אור ברסלב

אלה המצות· רבי משה חגיז

ראה

עקב

יש בה נ"ה מצות שבעה עשר עשין ול"ח לאוין:

תלו

(עשה קפו) לאבד הע"ז ומשמשיה ובתיהם ולא נניח רושם מהן, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים:

תלז

(ל"ת רנא) שלא למחוק שום שם משמות הקדש ולא שום דבר שיש בו קדושה ולא לנתוץ שום בית עבודת האל, שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם:

תלח

(עשה קפז) להביא כל קרבנות חובה או נדבה המוטלין על האדם ברגל הראשון שיפגע מהשלש רגלים באופן שלא יעברו השלש רגלים אם לא שכבר הקריב כל קרבנותיו, שנאמר ובאת שמה. והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם וגו':

תלט

(ל"ת רנב) שלא להעלות דבר מן הקרבנות חוץ לעזרה, שנאמר השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה:

וזה יקרא מעלה בחוץ ושבמצות קפ"ט יקרא שוחט בחוץ:

תמ

(עשה קפח) להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלותיך. ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך:

ועיין במ"א דס"ג ע"ב במה שהרמב"ן ז"ל טען כדי שלא להכניסו בחשבון מצות תנ"ג דלקמן ומה שהמליץ עליו בעל מ"א כמנהגו בפרט דהסמ"ג ג"כ מנאן לב' מ"ע בסי' קפ"ח וקפ"ט:

תמא

(עשה קפט) לפדות קדשים שנפל בהם מום ובאותו פדיון לוקחין בהמה אחרת לקרבן ואותו קדש שנפל בו המום יוצא לחולין ויהיה מותר לשחוט ולאכול אותו, שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו':

ואינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו:

תמב

(ל"ת רנג) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר לא תוכל לאכול מעשר דגנך:

אלא א"כ נפדה:

תמג

(ל"ת רנד) שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר לא תוכל למ"ד. ותירושך:

אא"כ נפדה:

תמד

(ל"ת רנה) שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים שנאמר לא תלמ"דו. ויצהרך:

ודע כי אין לאוין אלו שבמקרא זה נקראים לאו שבכללות שהרי בפי' אמרו בכריתות ד"ח ומכות די"ח שקרא יתירא כתיב ולמה לי למהדר לפרושינהו לכולהו ש"מ ליחודי לאו לכל אחד ואחד. הוא דאתא:

תמה

(ל"ת רנו) שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים שנאמר ובכורות בקרך וצאנך:

ולאו זה כולל שני ענינים אזהרה לזר שלא יאכל בכור תמים ואזהרה לכהן שלא יאכלנו חוץ לירושלים ושניהם דינם נתלה בבכור תמים:

תמו

(ל"ת רנז) שלא לאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר (לא תוכל לאכל בשעריך) בקרך וצאנך:

ובא בפי' המקובל בקרך וצאנך לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שהוא עובר בל"ת. וכן האוכל קדשים קלים חוץ לחומות כי אכילת כל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל קרינא ביה:

תמז

(ל"ת רנח) שלא לאכול מבשר העולה, שנאמר (לא תוכל לאכל בשעריך) וכל נדריך אשר תדור:

ובא בפ"ה ונדריך זה עולה:

תמח

(ל"ת רנט) שלא לאכול קדשים קלים קודם זריקת דמים שנא' (לא תוכל לאכול בשעריך) ונדבותיך:

ובא בפ"ה לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים:

תמט

(ל"ת רס) שלא יאכל כהן בכורים בחוץ, שנאמר (לא תוכל לאכל בשעריך) ותרומת ידך:

ואלו הן הבכורים כמו שבא בפ"ה שהרי לא הניח בפסוק זה דבר שהוא טעון הבאת מקום שלא זכרו בבירור ואמר עוד ותרומת ידך היינו בכורים בלי ספק שמודיע לך שטעונין הבאת מקום כי התרומה ידוע הוא שאין צריך הבאת מקום ואיך יזהיר שלא לאוכלה בשעריך:

תנ

(ל"ת רסא) שלא לעזוב הלוים ונתעלם מלתת להם חקם שהם המעשרות ובפרט במועדות ה' כדי לשמחם, שנאמר השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך:

תנא

(עשה קצ) לשחוט בהמה חיה ועוף בשנרצה לאוכלם ולא הותר לנו אכילתם כי אם בשחיטה הראויה, שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך:

ומה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה. וכאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כמו שמקובל אצלינו הל"מ. והיקש לימוד הדברים בהצטרכות החיה והעוף שחיטה וכיוצא הכל בא בדקדוק אמיתי מרז"ל ומכאן רמז לתורה שבע"פ שהרי לא מצינו בתורה שבכתב שצוה הי"ת למשה על השחיטה אלא כאשר צויתיך בע"פ שהשחיטה תהיה בצואר בושט ובקנה ובסכין בדוק. ובה"ג לא מנה מצות שחיטה לפי שסובר שאם ישב אדם כל ימיו ולא שחט לא הפסיד כלום וגם אם שחט לא הרויח כלום לנפשו. וכדעתו דעת הראב"ד ז"ג שמשיג עליו במצות קמ"ו. וק"ק שגם מצות גירושין וחליצה למה ימנה אותה. והרי בשחיטה יש לפעמים מצוה לסעודת מצוה ושבתות וי"ט:

תנב

(ל"ת רסב) שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר:

זה אבר שנחתך מהבעל חי בעודנו חי כשהיה בו בשר כל שהוא והוא כשיעור כזית לוקה וכן נמי אם אכל כזית בשר אף שלא יהיה אבר לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה דהיינו איסור הבשר לבד ונכפלה האזהרה בפ"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו:

תנג

(עשה קצא) להביא כל מה שנתחייבו בח"ל מחטאת ועולה ואשם ושלמים אל בית הבחירה, שנאמר רק קדשיך. אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה':

וכן בא בפי' קדשיך אינו מדבר אלא בקדשי ח"ל תשא ובאת מלמד שחיוב בטפול הבאתו עד שיביאנו לב"ה. ועמש"ל במצוה ת"מ:

תנד

(ל"ת רסג) שלא להוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שום דבר, שנאמר לא תוסף עליו:

ותוספת זה ר"ל ע"ד שאיסורו מדרבנן שהוא אסור מדאורייתא. וכן נמי ליטול לולב שמנה ימים או שני לולבין בשבעת הימים או להניח שתי זוגות של תפלין מסברה אחת שהם דברים שלא נצטווינו בהם והרי זה התוספת גרעון וכן נמי מה לו לשקר ולהורות על איסור שאסרו לנו חכמים שהתורה אסרתו נגד קבלתינו אם יאמר שעושה כן כדי שלא יקלו בו מה זו קולא וכי מפני שחכמים אסרוהו יקלו בו והלא התורה בפירוש צותה לא תסור מן הדבר ואוי לו למי שמיקל בדבר מד"ס שהוא יקל ג"כ בשתים מה"ת וכל המוסיף אינו אלא גורע בכבוד התורה התמימה. ושלמה הע"ה אמר אל תוסף על דבריו. פן יוכיח בך ונכזבת:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל מדלא מנה אותו בפי"ט מהלכות סנהדרין משמע דאין לוקין על לאו זה. אמנם בעל החינוך כתב דכל זמן שמוסיף חמשה בתים בתפלין. ונוטל שני לולבים ויושב בסוכה אחר החג. ונוטל לולב בכונה לעשות מצוה. הרי זה עושה מעשה. וחייב מלקות כל זמן שהתרו בו העדים עי"ש:

תנה

(ל"ת רסד) שלא לגרוע דבר ממה שהתורה שלמה חייבה אותנו בין בכתב בין בעל פה, שנאמר ולא תגרע ממנו:

שאם התוספת אסור מכ"ש הגרעון כי גרוע הוא ומשחית נפשו הוא יגרע דבר אחד מדברי התורה והקבלה. ועל לאו זה ג"כ נראה דאינו לוקה כדאמרינן עברת על לא תגרע. ולא עשית מעשה ואפילו שיניח תפילין בשלשה בתים ה"ז כאלו לא הניח תפילין. ועבר על מצות וקשרתם ולא זולת:

תנו

(ל"ת רסה) שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז ולא נאמין לו ולא נשאל ממנו אות ומופת, שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא:

אלא תיכף ומיד יתרו בו שיכלה נבואתו ויצא מדעתו ודמיונו הרע ואם לא שיחנק ואזי אם לא חדל מעשות הדבר שהותרה בו אפילו שהוא נתן אות ומופת ובא האות והמופת לא נשגיח אליו ואל טענותיו ויומת בחנק:

תנז

(ל"ת רסו) שלא להקל נטירת המסית, שנאמר לא תאבה לו:

למסית. מסית הוא ליחיד. שאומר לו ללכת לעע"ז ומשבחה בפניו. ומדיח הוא לרבים. וצריך לבערם מן העולם כי יצאו מכלל אהבת הרעים שצותה תורה ואהבת לרעך כמוך ואין אחד מאלו רעך כי אם מבקש רעתך והבא להורגך שמור לו הנטירה והשכם להורגו בב"ד ומצוה שידך תהיה בו בראשונה ואע"פ שלא נעשה המעשה בדיבור לבד מתחייב והחמירה בו תורה לומר שאם הסית לשנים הן הן עדיו ושמכמינים לו את העדים ושאינו צריך התראה כל התכלית הוא להרחיק את האדם אפינו ממחשבת ע"ז. ושמיתתו בסקילה:

תנח

(ל"ת רסז) שלא להטות אזן לדברי המסית ולשנוא אותו מאד, שנאמר ולא תשמע אליו:

ובא בפי' מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו יכול תעזוב לזה ת"ל ולא ת"א:

תנט

(ל"ת רס"ח) שלא יציל המוסת למסית כשיראהו בסכנת מות, שנאמר ולא תחוס עינך עליו:

ולפי שנאמר לא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה עומד על דמו של זה ת"ל לת"ע:

תס

(ל"ת רסט) שלא ילמד המוסת זכות על המסית ואפילו יודע לו זכות לא יטעון עליו, שנא' לא תחמול:

ובא בפי' לא תלמוד עליו זכות:

תסא

(ל"ת רע) שלא ימנע המוסת, וישתוק מללמד חובה שידע בה על המסית, שנאמר ולא תכסה עליו:

ובא הפי' אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק וחייב אתה ללמדה עליו. וכתב הרב בעל החינוך ז"ל שמרוב אזהרות אלו על המסית יש לומר שמצוה עלינו לשנוא ג"כ לרשעים העוברים על שאר מצות התורה אחר שאנו רואים בהם שהשחיתו והתעיבו עלילה עד שאין תקוה בהם כי לא ישמעו לקול מורים ויבזו דבריהם ולמלמדם לא יטו אזן הנה. אלה רשעים שהיה דוד המלך ע"ה אומר עליהם הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט וגו':

תסב

(ל"ת רעא) שלא להסית שום אחד מישראל לע"ז, שנאמר ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך:

ואם הסית כבר קדמו לך האזהרות להזהירנו יפה על שנאתו ועקירתו מן העולם בחמורה שבמיתות כדי שכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד:

תסג

(עשה קצב) לחקור את העדים כל אחד בפני עצמו ולדרוש אותם היטב בהפלגה הידועה כדי שתתקיים העדות שעל פיו ישפוט הדין על האמת שהעידו, שנא' ודרשת. וחקרת. ושאלת. היטב והנה אמת נכון הדבר:

ודבר זה הוא עיקר הדין ויסוד שהכל תלוי בו כדי שלא לשפוך דם נקי וצדיק ולכן הצריכה התורה. החקירה והדרישה והוסיפו עליהם הבדיקות כדי לברר האמת. החקירות ודרישות הן בעיקר העדות שהוא הזמן שנעשה המעשה. ומהות המעשה. בזמן כבר אמרו שאפילו שהעידו שהיום הרגו שואלין לכל אחד מהם באיזו שמטה מהז' שמטות שביובל אירע זה המעשה שמעיד עליו'. ובאיזה שנה משבע שנים שבשמטה. ובאיזה חדש מן השנה. ובכמה ימים מן החדש ובאיזה יום מששת ימי השבוע. ובמהות המעשה שואלין לו בדרך משל אם העידו שחלל שבת. שואלין לו באיזו מלאכה ראו שחלל. והאיך עשה המלאכה ההיא. וכן כל כיוצא בזה. ובחקירות ודרישות אלו שהן עיקר העדות אם נתכוון עדותן יתחייב. ואם השני אומר איני יודע עדותן בטלה. באופן שבחקירות ודרישות תלוי חיוב ופיטור מי שמעידין עליו או הזמת עדיו. אך בבדיקות שאינם עיקר גדול בעדות שלכן נקראו בדיקות ואמרו כל המרבה בבדיקות ה"ז משובח שכן מצינו לבן זכאי שבדק בעוקצי תאנה כי הבדיקה היא ששואלין לכל או"א מה היה לבוש הנהרג או ההורג והעפר שנהרג עליו אם היה אדום או לבן וכיוצא בזה אם שניהם אמרו שאין יודעים עדותן קיימת ומכ"ש אם אחד אמר איני יודע. וכל זה כשלא הכחישו זה לזה אבל הכחישו זה לזה אפילו בבדיקות עדותן בטלה. ומדין התורה אחד דיני ממונות ונפשות צריך דרישה וחקירה. אמנם כדי שלא לנעול דלת בפני לוין הקילו שלא נצריך בדיני ממונות לדרוש ולחקור את העדים אלא דוקא כשהדיין יראה שהדין מרומה. ואם הכחישו זה א"ז בחקירות ודרישות עדותן בטלה. ובבדיקות עדותן קיימת. כיצד הרי שבאו עדים ואמרו בפנינו הלוה פל"פ מנה בשעה פלונית אעפ"י שלא כוונו אותו החדש ואת המקום שהלוה בו ולא את המנה מאיזה מטבע. רק ששניהם שוין בשווי המנה. עדותן קיימת בכך. אבל אם אחד אומר חבית של יין לוה. ואחד אומר לא כי אלא חבית של שמן. א"א בירושלים לוה. וא"א אומר לא כי אלא בלוד לוה. א"א בניסן לוה. וא"א לא כי אלא באייר. זהו חקירה ודרישה ועדותן בטלה. אבל אם א"א בדיוטה העליונה היו כשהלוהו. והשני אומר בדיוטה התחתונה. או שזה אומר מנה שחור צוה וזה אומר מנה לבן לוה וערך שניהם מנה זהו בבדיקות ועדותן קיימת. ובהודאות והלואות ומתנות ומכירות הוא שהקלו במקום שאין הדין מרומה אמנם בדיני קנסות ומלקות וגלות במכ"ש שר צריכין ודאי דרישה וחקירה:

תסד

(עשה קצג) לשרוף את כל עיר הנדחת וכל אשר בה ולהרוג אנשיה, שנאמר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל:

עיר מישראל שנדחה ע"י אנשים בני בליעל לעע"ז וללכת בשרירות לבם היא הנקראת עיר הנדחת ואנשיה נהרגים בסייף וממונם נשרף עם העיר אחר שהוברר עפ"י הסנהדרין ששלחו להתרות בהם ומצאו שהיו מדיחיה שנים או יותר ושהיו המודחים ממאה ועד רובו של שבט ויהיו מדיחיהם מאותו שבט ומאותה העיר שנאמר מקרבך וידיחו אמנם אם לא הודח הרוב נדונים כיחידים ומיתתן בסקילה וממונם ליורשיהם. שנאמר יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכאלה יש רבות בפרטי דין זה:

תסה

(ל"ת רעב) שלא לבנות עיר הנדחת לעולם, שנאמר תל עולם לא תבנה עוד:

תסו

(ל"ת רעג) שלא ליהנות ולהחזיק כלל בשום דבר ממון של עיר הנדחת, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

תסז

(ל"ת רעד) שלא לעשות שרט בכל מקום שבגוף על מת שימות לנו או לשם ע"ז, שנאמר לא תתגודדו:

ושריטה וגדידה אחת היא כמ"ש במכות כ"א והמתגודד על מת בין ביד בין בכלי חייב ועל הע"ז בכלי חייב ביד פטור כמ"ש בפי' ויתגודדו כמשפטם בחרבות ובכלל האזהרה שלא יהיו בני העיר חלוקים במנהגם ועז"א לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות:

תסח

(ל"ת רעה) שלא לעשות קרחה בראש על המתים, שנאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת:

ונכפלה אזהרה זו בכהנים לחייב על הראש כבין עיניכם ששם נאמר לא יקרחו קרחה בראשם וכאן נתפרש שדוקא על מת חייב. הרי לך חידוש בתשלום מצוה משני כתובים שאחד מגלה על חבירו ואין מקום להתרשל מללמוד זה וזה כי זה צריך לזה ולכך לא בארם הכתוב במקום אחד:

תסט

(ל"ת רעו) שלא לאכול פסולי המוקדשים, שנאמר לא תאכל כל תועבה:

ובא הפי' שבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר וכגון הצורם אזן בבכור ואכל ממנו או מפגול ונותר וכאן נכלל כל איסורי מאכלות שתיעבתי לך:

תע

(עשה קצד) לבדוק בסימני העוף, ועל זה נאמר כל צפור טהורה תאכלו:

כי לא כל העופות טמאים שנתפרשו בתורה ידועים לנו כדי שיהיו כל השאר בחזקת טהורים אצלינו ולכן צריך בקי שיכירם על פי קבלת הסימנים שמסרו לנו ושקבלו בני המקום על פיהם נתנהג לקרב או לרחק. והרמב"ן בשורש התשיעי משיג על מנין הבדיקות בכלל העשין ודעתו שלא בא הכתוב אלא ליתן עשה על לא תעשה לאוכל מן הטמא עי"ש:

תעא

(ל"ת רעז) שלא לאכול משרץ העוף כגון הזבובים והדבורים וכדומה, שנאמר וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. (ומי שאכל לוקה כדינו):

תעב

(ל"ת רעח) שלא לאכול מבהמה חיה ועוף שמתו, שנאמר לא תאכלו כל נבלה:

וגם כל פיסול שנפסלה בשחיטתן קרוי נבלה ומנו רז"ל ששה נבלות מחיים שהם ירך שניטלה וחללה עמה. ומפרקת בנשברה ורוב בשר עמהן וקרועה מגבה כדג. וגרגרת שנפסקה ברובה. וגסטרא שנחתכה מחציה לפנים. וושט שניקב במשהו. אבל תרבץ הושט שניקב אינו נבלה אלא טריפה. ופסוקת הגרגרת ונקובת הושט אינך מטמאות מחיים אלא עד שתמות ובזמן הבית היתה הנפקותא דטריפה אינה מטמאה ונבלה מטמאה מחיים במשא אעפ"י שעדיין לא מתה. ואף בזמן הזה איכא נפקותא חדא. לענין אותו ואת בנו דבנבלה אינו נוהג איסור שחיטתו כמבואר בסי"ו ס"ט. והט"ז ז"ל כתב עוד נפקותא לענין ספק ביצת טריפה שאסורה מפני מה שגדלה באיסור משא"כ בספק ביצת נבילה דספיקא מותר כמבואר בסי פ"ו ס"ג. עוד נפקא מינה לענין חשוד. ולענין נדרים). ומי שאכל ממנה כזית לוקה. הא דלא הוי לאו הניתק לעשה עיין ביומא דל"ו ע"ב מ"ש רש"י ז"ל:

תעג

(עשה קצה) להוציא מעשר שני, שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך:

והיו הבעלים אוכלין אותו או פדיונו בירושלים:

תעד

(עשה קצו) להוציא מעשר עני, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך:

והיא השנה שלשית וששית מן השמטה שבה היו מפרישין המעשר לעניים במקום המעשר שני שהיו מפרישין בשנה אבד"ה מהשמטה:

תעה

(ל"ת רעט) שלא לתבוע החובות בשנת השמטה אלא ישמטו כלם ולא יתבעם עוד, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה':

תעו

(עשה קצז) לנגוש לנכרי ולהכריחו לפרוע חובו, שנאמר את הנכרי תגוש:

והרמב"ן והסמ"ג ז"ל ס"ל שלא בא הכתוב אלא להזהיר על החמלה בישראל בעשה ול"ת וכן נמי ענין הרבית ונגישת הנכרי ודומה לה אינו אלא מכח הטבע שמדה כנגד מדה לא בטלה. אם מגיש הנכרי את הישראל ומצר לו ומבקש רעתו ונוטל ממנו רבית למה הישראל לא ישיב גמולו בראשו וכאשר עשה כן יעשה לו והתורה התירו כמ"ש ראה ויתר גוים לפי שהם אויבי הי"ת ותורתו ועמו ועיין מש"ל במצות תקפ"ד:

תעז

(עשה קצח) להשמיט כספים דהיינו החובות בשנת השמטה, שנא' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך:

בשני שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים ומצות שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת אמנם עתה בעו"ה שאין היובל נוהג מן התורה אין נוהגין מן התורה. רק מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל ומפני תקנת הלוים תיקנו הפרוזבול דהיינו שימסור שטרותיו לב"ד שאז אינו משמט לפי שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך פרט לזה שכבר הם כגבוים ביד ב"ד ובכל דבר שבממון יש כח ביד חכמים לדחות דבר תורה מטעם דהפקר ב"ד הפקר ועיין מ"ש בלקט הקמח הלכות רבית דף נ' ששם ביארתי לך שנוהגת השמטת כספים בכל מקום ובכל זמן מד"ס וכל זמן שלא יש פרוזבול והלוה יטעון טענת השמיטה יש לחוש לדבריו עי"ש:

תעח

(ל"ת רפ) שלא למנוע הצדקה ועשיית החסד מאחינו בני ישראל הנצרכים כשיש בידינו להחזיק להם, שנא' לא תאמין את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון:

וזה אזהרה להתרחק ממדת הכיליות והנבלית ואכזריות לאחוז במדת החמלה והנדיבות והוותרנות ולא יעלה בדעתך שיהיה חסרין בממונך כי חסרון כזה הוא ריבוי בברכ' הי"ת ויפה לך ברכתו רגע א' מכל כסף וזהב שבעולם:

תעט

(עשה קצט) לעשות צדקה ולחזק ביד העני בכל מה שצריך למחייתו, שנאמר כי פתח תפתח את ידך לו:

ואז"ל אפילו מאה פעמים. והוכפלה מצוה זו במלות שונות כמ"ש והחזקת בו. וכה"א וחי אחיך עמך. והכוונה אחת לזרז את ישראל על מעשה הצדקה כי רב הוא. דוחה את הגזרו' כמ"ש ברעב פדך ממות כמו שאירע לצרפית. וכמ"ש וחטאיך בצדקה פרוק. וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו כמ"ש רבי דוסתאי בר"י בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. ב"ו מביא דורון למלך ספק מקבלו ואת"ל מקבלו. ספק רואה פניו ואת"ל שרואה פניו ספק עושה רצונו:

אבל הקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך. ובפרט אם עושה אותה במקום הגון וכשר כגון ת"ח שתורתו אומנותו וירא שמים שאז מעולה בכפלים וכאילו מקריב ביכורים לה'. ואמרו עוד בירושלמי דברכות רשב"ל אמר ב"ו אם יש לו קרוב והוא עשיר מודה בו (שהוא קרובו) אבל הקב"ה אינו כן אלא אפילו ישראל נתונים בירידה התחתונה הוא קורא אותם אחי ורעי שנאמר ואת עם עני תושיע. ונאמר והיה מעשה הצדקה שלום שלום למעלה שלום למטה שנאמר או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי. כי העני מתרעם עם קונו מה נשתנה מאחיו העשיר מאחר שהוא גם כן בן מלך כמוהו כי הלוא אב אחד לכולנו ואל חסר בראנו. ועל ידי שמרחמים עליו ונותנין לו די מחסורו אשר יאחד לו כמו שצוותה תורה אז ודאי ישבות דין וקלון. והכי איתא בויקרא רבא פל"ד ר"י ור"ש בשם ריב"ל לעולם לא תהא מצות עני קלה בעיניך. שהפסדה כ"ד קללות ומתן שכרה כ"ד ברכות. כ"ד קללות מנין הפקד עליו רשע וגו' כל ענינא. וכל כך למה. יען אשר לא זכר עשות חסד. ומתן שכרה כ"ד ברכות. דכתיב הלא פרוס לרעב וגו' אז תתענג על ה' הרי י"ד. ואלין עשרתי אחרנייתא. הן אינון גבי יעקב: דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. יעבדוך עמים וגו' עי"ש בעובדא דרשב"י ז"ל עם בנוי דאחתיה. הובא בילקוט ישעיה סי' נ"ח עי"ש. דבפרק השותפין מביא האי עובד' על בני אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי. ולישוב הדבר אין כאן מקומו. ולא הבאתי לך מאמר זה רק להודיעך גודל מעלת הצדקה. ולכן צריך לעשותה בשמחה ובצנעא כדי שלא לביישו כמו שב"ה הנסתרות לה' אלהינו שר"ל הצדקות הנעשות בסתר הם לה' אלהינו והנגלות שאינם אלא לכבוד ולתפארת הם לנו ולבנינו שאינו אלא לקנות שם. ועוד אמרו וצדק' תהיה לנו אימתי תחשב הצדקה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה דהיינו בצנעא ולא בפרהסיא לשם יוהרא. ולפיכך אמרו שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה עם מי שהוא גרוע ממנו כי צדיק ה' צדקות אהב. ועוד אמרו שאפי' לעשיר שהוא עני באותה שעה דהיינו שהוא במקום שאין. מכירין אותו. או שהשע' דחוקה לו מחמת איזה מקרה אנו מחוייבים להחזיק בידו. כי בכלל הג"ח נכנס הנעשה עם העשירים בעת שיוצרכו להחזיק בידם. בממון או בדברים טובים וניחומים. ושכרו מרובה. כדאיתא בפ"ק דבתרא כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות עי"ש פרטי פרטיו. כי לפעמים מי שרואה עצמו נצרך לבריות ויורד מנכסיו. ותבחר מחנק נפשו. וחושב כי אבדה תקותו ואז הוא מצוה לנחמו ולדבר על לבו דברים המתיישבים על הלב שאל יצטער על גלגל החוזר ועל עולם שאינו שלו כי עוד השמש במרומים ושוב ישיב כאז שבותו כמו ששב את אחרית איוב. ויפשפש במעשיו כי מי יודע אם מאהבת הי"ת אותו לטובתו נשברה רגל פרתו ומי מפיס. כי אנחנו לא נדע תכלית הטוב והמטיב יתברך שם מהללו שאין דבר רע יוצא מתחת ידו. ועיין מ"ל במצות קע"ז זכר לדבר בעיקר אמונת ישראל דהשגחתו יתברך היא השגחה כללית ופרטית עד אין תכלית. פוק חזי בירושלמי דהובא מעשה שהיה בכהן אחד שהיה עני ביותר. והיה רוצה ללכת לח"ל ואמר לאשתו. אין לי דבר להניח לך. אבל אלמדך ידיעתי. ובעוד שהיה מלמד לה מראות נגעים אמר לה דעי כי הנה אין לך שער בראש שאין תחתיו מעין שממנו גדל. ואם ח"ו היה מתחבר מעין של זה לשל חבירו היו עיניו כהות. אמרה לו אשתו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. ומה אם על כל שער ושער מראשך הקב"ה מזמין לו מעין בפני עצמו. שיתפרנס בו. את כל עצמך. לא כ"ש שיזמין לך מזונך ולמה תצא לח"ל. מיד חזר בו. והוא ק"ו עצום מאד אם על השער שהוא דומם וחומרי ממותרי ופסולת היוצא מהגוף הוא משגיח. ק"ו לאדם שעושה רצונו. ולכן חייב העני לקבל תנחומות אל ביסורין הבאים עליו. כי לא לנצח יריב. ולא לעולם יעזוב את ברואיו. ולכן חובה על המנחם להתנדב לו לעוזרו. בכל מה שביכולתו. והצטרכתו. שיש קצבה בדבר שהרי אמרו די מחסורו אתה מצווה להשלים לו חסרונו אבל אין אתה מצווה להעשירו. ועוד אמרו שלעולם לא בא שום אדם לידי עניות בשביל ריבוי הצדקה כי העושה אותה גונזה באוצר שאין היד שולטת כמאמר מונבז המלך ומפני כך זרזה תורה לישראל שאל ירך לבבם ואל ירע עינם בעשיתה בראותם שהשכל מחייב שקובץ על יד ירבה ושהחסרון נראה לעין ממה שהוא נותן כי אין זה חסרון אלא תוספות ברכה עד שבשכרה ישראל יהיו נגאלין כמ"ש ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה):

תפ

(ל"ת רפא) שלא להמנע מלהלוות מפני פחד השמיטה שלא תפקיע החוב, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו':

ולחיזוק הענין באו שני לאוין בזה אחר זה והרי השמר לך הוא ל"ת ופן יהיה הוא ל"ת ע"פ הכלל הידוע השמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכל התכלית הוא להחזיק לב האדם למדת הנדיבות ולהרחיקו ממדת הנבלות כי יהיו כנבל אויבי השם דמה הועילו לו במגפה אוצרות רשע ברגע קטן עזבם והלך לו ולהפך לנדיב נדבות יעץ כי יש מפזר ונוסף עוד ואל יחסר לחמו מפת בג המלך מלכו של עולם וכמו שצוה אדונינו המלך דוד לשלמה בנו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו מאוכלי שולחנך לפי שעזרו בשעת דחקו ומדה כנגד מדה לא בטל'. ישמע המאמין ויוסיף הבטחתו באמונה. כי אבן בוחן האמונה הם הפעולות הנפעלו' על צד ההבטחה במבטיח האמיתי שהוא אדון הכל. אמנם אדם שיאמר שהוא מאמין בבורא ית'. אך ורק לא יתן מעותיו על פני המים ואם אין לו משכון ששוה כפלים. וח"כ וערב בטוח. על מה ועל מה ילוה מעותיו. יכול על מגן בפרט. בלי ריוח. לכן דעתו מסכמת. ואומר שנשבע לקיים את המצוה זו מצות הלואה אפילו במשכון זהב וכסף רק שיהיו מעותיו צרורות תחת מראשותיו ולא יוציא מעותיו מתחת ידיו לפחד פן יקראם אסון או מקרה. איש כזה ודאי אין לבו שלם באמונה. שהרי אינו בוטח. ובדעתו כי האחיזה בהם. הוא דבר היותר בטוח. ושח"ו אין ביכולתו ית' לאבדם ממנו וכן אם יארע בהם מקרה שאין ביכולתו להחזירם אליו. נמצ' מכח פעולת חסרון הבטחתו. שמורה בעסקיו. יורה מיעוט האמונה שבלבו. שמענה ואתה דע לך לשמור את נפשך שלא לאבד עבור דבר האבוד וכלה באחרית הימים) ועימ"ש לעיל במספר הכללי ס"ו:

תפא

(ל"ת רפב) שלא לשלח העבד עברי כשיצא לחירות בסוף הש"ש או ביובל או במיתת האדון בידים רקניות, שנא' וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם:

אלא העניקהו כמ"ש במצוה שלפנינו. אבל לא היוצא בגרעון כסף. וכן האמה שיצאה באופנים האמורי' מעניקין לה:

תפב

(עשה ר) להעניק העבד עברי כשיצא לחפשי ולא יצא בידים רקניות, שנאמר העניק תעניק לו וגו':

ובין נתברך בעה"ב לרגלו בין לא נתברך חייב להעניק לו ואז"ל שאין פוחתין לו משלשים סלע:

תפג

(ל"ת רפג) שלא לעשות עבודה בקדשים, שנאמר לא תעבוד בבכור שורך:

ולמדנו שאר קדשים מבכור:

תפד

(ל"ת רפד) שלא לגוז צמרי הקדשים, שנאמר ולא תגוז בכור צאנך:

ולמדנו שאר קדשים מבכור. וכל הנהנה מקדשי שמים בשוה פרוטה מעל:

תפה

(ל"ת רפה) שלא לאכול חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, שנא' לא תאכל עליו חמץ:

ומלת עליו באה על כבש הפסח שחובת זביחתו הוא בין הערבים ביום י"ד נמצא שמן התורה מעת שיגיע זמן זביחתו שהיא מש"ש ולמעלה אסור אכילת חמץ והאוכלו עובר עליו בלאו וכדי שלא ליגע באיסור דאורייתא עבדו רבנן הרחקה יתירה כנודע שאוכלין כל ארבע. ותולין כל חמש. ושורפין בתחלת שש. הרמב"ן ז"ל ס"ל אין לאו זה בכלל מנין המצות ולא בא הכתוב אלא לומר לך דקאי עליה במצות השבתה מש"ש ולמעלה. אבל אין בו איסור לאו כלל. כדעת רבי שמעון, והרמב"ם ז"ל בלפני זמן איסורו פסק הלכה כרבי יהודה ככללין דעלמא דר"י ור"ש הלכה כר"י ובלאחר זמן איסורו הוא דקי"ל כותיה דר"ש משום דסתם מתניתין אתיא כותיה כמ"ש הרב המגיד פ"ה מה' חמץ ומצה עי"ש:

תפו

(ל"ת רפו) שלא להותיר דבר מבשר חגיגה י"ד עד יום השלישי, שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר:

החגיגה הוא הקרבן שהיה בא עם הפסח כדי להגדיל השמחה והיה צריך לאוכלו בשני ימים ולילה אחת דהיינו יום י"ד בניסן וליל ט"ו ויומו ואסור להלינו בליל י"ו. ובחגיגה זו אין אדם יוצא ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד שהיא מצות עשה ל"ו שנקרא שלמי שמחה כי שלשה קרבנות היו מקריבים כל אחד מישראל בכל אחד מהמועדים והם הנקראים עולת ראיה והוא במצות ת"צ. וב' שלמי שמחה וג' קרבן חגיגה. שהיא מצוה זו שבא ב"ה שפסוק זה בקרבן חגיגה הנשחט עם הפסח מדבר:

ודע דשלמי צבור האמורים בפ"א לא היו באים כי אם בעצרת שהוא חג השבועות. שהוא שמיני עצרת של חג הפסח להורות כי גדול היום לאלהינו לפי שהוא יום שלמים לזמן מתן תורתינו כי בשבעה זמנים שקדמו נתנו קצת מצות למקוטעים ששה לאדם. אחת לנח. ולא"א מצות מילה. והקרבת עולה. ליעקב איסור גיד הנשה. ומצות יבום ליהודה. אחת ושתים לישראל ובמצרים. אחת ושלש אחת וארבע וכו' שבת פרה ודינים במרה אפקוד ושם שם לו חק ומשפט אמנם בימים ההם ובזמן הזה של חדש השלישי. כשנגמר מספר השבעה שבועות. בהתחלת השבוע השמינית זמן כניסה לכל היתה. שבו נתנה כל התורה כלה לישראל הבן הבכור לאלהים. דלכך נקרא יום הבכורים שבו היה קרב שתי הלחם חמץ רמז לשתי תורות שהן מאשרות את החמוץ שבלחם שהוא מאכל אדם כי על ידי הקרב' העומר של שעורים שנאמר בו ריח ניחוח ללמדינו שכל המקיים את התורה בפת במלח ומים במשורה הוא חשוב לפני המקום יותר ממור ולבונה. ולכן תחלתו של עומר בשעורים וסופו בשתי הלחם כי זו היא דרכה של תורה. לפום צערא אגרא. וכן אמרו צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. ובכל סדר הקרבנות דפ"פ כתיב חטאת. ובקרבן עצרת לא נזכר חטאת. דאמרו בירושלמי דר"ה דאמר להם הקב"ה לישראל. מיום שקבלתם עליכם את התורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. ולכן לא נתייחד בתורה יום למתן התורה כמ"ש זכור את היום אשר יצאת מ"מ. כי רצה הקב"ה לזכות ישראל שבכל יום ויום יהיו בעיניהם דברי תורה כחדשים. וצוה למנות. ימים ושבועות מהטעם שכתבתי לעיל במספר הכללי ש"ו ע"ע. זאת ועוד כדי להורות שיום זה הממלא מספר החמשים כיומא אריכתא הוא. הרומז לחמשים שערי בינה. יובל היא. ומיובלא קא אתיא. היינו טעמא דעל מצוה הכתובה בתורה. אין לברך עליה שעשה נסים. כמו שכתב מוהר"י סג"ל ז"ל דהרי מצות מצה ופסח. גם אם לא היה הנם היינו חייבין לקיימם מדאורייתא. וקרא דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה שהיה לי לקבל את המצוה הזאת ולעשות ממנה זכר לעתיד. עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ונפל האמת בשעתו וזמנו. הוא הזמן שהיו ראוים להגאל. והצרכתם לצאת בחפזון. כדי להיות להם לזכר. על המצות המצוות שהיה להם להצטוות בלאו הכי ופוק חזי כי ענין הקרבן פסח נצטוו כדי שבזכותו יהיו נגאלים. והמקראות יוכיחו שמצות התורה. לא הוקבעו מחמת הנסים. אדרבה הנסים נתלו במצות. ולפיכך אין לברך שעשה נסים. אמנם במצות דרבנן בחנוכה ופורים דמשום הנס הוקבעו והוא דבר חדש שאינו מפורש בתורה שקדמה תרי אלפי שנה לבריאת העולם. תקנו על דבר חדש ברכת שעשה נסים ועיין בס' פ"מ ס"ק ר"ו. ושמור הקדמה זו כי מעולה היא לתרץ בה כמה ספקות ודוק:

תפז

(ל"ת רפז) שלא להקריב שה הפסח בבמת יחיד ואפילו בשעת היתר הבמות, שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:

זה דעת הרמב"ם. והרמב"ן חלק עליו. ויש איסור כולל שלא נשחוט שום קדשים חוץ לבית המקדש ובא עליו העונש האמור בפרשת אחרי מות מצות קפ"ו:

תפח

(עשה רא) לשמוח ברגלים, שנאמר ושמחת בחגך:

דהיינו להקריב שלמי שמחה שאף הנשים חייבות בהן ובכלל השמחה הוא מ"ש חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל וכו' ובלבד שיכוין לבו לשמים:

תפט

(עשה רב) להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלש פעמים, קבועים בשנה שהם פסח שבועות סוכות, שנאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך:

תצ

(ל"ת רפח) שלא לעלות לבית הבחירה בלא קרבן והוא הנקרא עולת ראיה, שנאמר ולא יראה את פני ה' ריקם:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה