אלה המצות· רבי משה חגיז
שופטים
יש בה מ"א מצות י"ד עשין וכ"ז לאוין:
תצא
(עשה רג) להעמיד שופטים לדון ושוטרים לכפות ולרדות במקל כדי שיתקיימו ישראל, שנא' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך:
כדי שלא יהיו כצאן אשר אין להם רועה וכל הגדול מחבירו ירדוף את חבירו ואיש הישר בעיניו יעשה במצות התורה. שיהיו מסורות ח"ו לאמונת כל או"א. לכך ע"י מינוי השופטים והשוטרים על פיהם ישמרו לעשות ככל אשר יורום במילי דשמיא ומילי דארעא ויחזרו להנוטים מדרך האמת בעל כרחם לבחור בטוב ולמאוס ברע ויהיו ארץ חפץ כי כל רואיהם יכירום לזרע ברך ה' כד"א ישראל אשר בך אתפאר:
תצב
(ל"ת רפט) שלא ליטע אילנות במקדש או אצל המזבח על דרך הנוי והיפוי, שנאמר לא תטע לך אשרה כל עין אצל מזבח ה' אלהיך:
ובכל העזרה נקרא אצל המזבח:
תצג
(ל"ת רצ) שלא להקים מצבה בשום מקום, שנאמר ולא תקים לך מצבה:
והיא בנין גבוה של אבנים או עפר כי כך היו נוהגים העע"ז ומתקבצין עליו לעבודת אליליהם:
תצד
(ל"ת רצא) שלא להקריב קרבן מבהמה שיש בה מום ואפילו הוא מום עובר, שנאמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום:
וכבר ידעת שדעת הרמב"ם ז"ל למנות הלאוין לפי חילוק המלקיות ולפיכך מנה המקדיש בעלי מומין למזבח ושוחטן לשם קרבן. וזורק דמן. ומקטיר חלבן. שעובר בארבעה לאוין ולוקה ארבעה מלקיות. והרמב"ן ז"ל דעתו למנות הענינים הנאסרים לא המלקיות ועם הוות דהכא מודה דלוקה על כל אחד ואחד מאלו אינו מונה אותם כי אם ללאו אחד שנמנענו מעשיית הקרבן מבעלי מומין ולכן במנין שלו אינו נכנס לאו זה כי הוא כולל ומנה בלאו אחד שלא לזבוח בעל מום בין עובר בין קבוע. ומכניס בלאו זה מה שדרש בספרי מנין לקדשים ששחטן ע"מ לאכלם חוץ למקום אכילתן כגון קדשים קלים חוץ לירושלם או לאכלם חוץ לזמנן וכו' שהקרבן פסול ת"ל לא תזבח וגו' כל דבר רע ר"ל כל דבר שנעשה רע בדיבור הכהן שדבר לאכלם חוץ למקומם או חוץ לזמנם. והרמב"ם חשיב בלאו זה ללאו שבכללות:
תצה
(עשה רד) לשמוע לב"ד הגדול ולעשות כל מה שיצוו, שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו' על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה:
ואין הבדל בזה אם מה שיאמרו יהיה דבר שהוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהם או דבר שהם יסכימו עליו שהוא איסור תורה או שיהיה דבר שדעתם מסכים בו שהוא ישר ויש בו חזוק הדת כגון הגדרים והסייגות והתקנות וכיוצא הכל חובה לשמור ולעשות את כל היוצא מפיהם ולא לעבור ממנו. והעובר עובר בלא תעשה. וזהו אחד מעיקרי קיום הדת). שכל ישראל על ב"ד הגדול שבירושלם היו סומכין, כי הם היו עיקר תורה שבע"פ. כמ"ש בכתוב על פי התורה אלו התקנות והגזרות והמנהגות. ועל המשפט אשר יאמרו. אלו דברים שלמדו אותם מן הדין. באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהם. לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך. זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. וכל מי שאינו עושה כהוראתן הוא הנקרא זקן ממרא. שאם לא היה להם לישראל ב"ד אחד קבוע ומיוחד על מי לסמוך היתה נעשת תורתינו ח"ו. כמה תורות. ולא היה קיום למצוה מן המצות. כי בכל זמן היו מתחדשים דברים משונים לפי הדעות המשונות אשר היו מפרשים דברים שאינם מפורשים אפי' בתשבע"פ. ואם לא היה שם ב"ד קבוע ומומחה לדון אותם באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן. לא היינו יודעים כהיום אמתתם. וכן התקנות והגזרות כפי צורך השעה. ומזה הטעם חייבה תורה לזקן ממרא. להמיתו שמא יהיו נמשכין אחריו אנשים כגילו. ויבאו לכפור בתורה כאשר עשו שחיקי טמיא צדוק וביתוס. שאחריהם נמשכה הכת האחרת הארורה. ומזה הטעם אמרו שכל שאינו מודה בתורה שבע"פ אינו זקן ממרא. אלא הרי הוא בכלל המינין דמורידין ולא מעלין. וכל הקודם לבערם זכה כי הוא מקיים מצות הבערה להבעיר קוצים מן הכרם כדכתיב ובערת הרע וגו' ומזה הטעם אפילו שב"ד הגדול היו רוצין למחול על כבודם לא היו רשאין. כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל וכאשר העונות גרמו שנחרב הבית ונתבטל הב"ד. הסכימו חכמי הדורות להעלות כל דבר המשפט שהיה מקובל אצלם ע"פ הרוב כמו שצוותה תורה להעלותו בכתב. כמו שהעלו בתחלה את רוב ההלכות כסדר המשניות אשר סידר רבינו הקדוש. וכשראו חכמי הדורות שלא היה מספיק חיבורו לרוב תורה שבע"פ פן תשכח חלילה מחמת אורך הגלות. הסכימו וכתבו וחמתו תלמוד ערוך זה המפורסם. שקבלוהו עליהם כל ישראל. לכלל תשבע'פ. לפי שראו שנכתב ונחתם על ידי בקיאים ומומחים. בעיון ודקדוק רב שדקדקו בו כמה וכמה דורות שקדמו לאותם שהיו בזמן חתימתו. והעלו בו כל מה שהיה צריך להעלות בין בענין הדין בין בענין הגדה וסיפור המעשי' והנסים שסיפרו בו. הכל מיד ה' אשר היתה עליהם להשכיל. והיו לאחדים בהסכמה שהסכימו עליו. שיהיה נידון כעין תורה שבכתב. לעבור עליו בבל תוסיף ובל תגרע. דהנה אפילו בסיפור המעשיות שהעלו בתוכו על הרוב הם כדי להורות מהם הלכה למעשה הנוגע לדין. מלבד המוסר האלהי והמדיני שנלמד מהם. באופן שלא יפול צרור ארצה. ולכן מיום חתימתו. אצלינו בני ישראל כל החולק וסותר דבר גדול או קטן או מלגלג עליו. הרי הוא חולק על הקבלה אשר נפוצות ישראל תקבץ. ודינו כדין המינין שאמרנו שיצאו מכלל ישראל. ודינו מסור לשמים כי יש לו די בו. הואיל ואין דינו מסור בידינו בגלותינו. כי הוא ית' יודע ועד ולפניו ולפנינו גלוי שאין לאל ידינו למחות בעוברי עבירה קלה וחמור' בימים ובזמן הזה. וה' הטוב יכפר בעד כל מי שבידו למחות ואינו מוחה. וישקיף עלינו משמים בהשקפה לטובה וישיב שופטינו כבראשונה כדי להעמיד דגל התורה על תלה אכי"ר:
תצו
(ל"ת רצב) שלא לחלוק על בעלי הקבלה ולא לשנות את דבריהם בכל עניני התורה, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
ואמרו ז"ל אפי' שיאמרו לך על ימין שהוא שמאל כי יותר טוב לטעות ע"פ חכם מלטעות ע"פ עצמו כי טעות ע"פ חכם יקרה פ"א ואדם אחד אמנם הטעות עפ"י עצמו יקרה פעמים רבות לאישים מוחלקים שאם יהיה דבר התורה מסור ביד אחד ואחד כל אחד לפי דעתו יפרש אותו דבר כפי שכלו וסברתו וירבה המחלוקת בישראל ותעשה התורה ח"ו כאלף אלפי תורות במספר הדעות שיהיו בעולם ולזה כיונה התורה באזהרה החלטית שנשמע אל חכמי הקבלה שבכל דור ודור ואפי' שיטעו בדבר אחד מהדברים אין לנו לחלוק עליהם. והעובר על לאו זה הוא הנקרא זקן ממרא ומיתתו בחנק ע"פ התנאים שביארם הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים פ"א עי"ש דמפני כך אינו לוקה:
ושם שם מבואר מש"ל דבכל מילי דרבנן אף בגזירות ותקנות ומנהגות. מ"ע לשמוע לדבריהם והעובר עובר בל"ת. ובמקומו ושעתו אאריך במה שהשיג הרמב"ן ז"ל עליו בס' המצות בשורש הראשון עי"ש כדי להוכיח דהרמב"ם ז"ל תפס במושלם כדעת רבי שמעון בפרק הנחנקין. דאמר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים כדכתיב אשר יגידו לך מן המקום ההוא אפי' כל דהו עי"ש. דאין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל דקא אזיל בשיטת רבי יהודה שם שהטיל תנאי. דהא דחמירי ד"ס מדברי תורה. היינו דוקא במידי שעיקרו מדברי תורה. ועיין בפרק ששי מה' ת"ת גבי הכ"ד דברים שמנדין עליהם. שאחת מהנה הוא המזלזל בדבר אחד מד"ס. ואצ"ל בד"ת. שכתב רבינו בכ"מ דנפקא ליה מההיא דאמרו בעדיות שנידו את אלעזר הנד על שפקפק בנטילת ידיה. ובפ' הדר רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבתא. והקשה הר"ן ז"ל דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר ארבנן משמתינן ליה. ובקצת דוכתי אמרינן דלקי. אבל שמותי לא. ותי' דבמילתא דעיקרא מד"ס דכי עקר לה. קא עקר לכולא מילתא משמתינן ליה. אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו חכמים מכין אותו מכות מרדות. והקשה עליו רבינו ז"ל וק"ל לי נ"י אין עיקרו מה"ת אם לא ע"ד אסמכתא. ועיין בחולין פרק כל הבשר ובספרי בפ' קרח בילקוט סי' תשנ"ד). לכך נ"ל דמפקפק בד"ס חמיר טפי וכו' עי"ש:
והואיל ועיני המעיין תחזינה שאין מקום לקושיית רבינו ז"ל ואדרבה להיות דנ"י אין עיקרו מן התורה היא הנותנת שחייב נידוי. ובהשקפה ראשונה הוא קושי עצום רישא אגב סיפא אודיעך כי זה לי יותר מעשרים שנה שנשאלתי עליו. ויישבתי במה שראיתי לרבינו ז"ל דהביא תחלת הכל מעשה דנ"י דאלעזר הנד. ומעשה דרבינא בענין שבת. ובתרווייהו תנינן בהו שמתא. וכתב דהר"ן ז"ל הקשה ותירץ וכו' כמ"ש. ולכן הקשה כעת דהרי מהשני מעשיות יש סתירה מזה לזה. דנ"י אין עיקרו מה"ת ועובדא דרבינא עיקרו מה"ת כי דיני שבת הוכפלו בתורה. וזה לא עבר אלא על מה שהוסיפו חכמים בדיני שבות שאין משתמשין באילן וא"כ לא היה לו לרבינא לנדותו. דהא אינו חייב אלא מלקות ולשון רבינו בא בקצרה. כי דעתו רחבה. וכוונת דבריו מבוארים שרוצה לומר והרי נ"י אין עיקרו וכו' הא עובדא דרבינא עיקרו מן התורה. וא"כ לא היה לו לנדותו:
וידעתי דהרוצה להתעקש יתעקש באומרו דנימא דמה שנידוהו היה משום דרמא ביה קלא ולא אשגח כמ"ש רבינו לפי תירוצו ולא משום דיני שבת דא"ה לא היה חייב נידוי כיון שעיקרו בתורה. ולא עקר לכולא מילתא:
אף אתה אמור לו כי ג"כ כיבוד הורים והזקנים והת"ח מצוה כתובה באורה. וא"כ סוף סוף לא היה לו לנדותו. דהא לא עקר לכולא מלתא. כי מה שלא השגיח אינו נקרא בזיון כלל אלא חסרון כבוד. ולא עקר לכולא מלתא. וזה הדרך יכשר בעיני עם היות שהוא דחוק קצת בדברי רבינו כי קושיא זו בעצמה מבלי הקשותה הרב רבינו בכ"מ לפי דרכי נתקשתי בה היכי מיישב מימרא רבינא לפי דעת הר"ן ז"ל והמעיין יראה כי לא הוזכר בדברי הר"ן מימרא זו דרבינא כלל. ואם זכרה ודאי אפי' לדעת שיסבור שאין קושיא להר"ן לפי שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו וכו' כמש"ל. סוף סוף היה לו להביאה ולפרשה אחר שאינו פשט הגמרא. וכ"ש לפי דעתינו שאפי' שנאמר שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו. מצות כיבוד הת"ח כתובה בתורה מקרי ואינו עוקר כולא מילתא שלא בזהו. אלא שלא השיבו לבד וזה אינו נקרא בזיון וא"כ קשה למה נידהו. שאינו חייב אלא מלקות. ואפי' למאן דיסבור שאין קושיא להר"ן כמש"ל יפורש לשון רבינו הכ"מ כן שכוונתו להקשות כר"ש. שהרי נ"י אין עיקרו מ"ה אבל מעשה השני של רבינא שהוא בענין שבת עיקרו מן התורה. ולא היה לו לנדותו דהא מה שעבר הוא בענין השבותין דרבנן ול עקר לכולא מילתא דשבתא. ולכן פירש הוא ז"ל דהמפקפק חמיר וכו' וההיא דרבינא מפני שלא השגיח בו וכו'. וכיון שכן בזה יתורץ ג"כ קושית הר"ן רצוני לומר הקושיא שהקשה הכ"מ עצמו לפי' הר"ן דמה שנדהו היה מפני שזלזלו ועקר כולא מילתא דאורייתא והעוקר דבר תורה חייב נידוי כי כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואצ"ל בד"ת. ולכן נדהו מפני שזלזלו. והמעיין יבחר ולא אני:
אי נמי יש לפרש קושיית רבינו דכוונת דבריו כך הם דאי אמרת בשלמא דנ"י היא מצוה כתובה בתורה. וזה זלזל בה. ולא עקרה אלא דזלזל בה כמ"ש רבינו לפי דעתו ז"ל לא הוה מקשי מידי ממה שרוצה להקשות. דהוה אמינא דשלשה חלוקות ומדרגות בדבר. מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן למשל כגון מצות חנוכה חייב נידוי. וכן נמי מי שמזלזל בדבר מה"ת אפי' שאינו עובר עליה חייב נידוי דהא מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן הוי שקול כמזלזל בדבר ה' שבתורתו התמימה. והעובר על מצוה שהוסיפו רבנן על מצוה שכתובה בתורה כגון דיני שבת שהוסיפו על דיני שבת הכתובים בתורה. חייב מלקות לבד וכ"ש מזלזל לבד. הרי לנו שלשה מדרגות אבל כיון שנטילת ידים אין עיקרה מן התורה. וזה היה מפקפק דהיינו מזלזל לבד ולא עבר עליה למה נידהו:
אי אמרת דעבר עליה. ועקר לה כל עיקר ניחא דנדוהו. אבל כיון שלא היה אלא מזלזל למה נידוהו. הואיל ואינה מן התורה. דאי הות מן התורה לא הוה קשיא לן מידי אפילו שלא היה אלא מזלזל לבד ודאי חייב נידוי כמש"ל. אבל כיון שהיא מדרבנן. והוא נתן טעם למה מנדין על דבר שהוא מדרבנן מפני שעקר לכולא וכו' וכאן אין עקירת שום דבר. דהרי לא היה אלא מזלזל ולא עובר וכמ"ש מוהרע"ב ז"ל שפירוש מפקפק הוא זלזול וכו' קשיא. ולכן פירוש רבינו שמזלזל חמיר מעובר וכו' עי"ש. וצור ישראל יצילנו משגיאות אנס"ו.
והנה אחר רוב שנים יודיעו חכמה. וכאשר באתי למדינות אלו נשאל נשאלתי מחד צורבא דרבנן מנין לו למגיה ספרי הרמב"ם ז"ל שנדפס ע"י אברהם עטיאש באמשטרדם לכתוב בפ' הנז' הי"ד עמ"ש רבינו בכ"מ ז"ל וקשיא לי דהא נ"י אין עיקרה מ"ה וכו' מה שכתב המגיה קושיא זו אינה מחוור' ואולי ט"ס יש בה וצ"ע עכ"ל:
והיתה תשובתי אליו בהודעה לרבים. כי דבר זה וכל כיוצא בו מאיזה הג"ה או רשימה טובה. גנובה היא אצל המגיה הזה כפי הנשמע. מספר הרמב"ם ז"ל ששלטה בו יד א' מהגדולים ה"ה מוהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה. אמנם דבר זה המצא ימצא בפסקי מוהר"י הלוי ז"ל דף קפ"א סימן קי"ד וכך רשום אצלי בלקט הקמח אשר לי על הרמב"ם ז"ל דהרב מוהר"י הלוי ז"ל הביא קושיא זו על דברי רבינו משם מוהר"ש חיון ז"ל בספרו דקל"ג בהגהותיו על דיני י"ט עי"ש תירוצו. ומה שהגיה בדברי רבינו. ואחר כך חזר בו. והניח הדבר בצ"ע. ואחר כך הקשה על הר"ן ז"ל מעובדא דרבינא והניחם בצ"ע:
ואני בעניי מלבד מה שכתבתי זה ימים ושנים קודם שנתעסקתי במלאכת חזרת הלימוד על ספרי הפוסקים כתבתי מש"ל ונתתי לאחד מהמעתיקים שיעתיקו למעכ"ת אשר לאהבתו חזרתי לעיין בדבר. כדי ליישב דברי רבינו ז"ל ומלבד כל הכתוב לחיים תמצית הדברים. גם עתה עוד לאלוה מילין נראה לי דכיון דבפרק כל הבשר אפליגו בה אביי ורבא. בענין נ"י. דאביי ס"ל דהיא דרבנן. ואין לה שורש בתורה. ורבא ס"ל דאית בה אסמכתא דקרא דידיו לא שטף במים. וכמ"ש רבינו בהלכות ברכות פ"ו (וזה דלא כפירש"י ז"ל דפי' דרבא ס"ל דהיא מן התורה) דתרוייהו ס"ל דהיא מדרבנן. רק פלוגתייהו אינו אלא אם יש לה אסמכתא בתורה או לא. וזה פשוט ולהכי פסק הרמב"ם דהיא מדרבנן דהרי גם רבא הכי ס"ל, ולזה הקשה להר"ן ז"ל דבמלתא דעיקרא מד"ס כמו חנוכה. או נטילת ידים. אליבא דאביי משמתינן ליה. וכ"ש המזלזל בדבר מד"ת ממש. וז"ל הטור בהלכות נדוי המזלזל בדבר א' מד"ס. ואין צ"ל מד"ת א"כ בדבר שעיקרו מד"ס ואין לו שורש בתורה. או היכא דעקר ד"ת משמתינן ליה. אך בדבר שיש לו עיקר בתורה. וחכמים הוסיפו על עיקרו. וזה עובר על התוס' לבד. לא משמתינן ליה. ולזה הקשה רבינו דכיון דנ"י אין עיקרו מה"ת. דהא הרמב"ם ז"ל קרי להו דרבנן. דאם היה עמה"ת. אמאי שמתיה. משום דעבר אדאורייתא ואלו רבינו היה סובר כפרש"י ז"ל דפי' במילתיה דרבא ס"ל דנ"י היא ממש מדאורייתא. ניחא שפיר דשמתיה. דעבר אדאורייתא והיינו מדייקים מדקאמר ואצ"ל מד"ת. אך לפי פי' רבינו דס"ל דכ"ע סברי מרנן ואמרי רבנן דאין עיקרו מה"ת ממש אלא דרבא ס"ל דיש להם סמך במקרא. הואיל וכן למה חייבו נדוי. כיון שאינה לא מה"ת ממש. ולא מדרבנן ממש. לא משמתינין ליה. אלא הרי זה כעובר על התוספות דהרי מה"ת. הטמא צריך טבילה. ורז"ל סמכו אדאורייתא ואמרו סתם ידים עסקניות הן. והצריכום נטילה בסמך קרא דידיו לא שטף במים. וכיון שכן לא היה חייב נידוי. זו היא לדעתי קושייתו של רבינו ז"ל. והר"ן אפשר דס"ל כפרש"י ז"ל דפי' דרבא ס"ל דנ"י היא מה"ת וחייב נידוי. ודייק לישנא דואין צ"ל מד"ת. ודוק.
אך הא דרבינא קשיא טובא לפי הר"ן ז"ל עיין בב"י בה' י"ט סי' תצ"ו. דהביא הא דהר"ן ז"ל וכתב ז"ל הנוגע לדברינו על י"ט ראשון אין מנדין אלא על דבר שאסורו מה"ת. אבל לא על דבר שאין איסורו אלא מדרבנן ובי"ט שני ליכא לפלוגי ביה. דהא כל איסורו אינו אלא מדרבנן, והילכך לעולם משמתינן ליה עכ"ל. וזה ממש הוא הדבר אשר דברתי. וממעשה זה דאמרו מנדין על שני י"ט של גליות דמשמע דגם על הראשון מנדין אפילו שהוא מדאורייתא. מכאן הוכיח הטור וכתב וכ"ש מד"ת ודוק:
ממעשה דרבינא יאמר הר"ן דמה שנדוהו היה מפני חילול ת"ח דחמיר דחייב נדוי דרמא ביה קלא ולא אשגח. וכמ"ש רבינו ז"ל ודוק:
ובדעתי אם יגזור הי"ת עלינו בחיים בהעלותי במכת' הלקט על ספר מגילת אסתר. כשיתגלגלו הדברים בפרט זה המדובר בו בשורש הראשון גם בשני. אקוה להתיישב עוד בדבר חומר מד"ס שיש בהלכה זו. ולמאי דביני ביני כבר כתבתי למעכ"ת ולרבים בתורה הודעתי דעתי החלושה. כי הספר הנזכר הוא תלמוד קטן שהכל בו. ומאותו חוט משולש יש ויש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ככל אשר המה היו עושים ומעשים לאחרים בהורות להם דרכי הלימוד בשורש דבר נמצא בו בתלמוד גדול. שמובטח אני בכל הקובע בו לימודו שעה אחת זכור יזכרנו עוד כל דבר הצפון וטמון בחדרי התלמוד כי זה הוא ספר וכלי המחזיק ברכה וכח הזכרון בתלמוד אך לא התחבולות שהטריח עצמו בעל לב האריה. והקוצרים שהיו האחרונים בהיותם רוצים לעשות מפתחות על התלמוד שבעיני הם כמי שרוצה לעשות חומה במדבר ומפתח למעמקי ים. והם גורמין שכחה והתרשלות לתלמידים. לחזור על לימודם ז"ל וגורמין להם מדת הגאוה שהיא מסוגלת מאד להיות האדם שוכח אם יש אלוה בעולם. ודבר שפתים אך למחסור. ולא אכחד מאדוני שחוששני לי מחטאת על מלאכת לקט הקמח על השו"ת שפרסמתי בעולם. כי ידעתי וראיתי. כמה וכמה שלא ראו אור תורה. וע"י כל ספרי האחרונים הדומים לזה מתעטף ואומר הכי איתא בתשו' ושערי התשובה ננעלו בפניו. ומי יתן שלא היה דבר תורה מסור ביד כל א' וא'. וספר זה וכיוצא בו לא היה משתמש בו אלה מי שכבר באמת למד מתוך ספרי התשובה תחלה. וכל שאר התלמידים או החברים שלא הגיעו להוראה יתמידו בדרך העיון. ויעמידו כח הזכרון בלימודם ע"פ הט"ו הערות שכתב בעל האפודי והביאם בעל הספר הנזכר ע"ע. ומי שרוצה לחזור על תלמודו בדרך קצרה יש ויש תל"י אלהים בישראל שעשו והצליחו. וידעו הדרך לקצר כמ"ש קיצור הרי"ף, והרא"ש ז"ל והקיצור שדרך בו אדוני אבי ז"ל בעץ החיים. דכל מי שחלק לו ה' בבינה יראה באלו גדולי ישראל שידעו דרך המועיל והראוי בקיצור. וכל הזולת שדרכו בו האחרונים אין נוגה להם לא בכתב ולא בלשון. שהוא א' מהדברים המעמידין את כח הזכרון דלא לחנם אמרו ותבחר לשון ערומים. וכמ"ש הראשונים על פסוק אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר וגו' כי די בהערה זו לחכמים היראים אשר עליהם תיטוף מלתי. ואליהם תמיד מייעד אני דברתי. ובהיות מעלת אדוני מוחזק ועומד אצלי כאחד מהם דברתי עד הנה. ומעלתו יבחר ולא אני ושלום על ישראל. ועל רבנן. ועל תלמידהון. דאנא חד מנהון:
תצז
(עשה רה) למנות מלך מישראל, שנאמר שום תשים עליך מלך:
היה מתמנה על פי ב"ד של ע"א ועפ"י נביא והיה נמשח בשמן המשחה ואחר שנמנה זכה במלכות לו ולבניו ואם הניח בן קטן היו משמרין לו המלוכה כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה ולעולם הבן הגדול קודם לקטן ממנו וכן הדין בכל השררות והמינוים שבישראל שהמתמנה וזכה באחת מהן זכו בה בניו אחריו עד עולם בתנאי שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא. אבל אם לא היה ירא חטא אע"פ שהיה חכם גדול אין ממנין אותו בשום מינוי מן המינויים שבישראל. ואדרבה יש לשנאותו ולהרחיקו כי עליהם אמר דוד שנאתי כל פועלי און:
תצח
(ל"ת רצג) שלא להקים מלך שלא יהיה מזרע ישראל, שנאמר לא תוכל לשום עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא:
וכל שימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך ולכן בשום מינוי שנוגע לישראל אין למנות איש מקהל גרים אפי' שיהיו גרי צדק עד שתהא אמו מישראל:
תצט
(ל"ת רצד) שלא ירבה לו המלך שימלוך סוסים זולת מה שצריך למרכבתו ומרכבת פרשיו, שנאמר רק לא ירבה לו סוסים:
תק
(ל"ת רצה) שלא לילך מא"י לקבוע דירה במצרים, שנא' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד:
תקא
(ל"ת רצו) שלא ירבה לו המלך נשים יתר על שמנה עשר, שנאמר ולא ירבה לו נשים:
וקצבה זו נלמדת ממאמר הי"ת לדוד באותו פרק ואם מעט לך ואוסיף לך כהנה וכהנה דוק ותשכח:
תקב
(ל"ת רצז) שלא ירבה המלך עצמו ממון רב יותר ממה שצריך למרכבתו ועבדיו, שנאמר וכסף וזהב לא ירבה לו מאד:
אבל מרבה הוא לצורך ישראל ותועלת שמירתם וחיזוק ערי יהודה וישראל בשמירה מעולה מן האויבים:
תקג
(עשה רו) שיכתוב לו המלך ספר תורה מיוחד מלבד אותו שהניחו לו אבותיו, שנאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת:
תקד
(ל"ת רצח) שלא יטול כל שבט לוי, חלק בארץ, שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל:
לזולת הערים ומגרשיהן הידועים והטעם כדי שיהיו עסוקים במלאכת שמים ולא יצטרכו לעבוד את האדמה ויתבטלו גם מזה הטעם עצמו נמנע מהת"ח התעסקות במלאכה מאחר שעל הקהל מוטל לפרנסם כדי שלא ילכו טרודים אחר פרנסתם ויתבטלו מלימודם:
תקה
(ל"ת רצט) שלא יטול כל שבט לוי חלק בביזה, שנאמר ונחלה אלא יהיה לו:
תקו
(עשה רז) ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה מכל בהמה טהורה של ישראל שישחוט, שנא' וזה יהיה משפט הכהנים וגו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה:
תקז
(עשה רח) להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה גדולה וליתנה לכהן, שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו:
תקח
(עשה רט) ליתן ראשית הגז לכהן, שנאמר וראשית גז צאנך תתן לו:
תקט
(עשה רי) שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, שנא' ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו:
וברגלים אמרו שהיתה יד הכל שוה כמ"ש וכי יבא הלוי וגו' ועמש"ל מצות שע"ט תיקון משהרמב"ן משיג:
תקי
(ל"ת ש) שלא לקסום, שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים:
והוא האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך ואם לא אלך כמש"ה עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו:
תקיא
(ל"ת שא) שלא לעשות מעשה כישוף כלל, שנא' לא ימצא בך. מעונן ומנחש ומכשף:
שיעשה מעשים בעתים ידועות וחדשים מכוונים ומי שיעשה תחבולות בעתים האלו במזיד חייב סקילה ואם היה שוגג חטאת קבועה. ועיין לעיל במספר הכללי ס"ב:
תקיב
(ל"ת שב) שלא לעשות השבעות לנחשים ועקרבים כדי שלא יזיקו, שנאמר לא ימצא בך. וחובר חבר:
וכן מי שיאמר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב וכדומה לענינים אלו. ועיין מה שכתבתי לקמן במצוה הסמוכה:
תקיג
(ל"ת שג) שלא לשאול בבעל אוב שיודיע לו דבר, שנאמר לא ימצא בך. שואל אוב:
אוב זה פיתום המדבר משחיו. הנשאל בסקילה. והשואל באזהרה ואם עשה מעשה לוקה ודברים הרבה נאמרו במעשה האוב והידעוני. והעיקר הוא כי שתי הפעולות אלו שמץ ע"ז יש בהן ולפיכך לעיל במצות רנ"ה ממספר הכללי הוציאו הכתוב בלשון אל תפנו כמ"ש אל תפנו אל האלילים. כי כל המעשים הללו נשפעים מכח הטומאה ולפיכך סמכן הכתוב למולך וחייבין מיתה. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שהוא מעשה תחבולה. צ"ל שחכם מושלם שכמותו י"ב. ודאי לא יכחיש את המוחש ונראה לעינים. אמנם כוונתו לומר דכיון שסוף סוף כל דבר הבא ונעשה בכח הטומאה. אין בו ממש וסופו להיות בטל מאליו כי אין כחה אלא למראה עיני בשר העומד לפי שעה להטות לב הפתאים הנוטים אחריה שיכחישו ע"י כח פמליא של מעלה. כעין מ"ש בכשפים. לכך קראם הרמב"ם ז"ל מעשה תחבולה. אמנם ודאי יודע הוא כי משפטי ה' אמת וצדק. ועל קלות ידים ותחבולה לא יחייבם בתורתו. לזה מלקות. ולזה מיתה. ועיין במוהרדב"ז ז"ל דהאריך בתשובה לתרץ מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל במ"ש בלאוין אלו ע"ע. דגם בספרו הקדוש מצודת דוד העלה ארוכה לשאלה שרבים היו נבוכים בה במעשה דבעלת אוב דשאול. איך היה כח בה להכניס נשמת שמואל הנביא לגופו. והאמת יורה דרכו דלפי שראה הקב"ה שמזומן רוח הטומאה. ליכנס בגוף הצדיק שהיה כלי טהרה וקדושה. כי עכ"פ ע"י השבעות והקטרות ועשונים שעושים אלו המכשפים. הנקראים בלשון מושאל בעלי תחבולה. לעונן ולנחש ולשאול באוב ובידעוני. יש להם כח לעשות פעולה כזו. להכניס אחת מהרוחות רעות שבטומאה. בתוך גוף המת שמת בקרוב כדי להודיע העתידות אשר הכריזו ברקיע ובעל כנפים יגיד דבר לכך חס הקב"ה על הגוף הקדוש של שמואל ורמז לנשמתו. שתכנס בגופו. כי מוטב היה לו לאותו צדיק להצטער מעט. ולא שיטמא גופו הטהור והנקי מכלל טומאה באחת מהרוחות החיצונות. ולכן עלה כדרכו שלא כדרך מרגלותיו כשאר העולים ע"י בעל אוב. ודבר בפיו דרך קדושה וטהרה. ולא מתוך שחיו. וזהו שאמרה האשה. אלהים ראיתי עולים. ומכאן יש לדון במעשה הידעוני שאין לך הכחשת כת פמליא של מעלה יותר מזו שהוצרך הקב"ה להשיב נשמת הנביא אל גופו כדי שלא יהיה נטמא בכניסת רוח אחרת בקרבו. ולכן החמיר עליהם הכתוב בעונש מיתה כאמור:
ואי איישר חילי אפילו בזמן הזה הייתי מרחיק כל הדומה לזה מענין סגולת השמות וכל אופן השבעות שהובאו בספרים שונים ומשונים באומרם עליהם שהם קבלה מעשיית וסגוליית. שבאמת הם גורמין רעה לעצמם ולאחרים עמהם. ועיין מ"ש בספר החסידים בס"ק ר"ה דכל מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים או בלחישת כשפים. לא יהיה סופו טוב. ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו. וכתב עוד באותו סימן כמה. עשו וכמה שאלו. ומהם נדלדלו. או המירו דתם. או נפלו בחולי רע או זרעם עי"ש. ומעשה אותו האיש שבתי צבי שהיה בשנת תכ"ו לפ"ק יוכיח. כי נשבע אני בחי העולם שכך קבלתי ממרי אבי אבא המפורסם ה"ה מוהר"מ גאלנטי תנצב"ה ומשאר רבתי גאוני וזקני ישראל שהיו באותו דור שהיו מאמתים דכל אותו המאורע וכל מה שהיה מדובר בו ע"פ אותו נתן המדומה לנביא שעפ"י הודאת עצמו נודע להם בבירור שהיה מכח השתמשותו בשמות כעין מ"ש בספר החסידים בס"ק ר"ו ז"ל אם תראה אדם שמתנבא על משיח דע כי היו עוסקים במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש. ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח שיתגלה לעולם. ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריח המלאכים. או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו עכ"ל דאתקיים כדחזי בכל אותם שהיו מלפנים והן עוד היום כל אותם שמחזיקים באמונה נכזבה זו של שבתי צפיע אשר לא היה ולא נברא אלא להיות למשל ולשנינה ולאבן בוחן ושבט מוסר לבחון בו בני אדם גדולים וקטנים במשמע ועונות הדור הם שגרמו שעדיין שטן זה מרקד בינינו. שאינו אלא לאבן נגף לבני ישראל בכל מכל כל. ועל הכל שמיום שנתהוה שבוש זה רפו ידיהם של התלמידים מן התורה וכל אחד כשיודע לצרף איזה חשבון שיהיה עולה שם טומאה מפוקר זה שבתי צבי. אפי' שיהיו מהפכים הקדש לחול זכה לשם ונקרא בעל שם אשר קורא אני עליהם ושם רשעים ירקב:
וחובה עלי להזכיר לפניך קורא ידיד להנאתך ולטובתך ולטובת כלל ישראל מ"ש האלהי בעל מגן דוד המפורסם מוהרדב"ז ז"ל באות הוי"ו ז"ל והזהר בני מאד. ושמור נפשך מלהשתמש בשמות. כי תאבד עולמך ולא תועיל ולא תציל ותוציא לעז על השמות. כי אין מי שיודע בזה דבר ומה שתמצא מזה כתוב בספרים. אין שם דבר ראוי לסמוך עליו. כי העיקר הניחו אותו מבחוץ ולא כתבו, לפי שהם דברים. נמסרים פה לפה. וידעתי נאמנה. שיש בכח השמות לשנות הטבעים וסדרי בראשית ולעשות כל בקשה ושאלה. אבל אין יודע ואין מבין הדבר על בוריו. גם אין להטריח אדם את קונו. והחסידים הראשונים לא היו משתמשים בשמות אלא לצורך גדול ובזמן השמד והסכנה. (וכמ"ש תלמיד תלמידו האר"י ז"ל על מאמרם ז"ל ועד שלא הספיקו לומר יצמיתם. בא האויב וכבשם ע"ע). וכתבתי זה לפי שראיתי בזמני מקצת בני אדם משתמשים בשמות הנמצאים כתובים בספרים בלי קבלה מפה לפה והנה גמלו לנפשם רעה. ויגעו לריק וילדו לבהלה ואבדו את עולמם. והרי הכתוב אומר אשגבהו כי ידע שמי בידיעה לבד אשגבהו ולא בהשתמשו בהם ודעהו עכ"ל עי"ש.
כי תל"י הספר נדפס על ידי והוא בנמצא וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא. וראוי ספר זה. וכל כיוצא בזה. מאדם מוחזק ביראה ובקי בים התלמוד ושאר פוסקים כמו שהיה ה"ה הזה זלה"ה להיות נמצא בעולם. אך לא שאר ספרי קבלה מהאחרונים המחברים ספרים על קבלה שאין בהם יראת חטא והם לא יודעים צורתא דשמעתתא. כי אם לעצת קטן כמוני היום היו שומעין גדולי הדור שבישראל היו ראוי וחובה. להיות נועל דלת בפני כל אדם. יהיה מי שיהיה שמחבר ספר בענין הקבלה. אפי' שלא יהיה אלא כמריק מכלי אל כלי. ושלא יעלה בו אלא דוקא דברי הראשונים לבל יפקד. ובל יזכר שמו בישראל אפי' בכתב. מכ"ש בדפוס. דבלא ימנע. אם מה שהוא כותב כבר ישנו בספרים. מה לנו ולספרו. ולשונו המגומגם והמסופק בפרט בימים ההם ובזמן הזה שהספק נופל בסוג האישים ותכליתם וכוונת לבם. אם לאל אחד. או לאל אחר. ולכן אם בא בטענה שאינו מחדש דבר מכ"ש שאין לנו צורך בו. ואם מחדש בו דבר מדעתו. מה לנו ולכל ישראל בדעת שלו. בענין חמור כענין הקבלה הנצרכת מפי סופרים ומפי ספרים ואין אנו יודעים הסופרים שקיבל מהם ומה ספרו לו. ומה שמועה בחילוף השיטה הסבירו לו. א"כ יניחו את ישראל ואת בניהם במה שכבר הי"ת זכה לנו ולהם ועתיד לזכות את ישראל בביאת הגואל האמיתי. ואל יבלבלו לנו את הראש בספריהם. אם טובים הם טובים להם. טובים לבניהם. טובים לנשמותיהם. אמנם לעשותם קרדום לחתוך בהם יצאו וישתבחו בעיר שהם בעלי קבלה ובקיאים בשמות להשתמש בהם לפקוד עקרות ולכתוב קמיעות וכאלה רבות. לא מן השם הוא ואין רוח חכמים נוחה מהם. ורוחם ונשמתם של ישראל קצה בהם. כי כל מה שנשמע ונראה מכת אחרונים אחר האר"י ז"ל ותלמידו המוסמך הרח"ו ז"ל. אין זיווגם עולה יפה. ובפרט מן הפרט אחר שנתהווה מכשול זה של ש"ץ תר"ו ושר"י כי כל אחד מכת הרעה זו הוסיפו וגרעו בסוד האלהות ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שהוו אלהות הרבה. לבושתם ולחרפתם כדי שלא לומר לבושתינו ולחרפתינו שאחר כמה אלפי שנה אלה צעירי הצאן יצאו ויבאו לפנינו כאלו על ידם נתנה תורה לישראל ונודעה יד ה' ואלהותו. דאין לך חוצפא רבתי כזאת. ועל הכל הנזק הנמשך מהם אצל ההמון והנשים והנערים שבאים להרהר על דורות הראשונים עד שמגיעין לומר שע"י השבעות ותחבולות שבדור הזה. היו נעשים חלילה כל הנסים ודבר זה הוא ודאי כפירה בעקרי הדת. לכן את נפשי הצלתי. ועם היות שידעתי דלמתורגמן קרי ליה רבי חוצפית, אין לי נפקותא בזה. דלא סיליק ולא ביליק ידענא. והואיל ובמתניתא מתנו לה הכי. הוי עז כנמר וגו' לעשות רצון אביך שבשמים מאחר שיש בזה כבוד שמים. לא רציתי להמנע מלהודיע דעתי החלושה לרבים בתורה. והם יבחרו ולא אני. והאל הטוב יקבל רצון הלב טוב ויושיע ויגן לכל החוסים בו. אנס"ו:
תקיד
(ל"ת שד) שלא לשאול בידעוני, שנאמר לא ימצא בך. וידעוני:
ידעוני המדבר בפיו השואל אסור והנשאל בסקילה:
תקטו
(ל"ת שה) שלא לדרוש אל המתים, שנאמר לא ימצא בך. ודורש אל המתים:
זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה:
תקיו
(עשה ריא) לשמוע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצוה אותנו לעשות לפי שעה. חוץ מע"ז, שנא' נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים ה' אלהיך אליו תשמעון:
אך לא להתמיד בביטול או תוס' מצוה שיאמר כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים. אך אמנם לפי שעה כיון שאינו דבר שנוגע בעיקר את שמע לו אחר שהוחזק לנביא אמת ודאי מה שיעשה לשעה יהיה לחזוק הדת כאליהו בהר הכרמל וכמ"ש עת לעשות לה' הפרו תורתך והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים כמו הנביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו ששלשתן מיתתן בידי שמים וכולן נרמזו בפסוק אשר לא ישמע קרי ביה אשר ישמיע:
תקיז
(ל"ת שו) שלא להתנבאות בשם השם לשקר, שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר:
לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע. את אשר לא צויתיו הא לחבירו צויתיו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז ושלשתן מיתתן בחנק בסתם מיתה הנאמרה בתורה שאינה אלא חנק:
תקיח
(ל"ת ש"ז) שלא להתנבאות בשם ע"ז, שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים:
והוא שיאמר שהי"ת מצוה לעבוד ע"ז או שיאמר ע"ז פלונית צוה לעבדה ויעדה גמול וכבר נתבאר במצוה הקודמת שמיתתו בחנק ואפי' כיון אל ההלכה יומת כאמור ואזהרתו הוא מ"ש ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא יקרא זה לאו שבכללות כל זמן שהעונש מבואר בכל ענין וענין יוכל להיות לאו אחד מזהיר אזהרות על פרטים מרובים:
תקיט
(ל"ת שח) שלא לירא ולהתפחד מלהרוג נביא השקר, שנאמר בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו:
ואל תמנע עצמך מללמד עליו חובה ותתרשל בהריגתו באומרך דמאחר שבא אליך בשם הי"ת פן יקראך אסון ופגע ועון לכן צותה תורה שכיון שנתבאר לך שקרותו לא יחשוב לך עון אלא קיום מצות הי"ת:
תקכ
(עשה ריב) להבדיל ולהכין בא"י שש ערי מקלט מערי הלוים לנוס שמה מכה נפש בשגגה, שנאמר שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך וגו' תכין לך הדרך:
שהיו מפנים הדרכים ומישרים אותן כדי שלא יהא בהן דבר שיאחר ויעכב את הרוצח בבורחו ובפרשת דרכים היו כותבין מקלט מקלט. וכבר במצות ת"ח בארתי לך שכל ערי הלוים היו קולטות מפני שהקישן הכתוב כולן במ"ש ועליהם תתנו וגו' וההפרש שהיה ביניהם עי"ש. ודע כי מהשש ערי מקלט משה רבינו ע"ה הבדיל שלש בעבר הירדן כי אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה ולא קלטו עד שהבדיל יהושע עוד שלש בארץ. ובימים העתידים לבא במהרה בימינו מלך ביופיו תחזינה עינינו הוא מלך המשיח שאז נוסיף עוד שלש ערים כמ"ש ויספת עוד שלש ערים וזה הוא אות ומופת חותך כי יקים ה' את דברו הטוב ופקד יפקד את עמו לתת להם ארץ רחבת ידים ואם זה חובה הוא כאשר נשבע לתת לאבותינו ועדיין לא נתקיימה שבועתו ודברו הטוב אפי' שתאמר שהיא על תנאי הוא יעשה ששניהם יתקיימו בידינו כי הוא אומר ועושה גוזר ומקיים ולא כדין דאמרין ולא עבדין מחסרון שאין בידם לתקן דבר המעכב אלא הוא ית' לא יבצר ממנו אופנים מרובים כדי שהכל יתוקן כרצונו וזה וזה יעלה בידו ופוק חזי פקידת שרה שכדי שלא יאמרו והוא לא יתעכב בדיבורו עצור עצר בעד כל רחם והקים את דברו:
תקכא
(ל"ת שט) שלא לחוס ולרחם על מי שיהרוג את חבירו או יחסר אחד מאבריו, שנאמר לא תחוס עינך עליו וגו':
אלא ישלם לו כדי רשעתו כמשפט אשר צותה תורה עליו אם עונש ממון ממון אם עונש גוף גוף כי התורה חסה על ישוב העולם וקיומה ולא חסה על הפרט שמאבד עצמו לדעת להניח דרכי המוסר והישוב שצותה בו התורה והלך בשרירות לבו הרע. ואם אין השבט נטוי על צואר הרשעים והכסילים לא יתיישבו המדינות ואיש את רעהו חיים בלעו באופן שרחמי רשעים אכזרי וכשהחולי באבר אחד קודם שיתפשט בכל הגוף צריך לחותכו וע"ז נאמר ובערת הרע מקרבך:
תקכב
(ל"ת שי) שלא לגנוב תחום וגבול הארץ שיהיה בינינו ובין זולתינו, שנאמר לא תסיג גבול רעך:
ובארץ ישראל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין לאו זה שנאמר בו בנחלתך אשר תנחל בארץ ולאו דלא תגזול הוא בח"ל שאינו אלא בלאו אחד:
ליום השבת
תקכג
(ל"ת שיא) שלא נעניש שום אדם עונש גוף או ממון עפ"י עד אחד אפילו הוא חכם ונביא וכשר, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת:
ההוא שאינו קם אבל קם הוא לשבועה דהיינו שאם עד א' מעיד כדברי התובע חייב הנתבע לישבע. ובשני מקומות בלבד האמינה התורה לעד אחד. בסוטה כדי שלא תשתה מי המרים. ובעגלה ערופה שלא תערף שהרי נודע לאיש אחד וחכמים האמינו לעד אחד שיעיד באשה שמת בעלה משום דדייקא ומנסיבא ולא תתעגן ולפיכך האשה עצמה נאמנת. ועוד האמינו לעד אחר באיסורין דהיינו שיאמר בשר זה כשר או טרף כשאין אחרים שיודעין בדבר עדותו קיימת בכל האיסורין שבתורה והכל כפי מה שעיני החכם רואות יכול לקרב או לרחק באומרו אמת שהוא נאמן אמנם מכח שאני רואה בו דבר זה וזה אני איני מאמינו כיון שהוא למגדר מילתא יעשה ויצליח בקיום הדת שהרשהו על כיוצא בזה:
תקכד
(עשה ריג) לעשות לעדים אשר העידו שקר כמו שבקשו להזיק בעדותם שהיו מעידין, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו:
הן בממון הן במלקות הן במיתה. אופן ההזמה הוא שאחר ששנים או יותר משנים העידו בפני ב"ד על דבר אחד שראו. ואח"כ באו שנים ואמרו להם פנים בפנים ואיך אתם מעידים על דבר פלוני והלא באותו יום שאתם אומרים שראיתם את המעשה ההוא עמנו הייתם במקום פלוני. ובדבר ההזמה כמו שהתורה האמינה לשני עדים כשרים שמעידי' על עשרה בני אדם שחיללו שבת אעפ"י שהעשרה שהם מרובין יכחישום לשני עדים אלו אין בכך כלום ונענשים העשרה ע"פ השנים מפני שהם עדים והעשרה הם בעלי דבר כך הדבר העדים זוממין התורה האמינה העדים האחרונים על עדות הראשונים. אע"פ שהראשונים היו מאה שהרי אמרו תרי כמאה ומאה כתרי. עכ"ז אפקיה קרא לעדותן בלשון יחיד כאשר זמם ולא כאשר זממו להורות שהם כיחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכשהוזמו שנים מבלי התרא' נתחייבו במשפט עצמו שהיה מתחייב בעל הדבר בעדותם. ואם הוציאו בעדותן ממון מחזירין ב"ד הממון לבעליו ומשלמין העדים בסך הממון שחשבו להפסידו. וכן אם חייבו מלקות לוקין כל אחד מהן וכן אם העידו ע"ד שאין בו אלא מלקות ולא ממון והוזמו. לוקין ואינם צריכין התראה. וכל זה מורה על גודל עון עדות שקר ולכן היא בתוך עשרת הדברות לפי שעשרת הדברים הם אבי אבות לכל המצות ונכללין כל התרי"ג מצות בכללותן. וכבר סופרי התורה מנו את כל האותיות של עשרת הדברות ומצאו בחשבון מכוון מספר תרי"ג. וכן נמצאו בהם כל כ"ב אותיות התורה. חוץ מאות טי"ת שאינה בלחות ראשונות שנשברו בעון העגל והוצרכו ללוחות שניות דכתיב בהו למען ייטב לך. למען לא יחסר מהם דבר. ולהיות כי דבר חסרון כזה הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל ודאי יצא ואין ספק כי סוד ה' ליראיו וצריך להיות טעם נסתר בדבר דוק ותשכח כי אין לי עסק. בנסתרות:
אבל בדיני נפשות באמת אמרו לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה. והטעם מבואר מכח השכל שיש לחוס על כבוד הדיינים שההמון לא יקומו כנגדם לומר שלא ידעו עשות משפט. ועל פי האמת שאלהים נצב בעדת אל נמצא כל זמן שהיה ה' עם השופט ולא האיר עיניו להוציא משפט זה לאשורו זה היה רצונו ושליחותו של מקום הוא שעשו אמנם אם הוכחשו ר"ל שהראשונים או' פלוני עשה דבר פלוני ושנים אחרונים או' לא עשה או שמכל דבריהם אנו רואים שלא עשה אין נענשין על ההכחשה. ועדות כולן בטלה אבל אם הוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נענשין כי הכחשה תחלת הזמה היא וע"ל מפ"ב:
תקכה
(עשה ריד) למנות כהן משוח מלחמה כדי להוכיח את העם בשעת המלחמה בלשון שאמרה תורה, שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן וגו':
ונוסף גם הוא מדבר להם דברים כפי צחות לשונו וחכמתו בזמנו ושעתו לעורר לב העם ולהחזיק לבם שיכנסו למלחמה אותם שראוים להכנס וישובו אותם שאמרה תורה והירא מעבירות שבידו פן בעון רשע ידלק עני:
ופקח עיניך וראה דגרסינן בירושלמי המספר בין ישתבח ליוצר אורי עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה וכן הסכימו רבותינו בעלי ההוראה. אשר כל בית ישראל נכון עליהם וקבלו את דבריהם. ומרנא מוהר"יקא זללה"ה בסי' נ"ד ובסי' נ"א פסק ג"כ דעת הב"ד הגדול ה"ה הרב אלפס ורש"י והרא"ש ז"ל שכתבו בפירוש הילכתא דלא מבעיא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים ליה י"ח. ואין לנו עסק בנסתרו' שהאריכו בתיקון סדר שלימות השבעה היכלות. כי בשלומם הכל שלום. ובזה הנערה באה אל המלך. את כל אשר תאמר ינתן לה דמאן דזכי ליחדא כולהי ביחודא חדא. איהו נכתב ונחתם ונודע בס' הזכרונות לשם ולתהלה מיראי ה' וחושבי שמו ולמאן דאיהו גוזל אביו ואמו ולא אשלים להו כדקא יאות. דקב"ה אומר כתבו האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. ובמה שהחמירו עוד חכמי האמת והצדק בכמה מן המקומות. על עונש רע ומר למאן דמשתעי בבי כנישתא. כמבואר בזוהר בראשית ושמות דף קל"א ע"ב שים נא עיניך עליו. אמנם לא נדבר כי אם לפי הפשט הידוע. דכל בי עשרה קדמה שכינתא ואתייא. עאכ"ו בבית הכנסת שהוא לנו למקדש מעט. שודאי השח בתוכו שיחת חולין ובפרט באמצע התפלה. הוא כמעט מכחיש אמונת ישראל. שמאמינים האמת במה שהוא אמת שהשכינה היא בהיכל קדשו. הוא ושמו ותורתו ועמו הכל אחדות אחד הוא. ואם כן מי הוא זה ואיזו הוא. אשר ימלאנו לבו. להעיז פניו בפני המלך מלכו של עולם. לדבר שיחת חולין בביתו ובפניו בשעת התפלה. ובפרט מן הפרט להרים קול. כאשר בעו"ה מכה זו היא מכה מהלכת בין רוב ההמוניים. המדברים שיחת חולין תחלת הפרק וסוף הפרק ובאמצעיתו. ומשמיעים את קולם. בקול ענות גבורה. תגבורות יצרם הרע. המתגבר עליהם בכל יום תמיד עד שמכניס אותם בגדר אותם שנאמר עליהם נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ומתרעם עוד מהם מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומאחר שכן לבי אומר לי שכל איש ירא וחרד אל דבר ה'. אשר חנן לו אלהיו לדעת ולהבין קצת כיצד מסדר העבודה. ובינו למקום יודע הוא בעצמו כשהוא מתפלל בחבר' ההמוניים. אשר טח מראות עיניהם. מהשכיל לבותם. לא יבינו ולא ידעו כי אם דבר. ושלא די לו בלבול הדעת שנמשך לו בסיבתם. אלא שקרוב לודאי הוא אצלו שיתגלגלו הדברים עד שיעשו. שיצטרך גם הוא לדבר כאחד מהם וסימנך להבדיל. משכוה גברי לגברא. ואין בידו למחות ולתקן כל עיקר. כמו שלפניו ית' ולפנינו גלוי באות ומופת חותך. בהודאת בעל דין דכמאה עדים דמי. איש כזה שיש לו מוח בקדקדו. זאת ישיב אל לבו ולו הדעת ולו התבונה לאמר לו. דאז טוב לבחור ברע במיעוטו כענין שנאמר ישב בדד וידום. כי זה הוא דרך הישר שהורה לנו אבי התעודה הרמב"ם ז"ל בדעות הלכותיו הליכות אלי מלכי בקדש. ומנצפך צופים אמרום והמשכיל יבין וידום שיפה שתיקה לחכמים. בדברים הנאמרים דבאמת שאין בו הכחשה והזמה ואל יחטיא את בשרו. כי לא לאדם ישפוטו. כי המשפט לאלהים הוא הבוחן הלבבות. ויודע הנסתרות והנגלות לנו ולבנינו ידועות. ויודעים אנו לפרסם את הצבועים האומרים לרע טוב ולטוב רע מאהב"ה אהבת השלום. כי אין שלום ואין טוב. להחניף אותם נגד כבוד ורצון הבורא ית'. וכנגד כבודם כי בני ישראל המה. ובאופן מאהבה זו יש שמד ואין שלום עם בעל השלום האמיתי. וכל כי האי מילתא לימרו משמאי ויתהלל המתהלל במחלוק' שהיא לשם שמים שסופה להתקיים. עם בני אברהם יצחק וישראל שנאמר בהם ויטו אזנם למוסר. וחס להו זרע קדש מצבתם. לשלם רעה תחת טובה הנעשית להם להציל שארם משחת. בהדריך לבניהם בדרכי ה'. אך אמנם שמענה ואתה דע לך. כי ידענו את מכאובם כי כאשר בני מלכים המה רוצים ג"כ שיוכיחום כבני מלכים ולא יזלזלו בהם. וכאשר באמת זה הוא רצון שמים. שכאשר הם יתנהגו כבני מלכים. שיתנהגו ראשיהם גם כן עמהם בתוכחות על עון כמוכיח לחכם מומו וכל השערות הללו לא ניתנו ביד כל אדם כמש"ל מרל"ט כי אל דעות ה'. וכשם שאין פרצופיהם שוין. כך אין דעותיהם שוות. והנח לרישא דרישך בחמימי. ותן הודאה על חלקך המעט הוא. רב הוא לפני המקום. בהיותך מקבל האמת במה שהוא אמת ממי שאמרו. ולך תהיה צדקה:
תקכו
(ל"ת שיב) שלא לערוץ ולהתפחד מן האויבים בשעת המלחמה ולא לברוח מפניהם, שנאמר ואל תערצו מפניהם:
ואלא צריך לבטוח בהי"ת כי הוא ילחם לנו ולא להבהיל את מלחמת הי"ת ויגרום שימס לבב אחיו כלבבו לברוח כי תחלת נפילה ניסה ויהיה הוא גרמא בנזקין ועובר על ארור מונע חרבו מדם:
תקכז
(עשה רטו) לקרוא לשלום יושבי העיר אשר נלחם בה מרצון, שנאמר והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך:
דהיינו כותבין להם אגרת שלום שיפרעו מסים ויהיו כבושים תחת יד המלך והשרים ושיקבלו עליהם שבע מצות ואזי אם היו מתרצים ומוסרים עצמן אין הורגין מהם כל עיקר אבל כשלא השלימו במלחמת מצוה נאמר לא תחיה כל נשמה. ובמלחמת הרשות מניחין הטף והנשים ומניחין רוח אחת מופנה מהקפה כדי שיברחו משם וידעו כי ישראל רחמנים הם אמנם בשבעה עממין ועמלק אחר שנקרא להם לשלום ולא ישלימו מקיפין אותן מכל צד ואין מרחמים עליהם:
תקכח
(ל"ת שיג) שלא להחיות במלחמת חובה ולא בשום זמן שנמצא שום אחד משבעה עממין ויהיו בידינו מבלי סכנת נפשינו, שנאמר רק מערי העמים האלה וגו' לא תחיה כל נשמה:
ושבעה עממין ידועין הם בשמם. כנעני פריזי חוי יבוסי חתי גרגשי אמרי:
תקכט
(ל"ת שיד) שלא לכרות ולהשחית אילני המאכל כשנצור אחת הערי', שנא' לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן:
כי אין חפץ להי"ת בהשחתת העולם וכל זמן שהעץ הוא עץ עושה פרי אין ראוי להשחיתו אם לא לתכלית ולתועלת וצורך גדול ובשאר דברים שאינם עושין פרי ג"כ עבד איסורא המשחית אותם ללא צורך אבל אינו לוקה כמו על עץ מאכל:
תקל
(עשה ריו) לערוף עגלה בנחל איתן שימצא הרוג בשדה או בדרך ולא נודע מי הכהו, שנא' כי ימצא חלל וגו' והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן:
וראיתי למהורשב"ץ ז"ל שהרבה להשיב על הרמב"ם ז"ל למה אינו מונה מצות וראיתם אתו כמו שמנה בעל ספר המצות. ובעה"ג שמונה מצות ציצית א' ומצות תכלת א' ולדידהו קשיא דאם כן הכא היה להם למנות מדידה למצוה א' וערופה למצוה אחרת. שהרי אמרו בפ"ט דסוטה מב"ד הגדול שבירושלם היו יוצאין חמשה זקנים ומודדין לקיים מצות מדידה. ואח"כ נפטרו אלו וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר ולא היו יוצאין מב"ד הגדול אלא לדבר מצוה. ואמרו שם דצריך להתעסק במצות מדידה אפילו נמצא סמוך לעיר שידוע שאין שם עיר אחרת קרובה ממנה ולכן נראה שהעיקר הוא כדעת הרמב"ם ז"ל שכך היה אפשר לומר אמנם במכילתא דרבי ישמעאל נתבאר יכול שהם שתי מצות ת"ל והיה לכם לציצת מצוה אחת היא ולא שתי מצות. ובתפלין קראום שתי מצות כי הכל הולך אחר העיקר שלפעמים חלקי המצוה אע"פ שאינן מעכבים זה את זה יהיו מצוה אחת. כשיהיה הענין אחד. כי הכונה בציצית הוא למען תזכרו מצורף לזה טעם כעיקר שטען הרמב"ן ז"ל שלבישת התכלת והלבן המעשה הוא אחד. ובתפלין יש שני מעשים. ובהקדמה אפשר שאאריך לך בביאור הדעות כאשר עם לבבי אם קורות הזמן יהיו פנויות מלפני בעת ובעונה ההיא:
תקלא
(ל"ת שטו) שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן זה שעורפין בו העגלה, שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע:
ואינם שני לאוין לפי שלא בא הכתו' אלא ללמד עבודה דומיא דזריעה. מה זריעה בגופה של קרקע אף עבודה בגופה של קרקע. כפרת עגלת בקר זו לא היתה באה. אלא על הרציחה. וכן ארז"ל כי ימצא חלל באדמה. ולא חנוק. שלא תבא עגלה ערופה. אלא על נהרג בברזל. ומעשי' מוכיחי' שהיו עורפין אותה בקופיץ מאחוריה. והדם נשאר במקומו כמו דם הנרצח. והיו רוחצים את ידיהם זקני העיר שם במקום עריפתה. ואומרים ידינו לא שפכו וגו'. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. הכל בלשון הקדש. והקב"ה מכפר להם הדם. אבל הרוצח היה מת בעונו. וכתב רבינו בחיי ז"ל בשם הראשונים דבר פלא מנפלאות סתרי הטבע האלהי אשר ברא הי"ת בעולמו והוא זה כי מנבלת גוף העגלה היה נעשה בדרך הטבע תולעת ואותו תולעת היה הולך והורג הרוצח באשר הוא שם. וכתב הוא ז"ל דמאצילות שר הנחל היה דבר זה. וזכר לדבר נפלא זה ישנו באופן אחר בתרגום יב"ע עיין בפסוק כפר. דכתב שמיד היה יוצא מעגלה זו נחיל של תולעים והיו הולכים למקום שהרוצח שם, והיו הולכים אחריהם ותופסין אותו הדיינים ודנין אותו עי"ש. דין זה צריך לומר שהיה הוראת שעה. או על יד המלך לפי שאין ברציחה זו לא עדים ולא התראה. ומוהרדב"ז ז"ל כ' בשם רבינו יצחק ז"ל שהתולעים היו הולכים לבית הרוצח ולא שהיו הורגים אותו. אלא היה מתפרסם שהוא הרוצח. והיה מתבייש כ"כ שהיה לו מר ממות. ומוהר"מ מריקנטי ז"ל כתב רמז לתולעת האמור. בס"ת של ואתה תבער הדם הנקי שהוא רימה וזה קרוב אצלי שהתולעת היה ממית אותו. דבכל עושה הקב"ה שליחותו ואם אצלינו הוא פלא. אצלו ית' אינו פלא לעשות כל הדבר הקשה אפילו שהוא חוץ לטבע. מכ"ש זה שהוא קרוב לטבע בעיני כי מחמת עיפוש נבלת העגלה ערופה יתהוו תולעים ארסיים דעם הצטרפות כחות הטומאה המתדבקים בנבלות היה מתהוה שרץ ממית שבשליחותו של מקום היה הולך וממית לרוצח והא והא איתא בכדי שכל העולם יכירו וידעו ביכולתו ית' כי אין מידו מציל. היו הולכים תולעים מרובין לבית הרוצח להורות כי זה הוא אשר ימות. ע"י בריה קלה שהיא מתהוית מהעיפוש. והן הם עדיו וגדולותיו וגבורותיו יתברך כמ"ש אם יסתר איש במסתרים. ואני לא אראנו לאחרים. ומלכותו בכל משלה. ובכחו של שר הנחל. או דומה לו היה אותו תולעת ארסיי רודף אחר הרוצח עם נחיל של שאר התולעים. אל מקום אשר הרוצח שם. ואין ספק שגם בזה צריכין אנו לחכמי הסוד האלהי כדי להבין מה טעם עגלת בקר. ומה טעם ערופה ומה טעם מדידה. ומה טעם רחיצת ידים ולמה נכתב שפכה בה"א וכן כמה פרטים שבה דטעם גדול צריך להיות בהם. בפרט שאמרו דאחר כל המעשה היו קוברין את הנרצח ונשמתו היתה שבה למקומה הי"ת יזכנו לדעת עמקי סודותיו ונפלאותיו מעין פלא זה הוא מש"ל קפג ע"ע. ובזוהר ח"ב דקצ"ו וח"ג דפ"ו סע"א מ"ש משם תבין סמיכות התורה סופה בתחלת' היא נדרשת לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו' ומשעת הבריאה הכל מתוקן ואין כל חדש אלא בזמן: