אם יעקב· רבי יעקב בנימין יקימובסקי
ברכות
דף ב.
ישתבח הבורא, ויתרומם היוצר כל הנבראים ויצורים, העליון, ועיני אל יראיו, ברוך הוא שזכינו, לעסוק בתורתו, ולכל אחד, כפי שכלו ותשוקתו, נתן לנו, חלק בתורתו, ליגע ולעיין בה עד מקום שיד שכלו מגעת, והיא הנותנת כח ועוז לעוסקיה, ומנחלת העוה"ז והעוה"ב, וכתב בהקדמת ספר ב"ע דגם לצעירי התלמידים נתן רשות לחדש בה אחרי שיעמול בה בכל יכלתו ע"פ דרך הישר ודרכי רבותינו ז"ל בהקדמת אמיתיות, כאשר יעזור לו החונן לאדם דעה וכאו"א מחויב ללמוד ולעסוק בתורה בעיון ועמל בכל היכולת וכמו שמה"ת מחוייבים בלמוד תוה"ק יומם ולילה כן מחוייבים לעסוק בה בעיון ועמל ויגיעה. וע"ז תקנו בברכת התורה לעסוק בד"ת וכמ"ש הט"ז בא"ח סי' מ"ז ס"ק א' שהוא בעסק התורה בעיון היטב, וכן פי' השל"ה הק' הא דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, דמלאכה היינו עומק הפלפול כו' ע"ש, וכמו שבכל המצות צריך שיכוין ברעותא דלבא שעושה אותן לשם ה', וכ"ש בנדרים )דף ס"ב ע"א(ר"א ב"ר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן אל תעשם עטרה להתגדל בהם, מכש"כ בלמוד התורה שהיא המביאה לידי כל המצות צריך שיעמיק בה בכדי להכין כ"ד על בוריה, ובזה יבוא בזמן מועט ללימוד לשמה כמ"ש הרא"ש שלימוד לשמה נקרא ידיעת התורה על בורי', ועי"ז יתקים בו מאמרם )במ"ר בפתחתא דאיכה(המאור שבה מחזירם למוטב:
והנה איתא במסכת אבות פ"ו מ"ב אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ומקשים המפרשים מה תועלת מהבת קול אחרי שאין שומע ממנו, ועוד הלשון שכל מי שאינו עוסק משמע נתינת טעם למעלה על ההכרזה או על עלבונה, אכן הדברים מבוארים שכל הפורש מן התורה אין מרגיש באהבה לעורר את נפשו בחשק פנימי ללימודה כמ"ש אם תעזבני יום יומים אעזבך, וכמו שבאכילה וכל תענוגי עוה"ז שכל המוסיף בהם נשתרש באהבה עד שקשה לפרוש מהם ולענות נפשו בפעם מן הפעמים, כן זה לעומת זה אהבת התורה שכל המוסיף להתעסק כה כן מתגבר חשקו תמיד וכן להיפך כמו שכל הפורש מעניני עוה"ז ומהדברים שאינם מוכרחים לו מעט מעט. עד שבמשך העת ההרגל נעשה לו לטבע שני ואינו מרגיש כלל אהבה גם להדברים המוכרחים לו [מצד מצותיו ית'] ומפאת נופו ובריאתו, כן לעומת זה בתוה"ק שכל הפורש ממנה נעשה לו ח"ו לס"ה עד שאמרו שנה ופירש יותר מכולם, שכמו מי שמוטל בערש דוי ימים רבים ונפשו ממאסת ממאכל תאוה עד כשרואה אדם האוכל נגד עיניו לזרה הוא לו, כן הפורש מה"ת מאבד את ההרגש מכל וכל שלא די שאינו עוסק בתורה מצ"ע אלא שמוסיף ברעתו לשנוא את העוסקים בה, והכל מצד שהתורה בכללה שפלה בעיניו ורחוק הוא מאהבת התורה, ע"כ בראותו לאותן שעוסקים בה ובפרט לחובר חבורים שלמותרות יחשב לו. וידוע שאמרו הטבעים שסביב וממעל להר סיני נשמעים במרומים גם עתה קולות מקולות שונות ופי' הז"י וז"ל ולהן לע"ד רמז ריב"ל שהקולות המה בכדי להזכירו מ"ת, וזהו הקול הקטן החוזר מהקול הגדול שנשמע במ"ת על הר סיני לעורר בית ישראל מתרדמותם עכ"ל, ור"ל כשיתעורר לאדם איזה הרגש, זהו מקול החוזר שנשמע מקול הגדול, והמשכיל שומר הרגש ההוא שלא להדיחו במשאת שוא, ובעניני עוה"ז רק להוסיף חילים להתגבר בעסק התורה ולרחם על ענים וב"ת:
ואם ישאלך נפשך אחרי שהוא קול החוזר מהקול הגדול של מ"ת שאז כל העם ראו את הקולות ויחרד כל העם, ולמה זה לא יתעוררו עתה מתרדמותם ואולתם להרגיש איזה הרגש פנימי להתעורר לתורה ולעבודה ע"י הקולות, ע"כ אמר לנו התנא שמשו"ה אינם מרגישים שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף היינו מוגער בנזיפה מאבינו שבשמים, וזהו שפיר שענין הכרזה הוא לתועלת אוהבי תורה שמתעורר להם הרגש פנימי לקיים את התורה ע"י ההכרזה רק שכל שאינו עוסק בתורה עד שנאבד ממנו הרגש הרוחני שנקרא נזוף. ולזאת אינו שומע ואינו יודע, כי בנפשו הוא, ורע מר גורלו בעזבו ה', וכמ"ש נזם זהב באף חזיר, אף שהנזם עליו נובר באשפה תמיד כן אשה יפה זה ת"ח אשר הוא סרת טעם שכבר נאבד ממנו טעם (אפעטיט) של התורה הק' ע"כ שוב אינו מרגיש שום הרגש לאהבת התורה ע"י הכרזת הבת קול. אברא שזה רבות בשנים אשר יעצוני כליותי להעלות איזה חיבור מחיבורי עלי הגליון בעט ברזל ועפרת למען יעמוד ימים רבים ולא ילכו לאבוד החי"ת אשר רבות עמלתי ושמתי לילות כימים, אכן כליותי ישיבוני הלא הנך רואה כי ירדה קרן התורה כמה מעלות אחורנית ואין תומך בידה ובפרט בראותי זלזול המחברים והספרים כי רבה היא, אשר רבים אומרים למה זה לנו הספרים החדשים מקטני הערך הלא רבים המה הספרים היקרים וגם עליהם אין עתותינו בידינו לעין בהם ע"כ שבתי אחור זה כמה שנים ולא הרהבתי עוז בנפשי לשום גם אני חלקי בין חוברי חבורים להפיצם על פני תבל ללמד ב"י קשת מלחמתה ש"ת, אכן עתה אמרתי לנפשי קום לך נרדם הלא ידוע מאמר ז"ל בע"ז (דף ג' ע"ב) עה"פ ותעשה אדם כדגי הים למה נמשלו בני אדם כדגי הים ל"ל מה דגים שבים כיון שעולים ליבשה כו', וכמו שדרך הדג לאהוב טפה חדשה של מי גשמים שאף בהיותה כל גופה במים מתעוררת לקבל טפת הגשמים, כן אחכה שאף פטפוטי דאורייתא ממילי חדתא דילי יהא יקר בעיני אוהבי תורה וידעתי היטב שנמצא בהם כמה דברים טובים וכן המעיין בהם בעין טוב יתענג להוסיף בהם לקח, וזה יצא ראשונה, יען שחי"ת על ברכות הנהו דבר השוה לכל נפש וגם לא מנעתי ברוב המקומות להביא הגמרא בשלימות כדרך בעלי התשובות, בכדי שיהא קל לב"ת לעיין בהם אף בלתי גמרא ופוסקי' לנגד עיניהם. ואבקש מכל המבקרים את ספרי לא להוציא דבה בהשקפה ראשונה כי רבות עמלתי בעיון עמוק עד אשר העלתי א"ד על הספר ואם אחרי כ"ז שגיאות מי ימצא ידינוני לכף זכות כי מפני מיעוט הספרים ורוב דחקותי קצרתי במקום שהי' לי להאריך וקראתי שם החלק הראשון אם יעקב בכדי לרמז בזה שם אמי הצדקת מ' רבקה שליט"א [שאצל רבקה אמנו כתב המקרא הזה (בראשית סי' כ"ח) וממילא נרמז בזה גם א' משמותי] אשר השתדלה בימי עלומי למען יהא ביכלתי לעסוק בתורת ה', ומעתה אברך בברכה המשולשת ברכת כהנים לכל אלו הקונים ומקבלים את ספרי בסבר פ"י ובפרט לכל מי שילמוד ויהגה בהם לתרץ את דברי אף במקום המוקשה ח"ו אשר הטעות מצודה פרוסה על כל החיים מי יודע אם כונתי הכל על ד"ה, אולם סהדי במרומים, שכונתי לש"ש לעשות נ"ר לקוב"ה, שחדי בפלפולי דאורייתא, ואבקש בתפלה, שי"ר מלפני אבינו שבשמים, לקבץ נדחי י', ולהשכין שכינתו בתוכינו ולטהר מחשבתינו, לעבדו באמת ובשמחה, ולעשות נחת רוח לפניו מרוב כל, אמן כי"ר, המחבר, יב"ז כהן צדק:
אברך בברכה המשולשת ברכת כהנים לאחותי הצנועה פרימע ופיגע חנה יאקומאווסקי תחי':
אחיהם המחבר אם יעקב:
אם יעקב על ברכות דף ב/א:
תנא היכי קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני דערבית ברישא לתני דשחרית ברישא, תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר י"א, ופירש רש"י ד"ה ואי, הא דתני ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם עכ"ל וא"כ משמע מרש"י דלא אתי האב"א לשנות קושיא הראשונה תנא היכי קאי וא"כ ק' מאי עדיפא לן בהאי אב"א מתירוץ הראשון דמתורצים שפיר שני הקושיות, שוב ראיתי בצל"ח שהק' כן, ונ"ל לפי מה שמקשים עה"פ הזה דויהי ערב ויהי בוקר יום א' למה לא כתיב יום ראשון כמו בכל הימים יום שני יום שלישי כו', ודכירנא כד הוינא טליא אמרתי לתרץ ע"פ הגמרא דלקמן דף י"א ע"ב לימא יוצר אור ובורא נוגה, כדכתיב קאמרינן. אלא מעתה עושה שלום ובורא רע קאמרינן כדכתיב, אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא, ה"נ לימא נוגה לישנא מעליא. אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, וכן מבואר באו"ח סימן נ"ט ס"א דתקנו להזכיר מדת לילה ביום להוציא מדעת האפיקורסים שאומרים מי שברא אור לא לא ברא חושך ע"ש א"כ אפ"ל דלכן כתיב יום אחד להגיד לנו בתחלת התורה שהערב ובקר אל אחד בראן, ולזאת ראוי להודות לשמו ולקבל עלינו עול מלכותו יען שכל הבריאה ממנו וכמ"ש עם זו יצרתי תהלתי יספרון ר"ל שתכלית הבריאה למען יכירו גדלו ותפארתו ובשמו יתהללו, וכן הוא פירוש הכתוב ויהי ערב שמראה לכאורה על דין, ויהי בקר שמראה על מדת הרחמים שהם ביחד יום, אל אחד בראן, וזהו אחד שמיחס הכל אל אחדותו ית' למען הוציא מדעת האפיקורסים. ובאופן זה אפ"ל ג"כ דהתחיל התנא מאימתי בתחלת הש"ס דקאי ג"כ ע"ז הפסוק אחרי שהפסוק הזה מורה לנו בתחלת התורה שהיום והלילה הוא מה', כן מתחיל התנא בתחלת המשניות מק"ש שנוכל להסמיך עזה"פ שראוי הבורא כל הנבראים לקבל עול מלכותו עלינו ולעבדו שכם אחד, וכמו שאפ"ל דקאי אקרא דובשכבך ובקומך דשם למד חובת הקריאה וכמו שפירש רש"י בד"ה אקרא, כן אפ"ל ג"כ בזה הפסוק דלכן כתיב אחד יען דמראה לנו על אחדותו שצריך לקבל עול מלכותו וליחדו, ושפיר בזה מאי דמביא הגמרא כל הפסוק דאם נימא דלא בא לשנות רק קושיא השניה די להביא רק תחלת הפסיק ויהי ערב ויהי בקר גו'. ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הצל"ח שהק' למה נקרא זאת המסכת ברכות ולא ק"ש, דאפ"ל דע"י ההתבוננות מבריאת הערב והבקר וכל היצור, יבואו להודות לשמו ית', ולקבל עול תורתו ולברך אותו, ע"כ נקראת זאת המסכת ברכות, וז"פ:
דף ב:
תוס' משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים ח"מ (ע"ש תוס' ד"ד ע"ב ד"ה וקורא) ותי' דלאו דוקא וז"ד, והביא במהרמ"י דלפמ"ש הצל"ח דכהנים יכולין לאכול תרומה בזמן ק"ש משום דעבודה היא, אפ"ל דמיירי בכהן עני, אך לפמ"ש רש"י בשבת (ד"ט ב') דהא דמפסיקין לק"ש משום דק"ש מדאורייתא. וכ' לעיל דאם ק"ש מה"ת גם כהן אסור לאכול, שפיר ק' קוש' התוס' כו' ע"ש. ול"נ לכאורה דהעני שאין לו נר בכדי לאכול סעודת הערב לפניו, מתפלל תפלת הערב כר"י דמפלג המנחה ז"ת ערבית, ושפיר קאמר משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח הוי התחלת זמן, וכמ"ש לקמן (ד' כ"ז ע"א) דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד ואכמ"ל:
דף ג.
ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג, להסביר ע"ד המליצה למה שואג דוקא בחלוקת המשמרות, יען שנדמה הגלות ללילה, ע"כ בשעה שמתחלקות הגזירות בכל זמן שצריך הוא להסכים על הגזירה, לזאת הוא שואג, משום ב' דברים, א) להראות אהבתו אליהם, שלא מאס בהם אלא משים דבי נשבעתי, ב') כדי לעורר ולהורות רחמים לפניו, שהיא לו עת רצון, ורצונו כעב מלקוש, אם יתעוררו בהתפעלות תחנונים, ותשובה גמורה, ולכוין בשעה שמשתנות המשמרות, וכמ"ש באו"ח סי' א' ס"ב, שהתפלה שיתפלל בעת ההיא על החורבן ועל הגלות רצויה, יען כי זוכר כל הנשכחות הוא, בכל הזמנים אשר סבלו, בחילופי הגליות, ומהני תחנונים, להקל עול הגלות בחילופי המשמרות, כנגד חילופי הגליות, וכמ"ש ביבמות דף ע"ב ע"א), הא קמ"ל עת רצון מלתא הוא, וה"נ הא קמ"ל, דלאו דוקא חצי לילה, אלא ה"ה כל הג' משמרות, עת רצון הן:
דף ג:
דוד סימנא הוה לו דאמר רב אחא בר ביזנא אר"ש חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד הוה עומד ועוסק בתורה, עד שעלה עמוד השחר עכלה"ג דבבלאי, ובגמרא דבני מערבא, במכילתין פ"א ה"א איתא הכי, לא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך הוא, הוא שדוד אמר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, איתער יקרי מן קומי איקרו דבריי, אעירה שחר, אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי, והיה יצרו מקטרגו ואומר לו, דוד דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר, דרכן של מלכים להיות ישנים עד ד' שעות, ואת אמר חצות לילה אקום, והוא אומר על משפטי צדקך, ומה היה דוד עושה ר"פ אומ' היה נוטל נבל וכנור ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה ומה היו חבירי תורה אומרים ומה אם דוד המלך עוסק בתורה אנו עאכ"ו א"ר לוי כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו עכלה"ג, וי"ל דר' לוי שאמר שהיה הכנור מנגן מאליו עם המאמר הקודם שאמרו ר"פ בשם ר"א בר' מנחם שהיה ניטל נבל וכנור ונותנו מראשותיו ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה ומשמע דלא היה מנגן מאליו ל"פ, דמתחלה היה מנגן הכנור מאליו לסימן למען יקום הוא, ולא היה מנגן כ"כ בחזקה עד שישמעו ג"כ חבירי תורה ע"כ כשקם בעצמו היה מנגן גם הוא בכדי שישמעו חבירי תורה, או אפשר דקתני הירושלמי מאמר דר' לוי בסמוך למאמר דר"פ בשם ר"א להראות דע"י שהשתדל לזכות את הרבים כדי שישמעו חבירי תורה ויקומו לעסוק בתורה ע"כ זכה גם הוא שהיה הכנור מנגן מאליו עבורו לעורר אותו, ומאמרו של ר"ש חסידא בתלמודא דידן עם ר"פ בירושלמי ג"כ ל"פ מטעם זה, דבתחל' השתדל בכל התחבולות לעורר את השחר בכדי להתגבר על יצרו והיה נוטל נבל וכנור ונותנו מראשותיו כדי שיהא רוח צפונית מנשבת בו ויהא מנגן מאליו, (ואפשר דלזאת קתני במאמר דר' לוי שהיה תלוי כנגד חלונותיו בכדי שינשב בו הרוח) ואח"כ היה נוטלו לנגן בו בחזקה בכדי שישמעו ג"כ חבירי תורה או לאידך גיסא כמו שכ':
דף ד.
ודוד מי קרי לנפשי' חסיד והכתיב לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל א"י אם יש לי חלק ביניהם, לכך נקוד על לולי, ומשני שמא יגרום החטא, לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד, וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה' לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא, שלא יראה בטוב ה', א"כ זהו גופא מטעם חסידות שאינו בטוח בנפשו רק שמצפה תמיד לישועתו, והק' בצל"ח, למה לא משני הגמרא, כאן קודם מעשה דבת שבע, כאן לאחר מעשה דב"ש, ותי' בב"ר, דבמזמור פ"ו כתיב עשה עמי אות לטובה ודחז"ל על מעשה דבת שבע עכ"ל. ולכאורה אפ"ל ע"פ הגמרא בסנהדרין דף ק"ז ע"א) שדרשו עה"פ למען תצדק בדברך תזכה בשפטך אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידועא קמך דאי בעי למכפייה ליצרי הוה כייפינא, אלא אמינא דלא לימא עבדא זכי למרי, א"כ אין לך חסיד גדול מזה שרצה להצדיק את הקב"ה, וזה שנאמר ג"כ לך היינו לכבודך חטאתי, למען תצדק בדבריך דלא לימא עבדא זכי למרי, א"כ א"א לשנות כאן לאחר מעשה דב"ש כיון דגליא קמי' דקוב"ה דמעשה דב"ש היה ג"כ מטעם חסידותו וצדקתו:
דף ד:
חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על ד"ח ח"מ, והקש' הט"ז בסי' רל"ה מבניו של ר"ג שעברו על דברי חכמים כשבאו מבית המשתה, ועדיין לא קראו את שמע ותירץ שהם התחילו בהיתר קודם שהגיע זמן ק"ש, ואם התחילו בהיתר א"צ להפסיק, והקשה בספר אור לו בציון לפי"ז משמע הא התחילו באיסור צריך להפסיק, א"כ לפ"ז לא מקשי הגמרא מידי בסוכה דף ל"ח ע"א) גבי מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב נוטלה על שולחנו, בשעה שבא לביתו ושכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודה ולטול לולב, והק' הגמרא למימרא דמפסיקין ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דכי אמרינן אין מפסיקין בהתחיל בהיתר דוקא אבל בהתחיל באיסור מפסיקין א"כ לא מקשי הגמרא מידי דלולב מצפרא זמנו הוא והוי התחיל באיסור, ועיין בהר"ן בפ"ק דשבת ובסוכה שם במקומו שיש כאן מקום עיון עכ"ל. ולי לק"מ לכאורה, הלא התוס' בשבת דף ט' ע"ב) ד"ה ואם, הוכיחו דהגמרא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי נמי בהתחיל באיסור, ע"ש, וא"כ שפיר מקשי הגמרא בסוכה כיון דמוכרחין לומר דמתניתין דשבת מיירי נמי בהתחיל באיסור, ובכ"ז אין מפסיקין ולמה בלולב צריך להפסיק וליטול על שולחנו כיון דבשני המקומות הוי התחיל באיסור ולמה נתחלקו בדינם ואכמ"ל:
דף ה.
אמר ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ופי' רש"י להרוג את המזיקין, ואמר ר"י כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו, ולכאורה קשה קושית הגמרא דשבועות (דט"ו ע"ב) על הא דריב"ל אמר להני קראו וגני והיכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, אכן לפי מה שתירץ הגמרא שם להגן שאני, ה"נ אפ"ל דלהגן הוא, וכן הוא מפורש ברמב"ם, פרק י"א מהלכות ע"ז ה' י"ב, הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התנוק שלא יבעת, וכן המניח ס"ת ותפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די שהם בכלל מנחשים אלא שהם בכלל הכופרים שהם עושים ד"ת רפואת הגוף, ואינה אלא רפואת הנפש שנאמר חיים לנפשך, אבל בריא שקורא פסוקי' כדי שתגין עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ה"ז מותר עכ"ל, וא"כ בזה מיירי נמי בבריא הקורא אותם להגן וכיון שקורא אותם אפילו בבריאתו ל"ש למיחש מטעם לוחש על המכה, אפילו כשקורא אותם בשעה שאינו בריא:
והנה בצל"ח הקשה כיון דאומר ר"י כאלו אוחז חרב של שתי פיות, למה אומר עוד לקמן מזיקין בדילין הימנו, וכיון שהם בדילין, ל"ל חרב של שתי פיות, ולפי דברינו אתי שפיר כיון דהא דאמר ר"י כאלו אוחז, הוא בגדר להגן, כמו תריס ומחוצה ולהגן שאני דמותר, וע"כ קאמר במאמר השני דבדילין הימנו ולא נכנס בכלל לוחש על המכה, ובכדי שלא יקשה על מאמר הראשון הלא אסור להתרפאות בד"ת ע"כ מביא מאמר הב' דמזיקין בדילין הימנו וכמאמרו של רשב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו ור"ל שהתורה מגנת עליו, ולא הוי ריפוי בד"ת ה"נ מגין עליו כמו תריס ומותר, או לאידך גיסא דמאמר הא' מתרץ מאמר הב' בזה האופן:
ויתורץ ג"כ קו' ת"ח בשבועות (ד' ט"ו) דברי ריב"ל אהדדי דכאן אמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, ובעירובין (דנ"ד ע"א) אריב"ל חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר לכל בשרו מרפא, ותירץ דיש לחלק דדוקא היכי דאומר פסוקים דרך לחש ולוחש על המכה, זהו ודאי אסור, דעושה ד"ת רפואת הגוף, אבל בעירובין איירי דעוסק בתורה לש"ש, ומתכוין שיועיל לו זכות התורה, זהו שפיר דמי, שזכות התורה אחד מהדברים שאוכל מפירותיהן בעה"ז, והקרן קיימת לעוה"ב, ולפי"ד בלא"ה א"ש, דהנה לפי מה שפי' רש"י בשבת (דל"ב ע"א) ד"ה חש בראשו, דחש הוא מיחוש קל עי"ש, א"כ ה"נ בעירובין דקתני ל' חש, לא נכנס בכלל לוחש על המכה דאסור להתרפאות בד"ת, רק בגדר להגן, שלא יכאב לו ביותר, והתורה ע"י שמזככת את הנשמה והשכל. אמר ריב"ל אסמכתא על הפסוק, כי לוית חן הם לראשך דחש בראשו יעסוק בתור', חש בגופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא, וכונת הפסוק רפואת הנפש, וממילא יהא שמור מחולי הגוף, דכל יסורי הגוף ר"ל, באים מחולי הנפש, וכשיבריא את נפשו ע"י עסקו בתורה, יהא גופו שלם תמיד בבריאה תמידות:
פשפש ולא מצא יתלה בב"ת, מקשים המפור' כיון שיש בו ביטול תורה א"כ היאך שייך ולא מצא, אפ"ל שע"י מצות שאפשר לעשות ע"י אחרים בטל מה"ת ולא ידע שהדין א"כ, ומטעם בת"ה וזהו פשפש ולא מצא לפי דעתו שחשב שאינו עון כלל, יתלה בביטול תורה שע"י שלא למד, נדמה לו שהעבירה מצוה, כמו שמצינו אצל ר"ע, במסכת ד"א זוטא פ"ח, ובפסחי' (דמ"ט ע"ב):
דף ה:
גמרא רב הונא תקיפו לו ארבע מאה דני דחמרי עלו לגביה רבנן אמרו לו ליעיין מר במילי א"ל ומי חשידנא בעינייכו א"ל מי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, והקשה הבינה לעתים היאך הוה ס"ד דרב הונא דהקב"ה עביד ח"ו דינא בלא דינא, ונראה דלק"מ לכאור' וכמו שפירשו בתוס' ד"ה דינא, דהרבה צדיקים יש שלוקים בגופן אלא הם שידעו שלא היה נותן שבישא לאריסא והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד עכ"ל, ע"כ חשב שהוא מהצדיקים שלוקים בגופן ובממונן ליסורים של אהבה או לכפר עון הדור או לנסיון בכדי להוסיף שכרו לעולם הגנוז (שיתנוסס בו), והם א"ל ליעיין במילי שעבור עצמו הוא זאת לעונש ע"ח ואינן של אהבה וכיון דאמר קבילנא עלי דיהיבנא לו לאיכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא, סופו הוכיח על החלתו דלא הוי יסורים של אהבה דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי רק בכדי להורות דמדקדק עם סביביו, ולא מהניא לו היתירא, דאמר הא גנב לו טובא, ולא"ד אייקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא אפ"ל דהוי יסורים של אהבה לפי שטתו דר"ה שהיתה לו היתר ומסתמא היה לו עדות נאמנה דקא גניב לו כולו:
דף ו.
תניא אבא בנימין אמר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, וכתב בטאו"ח סימן צ' לכך צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הצבור, וה"מ להמון עם אבל מי שתורתו אומנתו ולו מדרש קבוע בביתו שלומד בה מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה, דר"א ור"א אע"ג דהוה להו תליסר בי כנשתא לא הוי מצלו אלא היכי דהוי גרסו, וכתב הב"ח אפי' אין לו עשרה דאל"כ מאי רבותייהו דר"א ור"א ע"ש ובאל"ב דחהו דאפ"ל דזהו הרבותא אע"ג דהוי להו תליסר בי כנשתא כל בי כנשתא הוי רבוי עם וברוב עם הדרת מלך אפ"ה הוי מצלי במתי מעט היכי דהוי גרסי וזהו דעת הרמב"ם בפ"ה מה' תפלה ע"ש ודוק עכ"ל, ונראה אפילו לדעת הב"ח לכה"פ ישתדל בשעה שהצבור מתפללים וכמו שמשמע מלקמן (ד"ח ע"א) ואני תפלתי לה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ע"ש בחידושו מ"ש שם: גמרא וכי מאחר דאפי' חד תרי מיבעי', תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבן מילי', ופי' בתוס' עם אחרים לא מכתבן אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן כל מעשיך בספר נכתבין, כ"ש מדה טובה עכ"ל. ובב"ר כ' דאפשר דבתרי מכתבן ג"כ פשוטי הדברים אף שאינן כ"כ להלכה שכן מורה לשון מילי' ולז"א נדברו בל' נפעל שלא כוונו לזה כ"כ רק ממילא נדבר ביניהם למו"מ של הלכה ויקשב ה' עכ"ל, ואפ"ל ע"ד ב' כמו שאמרו במכות (ד"י ע"א) ומחבירי יותר מהם ומשו"ה מכתבן מילייהו דעפ"ר הן דברים של ממש, וד"א אפ"ל בפ' ואהבת לרעך כמוך אני ה', דהיינו בשעה שלומדים ביחד בכדי להסביר זא"ז שלא יטעו שזהו עיקר אהבה המראה את חבירו דרך ה', ללמוד התורה בהתרת הספיקות, שאין שמחה כהתרת הספיקות ואין אהבה כ"ה, אז אני ה', הקב"ה מצטרף שכינתו עמהם, וכותב מלייהו בספר הזכרונות שעם אחרים. כפי' התוס', ר"ל, במה שעשה טובה עם אחרים, וכן מאיר את עיניהם בהלכה מכ"מ, כמו שרצו להאיר זל"ז, עי' בשבת (דס"ג ע"א), וז"ב:
דף ו:
אמר ר"י בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, מקשים העולם הלא אמרו לעיל בדף זה ע"א דעשרה קדמה שכינה ואתיא א"כ היה צריך להמתין על עשרה ולמה כועס מיד ותי' הרשב"א דהכונה קדמה שכינה ואתיא לא שיקדם לביאתן ורק שבא עמהן מיד כשהן באין ואינו ממתין כמו דאמרי' תלתא עד דיתבי אבל בעשרה א"צ התעוררות בישוב הדעת רק דתיכף בא עמהם עכ"ל ביתר ביאור, ואפ"ל דכונ' מיד הוא כועס דהמיד קאי על הכעס. אף שבכל עונתיו דרכו של הבורא ב"ה להאריך אפו, אכן בכזה שמבטל את הרבים מעשות מצוה, כעסו מיד, ולהכי נסמך המאמר הזה להלך חשכים לא נוגה לו שדרשו על הרגיל לבוא לביהכ"נ ולא בא יום א' שהקב"ה משאיל עליו, ואם לדבר הרשות הלך ולא נוגה לו, לאמר דאחרי שאתו יש תמיד מנין קבוע דאז קדמה שכינה ואתיא וממתנת על העשירי ואם לא בא העשירי וגם חפשו ולא מצאו עשירי ע"כ כעסו מיד משום דהוי מכ"ד דברים המעכבים את התשובה וכמבואר ברמב"ם ה' תשובה (פ"ד ה"א) דקחשיב בא' מכ"ד דברים, המעכב את הרבים מעשות מצוה, וכן אמרו בקידושין (ד"מ ע"א) אין מקיפין בחילול השם, דהיכי דבני אדם באים ע"י לעשות רע, או להתבטל ממצוה נפרעין מיד. וא"כ אפ"ל בלשון קדמה כפשוטו וכ"מ ברש"י לעיל עמוד א' ד"ה קדמה, קודם שיהיו כל עשרה עכ"ל וא"ש. כמו שפירשתי לתרץ דברי רש"י ז"ל:
דף ז.
ההוא צדוקי דהוה בשבבותי' דריב"ל הוה קא מצער לי' טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא לאוקמי' בין כרעא דערסא ועיין בו סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר ש"מ לאו אורח ארעא למיעבד הכי כו' וכתיב גם ענוש לצדוק לא טוב, ק"ק לי היאך שייך לקרות על הצדוקי צדיק אחרי דהצדוקים גרועים יותר מעכו"ם כמבו' בתוס' ד"ה ההוא, וגם לשון הפסוק גם ענוש לצדיק לא טוב דמשמע דלרשעים בודאי לא טוב, אדרבה לרשעים הדין נותן שיענשו ואפ"ל כדלקמן בזה העמוד רשע וטוב לו זהו שאינו רשע גמור וכמ"ש בסוטה (ד"ט ע"א) אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שיתמלא סאתו, וכ"ז שלא נתמלא סאתו הרי הוא בכלל צריך בדינו וכל גם רבוי הוא שאף צדיק כזה שלא נשלם סאתו עדיין, ג"כ לא טוב לענשו קודם זמנו, עוד אפ"ל בלשון גם ענוש לצדיק בשביל הצדיק לא טוב שיענשו הבריות עבורו כמאמרם בשבת (דקמ"ט ע"ב) כל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, וכ"מ אצל משה רבינו כשנענשה מרים עבורו בס"פ בהעלותך כתיב מתחלה והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא הראה להם שום כעס על מה שדברו עליו, מגודל ענותנותו, אז מצא הבורא ב"ה, מקום להראות כי הנהו משגיח לכבוד יראיו, ומשמע דאם התרעם משה עלי' בנפשו, לא השיגו אהרן ומרים תומ"י תלונה ועונש מאת הקב"ה, וכמ"ש בגיטין (ד"ז ע"א) כל מי שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין וכן אמרו לקמן (די"ט א') שאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקרי' משמע דוקא קוב"ה, אבל להן בעצמן אין מהראוי להתקוטט וליתן עונש, וזהו לשון גם דאפילו לצדיק שראוי לו לשמור את כבודו, בכ"ז לא טוב שיענשו הבריות עבורו בעצמו שהוא הראוי להיות רק פועל טוב ומהאי טעמא איתא במגילה (דכ"ח ע"א) דמר זוטרא כי סליק לפוריא אמר שרי לי' לכל מאן דצערן וע"כ אמר ש"מ לאו אורח ארעא והיינו כמבואר ברמב"ם הלכות דעות סוף פ"ה דת"ח צריך להיות מוחל על עלבונו ולא יצר לשום אדם ע"ש, ור"ל שאינו מה' ד"א לעשות רע: והנה בספר ע"ש פירש על הגמרא רשע וטוב לו ר"ל שעדן לא נתבטל הטוב שלו לגמרי ורשע ורע לו היינו שנתבטל הטוב לגמרי וזהו רע לו שהרע קנוי לו קנין גמור עד שנמכר בכל לב ונפש לעשות רע, ע"ש, וההוא צדוקי דהוה מצער לריב"ל אפשר דלא הוי רשע גמור שהתמכר לעשות רע, וכ"מ הלשון הוה קא מצער לי' טובא בקראי שהיו לו קושית לפי שכלו הנוטה אל התאוה ואל הטעות ורצה לצאת ידי מבוכתו ע"י עיקום המקראות לפי דעתו, ועל כזה שפיר קרא עליו גם ענוש לצדיק לא טוב וכמו שפירשתי לפירוש ראשון שעדן לא נתמלא סאתו, אבל לקמן דף י' ע"א) בהנהו בריוני דהוו בשבבותי' דר"מ והוה קא מצערי לי' טובא, משמע שם דהוו רשעים גמורים דלא נקט בקראי כמו הכא ולהכי התפלל עליהם דלימותו. וריב"ל דהכי לא עשה רק הבחנה אם יעלה בידו לכוין את הרגע בהכרת התרנגולא אז ראיה שרשע גמור הוא וכל כונתו רק להרע ואם לאו סימן הוא שאינו רשע גמור וכשלא עלה בידו חזי דעדן לא נתמלא סאתו וקרא עליו המקרא הנ"ל גם ענוש לצדוק ל"ט. וכמו שפירשתי, א"כ זכינו לדין שלא לעשות רע אפי' לצדוקים שגרועים מעכו"ם ומכש"כ איש לרעהו, וכמ"ש אל תאמר אשלמ' רע, רק ק"ל וישע לך, דרוש ובקש מה' טובה לעצמך ביותר, ואל תדרוש רעה לחברך:
לא תוכל לראות את פני, תנא משמי' דריב"ק כך א"ל הקב"ה למשה כשרציתי בסנה להראותך כבודי לא רצית כמ"ש ויסתר משה פניו, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה ולכאורה דבר זה צריכה ביאור למה בסנה רצה להראות, את כבודו ועכשיו שבקש ממנו ענהו לא תוכל, ואפ"ל דבסנה שהיתה השגתו מועטת לא היתה מזקת לו כלל למשה אם היה רואה את כבודו ית"ש, אכן אחרי קבלת התורה בהר סיני שהיתה השגתו ותשוקתו בלי שיעור וערך להתדבקות ה', לו הרשו לו לראות את כבודו ית' אז מרוב ההתדבקות באור האמתי א"ס ב"ה נר הנשמה של אדון הנביאים היתה מתבטלת מן המציאות לגמרי מזה העולם כמו שנר הגשמי אין ביכלתה להאיר סמוך ממש לאור האבוקה עד שכבה והולכת ונדבקת בה לגמרי, וזהו שא"ל כשרציתי לא רצית היינו בסנה קודם מ"ת, שידעתי שלא יזיק לך, לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה ונתרבה תשוקתך מטעם קבלת התורה, וגודל ההתגלות אז בעת נתינתה (וכמ"ש בשבת דף פ"ח ע"ב) ואריב"ל כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל כו') הוא הנותנת שאינני רוצה יען שלא תוכל ואין ברצוני שתלך מן העולם קודם זמנך, (וזהו דקאמר בזוהר דף רי"ח ע"ב) (ודף רכ"ו ע"א) עה"פ כי לא יראני האדם, בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן ע"ש) ואתי שפיר ג"כ היאך יוכל לפרש על לא תוכל איני רוצה, דנותן לו טעם לכן איני רוצה משום דלא תוכל:
דף ז:
ואמר ר"י משום רשב"י כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו אף שכבר השמיענו ר' חלבו בשם רב הונא לעיל דף ו' ע"ב) דכל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וממילא יפלו אויביו תחתיו, כמו שהתגבר אברהם אבינו ונצח את שונאיו, אפ"ל דהשמיענו ר"י משום רשב"י ע"פ הירושלמי דמכלתין פ"ד ה"ד ר"א ר' חייא בשם ר' יוחנן, צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה ופי' הפ"מ בביהכ"נ, א"ר תנחום בר חנינא צריך אדם לייחד לו מקום בביהכ"נ מה טעם ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלהים אין כתיב כאן אלא אשר ישתחוה, ופי' הפ"מ דמשמע שהכין שם מקום מיוחד שישתחוה שם עכ"ל. ולשניהם הטעם הוא בכדי שלא יבלבלוהו וזהו אשר ישתחוה בלשון עתיד שלא יהא לו שום מפריע גם על העתיד, ותמיד מקומו שם, נמצינו למידין מדוד שיחד גם כן מקום לתפלתו, ומשום דמיירי לעיל מזה, מעט בענינא דדוד, כגון המאמר ראשון דר"י מאי רות שזכתה שיצאה ממנה דוד שרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, ועוד, לזאת נקט ג"כ מאמר זה דלכן זכה דוד שנפלו אויביו תחתיו משום דקבע מקום לתפלתו כדמצינו בירושלמי שקים כן, וכל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, דמשום שתמיד הוא על מקום א' ביכלתו לכוין בתפלתו ביותר, ע"כ תפלתו נשמעת לראות במפלת אויביו:
ואמר ר' יוחנן משום רשב"י גדולה שמושה ש"ת יותר מלמודה שנאמר פה אלישע בין שפט שיצק מים ע"י אליהו למד לא נאמר אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה ופירש בספר ב"ר כי מצינו בסנהדרין שהי' מכין ועונשין שלא מה"ת רק כפי צורך שעה וזה אינו תלוי בלמוד רק להרגיל אצל ת"ח כפי רוב המעשים להבין כ"ד לפי ענינו וזהו ראיה מאלישע שנאמר אשר יצק מים עי"א ושם היתה הוראת שעה שהקריב בבמה בעת איסור הבמות והכתוב משבחו בזה עד כאן לשונו ודפח"ח, ועוד אפ"ל לכאורה ע"פ הגמרא דלקמן דף מ"ז ע"ב) אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח, הרי זה עם הארץ ופירש רש"י שלא שמש ת"ח, היא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם, והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים, ופסק רב הונא הלכה כאחרים, נמצינו יודעים שעיקר הוא הלימוד בגמרא ובסברא וזהו גדולה שמושה ר"ל הלמוד בגמרא ובסברא יותר מלמודה היא הלימוד במשניות וברייתות בלבד בלתי השתדלות לתרץ מה שק' מזה ע"ז וזה"ר מאלישע שיצק עי"א מים היינו לימוד התורה שמכונה בשם מים וכמ"ש בתענית דף ז' ע"א) למה נמשלה תורה למים כו' ע"ש וכמ"ש הוי שותה בצמא את דבריהם וזהו שיצק מים לתרץ בדברי רבו ולהבין בעמקות דבריו כ"ד על בוריו, וזכה לבסוף ביהא פי שנים ברוח', וכ"ז עבור שגדולה שמושה מלמודה:
דף ח.
ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס, תניא נ"ה ר"נ אומר מניין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר כו' וכתיב פדה בשלום נפשי כו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין עכו"ם, וכתב בצל"ח דאם הך כביר לא ימאס היינו תפלת הצבור עצמה קשה מאי איריא שאינו מואס הרי אפילו שומע תפלתם וכדלעיל לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכ"מ שהצבור מתפללים הוא מקום רנה אלא ודאי דקרא איירי ביחיד המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים וכן מפורש בתוס' ע"ג דף ד' ע"ב) בד"ה כיון דאיכא צבורא, דהא דמהני אפילו כשהצבור מתפללים במקום אחר היינו דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא דוקא במקום שהצבור מתפללים כו' א"כ כיון דכתיב לא ימאס, מיירי שמתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללים, ומדברי הרמב"ם בריש פ"ח למדתי דתפלת הצבור נשמעת כשאין בהם חוטאים וכשיש בהם חוטאים עכ"פ אין הקב"ה מואס בתפלתן ואמנם שיהיה מעלה להמתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללין לא נזכר ברמב"ם כלל ולא ברי"ף עכ"ל ולפי מה שהבאתי לעיל דף ו' ע"א) על תניא אבא בנימין אומר מטוא"ח סי' צ' ומדברי הב"ח שכ' דאפילו אין לו עשרה, רק בעידנא דמצלי צבורא מהני לת"ח הלומד בביתו דאל"כ מאי רבותא דר"א ור"א ה"נ בזה אפ"ל הא דלא מהני רק לענין דלא מדחי היינו להמון עם אבל לת"ח דחיישו לבטול תורה ומשום דוחקא דצבורא, לאדם שאין לו מקום קבוע להתפלל דמבלבלין אותו ההמון נוכל לסמוך במ"ש הטור והב"ח, דעז"א להלן בהאי עמוד אוהב הי' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות ולזאת כיון ששומרים הבעידנא בשה"ד, לאו דוקא דאינו נמאסת, אלא רצויה ומקובלת אחרי דהטעם דאינם נכנסים לפעמים משום שאין להם מקום קנוי ודחקו לאותן אנשים שיש להן מקום קנוי ומבלבלי זל"ז וגם מבטלים מלימודם יש לסמוך ע"ז, וזהו רק באקראי אבל לא בתמידית כי היכי דלא לילפו מיני' לזלזל בתפלת הצבור, וכ"מ בלשון הגמרא לא ליצלי אינש צלותי' ביחיד היינו בסתם אינש אבל בת"ח משום טעמא דלעיל שאני:
גמרא אר"ל כל מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואינו נכנס להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה א"ה על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה כו', ע"כ נקרא ש"ר מתוך שב"א למדים ממנו לבטל כנ"ל ואמ"ל:
דף ח:
תניא אמר ר"ג בנ' דברים אוהב אני את הפרסיים צנועין באכילתן וצנועין בביה"כ וצנועין בדבר אחר, אני צויתי למקודשי' תני רב יוסף אלו הפרסיים המקודשים ומזומנים לגיהנם, ולכאורה ק"ק מאי שייכות האי דמזומנים לגיהנם להא דיש להן מדות טובות וכי האי דישנא להאי פרדישנא. נראה דלזאת קאמר רש"י במפלת בבל כתיב (בישעיה י"ג) אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא להשחיתם ומשום דאמרו בב"ק דף ל"ח ע"ב) דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' אפילו שכר שיחה נאה, ויען שיש להן מדות טובות הו"א דיש להן שכר בעוה"ב ע"כ קאמר דנותן להם השכר בעוה"ז להשחית את בבל עבור מדות טובות שלהן אבל בעוה"ב מקודשין ומזומנים המה לגיהנם וכמ"ש בספ"ק דקידושין למה רשעים דומים בעוה"ז לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו כולו עומד בטומאה, כך משפיע הן טובה בעה"ו כדי לטורדן כו':
דף ט.
ואלו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו הרמב"ם כתב סוף פ"ח מהלכות ק"פ וכבר בארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה עכ"ל, ובפ"י מחו"מ פסק הרמב"ם שזמן אכילת מצה כל הלילה, והק' בצל"ח למה באכילת פסח עשו סייג ובאכילת מצה לא עשו סייג והנה י"ל הואיל וחביבה מצוה בשעתא יהיב דעתייהו ולא פשעי באכילת מצה ובפסח אף שהיא מצוה בשעתא מ"מ הואיל וגזרו בשאר קדשים אף פסח בכלל, א"נ מפני שחמור אסור כרת לגזור ולהיות חושש אף במצוה בשעתה (ואף שלהרמב"ם עשו סייג בה"ח ואברים אף דליכא כרת מ"מ שם ל"ש חביבה מצוה בשעתה) א"נ באכילת מצה הואיל ויצא בכזית א' לא חששו לפשיעה, משא"כ אכילת פסח חששו שמא יבא לידי נותר שאף אם יאכל בלילה אם לא יאכל כולו עובר על בל תותירו, ועוד דבאכילת מצה אין כאן רק שיבטל מ"ע לכן לא חששו לעשות סייג משא"כ בה"ח לאכילת קדשים עובר בלאו דלא תותירו ובלא ילין, ובק"ש עשו סייג משום שהוא קבלת מ"ש עכ"ל, וענ"ל בפשיטות, דבאכילת מצה משום דעיקר קביעותא אמצה וזהו תחילת אכילה שאדם קובע א"ע ארפתא היינו בשעה שמסיב על שלחנו לא חששו חכמים לעשות סייג, דמלתא דלא שכיחי לשכוח דבר שהוא עיקר אכילתו וקביעותו. אבל בק"פ שלא נקרא עיקר קביעות חיישינן שמא יעבור ע"כ עשו סייג כדי להרחיק מן העבירה, אכן לכמה גדולי פוסקים אכילת מצה צריכה להיות ג"כ קודם חצות ואפילו לר"ע הוא רק מדאורייתא, ומשום הרחקה מודה, כמ"ש הגר"א, עי' באו"ח סי' תע"ז:
דף ט:
למה אמר ענני ב"פ אמר אליהו לפני הקב"ה ענני שתרד אש מן השמים, וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו כשפים הם, לאו שהיה מקום לטעות ח"ו אלא שלהכיר השגחתו ית' כי הכל מאתו צריך היסח הדעת מעניני העולם ולשום כל מעיינו בו בעינא פקוחא וזהו שתסיח דעתם מעניני העולם למען עורר לבבם לראות שהאש יוצא משמים בהשגחה עליונה מאתו שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית עד הנה ע"י שלא היו בכלל כל הבא לטהר מסייעין אותו וממילא סרה לבם ממך מלהכיר השגחתך ע"כ אבקש ממך שיהא לבם שלם עמך מכאן ולהבא להכיר השגחתך, ובא"ז מבואר לקמן דף מ' ע"א) עה"פ אם שמוע תשמע, אם שמוע בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, היינו ג"כ מזה הטעם שע"י הסרה מעיון השגחתו ועומק תורתו, לא יהא ביכלתו לשמוע ולהבין, ולהיפך בהשים האדם על לבו לשמוע ולהבין בעניני התורה, אז יתעוררו חושיו ביתר עוז להוסיף אומץ יום יום במעלת אהבתו ית' וזהו אם שמוע בישן תשמע בחדש:
רש"י ד"ה מאי קרא כו', וד"ה דכתי' כו', מה שמק' ע"ד הקדושי' שמתחיל בתפלה וסיים בק"ש י"ל ב' כיון שצריך סמיכת גאולה לתפל' כחדא נחשב בת"ז ואמ"ל:
דף י.
הנהו בריוני דהוו בשבבותא דר"מ והוו קא מצערו לי' טובא הוה קא בעי ר"מ רחמי עלייהו כי היכי דלימותו א"ל ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ופירש רש"י שיכלה יצה"ר, עכ"ל, ועוד שפיל לסיפא דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלייהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם, בעי רחמי עלייהו והדרו בתשובה, והקשה מהרש"א מאי שייך רחמים בזה על אחרים הלא אמרו בנדה דף ט"ז ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מי"ש, וי"ל דהדרו בתשובה ע"י שהועילה התוכחה שאמר להם וכן חשיב בתשובת ר"י בשער ב' ס"י הדרך הג' כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשוב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה עכ"ל. וכמ"ש בביצה דף ל"ח ע"א) יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל אלמא דשייך בקשת רחמים ע"ז וזהו שבקש רחמים שיועילו דבריו להם בדברי תוכחה שיגיד להם, או שיבא עליהם שארי יסורים ויתעוררו על דרך הא' המבואר בש"ת דר"י בשער ב' ודוקא על מיתה הקפידה ברוריא דביתהו כמ"ש לא אחפוץ במות הרשע ור"מ חשב שהן מאותן הרשעים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה וזהו דבעי רחמי כי היכי דלימותו שיהא לטובתם כמאמרם בסנהדרין דף ע"ב ע"א) שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם:
והשתא אתי שפיר קושית הצל"ח וז"ל הדבר יפלא דלשון בעי רחמי עלייהו משמע שעליהם בקש רחמים וא"כ היאך קאמר דלימותו ואין זה בקשת רחמים עליהם אדרבה היה מעורר עליהם מדת הדין, ועוד מאי כי היכי דלימותו, וע"ק אטו לא ידע ר"מ דגם ענוש לצדיק לא טוב וכמבואר לעיל דף ז' ע"א), ותי' דר"מ חזי שהם רשעים גמורים והם מאותם דכתיב ומשלם לשונאיו ע"פ להאבידו וזהו מדה"ד הגמור על שונאיו להאבידם מעוה"ב ובעי רחמי שלא יתנהג עמהם כמדתו עם שונאיו רק ירחם עליהם להענישם ולפקוד עונם בעוה"ז ויכפר מיתתם על עונם וזהו כי היכי דלימותו וברוריא גם בזה מנעתו רק יבקש רחמים שישובו עכ"ד, ולפי"ד ע"פ הגמרא הנ"ל דסנהדרין מתורץ כל הני קושיתא ב"ח שהמיתה טובה להן וטובה לעולם ונקרא ממש רחמים בכדי שלא יוסיפו עון על עונם עד שלא יועיל מיתתן לכפרה אבל דליהדרו בתשובה חשב שאיננה תועלת משום דהכל בי"ש חוץ מי"ש או מטעם שלא יספיקו בידם לעשות תשובה, וע"ז א"ל ברוריא יתמו חטאים כתיב שיכלה יצר הרע ע"י התוכחה והתפלל שיהא דבריך נשמעים ויתקיים ורשעים עוד אינם שיהפכו לבם לעשות רצונו ית' וכח תאותם יחליפו ביתר עוז לעבודת ה' עד שישיגו אהבתו ית':
דף י:
והטוב בעיניך עשיתי אר"י א"ר שסמך גאולה לתפלה ר"ל אמר שגנז ספר רפואות וצריך ליתן טעם היאך משמע מלשון הפסוק שקאי על סמיכת גאולה לתפלה בשלמא לר"ל א"ש שבזה שגנז ספר רפואות עשה הטוב בעיניו ית' שלא יסמוכו על טבע הרפואות רק שיבטחו בה', שוב ראיתי שבצל"ח כ"כ שכמו שרצה שיבקשו מרפא למכאובם מרחמיו ית' כן ראוי שהקב"ה ירחם עליו לרפאו אלא בזה שסמך גאולה לתפלה מאי מדה כנגד מדה שייך בזה, ותירץ שם ע"ז ע"פ מאמרם בב"ב דף ט"ז ע"ב) רשב"י אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא וכשמת תלאה הקב"ה בגלגל חמה והיינו דא"א אידלי יומי אידלי קצירי, וא"כ החולים מצפים לאור החמה בשביל רפואת הגוף אבל חזקיה היה מצפה לנץ החמה לסמוך גאולה לתפלה, שעקרה כותיקין וכמ"ש התוס' בדף הקדום ע"ב ד"ה כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק היינו כותיקין ולכן מדה כנגד מדה ראוי שיזריח עליו שמש צדקה לרפאו בכנפי', והפ"י מתרץ משום שלא היו לו בנים וגרם פירוד בין הדבקים במדות העליונות וחסר ממנו סוד הזיווג ע"כ השתדל לסמוך גאולה לתפלה שהוא ג"כ בסוד הזיווג בכדי לכפר על עון בטול פ"ו שעבור זה נקנסה עליו המיתה עכ"ל בתוס' ביאור, ולכאורה אפ"ל דענין התפלה צריך להקדים לה האמונה שע"י האמונה הוא מתחזק בתפילתו שהתפלה צריכה חיזוק ע"כ כשמסמיך גאולה לתפילה בלב שלם מראה שהוא מאמין בה' ומצפה לישועתו ית' ודבר אמונה אינו ניכר לב"א כ"כ רק להבורא ית' שהוא בוחן כליות ולב לכן כתיב הטוב בעיניך עשיתי שהטוב בעיניך שאינו ניכר לב"א רק לך אבינו שבשמים, ושפיר אסמכתא הוי על סמיכת גאולה לתפלה ובזה ראוי שתרחם עלי ותשמע תפלתי וכמאמרם אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו ואפ"ל שנפשו היא ג"כ כינוי להתעוררת הלב באמונה שלמה וכפו הוא פרישת הידים בתפלה וכמ"ש ובפרשכם כפיכם ומשום שצריך לתפלה אמונה שלמה שפיר שייך סמיכת גאולה לתפלה למדה כנגד מדה שישמע תפלתו ע"ז וז"פ:
דף יא.
כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה, בתוס' ר"ל הביא תמוהת הרשב"א אהא דאמר ר' יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה כו' כתב בזה"ל ואני תמה היאך ס"ד דרב יחזקאל למימר עשה והאמר ר' טרפון פעם אחת הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמו מפני הלסטים וא"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה עכ"ל, ותירץ דמתוך פירושו של הר"מ יתיישב דברור הוא דב"ה לא פסלי דברי ב"ש בזה כמ"ש בתוס' דף י"א ע"א) ד"ה תני רב יחזקאל ע"ש רק שר"ט הכניס עצמו לסכנה לקיים דברי ב"ש כאלו הדין מדאורייתא לירד ולהטות ולא באופן אחר ולפיכך השיבו כדאי היית כו' כלומר דלא יפה עשית להכניס עצמך לסכנה שהרי מותר לקרות כב"ה עכ"ל, וטרם ראותי תמיהת הרשב"א הוה קשיא לי ג"כ מחולין דף מ"ג) ומירושלמי קידושין פ"ר ה"א דאיתא שם העושה כדברי ב"ש עשוי ולמה אמר כדאי היית לחוב בעצמך ואמרתי דאפשר שלא עשה כסדר כמותו אבל אם היה עושה כמותו כסדר לכאורה אין בית מיחוש, דכן הוא מפורש שם או כב"ש כקוליהן וכחומריהן, או כב"ה כקוליהן וכחומריהן וכ"מ קצת הלשון במתני' דלא עשה ר"ט כסדר כמותו, ממה שאמר אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש דהול"ל הייתי מהלך אלא ע"י שהיה מהלך ובא ונתיגע, לזאת הטה בכדי לנוח מעט מטורח הדרך, וממילא הוי בלא מתכוין כדעת ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים שע"י שהטיתי לישב ולהתמהמה בתוך כך באו לסטים עלי ולא תלה מטעם עונש, ע"ז אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה דהלכה כמותן והשטן דמקטרג ביותר בשעת הסכנה שסתם דרכים בחזקת סכנה [וכמאמ' בשבת דף ל"ב ע"א) וגברי היכי מיבדקי כו'] ומטעם עונש אירע לך כן. ובירושלמי דמכלתין פ"ר סה"ד משמע דבא"א יש לחלק, בין קודם בת קול ובין לאחר ב"ק, גם בזה, וז"ל הדא דתימא משיצאת ב"ק אבל עד שלא יצאת ב"ק הרוצה יעשה או כקולי דדין וכחומרי דדין, או כקולי דדין וכחומרי דדין, ופירש הבס"ח דאמתניתין קאי דקתני חייב מיתה לעובר על דברי ב"ה דוקא משיצאת ב"ק דהלכה כב"ה אבל עד שלא יצאת דמסופקים הוי כמה זמן דלמא כב"ש משום דמחדדי טפי מב"ה אע"פ שב"ה רבים (עשה כב"ש עשוי), והא דאמר ר"י גבי תנור של עכנאי בב"מ דף נ"ט ע"ב) בבבלי דאין משגיחין בבת קול וקיי"ל כוותי' דווקא התם שהיה הבת קול כנגד הרוב אמרינן (דאין משגיחין בב"ק) לפי שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות עכ"ל וכ"ה בתוס' לקמן דף נ"ב ע"א) ד"ה ור"י בתלמודא דידן, גם לפי מאי דמסיק הבעל ספר חרדים הנ"ל אפ"ל עוד דבדין זה אפילו תימא אידי ואידי קודם ב"ק רק משום דבדין זה הוי רוב כב"ה משום דמפרשי טעמייהו דב"ה מבלכתך בדרך כדרכו בין בשכיבה ובין בקימה בין בישיבה ובין בהליכה וכ"מ הלשון אר"ט "אני הייתי (דלכאורה שפת יתר הוא) בא בדרך" אלא שהוא לבדו רצה לעשות כמותו, וא"ל כדאי היית כו' דכן אמרו רבים כנגדו משום דרבים הי' כב"ה, או לאידך גיסא דגם בבבלי מחלק בין קודם ב"ק ובין לאחר ב"ק ומתני' לאחר ב"ק כדמחלק בחולין דף מ"ד ע"א) והא דרצה לעשות כב"ש משום דס"ל אין משגיחין בב"ק:
דף יא:
ורבנן אמרי אהבת עולם, ופירשו בתוס' הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהב"ע עכ"ל, וכתב בצל"ח דמאי דקאמרי רבנן אהבת עולם היינו שאהבת עולם יכול לומר ג"כ אם ירצה, והטעם שבחרו לאמר בשחר א"ר מלבד הטעם שנתן הרא"ש ע"ש כתב עוד טעם לשבח עשה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך וזה לשון המדרש איכה ג' חדשים לבקרים על שאתה מחדשנו בכל בקר אנו יודעים שרבה אמונתך לתחיית המתים ולכן בחרו בבקר לשון רבה ובברכת אתה גבור אנו אומרים מחיה מתים אתה רב להושיע כו' ע"ש, ולכן נלע"ד נוסח אשכנז תורה הוא ואעפ"כ יחזיקו הספרדים במנהגם ויש להם ע"מ שיסמכו ולעולם לא ישנה אדם ממנהג אבותיו עכ"ל, וא"כ אפילו ספרדי שבא בין האשכנזים צריך לשמור מנהגו או להיפך, חוץ מלהתפלל לפני התיבה אחרי שהוא שליח צבור דשליחו ש"א כמותו והוי כמו שכל הצבור משנים הנוסח וביותר מזה איכא חשש דלא ליתי לאינצויי בהדי', אבל כשמתפלל בפ"ע לא נקרא פורש מן הצבור, וגם לא הוי חשש דלא תתגודדו שלא יהא אגודות אגודות כיון שהן הן הברכות שתקנו חז"ל כל ישראל נוהגים כא', ולא מוסיפין ולא גורעין:
אר"י א"ש השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אצ"ל שכבר נפטר באהבה רבה, וכ' בתוס' שבירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר בא"ר והוא ששנה על אתר והשיב ר"י דלא קיי"ל כאותו ירושלמי הואיל וגמרא שלנו א אמרו, ועוד אפילו לפי הירושלמי דוקא א"ר דלא הוי עיקר ברכה לבה"ת דעיקר א"ר לק"ש נתקן ובשבילה אינה נפטר מבה"ת אא"כ ילמוד מיד אבל ברכת אשר ב"ב וברכת לעסוק בד"ת שהן עיקר לבה"ת פוטרת כל היום, והצרפתים נהגו לאמר פסוקים ומשנה אלו דברים שאין להן שיעור ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן שהיא ברייתא מפני הירושלמי דבעי על אתר, אבל א"צ כמ"ש כבר עכ"ל, וכ' במה"פ על הירושלמי בפרקין ה"ה אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא מידי קריאה הסמוכה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך ובסמ"ג עשין י"ט מפרש כפי' הר"י בתוס' עכ"ל, ואם ישן ביום שינת קבע על מטתו נהגו שלא לברך וכ' בח"א כ"ט אבל כל האחרונים כ' דצ"ל אבל שינת ארעי ואחר מרחץ ובה"כ אצ"ל וכ' בנ"א החילוק בין שינה ובה"כ דבשלמא מרחץ ובה"כ דבידו כל רגע לצאת והוי כמו כל דבר הראוי לבילה, ולא מיקרי היסח הדעת, עיין זבחים דף כ' ע"ב) דאמרי' כיון דבידו לחזור לא אסח דעתו משא"כ בישן שהסיח דעתו ע"ש ואף דסברא קלישא הוא לענין בה"כ דלא שייך בזה כ"כ בידו לחזור, עד אחר הגמר, ואפשר משום דדעתו ביותר לחזור, ל"ש היסח הדעת כמו בשינה, ולפי מה שכ' לתרץ קושית הגר"א מ"ש מתפילין דאפילו יוצא מבה"כ צ"ל, וכ' ש"ה דכבר נגמר המצוה ואם רוצה אינו מניח עוד משא"כ תורה שלא נגמר מצותה לעולם עכ"ל והיינו משום דכתיב והגית בו יומם ולילה, א"כ בישן ביום שינת קבע הסברא נותנת דא"צ לחזור ולברך, ול"ש טעם היסח הדעת, ולפי מה שכ' המ"א הובא בב"ה א"ח סי' כ"ה ס"ק ט"ז דאפ"ל דכשבה"כ אינו רחוק כמו שלהם שהיו בשדה אצ"ל וא"כ אין חילוק בין בה"כ למקום אחר ולכן סתם רמ"א די"א שלא לברך וכ' בבא"ה דקאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומן או הסירן לגמרי ע"ש בשם הע"ת, ויש ללמוד במכש"כ לענין בה"ת דא"צ לברך עוד הפעם ומטעם שכ' דלא נקרא היסח הדעת וגם לא הוי נגמר המצוה כמ"ש התר"י ע"כ שפיר מנהג העולם לברך בה"ת פעם א' ביום ויוצאין על כה"י כמו בכל שאר ברכת השחר וכש"כ באם הפסיק וחזר וקרא דא"צ לחזור ולברך אפי' לפי הירושלמי דגרס והוא ששנה על אתר:
דף יב.
אמר רבה ב"ח סבא משמי' דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח שנאמר להגיד בבקר חסדך כו', והנה הכ"מ בפ"ק מה' ק"ש הביא הגהו' רמ"ך דרצה לפרש לא יצא י"ח שלא יצא ידי חובת ברכה אבל ידי חובת ק"ש יצא, והק' הכ"מ שזהו פשיטא שמי שלא אמר הברכה שלא יצא י"ח אותה ברכה ופי' הכ"מ דאם לא אמר או"א ערבית ואו"י שחרית אף ידי ק"ש ל"י א"נ הכי קאמר אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב או שלא התחיל אמת ואמונה לא יצא י"ח ברכה, והק' באל"ב על פירוש השני שהוא נגד הגמרא דפרק ה"ק לקמן דף י"ד ע"ב) חייא בר רב אמר בערבית אמר אני ה' אלקי' צ"ל אמת לא אמר אינו צ"ל אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלו' שהוצאתנו מא"מ ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך, א"כ לפי' השני של הכ"מ דרב סבר לא יצא אם לא התחיל אמת ויציב היאך פליג חייא בר רב על אביו ופסק דאם אינו אומר ה' אלו' אינו צ"ל אמת ואמונה אלא דאמר הכי מודים וכו' ושרנו לך הא לדעת אביו רב, לא יצא י"ח, ועוד הקשה דרב אדרב גופא, מהא דאיתא בירושלמי סוף פרקין ר' בא רב יהודה בשם רב מודים אנחנו לך שהוצאתנו וכו' עכ"ל א"כ לפי"ז חזינן דרב גופי' ס"ל דלא צריך להתחיל אמת ואמונה ולעיל פסק לפי פי' הכ"מ דלא יצא ידי חובתו עכ"ל שה"ב. ולכאורה אפשר שבבבלי חזר בו ממה שהיה ס"ל בירושלמי דאיני מעכב וחייא בר רב ס"ל כמו שאמר מתחילה לה בירושלמי, או מטעם דלא שמע עדיי מה שהיה חוזר בו, או משום דמסתברא לו כמותו כמו שהיה סובר מתחלה אחרי דמזכיר יציאת מצרים, וא"כ לא נקרא חולק על אביו אחרי שאינו סותר דבריו ממש אלא שהוא סובר כמו שאמר מתחלה ועוד הלא מצינן כ"פ בש"ס שהבן מקשה לאביו כגון בב"מ דף ס"ד ע"ב) (ודף ט"ז ע"ב), ובגיטין דף כ"ה ע"א), וכן מפורש בספר ע"י על קידושין ד"ל) הובא בפ"ת סי' ר"מ דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנ' ההלכה ע"ש, ה"נ בזה שרי כשנראה לו שאין הלכה כן, ואין בזה משום סותר דבריו:
דף יב:
גמרא דתניא אחרי לבבכם זו מינות אחרי עיניכם זו הרהור עבירה אתם זונים זו הרהור עכו"ם וכה"א ויזנו אחרי הבעלים, לכאורה ק"ק מאי ראיה מויזנו אחרי הבעלים על הרהור עכו"ם דלמא ויזנו ממש שעבדו את הבעלים, אלא דכן משמע מלשון המקרא דהול"ל ויסורו אחרי הבעלים אבל הלשון ויזנו הוא מלשון זנות, רק משום דעדן לא סרו בפועל לעבוד ע"ז רק כיון שחשבו נחשב להם כמו שזנו מלשון מזון, דכיון שמהרהר בעכו"ם נחשב למעשה כמ"ש למען תפוס את ב"י בלבם, אף שכל עבירות מחשבה אין הקב"ה מצרפה למעשה אבל בע"ז מצרף המחשבה למעשה וכמ"ש בקידושין דף ל"ט ע"ב), (ובדף מ' ע"א), דלמען תפוס אעכו"ם כתיב ובירושלמי פאה פ"ר סה"א מסיק הדא דתימא בישראל אבל עכו' חילופי מחשבה טובה אין מצרפה למעשה, מחשבה רעה מצרפה למעשה וזהו הרבותא דלמען תפוס את בית ישראל בלבם דלכאורה מלת בית ישראל מיותר הוא דהו"ל למכתב למען תפוס אותם בלבם, רק לאמר אף שבכל עבירות אצל ישראל מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה ומחשבה טובה מצרפה למעשה ובעכו"ם להיפוך אכן במחשבת ע"ז כשאדם חושב בה הרבה מלשון מזון שהיא יכולה להביא לעבודה ממש נחשב המחשבה לפעולה יען מה שכיון שחושב לעבדה א"כ יש לו דין עכו"ם שכמו שבעכו"ם מצרפים המחשבה כן בישראל מיד שחושבים במחשבה עזה שהיא כמו מזון, יש להם דין עכו"ם שנתפסים על המחשבה ושפיר הוא הלשון למען תפוש אב"י בלבם שאפילו ישראל נתפס על לבו וזהו שדרשו אעכו"ם כתיב וכן משמע מלשון (דרש) המקרא דבמינות וזנות אומר בלשון ציוי לא תתורו, ובע"ז אשר אתם זונים דמשמע שכבר הוא סר ומזין את נפשו בטומאת עכו"ם וכמאמרם בשבת דף ק"ה ע"ב) שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עכו"ם והולך ועובד ומתחילה מתחיל לזרוק מרה בלב האדם ממחשבת מינות ואח"כ הוא עלול לעבירות ואח"כ עובד עכו"ם בפועל:
עוד אפ"ל ע"פ הגמרא סנהדרין דף ס"ג ע"ב) יודעין היו ישראל בעכו"ם שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות, ולכך הוציא לעכו"ם בלשון זנות, שעיקר הכונה היתה על זנות ועתה אפילו אם נימא דויזנו הוא בפועל שכבר סרו אחרי הבעלים בכ"ז הביאו חז"ל ראיה להרהור עכו"ם אחרי שעיקר תכלית עבודתם היתה למען העריות ע"כ קראום בלשון הרהור וכמאמרם בשבת דף ע"ב ע"ב) אלא דחזי אנדרטא וסגד לה אי דלא קבלה לאלוה לאו כלום הוא:
סליק פרק ראשון. ונתחיל פרק שני. בעזרת צורי וקוני:
דף יג.
הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, מה שהקשה בת"י למה לא קתני והגיע זמן ק"ש אפ"ל משום דהוא לשון הגמרא בכמה דוכתא, או משום דרצה לקצר במלה א' במקום שנים, ובצל"ח פי' שעיקר החידוש שיוצא בפסוק ראשון דהיינו שמע ישראל דהרי אחר פסוק ראשון הרי הוא צ"ל ברוך שם כבוד מלכותו וזה אינו כתוב בתורה, וכשאמר ברוך שם כ"מ חזינן שמכוין לצאת ידי ק"ש וכדרך שקאמר בש"ס ירושלמי על ברכות ק"ש, א"ו שעיקר החידוש שיוצא בפסוק ראשון לכך דייקא משנתינו והגיע זמן המקרא דהיינו פסוק שמע ע"ש. ולפי"ז צ"ל אם כיון לבו היינו שאמר אחר פסוק ראשון ברוך שם כ"מ יצא דעי"ז יש הוכחה שכיון לצאת ולזאת מבואר ג"כ דלכן קתני הגיע זמן המקרא לאשמועינן שעל מקרא ראשון שמע ישראל ג"כ יצא בשה"ד, משא"כ זמן ק"ש משמע כל הג' פרשיות ומשום דפסוק א' הוא קבלת מ"ש ובמחשבת לבו תליא אפי' רבה דס"ל מצות אצ"כ, מודה בהא: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ומפרש בגמרא (די"ד ע"ב) משום דכתיב וה' אלו' אמת, וכ' התוי"ט הואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת ויציב רשאי להפסוק ודינו כמו באמצע הפרק וכ"כ בשו"ע בסי' ס"ו עכ"ל, ואיתא בצל"ח הא דהאריך לאמר אמת ויציב והול"ל רק בין ויאמר לאמת והיה ניחא טפי שכולל שחרית וערבית ואולי מלתא אגב אורחא קמ"ל דאם אינו מקדים לפתחו מותר לשאול בשלום קודם התפלה כדמסיק לקמן (בדי"ד ע"א) ולכך קאמר בין ויאמר לאמת ויציב להורות דבשל שחר קאי דהו"א דקאי רק על ערבית אבל בשחר אינו שואל ומשיב כלל דאסור להקדים שלום קודם התפלה קמ"ל דרק משכים לפתחו אסור עכ"ל בתוס' ביאור, ובתוי"ט כ' דנקט אמת ויציב אשגרת לשון ולסימן בעלמא נקטו כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד עכ"ל, אולם בגמרא בהא דאמר ר"א אר"י [בדי"ד סע"א] הלכה כר"י דאמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק הלא התם לא שייך לומר דאשגרת לשון סמיך, ע"כ נ"ל דלגופא אשמועינן ונקט בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק להורות דדוקא בשחר כלל לא אבל בערבית דתפלת ערבית רשות לחד מ"ד, דינו כמו באמצע הפרק דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ואי נקטו סתם בין ויאמר לאמת, הוי משמע דאף בערבית הדין כן:
דף יג:
מ"ש עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בד"ת כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו והק' בב"ר לכאורה אריכת דברים הוא ע"ש, ועוד ק"ק לי למה נקט דוקא תכלית הלמוד בלבד כי היכי דלגרסו בהו הלא לא המדרש העיקר אלא המעשה, ואפ"ל ע"פ הירושלמי דפרקין ה"א עה"פ אגורה באהלך עולמים וכי עלה על לב דוד שהוא חי לעולם אלא אמר אזכה שיהו דברי נאמרים ע"ש בב"מ, לוי בר נזירא אמר כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות בקבר ע"ש, ומשום דמקרא נדרש מסיפא לרישא דע"י שתעמידו תלמידים שמכונים ג"כ בשם בנים יהא על לבבכם שיתקיים לדבר בם שיהא שפתותיכם דובבות בקבר, וע"כ מסיק ה"ק רחמנ' אגמירו בנייכו, כי היכי דליהוי ברא מזכי אבא, בהא דליגרסו בהו אחר פטירתכם ובזה יהא שפתותיכם דובבות בקבר ויתקיים דובב שפתי ישנים וכמו שדורש בירושלמי הנ"ל ע"ז הפ':
דף יד.
במשכים לפתחו וכ' רש"י ותוס' אבל פגעו בדרך באקראי מותר, ונ"ל דהשמיענו רב דאסור ליתן שלום קודם התפלה משום דהובא בס"ח שמצוה להקדים פני הבא מן הדרך ולהשכים לפתחו בכ"ז קודם התפלה אסור ועיין באו"ח סי' ס"ו ובספר החינוך כתב דלמי שלא יקפיד לא יפסי' אפי' בין הפרקים ודוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שלא יבואו לידי שנאה ולפי מנהגנו היום שאין שואלין בשלום בעת התפילה חלילה לשאול או להשיב אפי' ד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה:
דף יד:
אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ופירש רש"י לשנא מעליא עכ"ל, ולולא דמסתפינא הייתי אומר ומ' כר"י דקאי אעצמו של קורא שאינו יוצא בקבלת מ"ש שלימה דאומר וקשרתם ואינו מניחם ולזה מסמיך מאמרו של ר"י הרוצה כו':
דף טו:
תני רב אושעי קמי' דרבא וכתבתם הכל בכתב אפי' צוואות תני רב עובדי' קמי' דרבא ולמדתם שיהא למודך תם עני רבא בתרי' כגון על לבבך, ואפשר ליתן טעם למה סדר אלו שני דינים יחד ע"פ הא דמסיק לעיל דסד"א ניליף כתיבה כתיבה מהתם מה התם צוואות לא אף ה"נ צוואות לא כתב רחמנא וכתבתם אפי' צוואות, ויש לדקדק ע"פ הא דקי"ל אין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ יש לו קבלה מרבו, וקשה ממ"נ אם הג"ש אינה מקובלת מהיכי תיתי דסד"א ניליף כתיבה כתיבה, ואם ג"ש מקובלת דלמא באמת יש לדון אפי' להצוואות, וי"ל ע"פ הא דאיתא בח"מ אהא דיש להפסיק בין תיבה לתיבה שלא יאמר במרוצה דאם אינו מפריד בין הדבקים נראה לפעמים שתי תיבות כאחד וצריך להיות רמ"ח תיבות דוקא עכ"ל, א"כ לפי"ז צריך להיות גם הצוואות דבלא הצוואות ליכא רמ"ח תיבות, ולפ"ז שייכים הני שני הדינים יחד דלעיל סיים הגמ' סד"א ניליף כתיבה כתיבה קמ"ל, וקשה ע"ז אם ג"ש מקובלת דלמא באמת ניליף הג"ש למעט הצוואות לזה סמיך הא דרב עובדי' ולמדתם שיהא למודך תם ליתן ריוח בין הדבקים כדי שיהא רמ"ח תיבות א"כ אי אפשר למילף מג"ש למעט הצוואות דאז לא יהיו רמ"ח תיבות כ"כ באל"ב, ועפי"ז א"ש נמי למה מביא מה רחם מכנים ומוציא אף שאול מכנים ומוציא משום דע"ה אינם חיים לע"ל ואם קרא ק"ש שחרית וערבית לתיקון רמ"ח אבריו וגם קיום מאמ' בכתובות דף קי"א ע"ב) להדבק בחכמים ולהנותם מנכסיו אז יש לו תקנה, ואף דאמר רב טבי הלכה כדברי שניהם להקל בכ"ז נתבאר אח"כ במאמר ר"ח בר' חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיו מצננין לו ג"כ את הגיהנם יען שהק"ש הוא לתועלת רמ"ח אבריו כנגד תיבותי', ואם מבליע הרי חסר הרמ"ח ושפיר הסמיכות כל המאמרים זל"ז ואפ"ל רח"ם אותיות רמ"ח שע"י תיקון רמ"ח אבריו בק"ש, יזכה לצאת ולנער מעפר וזהו שאמרו אף שאול מכנים ומוציא:
דף טז:
גמרא אין טבי עבדי כשאר כל עבדים כשר הי', הנ"ל בטעם דאין מקבלין תנחומין על עבדים כי נשמת ישראל אין לדאוג עליהם יותר מדאי יען שיש להם השאר הנפש נכבד למאוד ואם נחסר לנו בעוה"ז לעומת זה עולה למדרגה יותר גדולה בגבהי מרומים אי לזאת יש לקבל עליו תנחומין, לא כן עבדא דבהפקירא ניחא לו, ויש יסורין גדולים לנפשו וזה שאין הבה"ב מקבל עליו תנחומין הוא לתועלת השארת נפש העבד, אולם טבי עבדו של ר"ג כשר היה ובודאי היה לו ג"כ השארת הנפש כראוי ואם נחסר מרבו הרי יצא לחירות בשארית נפשו הכי נכבד הוא ולזאת קבל עליו תנחומין וד"ל, אבל עיקר הטעם הוא דלא ליתי לאסוקי ליוחסין וכמ"ש בתוס' ד"ה אין: גמרא אמר ר"א מאי דכתיב כן אברכך בחיי וכו' כן אברכך זו ק"ש כו' לכאורה ק"ק הלא ק"ש הוא קבלת מ"ש ולא ברכה, ואפ"ל דר"א לשיטתו לקמן (דכ"א ע"א) דק"ש דאורייתא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כר"א דק"ש דאורייתא ועי' לקמן בחידושי מה שבארתי במה שפ' הר"מ דבספק צריך לחזור עם הברכו' ושפיר הוי אברכך אסמכתא, לק"ש עם הברכות:
דף יז.
גמרא, ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, וגם אצל רב ששת כי הוי יתיב בתעניתא נקט הלשון בתר דמצלי ובאידך אמוראי, אמרו בתר דמסיים צלותי, וי"ל ע"פ מאי דאיתא לקמן (ד' כ"ט ע"ב) מאי קבע רבה ור"י דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר, ולשון מסיים הונח על תשלום נוסח התפלה שסדרו לנו כנה"ג, ואינך אמוראי סברי דרק אצל נוסח התפלה צריך להוסיף למען לא יחשב כמשאוי אבל במאי דמצלו מטעם התעוררות אין למיחוש שבודאי כשאדם מתעורר ומבקש מאת הבורא ב"ה על איזה דבר ל"ש שיהא תפלתו כמשא דממילא הוי רחמים ותחנונים אבל ר"א ור"ש אף בתר דמצלי תפלתם הנוספת מצד עצמם היו מוסיפים בזה הנוסח המובא בגמרא בכדי שלא יהא נראה כמשא:
גמרא מרגלא בפומי' דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך, משיב חמה ומרבה שלום עם כל אדם, ופי' רש"י ד"ה ערום, להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו עכ"ל, ר"ל בהכנעה, וה"ל, ועי"ז גם היצ"ה ישלים אתו, ושפיר הסמיכות למענה רך ומרבה שלום ואפי' עם נכרי בשוק, והבן: גמרא נשים במאי זכיין והקשה בספר תולדות יעקב הא הם מצוות על ל"ת וגם על מ"ע שאין הז"ג ע"ש, ונראה יען שאמרו מתחילה גדולה הבטחה שהבטיח לנשים יותר מן האנשים ולזאת מביא נשים במאי זכיין להיות בהבטחתן יותר מן האנשים ואמר ע"ז באתנויי גברייהו לבי כנשתא וא"כ הן מביאין לידי מצוה ולידי תורה, וכיון שהן מביאין לידי כך הן העיקר וכמ"ש בב"ב (ד"ט ע"א) גדול המעשה יותר מן העושה, והיינו ג"כ מהאי טעמא שהמביא לידי כך גדול מן העושה עצמו, ולפ"ז עוד אפ"ל דשואל נשים במאי זכיין שיהא להם זכות בתורה גופא שהיא מצוה כללית, ומשום דנקט לעיל מזה דעוה"ב אין בו אכילה ושתיה ופ"ו, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשי' ונהנין מזיו דשכינה והוא ע"י כתרי ש"ת, כידוע לי"ח, וקאמר גדולה הבטחת הקב"ה לנשים, וע"ז שפיר שואל במאי זכיין בעולם העליון אם לא בתורה:
סליק פרק ב' דף י"ח ע"א) גמרא לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא. ופירשו בתוס' דה"ה דע"פ אסור לקרות וברבינו יונה איתא דלזאת קתני ס"ת מפני שאסור לקרות פסוקים של תורה בע"פ, והקשה בספר אל"ב דהא איירי מק"ש כדאי' בפירוש בגמ' דאמר מר מת תופס ד"א לק"ש, ובק"ש מותר לקרות בע"פ כדאיתא בתוס' בתמורה דף י"ד ע"א) תוס' ד"ה אבל, ונראה לכאורה לאמר דבתרתי קתני ס"ת או קורא, וכמו שפירש הלח"מ על הרמב"ם הלכות אבל הי"ג בפי"ד (וא"צ עוד לטעם דדברים שבכתב א"א רשאי כמו שפי' ר"י) שאחיזת ס"ת על ביה"ק ג"כ אסור כמו תפילין בראשו ובקורא האיסור משום לועג לרש אלמא דנחלק בתרתי, ומאי דקתני וקורא, הוי כמאן דקתני או קורא כמו שמצינו בכ"ד כגון בסנהדרין (דע"ו ע"ב) רוצח שהכה את חברו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים דהוי כמו או כבש ובב"מ פ"ז מ"ג ר"י בר"י אומר עד שיעשה בידיו וברגליו ופי' הז"י הויו במקום או ברגליו ועוד כדומה:
דף יט.
בכ"ד מקומות מנדין על כ' הרב, והק' הר"ן במקום שנהגו דכאן משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתינן לו וכדאיתא בהרי"ף, ובפ' כירה (ד"מ) דהא בישל בחמי טברי' לוקה מדרבנן מ"מ, ובדוכתי טובא נמי אמרי' הכי אלמא מלקי לקי ושמותי לא משמתינן לי' ועשה הר"ן נ"מ דבמילתא דעיקרו מדרבנן דכי עקר לו עקר לכולי מצותא כגון האי דברכות את מי נידו את אלעזר ב"ח שפקפק בנ"י, אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים לוקין אותו מ"מ, והק' בסאל"ב מחולין (קט"ז ע"א) דלוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו רישא דטווסא, בחלבא לא אכל כי אתא לקמי' דר' אמי א"ל אמאי לא תשמתינהו, א"ל אתרא דריב"ב הוא ואמינא דלמא דריש להו כר"י הגלילי דבשר עוף בחלב מותר אלמא דאי לאו דאתרא דריב"ב הוי, הוי משמתינן לו אעפ"י דבשר וחלב עיקרו מה"ת אלא דבבשר עוף בחלב הוא מדרבנן וצריכין למיחוש משום סרך דלמא אתי למיכל, ולא שייך כ"כ החשש דלמא אתי לזלזולי ולדברי הר"ן אין לו דין נדוי כלל ותירץ קושית הר"ן (וגם קושיתו מחולין) דדברים הללו וכיוצא בהן נמסרין לב"ד לפי הנראה בעיניהם הכל לפי מה שהעבריין אדם, אם הוא נכבד בערך למדן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא, ואי אינש זילא הוא מבזין אותו בשמתא, ול"נ לכאורה דבזיון דנגידא ק' יותר לאדם נכבד ע"כ אין מבזין אותו בזה"ז בנגידא וכפיה"נ אפ"ל דבדבר שצריך חיזוק נותנין לו החמורה ולזאת בבשר וחלב אף שעקרו מה"ת בכ"ז צריכין חיזוק אחרי שרי"ה ס"ל דמותר וכן בנט"י צריך חיזוק אבל בבשול שבת דחמירא לאינשי וא"צ חיזוק לוקין מכת מרדות ותו לא, וכמאמ' בביצה (ד"ב ע"ב) שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמיקל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בו סתם לן כר"י דמחמיר ועוד בכ"ד שמתרץ בש"ס כדומה לזה אף כן כאן, ומה שהק' על סתירת הרמב"ם דבה' ת"ת פ"ו הי"ד חשיב המבזה שליח ב"ד בכלל הדברים שחייבין נדוי, ובה' סנהדרין פכ"ה ה"ו כתב דהמצער שליח ב"ד יש לב"ד להכותו מ"מ, נלפע"ד דאם ביזה לו לבדו ולא מטעם משלחיו וכמו שהביא הכ"מ מהר"ן דאפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו בכ"ז יש רשות לב"ד רק להכותו אבל לא לנדותו, אבל אם ביזה למשלחיו וכמו שהביא הכ"מ מקור הדין מקידושין (ד"ע ע"א) מר' יהודא בר יחזקאל שקרא אותו בר שויסקל, דשמתי' ע"ז, א"כ הרמב"ם בה' ת"ת מיירי שביזה למשלחיו ע"כ כ' דחייב נדוי ובה' סנהדרין שפסק רק מ"מ מיירי שבזה לשליח לבדו וכ"מ הלשון המצער שליח ב"ד אבל לא ביזה למשלחיו ע"כ אין לו דין נדוי:
דף כ.
רש"י ד"ה שב וא"ת שאני אבל עוקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש ובסוף מסיק אבל כלאים דבמעש' ידיו ידחה הזהר באזהרתו עכ"ל, ק"ק הלא צריך לפושטו אפילו בשוק לא מיירי כלל לענין לבישה שבשעת לבישה אפשר דלא ידע כלל שהוא כלאים דאטו ברשיעי עסקינן וכ"מ הלשון המוצא כלאים דמשמע שוגג והיאך נוכל לקרותו עוקרו במעשה ידיו ממש, ולכאורה אפ"ל ב"ב דכשאיש ישראל מוצא כלאים אז תומ"י פושט את הלבוש ואח"כ אם נימא משום כבוד הבריות שילבשנו עוד הפעם הלא עובר במעשה ממש, עוד אפ"ל משום דכל שעה בעמוד ופשוט קאי הוי כמו לובשו במעשה ממש וכ"מ בב"י וש"ך בי"ד סימן ש"ג, ועוד דתחילת הלבישה היה ע"י מעשה, כדאיתא בשבועות (די"ז ע"א) בתוס' ד"ה או אין, ע"כ אף השהיה חשוב מעשה:
דף כא.
אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ור"א אמר ספק קרא ספק לא, חוזר וקורא, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ור"י אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום, ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כר"א דק"ש דאורייתא, וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, והקשה עליו הרשב"א בתשובה סי' ש"ב והלא הוא כתב מפורש שכל ברכות המצות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצות או לא (אעפ"י שעיקר עשית המצוה דאורייתא) או שהוא מסופק אם חייב בה, לא מברכינן עליה כלל והאיך פסק כאן דמברך לפניה ולאחריה. ומתרץ בסאל"ב דודאי כל ברכות דרבנן, אע"פ שעיקר המצוה דאורייתא, היינו היכי דאין בברכה עצמה מצוה מצד עצמותה משא"כ הכא אי לא קרא ק"ש אזי אמת ויציב מצד עצמה מצוה דאורייתא, ואי קרא ק"ש עכ"פ אמת ויציב עדיין היא מצוה דרבנן, (כדמשמע בתוס' ד"ה ספק) וכמו כן בברכה שלפניה כמו ברכת התורה קודם למוד התורה, וברכת התורה לפניה מן התורה כדאמר ר"י בסמוך לעיל מזה ויליף לה מקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו א"כ ברכת ק"ש הם מצות מצד עצמותה לכן הוא מברך לפניה ולאחרי' משא"כ בשאר ברכת המצות ודוק עכ"ל, ויש לבאר עוד דמשום חביבותא דק"ש שהיא קבלת מלכות שמים וגם ברכותי' ע"ש הפסוק שבע ביום הללתיך וכדאיתא בירושלמי דמכלתין פ"ר ה"ה ר"נ בשם ר' מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה, ופירש הפ"מ ד"ה המקיים שבע ביום הללתיך שקורא ק"ש עם ברכותי' שלפניה ולאחריה בשחרית וערבית, ע"כ, שאני משאר ברכות וכן אמרו לעיל דף י"ד ע"ב) הרוצה לקבל עליו מ"ש שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מ"ש שלמה ומשמע דוקא ק"ש ותפלה ביחד שנכללו בה ג"כ הברכות אז נקראת מ"ש שלמה וכן פירש הבעל ס' חרדים על הירושלמי ד"ה כל המקיים שבע, דעיקר משום הק"ש דכתיב לא ימוש ספר התורה כו' והגית. אלא מי שאינו מחשב התורה לקרות בברכותיה כאלו לא קרא דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי ופירשו שלא ברכו בתורה תחלה עכ"ל, א"כ משמע שכמו שלמוד התורה, וק"ש, למ"ד שק"ש מדאורייתא מעכב, ה"נ הברכות מעכבו מדאורייתא, שמפורש כ' הבס"ח דהוי ממש כאלו לא קרא, ע"כ שפיר דברי הרמב"ם שהחמיר לחזור ולקרות בספק עם הברכות שלפניה ולאחריה משום דנחשב לספיקא דאורייתא דאזלינן בה לחומרא וז"פ:
דף כא:
גמרא כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה דאכל בו יו"ד שכינתא שריא, והוכיח האל"ב מזה דלא כש"ך שכ' בי"ד סי' קנ"ז ס"ק ד' דלא בפניהם ממש, רק שיודעים מעבירה עכ"ל, דהא בעינן שיהא חייל מצות קדושת השם ע"ש, אפ"ל דבמ"נ בפועל שאני דחייל הקידוש שמו ית' כיון שיודעים, אפי' אינו בפניהם וא"כ לק"מ על הש"ך מהא:
דף כב.
בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לפני' ולאחרי', ואוכל פתו ומברך לאחרי' ואינו מברך לפני'. אבל מהרהר בלבו ואינו מוצא בשפתיו דר"מ רי"א בי כך ובין כך מוצא בשפתיו, ובמתני' דף כ' ע"ב) דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה (ופירש רש"י ד"ה ואינו מברך אפילו בהרהור) ועל המזון מברך לאחריו פי' התוי"ט בהרהור ע"ש, וממילא ידעינן דאבל לא לפניו דאפי' הרהור אסור ובר פלוגתא, דר"י במתני' ע"פ, רוב ר"מ א"כ ק"ק לכאורה דר"מ אדר"מ ואפ"ל דהכא משום דאין לו מקום לטבול הקילו בו להתיר הרהור אבל במתני' משמע דיש לו מקום לטבול כדקתני סיפא דף כ"ב ע"ב) ירד לטבול:
דף כב:
היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר, כתב הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין לד"ת וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה והק' בנ"מ תמי' מלתא כיון דעזרא גזר לד"ת אף תפלה בכלל ומה לב"ד שאח"כ לגזור לתפלה. ונ"ל משום דעיקר הלמוד הוא מהר סיני דבעל קריין אסורין בד"ת לעיל דף כ"א ע"ב) וה"א רק לד"ת ע"כ הוצרכו לגזור בתפל':
דף כג.
אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאין אם על הרעה הן מביאין אמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים ומביאים קרבן לפני, ק"ק מדיוק הלשון שחוטאין ומביאין משמע דמביאין על החטא, ומאי שייך אינם יודעים, ועוד וכי בשופטני עסקינן הגם שקראן החמכ"א כסילים לא כסילים בעלמא רק אותן המסופקין באמונתם כמו שפי' הרבה מן המפרשים. ונראה דכונת המאמר היא אינם יודעים בהתבוננות הלב לשוב על החטא ולהתחרט כי עיקר הקרבן היא התשובה (כמבואר ברמב"ם ה' תשובה פ"ב ה"ב, ואם לאו טוב ממנו ההעדר) שאם התשובה חסרה. הרי נחשב למעשי קוף בעלמא, ומשמע כמו שנותנים הקרבן לשוחד למען יחטאו עוד ויביאו עוד קרבנות א"כ לפי"ז משמע שגם הרע טוב בעיני המקום אם מביאין קרבן אח"כ וזה הלשון אם על הטובה הן מביאים להפוך את הרע לטוב, אם על הרעה הן מביאין למען העתיד לעשות עוד רע, וע"ז אמר הקב"ה. בין טוב לרע אינם מבחינים לידע שכל עיקר הקרבן היא בכדי לעשות תשובה וחרטה על העבר וקבלה על העתיד ועי"ז קרבן שמו שמתקרב בתשובה ע"י הקרבן לה', והם מביאים קרבן לפני. אתמהה, אדרבה הלא הם מכעיסים אותי באמרם שגם הרע טוב לפני ה' אף שתשובה מהני אבל הלא אמרו ביומא דף פ"ה ע"ב) האומר אחטא ואשוב, אחטא ויה"כ מכפר, אין יה"כ מכפר, אף שי"כ מכפר, דוקא דיעבד על השב ומתחרט ואינו עושה עוד, כ"כ בקרבן צריך שיהא בחרטה על העבר וקבלה להבא:
גמרא ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ד' אמות ונכנס אר"א בר"ה אמר ר"ש ל"ש אלא בה"כ קבוע אבל בה"כ ארעי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו בה"כ קבוע ופירש רש"י ד"ה בית הכסא, שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה עכ"ל הנ"ל, כונתו משום דמסיק וכשהוא יוצא מרחיק ד"א ומניחן מפני שעשאו קבוע ול"ל הרחקה אחרי שהיא בחפירה חולץ ומשתין ונפנה לאלתר וא"צ להרחיק דיא כמבואר באו"ח (סי' מ"ג ס"ב) ממ"א, לכן פירוש שהיא בלא חפירה. אבל בירושלמי דפרקין סוה"ה איתא תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ד"א, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שישהה כדי הילוך ד"א. המתפלל אל ירוק עד שיהלך ד"א, וכן הרוקק ישהה כדי ד"א ע"ש, משום שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו, ולא מחלק בין בה"כ לבה"כ, אפ"ל שהוא ממדת חסידות, כמבואר באו"ח סימן צ"ב, הובא בבהי"ט סקי"א ממ"א וז"ל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה ע"ש וכ"מ ממגילה דף כ"ז ע"ב) שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים וא"ל מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה וכו', ואי מדינא מאי רבותא דר' זכאי: גמרא איבעיא להו מהו שיכניס אדם בתפילין לבה"כ קבוע להשתין, והקשה הרא"ש ור"י מאי איבעי' להו דהא תניא דצריך לחלוץ ברחוק ד"א ותי' הרא"ש דלא משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו, אכן מהגמרא משמע, דמשום כניסה צריך לחלוץ, ע"כ נראה לכאורה דאפשר דברייתא לא שמיע להו ועי' ברש"י חולין דף י"ג ע"ב) ד"ה ולא:
דף כד.
בתוס' סוד"ה והא תני ר"ח ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי והניחו בצ"ע ומפרש בפ"י דהיינו שצ"ע לדינא אם מותר להניח תחת מראשותיו אפילו כלי בת"כ כשרוצה לשמש ע"ש ולכאורה נ"ל דניחא לו לגמרא לשנות דמפיק למורשא דכובע לבר לאמר דבכל אופן אפילו אין אשתו עמו צריך לאפוקי לבר וכמו שנפסק בא"ח סי' מ' ס"ג ולכן לא משני דמיירי בא"ע:
גמרא שוק באשה ערוה להסתכל ופירש הב"ר בדברי רש"י שאף במקום שהולכים יחיפי רגל מ"מ משוק ולמעלה נקרא ערוה להסתכל ע"ש, ומשמע דבמקום שאין הולכים יחיפי רגל אף על כף הרגל מקרי ערוה להסתכל:
אמר שמואל קול באשה ערוה, היינו בקול זמרה ואפילו של אשתו וכתב תר"י אם יכול לכוין בענין שאינו שומע מותר ואין לו להפסיק, והמרדכי כתב בשם ר"א ממיץ שאסור לאמר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה אבל משום עת לעשות כו' הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר של נשים עכ"ל, ע"כ מבואר אם יש לו מקום אחר ירחיק ואם לאו משום עת לעשות ילמוד בעיון בלא היסח הדעת ובקול בכדי שלא יפנה לשמוע קולה, והוא הדין בשער של אשה יותר מהרגילות: