הבמ"ע דאי עבד לא מהני והרמב"ם פוסק כרבא משום דהלכתא כותי' לגבי אביי וא"כ למה אם שחררו משוחרר (וכן העיר בגרש ירחים ע"ש) ותי' ר"ד ע"פ הר"ן דף ל"ח ע"ב) בגיטין דכתב דהך עשה לאו עשה גמורה דבגמרא פרכינן ומפרקינן מצוה שאני ואי גמורה היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה, והביא ראי' לדברי הר"ן מקידושין דף כ"ב) דיליף דאינו חוזר לבעלים ביובל מדכתיב לעולם בהם תעבודו. ולכאורה קשה איך יליף תרווייהו מחד קרא וצריך לומר דספוקי מספקי לן פירושא דקרא וא"כ אסור לשחררו משום דשמא פירושא לעולם ממש. וכן הבעלים אינם יכולים להוציא מיד הלוקח דשמא פירושו לעולם ביובל ג"כ בהם תעבודו וא"כ ממילא לא הוי עשה גמורה, שאסור לשחררו, שהרי יש כאן ספק בפירושא דהאי קרא ואינו אלא ספק עשה ולכך מצוה ודאית דוחה אותה, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם שאם שחררו משוחרר שהרי אם יתבע הרב לעבד לומר לו לך עבוד, יאמר העבד משוחרר אני, מה תאמר שעשית באיסור ואינו שחרור, זיל אייתי ראי' דפירושא דקרא הכי הוא, דלמא לעולם בהם תעבודו פירושו שאינו חוזר לבעלים ביובל ע"ש, והנה במ"ש הרישא דדהבא דלכאורה איך יליף תרווייהו מחד קרא והוכיחו מזה דספוקי מספקא לן פירושא דקרא לדידי לא קשה מידי דהלא הר"ן בעצמו כתב בנדרים דף ג' ע"ב) ד"ה אית, וז"ל ואע"ג דבמערבא לא בעי למדרש מליזור תרתי, מכל היוצא מפיו דרשי להו דתרווייהו משמעותא דקרא ע"ש, וכן הוא בב"ק דף נ"א ע"א) רש"י ד"ה ולא ממילא שמעת כו' כלומר תרתי שמעת מיני' עכ"ל. דקשה לכאורה מכל המקומות דפריך הגמרא האי מיבעא לי' לאידך כו', אע"כ היכי דתרווייהו משמעותא דקרא לא פרכינן הכי דהי מנייהו קא מעטת, ה"נ בקידושין, אפ"ל דתרווייהו משמעותא דקרא, לעולם בהם תעבודו, דאינו חוזר לבעלים, וגם דאסור לשחררו, אכן יש לתרץ קושיתם על הרמב"ם עפי"ד הלח"מ (פ"ו מבכורות ה"ה) דהוכיח שם בשיטת הרמב"ם דאע"ג דבכולהו דוכתא פסק כרבא בהא ס"ל כאביי דאי עביד מהני ע"ש וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאם שחררו משוחרר כיון דבהא כאביי ס"ל. ומ"ש בכ"י על ב"ק דף ס"ב ע"א) בהר"מ רפ"י ממכירה, לנ"כ, מדלא מתרץ הלח"מ גופו כדבריו. ועדיין יק' מסתמא דתלמודא, כשתדקדק בדבריו ע"ש:

והשתא יתורץ קצת בזה הגמרא בכתובות דף ק"ה ע"א), ושוחד לא תקח. מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הלא כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי כו', והקשה בס' כ"ז (בקונטרס ד"פ ס"ז) לפי דברי הגאון בעל נתיבות סי' ט' סק"א במשפט האורים דכתב דהא דחייב להחזיר בשוחד משום דכתיב לא תקח וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ, הרי שפיר איצטריך קרא דשוחד לא תקח אפי' בלזכות את החייב ולאסור הלקיחה עצמה ולענין שחייב להחזיר הממון שנטל דבלא"ה לא הי' צריך להחזיר וא"כ מנ"ל דאפי' לזכות את הזכאי אסור ליקח בתורת שוחד והניח בקושיא, אכן לפי מאי דפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ' כ"ג ה"א וז"ל לא תקח שוחד אין צ"ל לעוות הדין אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן עכ"ל, ומשמע דאם אינו תובעו אינו חייב להחזיר, משום דלשיטתו אזיל דסבר כאביי בהא דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, וא"כ שפיר הוכיח הגמרא דאפילו לזכות את הזכאי אסור לכתחלה ליקח. אבל אם לקח אינו חייב להחזיר אא"כ תובעו משום דהוי כמו מתנה, ואפשר למדחי ממ"ש הקצה"ח סי' ק"ד סק"ב דבכל חוב אם אין המלוה תובע' אינו מצווה לפרוע חובו ע"ש, אבל למ"ש בנתיבות שם סק"א דאף באינו תובע חיובא רמי עלי' לפרוע, א"כ למה כ' הר"מ דוקא כשיתבענו הנותן אע"כ משום דלשיטתו אזיל דס"ל בהא כאביי ויתרץ קו' הכ"ז דאימא אצטריך קרא שחייב להחזיר מה שלקח, דבכאן שאני דנתן לו בתורת מתנה ואינו מחויב להחזיר אא"כ תובעו וגם דאע"מ כאביי. וכן א"ש הא דחולין דף י"ד ע"א) השוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, מקשים העולם לרבא דלא מהני למה שחיטתו כשרה ומתרצים כיון דעיקר מלתא דשחיטה דבר המותר הוא רק ששחט בזמן האיסור לית לן בה, (והוי דומיא דהא דב"מ דף ט' ע"א) אלא מעתה הגבי' ארנקי בשבת ה"נ דלא קני אלא מאי דעבד עבד וקני ה"נ מאי דעבד עבד וקני כיון דהגבהת ארנקי בחול הוא דבר המותר ע"כ קני, ה"נ השחיטה בחול היא מלאכת היתר לכן קתני שחיטתו כשרה) אולם לפי דעת הרמב"ם דפסק כאביי דאי עביד מהני, שפיר מהני שחיטתו, דכשרה, אפי' אי נימא דנכנס תחת הסוג דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד ל"מ ושפיר פסק הרמב"ם ג"כ להלכה בסוף פ"א מה' שחיטה דשחיטתו כשרה:

ולפי דברי הר"ן בגיטין דף ל"ח) הנ"ל דהך עשה לעולם בהם תעבודו לאו עשה גמורה היא, אמרתי לתרץ ג"כ קושיתם בתוס' ד"ה מצוה דרבים. וז"ל מכאן קשה לה"ג דפסק במי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י"ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו עכ"ל. דאפ"ל שאני הכא דלאו עשה גמורה היא ולכן דחי לה מצוה בשעתא אפי' אי נימא תפלה דרבנן ואף שדחיתי לראיית הכ"ז מקידושין דלאו עשה גמור' היא כמבואר לעיל, אכן דברי הר"ן ברור מללו דלאו ע"ג הוא ואפ"ל דמשו"ה לאו עשה ג"ה משום דאיירי תורה שבישראל לגמרי לא, שאסור לשעבדו אחר היובל, קאמר דבעכו"ם מותר, אבל לא אתי התורה לאמר בצווי גמור דצריך לשעבדו וז"פ:

גמרא א"ר אמי שנים ושבת מצטרפין א"ל רב נחמן ושבת גברא הוא אלא א"ר אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין, מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת, מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא. לכאורה ק"ק למה מחוי זה ע"ז ולמה דוקא ר"ח ור"ש, ועוד הקשה הצל"ח למה לא מקשו הגמרא וחידוד גברא, כמו שהקשה ושבת גברא, וארון גברא, ותירץ דעיקר הקושיא דאיך יהיו אותן הט' גופא פעם יהא להם חשיבות עשרה ופעם לא יהא להם חשיבות עשרה כגון שיהיו בחדר שאין בו ארון או בחול, אבל ב' ת"ח המחדדין זל"ז תמיד יש להן חשיבות זה ולכן לא הקשה וחידוד גברא הוא, כיון שהחשיבות אינו להחידוד רק לאנשים המחודדים עכ"ל. ולכאורה אפשר לתרץ קושיא חדא בירך חברתה ככפתור ופרח ע"פ מאי דאמרו בעירובין דף ס"ג ע"א) רב חסדא ור"ש כי פגעי בהדדי רב חסדא מרתען שפותי' ממתנייתא דר"ש, ור"ש מרתען שפותי' מפלפולי דר"ח, וכגון תרי גברי רברבא אחד חריף גדול, והשני בקי גדול, בלמדם ביחד יש לאל ידם לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ויען שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כמאמרם לעיל דף ח' ע"א) ע"כ מצטרפת השכינה עמהן וא"כ א"א להקשות וחידוד גברא הוא כיון שע"י החידוד נתברר הלכה לאמתה ש"ת [וכמ"ש בשבת דף ס"ג ע"א), שני ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה הקב"ה מצליח להן], והיינו משום שמשרה שכינתו ביניהם ע"י שהקב"ה חדי בפלפולא ש"ת, בשעה שכונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומעלת חידוד הוא ע"י צירוף השכינה, והא דמחוי אהדדי תליא בפלוגתא דסוף הוריות אי סיני עדיף או ע"ה עדיף ומחוי כל אחד בפ"ע, ר"ח מחוי כגון אנא, ור"ש הוא הטפל, שעיקר הוא ע"ה, ור"ש מחוי להיפך כגון אנא, ור"ח משום דעיקר הוא סיני, א"כ עוקר הרים הוא הטפל שע"י שנינו נתברר הלכה, ומשו"ה מצטרף, השכינה בתוכינו משום דאין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה:

תוכן העניינים

אם יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה