אור ברסלב
אלה המצות שופטים › תצו

אלה המצות· רבי משה חגיז

שופטים · תצו

תצה

(ל"ת רצב) שלא לחלוק על בעלי הקבלה ולא לשנות את דבריהם בכל עניני התורה, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

ואמרו ז"ל אפי' שיאמרו לך על ימין שהוא שמאל כי יותר טוב לטעות ע"פ חכם מלטעות ע"פ עצמו כי טעות ע"פ חכם יקרה פ"א ואדם אחד אמנם הטעות עפ"י עצמו יקרה פעמים רבות לאישים מוחלקים שאם יהיה דבר התורה מסור ביד אחד ואחד כל אחד לפי דעתו יפרש אותו דבר כפי שכלו וסברתו וירבה המחלוקת בישראל ותעשה התורה ח"ו כאלף אלפי תורות במספר הדעות שיהיו בעולם ולזה כיונה התורה באזהרה החלטית שנשמע אל חכמי הקבלה שבכל דור ודור ואפי' שיטעו בדבר אחד מהדברים אין לנו לחלוק עליהם. והעובר על לאו זה הוא הנקרא זקן ממרא ומיתתו בחנק ע"פ התנאים שביארם הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים פ"א עי"ש דמפני כך אינו לוקה:

ושם שם מבואר מש"ל דבכל מילי דרבנן אף בגזירות ותקנות ומנהגות. מ"ע לשמוע לדבריהם והעובר עובר בל"ת. ובמקומו ושעתו אאריך במה שהשיג הרמב"ן ז"ל עליו בס' המצות בשורש הראשון עי"ש כדי להוכיח דהרמב"ם ז"ל תפס במושלם כדעת רבי שמעון בפרק הנחנקין. דאמר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים כדכתיב אשר יגידו לך מן המקום ההוא אפי' כל דהו עי"ש. דאין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל דקא אזיל בשיטת רבי יהודה שם שהטיל תנאי. דהא דחמירי ד"ס מדברי תורה. היינו דוקא במידי שעיקרו מדברי תורה. ועיין בפרק ששי מה' ת"ת גבי הכ"ד דברים שמנדין עליהם. שאחת מהנה הוא המזלזל בדבר אחד מד"ס. ואצ"ל בד"ת. שכתב רבינו בכ"מ דנפקא ליה מההיא דאמרו בעדיות שנידו את אלעזר הנד על שפקפק בנטילת ידיה. ובפ' הדר רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבתא. והקשה הר"ן ז"ל דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר ארבנן משמתינן ליה. ובקצת דוכתי אמרינן דלקי. אבל שמותי לא. ותי' דבמילתא דעיקרא מד"ס דכי עקר לה. קא עקר לכולא מילתא משמתינן ליה. אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו חכמים מכין אותו מכות מרדות. והקשה עליו רבינו ז"ל וק"ל לי נ"י אין עיקרו מה"ת אם לא ע"ד אסמכתא. ועיין בחולין פרק כל הבשר ובספרי בפ' קרח בילקוט סי' תשנ"ד). לכך נ"ל דמפקפק בד"ס חמיר טפי וכו' עי"ש:

והואיל ועיני המעיין תחזינה שאין מקום לקושיית רבינו ז"ל ואדרבה להיות דנ"י אין עיקרו מן התורה היא הנותנת שחייב נידוי. ובהשקפה ראשונה הוא קושי עצום רישא אגב סיפא אודיעך כי זה לי יותר מעשרים שנה שנשאלתי עליו. ויישבתי במה שראיתי לרבינו ז"ל דהביא תחלת הכל מעשה דנ"י דאלעזר הנד. ומעשה דרבינא בענין שבת. ובתרווייהו תנינן בהו שמתא. וכתב דהר"ן ז"ל הקשה ותירץ וכו' כמ"ש. ולכן הקשה כעת דהרי מהשני מעשיות יש סתירה מזה לזה. דנ"י אין עיקרו מה"ת ועובדא דרבינא עיקרו מה"ת כי דיני שבת הוכפלו בתורה. וזה לא עבר אלא על מה שהוסיפו חכמים בדיני שבות שאין משתמשין באילן וא"כ לא היה לו לרבינא לנדותו. דהא אינו חייב אלא מלקות ולשון רבינו בא בקצרה. כי דעתו רחבה. וכוונת דבריו מבוארים שרוצה לומר והרי נ"י אין עיקרו וכו' הא עובדא דרבינא עיקרו מן התורה. וא"כ לא היה לו לנדותו:

וידעתי דהרוצה להתעקש יתעקש באומרו דנימא דמה שנידוהו היה משום דרמא ביה קלא ולא אשגח כמ"ש רבינו לפי תירוצו ולא משום דיני שבת דא"ה לא היה חייב נידוי כיון שעיקרו בתורה. ולא עקר לכולא מילתא:

אף אתה אמור לו כי ג"כ כיבוד הורים והזקנים והת"ח מצוה כתובה באורה. וא"כ סוף סוף לא היה לו לנדותו. דהא לא עקר לכולא מלתא. כי מה שלא השגיח אינו נקרא בזיון כלל אלא חסרון כבוד. ולא עקר לכולא מלתא. וזה הדרך יכשר בעיני עם היות שהוא דחוק קצת בדברי רבינו כי קושיא זו בעצמה מבלי הקשותה הרב רבינו בכ"מ לפי דרכי נתקשתי בה היכי מיישב מימרא רבינא לפי דעת הר"ן ז"ל והמעיין יראה כי לא הוזכר בדברי הר"ן מימרא זו דרבינא כלל. ואם זכרה ודאי אפי' לדעת שיסבור שאין קושיא להר"ן לפי שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו וכו' כמש"ל. סוף סוף היה לו להביאה ולפרשה אחר שאינו פשט הגמרא. וכ"ש לפי דעתינו שאפי' שנאמר שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו. מצות כיבוד הת"ח כתובה בתורה מקרי ואינו עוקר כולא מילתא שלא בזהו. אלא שלא השיבו לבד וזה אינו נקרא בזיון וא"כ קשה למה נידהו. שאינו חייב אלא מלקות. ואפי' למאן דיסבור שאין קושיא להר"ן כמש"ל יפורש לשון רבינו הכ"מ כן שכוונתו להקשות כר"ש. שהרי נ"י אין עיקרו מ"ה אבל מעשה השני של רבינא שהוא בענין שבת עיקרו מן התורה. ולא היה לו לנדותו דהא מה שעבר הוא בענין השבותין דרבנן ול עקר לכולא מילתא דשבתא. ולכן פירש הוא ז"ל דהמפקפק חמיר וכו' וההיא דרבינא מפני שלא השגיח בו וכו'. וכיון שכן בזה יתורץ ג"כ קושית הר"ן רצוני לומר הקושיא שהקשה הכ"מ עצמו לפי' הר"ן דמה שנדהו היה מפני שזלזלו ועקר כולא מילתא דאורייתא והעוקר דבר תורה חייב נידוי כי כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואצ"ל בד"ת. ולכן נדהו מפני שזלזלו. והמעיין יבחר ולא אני:

אי נמי יש לפרש קושיית רבינו דכוונת דבריו כך הם דאי אמרת בשלמא דנ"י היא מצוה כתובה בתורה. וזה זלזל בה. ולא עקרה אלא דזלזל בה כמ"ש רבינו לפי דעתו ז"ל לא הוה מקשי מידי ממה שרוצה להקשות. דהוה אמינא דשלשה חלוקות ומדרגות בדבר. מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן למשל כגון מצות חנוכה חייב נידוי. וכן נמי מי שמזלזל בדבר מה"ת אפי' שאינו עובר עליה חייב נידוי דהא מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן הוי שקול כמזלזל בדבר ה' שבתורתו התמימה. והעובר על מצוה שהוסיפו רבנן על מצוה שכתובה בתורה כגון דיני שבת שהוסיפו על דיני שבת הכתובים בתורה. חייב מלקות לבד וכ"ש מזלזל לבד. הרי לנו שלשה מדרגות אבל כיון שנטילת ידים אין עיקרה מן התורה. וזה היה מפקפק דהיינו מזלזל לבד ולא עבר עליה למה נידהו:

אי אמרת דעבר עליה. ועקר לה כל עיקר ניחא דנדוהו. אבל כיון שלא היה אלא מזלזל למה נידוהו. הואיל ואינה מן התורה. דאי הות מן התורה לא הוה קשיא לן מידי אפילו שלא היה אלא מזלזל לבד ודאי חייב נידוי כמש"ל. אבל כיון שהיא מדרבנן. והוא נתן טעם למה מנדין על דבר שהוא מדרבנן מפני שעקר לכולא וכו' וכאן אין עקירת שום דבר. דהרי לא היה אלא מזלזל ולא עובר וכמ"ש מוהרע"ב ז"ל שפירוש מפקפק הוא זלזול וכו' קשיא. ולכן פירוש רבינו שמזלזל חמיר מעובר וכו' עי"ש. וצור ישראל יצילנו משגיאות אנס"ו.

והנה אחר רוב שנים יודיעו חכמה. וכאשר באתי למדינות אלו נשאל נשאלתי מחד צורבא דרבנן מנין לו למגיה ספרי הרמב"ם ז"ל שנדפס ע"י אברהם עטיאש באמשטרדם לכתוב בפ' הנז' הי"ד עמ"ש רבינו בכ"מ ז"ל וקשיא לי דהא נ"י אין עיקרה מ"ה וכו' מה שכתב המגיה קושיא זו אינה מחוור' ואולי ט"ס יש בה וצ"ע עכ"ל:

והיתה תשובתי אליו בהודעה לרבים. כי דבר זה וכל כיוצא בו מאיזה הג"ה או רשימה טובה. גנובה היא אצל המגיה הזה כפי הנשמע. מספר הרמב"ם ז"ל ששלטה בו יד א' מהגדולים ה"ה מוהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה. אמנם דבר זה המצא ימצא בפסקי מוהר"י הלוי ז"ל דף קפ"א סימן קי"ד וכך רשום אצלי בלקט הקמח אשר לי על הרמב"ם ז"ל דהרב מוהר"י הלוי ז"ל הביא קושיא זו על דברי רבינו משם מוהר"ש חיון ז"ל בספרו דקל"ג בהגהותיו על דיני י"ט עי"ש תירוצו. ומה שהגיה בדברי רבינו. ואחר כך חזר בו. והניח הדבר בצ"ע. ואחר כך הקשה על הר"ן ז"ל מעובדא דרבינא והניחם בצ"ע:

ואני בעניי מלבד מה שכתבתי זה ימים ושנים קודם שנתעסקתי במלאכת חזרת הלימוד על ספרי הפוסקים כתבתי מש"ל ונתתי לאחד מהמעתיקים שיעתיקו למעכ"ת אשר לאהבתו חזרתי לעיין בדבר. כדי ליישב דברי רבינו ז"ל ומלבד כל הכתוב לחיים תמצית הדברים. גם עתה עוד לאלוה מילין נראה לי דכיון דבפרק כל הבשר אפליגו בה אביי ורבא. בענין נ"י. דאביי ס"ל דהיא דרבנן. ואין לה שורש בתורה. ורבא ס"ל דאית בה אסמכתא דקרא דידיו לא שטף במים. וכמ"ש רבינו בהלכות ברכות פ"ו (וזה דלא כפירש"י ז"ל דפי' דרבא ס"ל דהיא מן התורה) דתרוייהו ס"ל דהיא מדרבנן. רק פלוגתייהו אינו אלא אם יש לה אסמכתא בתורה או לא. וזה פשוט ולהכי פסק הרמב"ם דהיא מדרבנן דהרי גם רבא הכי ס"ל, ולזה הקשה להר"ן ז"ל דבמלתא דעיקרא מד"ס כמו חנוכה. או נטילת ידים. אליבא דאביי משמתינן ליה. וכ"ש המזלזל בדבר מד"ת ממש. וז"ל הטור בהלכות נדוי המזלזל בדבר א' מד"ס. ואין צ"ל מד"ת א"כ בדבר שעיקרו מד"ס ואין לו שורש בתורה. או היכא דעקר ד"ת משמתינן ליה. אך בדבר שיש לו עיקר בתורה. וחכמים הוסיפו על עיקרו. וזה עובר על התוס' לבד. לא משמתינן ליה. ולזה הקשה רבינו דכיון דנ"י אין עיקרו מה"ת. דהא הרמב"ם ז"ל קרי להו דרבנן. דאם היה עמה"ת. אמאי שמתיה. משום דעבר אדאורייתא ואלו רבינו היה סובר כפרש"י ז"ל דפי' במילתיה דרבא ס"ל דנ"י היא ממש מדאורייתא. ניחא שפיר דשמתיה. דעבר אדאורייתא והיינו מדייקים מדקאמר ואצ"ל מד"ת. אך לפי פי' רבינו דס"ל דכ"ע סברי מרנן ואמרי רבנן דאין עיקרו מה"ת ממש אלא דרבא ס"ל דיש להם סמך במקרא. הואיל וכן למה חייבו נדוי. כיון שאינה לא מה"ת ממש. ולא מדרבנן ממש. לא משמתינין ליה. אלא הרי זה כעובר על התוספות דהרי מה"ת. הטמא צריך טבילה. ורז"ל סמכו אדאורייתא ואמרו סתם ידים עסקניות הן. והצריכום נטילה בסמך קרא דידיו לא שטף במים. וכיון שכן לא היה חייב נידוי. זו היא לדעתי קושייתו של רבינו ז"ל. והר"ן אפשר דס"ל כפרש"י ז"ל דפי' דרבא ס"ל דנ"י היא מה"ת וחייב נידוי. ודייק לישנא דואין צ"ל מד"ת. ודוק.

אך הא דרבינא קשיא טובא לפי הר"ן ז"ל עיין בב"י בה' י"ט סי' תצ"ו. דהביא הא דהר"ן ז"ל וכתב ז"ל הנוגע לדברינו על י"ט ראשון אין מנדין אלא על דבר שאסורו מה"ת. אבל לא על דבר שאין איסורו אלא מדרבנן ובי"ט שני ליכא לפלוגי ביה. דהא כל איסורו אינו אלא מדרבנן, והילכך לעולם משמתינן ליה עכ"ל. וזה ממש הוא הדבר אשר דברתי. וממעשה זה דאמרו מנדין על שני י"ט של גליות דמשמע דגם על הראשון מנדין אפילו שהוא מדאורייתא. מכאן הוכיח הטור וכתב וכ"ש מד"ת ודוק:

ממעשה דרבינא יאמר הר"ן דמה שנדוהו היה מפני חילול ת"ח דחמיר דחייב נדוי דרמא ביה קלא ולא אשגח. וכמ"ש רבינו ז"ל ודוק:

ובדעתי אם יגזור הי"ת עלינו בחיים בהעלותי במכת' הלקט על ספר מגילת אסתר. כשיתגלגלו הדברים בפרט זה המדובר בו בשורש הראשון גם בשני. אקוה להתיישב עוד בדבר חומר מד"ס שיש בהלכה זו. ולמאי דביני ביני כבר כתבתי למעכ"ת ולרבים בתורה הודעתי דעתי החלושה. כי הספר הנזכר הוא תלמוד קטן שהכל בו. ומאותו חוט משולש יש ויש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ככל אשר המה היו עושים ומעשים לאחרים בהורות להם דרכי הלימוד בשורש דבר נמצא בו בתלמוד גדול. שמובטח אני בכל הקובע בו לימודו שעה אחת זכור יזכרנו עוד כל דבר הצפון וטמון בחדרי התלמוד כי זה הוא ספר וכלי המחזיק ברכה וכח הזכרון בתלמוד אך לא התחבולות שהטריח עצמו בעל לב האריה. והקוצרים שהיו האחרונים בהיותם רוצים לעשות מפתחות על התלמוד שבעיני הם כמי שרוצה לעשות חומה במדבר ומפתח למעמקי ים. והם גורמין שכחה והתרשלות לתלמידים. לחזור על לימודם ז"ל וגורמין להם מדת הגאוה שהיא מסוגלת מאד להיות האדם שוכח אם יש אלוה בעולם. ודבר שפתים אך למחסור. ולא אכחד מאדוני שחוששני לי מחטאת על מלאכת לקט הקמח על השו"ת שפרסמתי בעולם. כי ידעתי וראיתי. כמה וכמה שלא ראו אור תורה. וע"י כל ספרי האחרונים הדומים לזה מתעטף ואומר הכי איתא בתשו' ושערי התשובה ננעלו בפניו. ומי יתן שלא היה דבר תורה מסור ביד כל א' וא'. וספר זה וכיוצא בו לא היה משתמש בו אלה מי שכבר באמת למד מתוך ספרי התשובה תחלה. וכל שאר התלמידים או החברים שלא הגיעו להוראה יתמידו בדרך העיון. ויעמידו כח הזכרון בלימודם ע"פ הט"ו הערות שכתב בעל האפודי והביאם בעל הספר הנזכר ע"ע. ומי שרוצה לחזור על תלמודו בדרך קצרה יש ויש תל"י אלהים בישראל שעשו והצליחו. וידעו הדרך לקצר כמ"ש קיצור הרי"ף, והרא"ש ז"ל והקיצור שדרך בו אדוני אבי ז"ל בעץ החיים. דכל מי שחלק לו ה' בבינה יראה באלו גדולי ישראל שידעו דרך המועיל והראוי בקיצור. וכל הזולת שדרכו בו האחרונים אין נוגה להם לא בכתב ולא בלשון. שהוא א' מהדברים המעמידין את כח הזכרון דלא לחנם אמרו ותבחר לשון ערומים. וכמ"ש הראשונים על פסוק אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר וגו' כי די בהערה זו לחכמים היראים אשר עליהם תיטוף מלתי. ואליהם תמיד מייעד אני דברתי. ובהיות מעלת אדוני מוחזק ועומד אצלי כאחד מהם דברתי עד הנה. ומעלתו יבחר ולא אני ושלום על ישראל. ועל רבנן. ועל תלמידהון. דאנא חד מנהון:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה