אלה המצות· רבי משה חגיז
עקב
יש בה ח' מצות ששה עשין וב' לאוין:
תכח
(ל"ת רמט) שלא ליהנות מציפוי ותכשיטין שיקשטו בהן לע"ז, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם:
ואע"פ שהע"ז עצמה אינה אסורה בהנאה לפי שהיתה מדבר שאין בו תפיסת יד כגון ההרים שנאמר בהן אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם וכן האילנות והבהמה שלא נאסרו בהנאה עכ"ז הציפוי והתכשיטין שעליהם אסורין בהנאה בכל שהו:
תכט
(ל"ת רנ) שלא נדביק ונחבר שום דבר מע"ז ומשמשי' ותקרובת שלה וכל מה שיוחס אליה כדי ליהנות ממנו, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך:
וכבר ביארו שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים א' משום לא תביא תועבה. וא' משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ששני עניינים הם אחד המכניס דבר ע"ז ברשותו כדי ליהנות בו. וא' הנהנה בו. ואע"פ ששניהם עיקר אחד להם שהיא ההנאה מ"מ מכיון שיהנה ילקה שתים כמו כהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים במ"ש לך במצות רע"ג עי"ש. ותחת סוג לאו זה דרשו ז"ל כל שתיעבתי לך לא תביא אל ביתך כגון ממון של גזל וחמס או רבית שעל כלם נאמר והיית חרם כמוהו. ואין ברכת אל שדי מצויה בממון שאסרה תורה וכענין שאמרו ז"ל שפרוטה של רבית מכלה כמה אוצרות של ממון שבא זה ואבד את זה כמש"ל במצות שמ"ג עי"ש:
תל
(עשה קפ) לברך ברכת המזון אחר אכילת הלחם כדי שביעה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו':
וסתם לחם. הוא הפת שנעשה מחטה ושעורה שבכלל החטה היא הכוסמת. ובכלל השעורה הוא השבולת שועל ושיפון. ושיעור שביעה זו. האמת שאין לה שיעור שוה בכל אדם. כי הצדיק אוכל לשובע נפשו. דהיינו כדי מחייתו. ומתרצה באכילה מועטת. ובטן רשעים לא תמלא. אמנם באשר כל ישראל קדושים וצדיקים הם. דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. והם שיערו שמדאורייתא באכילת כביצה לבד מיתבא דעתיה דאיניש. וכשאכלו שיעור כביצה. נתחייבו לברך ברכת המזון. אפי' שנסתפקו בברכתו. אמנם בפחות מכביצה מברכין ודאי בתחלה ובסוף. אך כשנסתפקו אם ברכו ברכת המזון או לא ברכו אינן רוצים להכשל בברכה לבטלה שעונשה חמור לפי שהיא תחת סוג לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא לכך אמרו שספק ברכות כאלו אזלינן בהו להקל שלא לברכם. מאחר שהעיקר חסר. שלא אכל כדי שביעת מזון. עיקר ברכת הזן משה תקן אותה לישראל וכן יהושע תקן ברכת הארץ ושלמה תקן בונה ירושלים. ונוסחם הוא כנוסח כל הברכות שתיקן אותם עזרא ובית דינו הנקראים אנשי כנסת הגדולה שאין לנו רשות להוסיף ולגרוע בנוסח שלהם וכל המשנה ידו על התחתונה ואינו אלא טועה. ברכת המוציא ושאר הברכות הקודמות לאכילת איזה דבר כבר ידעת כי הן דבר שהשכל מחייבן לפי שהוא כנטילת הרשות מבעל הבית הוא אדון כל הארץ ואין רשות לאדם ליהנות מן העה"ז בלא ברכה ולכך לא הוצרכה התורה לצוות לנו על זה דאתיא מק"ו אם כשהוא שבע חייב לברך כ"ש כשהוא רעב ולכן על דבר שיש בו הנאה לגוף תקנו ברכה הראויה לו מלפניה ומלאחריה כאדם המחזיק טובה לחבירו שאכל משלו ולכן הזהר במילי דברכות כי בהם תזכה להמשיך עליך ברכת אל שדי אשר כל ישעו וחפצו הוא להריק לך ברכה עד בלי די ואם ח"ו אין אתה נותן לו מקום באמצעות התעוררות הברכות בעבור יברכך ה' נמצאת ח"ו מבטל רצונו הטוב שהוא להטיב עם בריותיו ונמצאת חלילה מביא עליך קללה ולא ברכה משא"כ אם תברכהו ותעשה רצונו גם ברוך תהיה כי זו היא ברכתו. וזהו הנחת רוח שיש בידך לעשות לו. למלאות רצונו. שיברכך ושישפיע לך כרצונו הטוב. שכבר ידעת כי הוא ית' הכל צריכין לו. והוא אינו צריך לכל. כי הוא מקור הברכות ומבורך על כל ברכה ותהלה. בשכמל"ו. (וברכה ראשונה של תורה לדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש והטור וסיעתם ז"ל היא מדרבנן. אמנם הרמב"ן ומתוך דברי הרשב"א ובעל החינוך ומהר"י די ליאון ז"ל נראה שהיא של תורה. וברכה אחרונה ש"ת לכ"ע היא מדרבנן):
תלא
(עשה קפא) לאהוב את הגרים, שנאמר ואהבתם את הגר וגו':
ועם היות שאחר שנתגייר נכנס תחת סוג העשה הכללי של ואהבת לרעך כמוך. אמנם בעבור שנכנס בתורתינו בגלותינו הוסיף לו הי"ת אהבה על אהבתו באותו לשון שציונו על אהבת אלהותו וכפל לנו אזהרתו בעשה ול"ת על אהבתו והונאתו. ובפרט כי גם עלינו עבר הגרות כמ"ש כי גרים הייתם וכמו שחס רחמנא עלן ראוי שנחוס גם עליהם:
תלב
(עשה קפב) ליראה תמיד מהאל ית' ולהתפחד ממנו שהוא משגיח ומעניש לעוברים על רצונו שנאמר את ה' אלהיך תירא:
ודבר ידוע הוא כי השמירה הגדולה מן החטא הוא להאמין בעונשים אשר יעדו לנו הכתובים כי אז לא במהרה הוא חוטא שהחטא אינו בא אלא מחמת שהאדם הולך בשרירות לבו ודן את כל הדברים כמאורעים דרך מקרה וטבע אמנם אנו בני ישראל אין לנו להאמין אלא שהכל מסובב מאת ה' מן השמים ולירא ממנו כמ"ש בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואשרי איש ירא את ה' כי אז ודאי במצותיו חפץ מאד. ואם איננו ירא את אלהים הוא פורק עול התורה והמצות. ולפיכך אמרו את ה' את לרבות ת"ח ויראה זו היא מוכרחת בכל עת ורגע:
תלג
(עשה קפג) להתפלל בכל יום, שנאמר ואותו תעבוד:
ובא בפי' מה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב. זו תפלה. ובמשנתו של ר"א בנו של ר"י הגלילי מנין לעיקר תפלה מצוה. מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ועם היות כי משמעות הפסוק הוא על עבודת השי"ת שנצטווינו לעבדו בכל לבבינו בלמוד התורה ובעשיית מצותיו עכ"ז האמת יורה דרכו כי פרטות המצוה היא חיוב התפלה בכל יום כי על תפלת יום אחד בשנה או לעתות בצרה אין זו עבודה. כי ודאי מי שהוא בצער וצרה יצעק ויתפלל לאלהים העונה אותו בעת צרתו והעיקר אצלינו הוא מש"ה היערוך שועך לא בצר ולעולם יקדים אדם תפלה לצרה וזו היא בכל יום כי לא ידע אם למחר. תבוא. וכמו שקרבני התמידים היו בכל יום תמיד ערב ובקר וצהרים כך תיקנו לנו להתפלל באותן הזמנים עצמן תפלת ערבית. שחרית. מנחה. ובפ' אין עומדין אר"א גדולה תפלה יותר ממעשים טובים וכו' ואר"א גדולה תפלה יותר מן הקרבנות וכו'. ואמרו עוד גדולה תפלה ששוה כקטרת וכו' ולפיכך עשאום ישראל שלשתן קבע ונתחייבו בהן ובזירוז זמנם כמו הקרבנות ולא יעבור תפלת שחרית מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית ותפלת מנחה משש שעות ומחצה עד הערב ותפלת ערבית כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ואנשי כנסת הגדולה סדרו נוסח התפלות בל' צח כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל ואפילו בפי התינוקות הן שגורות ודבר שהשכל מחייב שלא יקדים אדם שום דבר מעסקיו או עסקי בשר ודם לעסקי עבודת שמים. אלא יקום בזריזות נמרץ לעבודת אדון כל הארץ אשר אנו עובדי' אותו במה שאנו שואלים ממנו ומאתו שיענה אותנו בעת צרה וישמע תפלתינו לתת לנו כל צרכינו אם כן מאחר שסוף כל סוף עסקי שמים הם דברים שאנו נצרכים להם להנאתינו ולטובתינו מי הוא זה ואיזה הוא שיניח את הודאי וילך אל הספק כי מהאדון אשר אנו מבקשים עיניו פתוחות אל תחנת עבדיו לשמוע אליהם בכל קראם אליו ולא ימנע טוב להולכים בתמים ומשכימים לפתחו והוא נתן ונותן ויתן בעין יפה לכל איש ואיש די צורך פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה. כאשר עם לבבו שלם בפרישת כפיו אל התפלה והתחנה כי יש רבים שיתפללו אמנם ותהי יראתם אותו ית' מצות אנשים מלומדה ולטעם זה לפעמים יעשו ולפעמים לא יעשו. ואפילו באותן פעם שיעשו יהיו מאותם שנאמר עליהם בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ובעבודת הבורא העיקר הוא כוונת הלב למי שהלב רואה כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לאי"בא ועובדא דרבי חנינא בן דוסא המובא בירושלמי דברכות יוכיח עד היכן כונת הלב תגיע. וממה שעלתה לו ולחברבר שנשכו. לרבים תודיע כי רצון יראיו יעשה וש"י ויושיעם. ומאחר שכן אל תתמה על החפץ שאנו צועקים ואין אנו נענים כפי הנשאל ומבוקש כי אנחנו ג"כ אין עבודתינו כפי הנדרש מאת הדורש את שלום עמו ומצד רחמיו דוקא הוא מה שעונה אותנו בעת צרתינו ומספיק לנו קצת מצרכינו כי תנאי כל העבודה רבו כמו רבו ובפרט מן הפרט עבודת התפלה כדי שלא תחזור ריקם צריכה תנאים מרובים שיתפללו אליו דרך ארצם ביחוד הנצרך שעליו נאמר בטחון יקראני ואענהו וגו' ומי יאמר זכיתי לבבי לדעת את ה' הוא האלהים בידיעה הפרטית הנצרכת לעבוד עבודתו ושמירת דתו בתוך ביתו המקום אשר אמר ה' לשכון בערפל ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי שם שם נטע אהלי אפדנו וצמצם שכינתו בעבור אהבתו לקהל עדתו כי להיותם מרובים אין תפלתם נמאסת כמ"ש הן אל כביר לא ימאס. וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי ובפרט שעתה בעונותינו בגלותינו זה לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם גויתינו ונשלמה פרים שפתינו ואין נחת לפני המקום כאותה שעה שישראל מתכנסים ובאים לפניו מזוינים במצותיו ומהללים ומיחדים את שם כבוד מלכותו שיתברך בפה כל חי תמיד וברוב עם הדרת מלך כי כבר ידעת משל המרגלית שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למעטים שעושים אותה ולעולם ההתחברות אל המרובים בדבר העבודה ושאר המצות מסוגל מאליו והחי יתן אל לבו ואם לא ע"פ ההכרח הגדול אל יבטל עצמו מלהתפלל עם הצבור פוק חזי מ"ש רבי פנחס בירושלמי הנז"ל המתפלל בבה"כ כאלו מקריב מנחה טהורה וכו' עי"ש. גם מאמר רבי ירמיה על פסוק דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות א"ר ולא עוד אלא שהקב"ה עומד על גבם. שנאמר אלהים נצב בעדת אל. ולכן אפילו על צד ההכרח לפחות יתפלל בשעה שהצבור מתפללין:
ובמאמר תפלה למשה שכתבתי לעצמי הארכתי להוכיח במה דמוסכם אצלינו שאין לאדם להתפלל ולבקש שום דבר הצריך לו. מטעם שהכל יודעים שהי"ת אינו מקפח שכר כל בריה. ולפיכך בכל יום תמיד יושב ודן את כל העולם. כמ"ש ותפקדנו לבקרים. ואשר המצא ימצא שראוי לקבל חסדו וטובו אינו מונע טוב מבעליו. וכמו כן אינו וותרן לגמול חסד עם מי שאינו ראוי. ולכן האיש הישראלי הבא לבקש מאתו ית' איזה דבר פרטי לא ימנע אם ראוי הוא. או אינו ראוי. ואם ראוי הוא. אחד משנים יהיה. או השעה ראויה. או אינה ראויה. כי לא מזל יום גורם. אלא מזל שעה גורם. היינו לומר שלכל זמן ועת לכל חפץ זמן קבוע. ולכן להיות שלפי האמת תפקדנו לבקרים. גם לרגעים תבחננו אם השעה ראויה. אם ראויה והגיע זמנה בלי תפלה יקבל את מבוקשו. ואם עדיין לא הגיעה לו השעה שעת הרצון ומוגבל מאתו ית'. הואיל ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע יאכילהו פגה. או יטריח כביכול את רצון קונו. ואם אינו ראוי ודאי תפלתו אינה נשמעת. דהרי זה דומה למלך שהוא משלם שכר טוב לעבדיו כיד המלך בריוח ולא בצמצום הרי שיבא א' מעבדיו לבקש ממנו שכר עבודתו. או יותר משכר עבודתו. אין כאן ספק שהמלך יהיה כועס עליו. ולא יתן לו שאלתו. כי אמור יאמר לו על מה אתה בא לשאול. וידי פתוחה לשלם לאיש כמעשיו. ולא מפני זה יקרא המלך מלך אכזרי. דהרי כל רואיו יכירוהו ויודעים בו שאינו מקפח שכר עבדיו לשלם להם יותר מכדי פעולתם. אם כן לזה לפי ששאל שלא כהוגן נמנע ממנו השאלה אשר שאל. ולכן הואיל והוא ית' עיניו משוטטות בכל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אין לו לבקש לצורך עצמו בלבד. כי זה יהיה גורם שיהיה פנקסו פתוח. לראות אם הדין נותן שתנתן לו שאלתו ובקשתו. וגורם שמזכירין לו כל עונותיו כמ"ש בפרק הרואה ג"ד מזכירין עונותיו של אדם. ואחת מהנה הוא עיון תפלה דהיינו מי שמתפלל בכוונה ומצפה שבשביל כוונתו תהא מקובלת תפלתו. ותנתן לו שאלתו. דהנה אותה תפלה נלקחת מהשר המלאך הממונה על כל התפלות. ומוליכה לפני ב"ד העליון לדון עליה. ושם מזכירין כל עונותיו. ולפעמים הזכרת כל עונותיו היא גרמא שתנתן לו בקשתו לרעתו. והתפלה בלא כוונה כלל כמעט יפה ממנה. לפי שאינה פועלת לא טוב ולא רע אלא נדחת. וכל זה אינו אלא דוקא בתפלת היחיד דהיינו שמתפלל על עצמו בלבד אבל המתפלל עם הצבור. דהיינו על המרובים אין מקום להזכרת עונותיו. ועל כן אנשי כנסת הגדולה תקנו כל נוסח התפלות בלשון רבים. ולדעתי להנאת עצמי אני דורש ומפרש דרז"ל במ"ש לעולם לשתתף איניש נפשיה בהדי צבורא. כי תפלת צבור אינה נמאסת. וכמו כן תחת סוג זה יהיה אצלי בלי ספק תפלה הנעשת בשביל הרבים. ושם הארכתי להוכיח. דלא מצינו שאברהם עם היות שאמר לו הקב"ה שכרך הרבה מאד שבקש על עצמו כלום. ובתפלתו על סדום לא בקש על הצלת לוט. עם היות שאהבתו היתה נאמנת לו וסכן את עצמו במלחמת המלכים בעבורו. ולזה הודיע הכתוב. ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לט מתוך ההפכה. ולפי שיצחק ויעתר לנוכח אשתו שהיתה תפלה פרטית. אפשר דמפני כך יצא עשו. וידיו של יעקב אוחזת בעקב עשו. ונעשו סתם ידים שניות לטומאה. ורוח רעה שורה בלילה עליהם. וכשיוצא מבית הכסא ומבית הקברות. וכשנועל מנעליו ונוטל צפורניו וכשמגלח וכיוצא. ואפשר שאם לא היה מתפלל ודוחק את השעה והיה ממתין עד זמן המוגבל מאתו ית' עשו לא היה נולד. ואם היה מוכרח להיות נוצר מטעם זוהמתו של נחש כמ"ש במאמר הוסת אפשר היו ידיו של יעקב נקיות וטהורות מטומאה זו שנדבקה מעקב עשו. ויעקב שאמר הצילני נא מיד אחי. עת צרה שאני. ואפשר דלכך נצטער כמ"ש ויצר לו שהיה צריך להתפלל וענין מ"ש בחלום לא היה תפלה. אלא נדר שנדר אם יתן לו הי"ת כך יעשה כך. ולמדנו ממנו כי מי שעושה זכרונו לפניו ית' לא יאמר ה' אלהי עשה לי כך וכך. אלא ידור נדר. ויאמר אם תעשה לי כך אני נודר לעשות כך. ובזה אינו מחשיב עצמו. ואינו נותן מקום לקטרג עליו. לומר שאין ראוי שתקובל תפלתו שהרי אין זה מתפלל אלא נודר. ולזה אפשר דארז"ל על וידר יעקב נדר לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה. כלומר שלא יתפללו אל הוי"ה שיצילם. שא"כ יהיו נזכרין עונותיו. אבל באופן זה שנודר אין לו פ"פ למקטרג. ולכן נדר. והנודר בעת צרה אין לו התרה. כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג לומר כמה ערום הוא איש זה כי בעודו בצרה נדר הרבה וכשעברה צרתו חזר בו והתיר נדרו. אף אתה חזור בך והחזירהו לצרתו. ומה שאמרו לעולם יתפלל אדם שלא יבא מדה זו עניות ואם יש לו חולה בתוך ביתו. יאמר בברכת החולים. ואם צריך לפרנסה יאמר בברכת השנים. וכיוצא. לא אמרו שישאל זה בלשון יחיד אלא יכלול אותו בכלל חולי ישראל ולעולם ישתתף איניש בהדי צבורא. ואל יבקש אדם להעלות זכרונו לפני המקום אלא בכללות ישראל. ולא כמ"ש הי"ת יתן לי כך. ומי יתן והיה לי כך. יהי רצון שיבא לי כך. כי כל דברים אלו מזכירין עונותיו של אדם. והם גורמין לו רעה ואם איש צדיק הוא ותקובל בקשתו קודם זמנו יארע לו כמ"ש ביצחק ואמרו על ר"ח בן דוסא שקבל רגל א' מהכס' שהיה מזומן לו לעוה"ב ודומה לו אך ורק בעת צרה ישאל שאלתו בלשון נדר ולא ידור כי אם דבר שיכול לקיים אותו אח"כ. אבל בבקשת מחילת עונותיו. אע"פ שאין לו לאדם להדמות לדוד הואיל ומצינו כי כל תפלותיו היו כך. ודאי יש להתפלל בלשון יחיד כי לב יודע מורת נפש. (ועימ"ש במצוה שס"ד). וכשהיה מתפלל להיות נצול מיד אויביו כוונת תפלתו היתה שלא יחטיאוהו והיא הצלת נפשו כאומרו הצילה נפשי משפת שקר. ונפשי נבהלה מאד. שובה ה' חלצה נפשי. פן יטרוף כאריה נפשי. ירדוף אויב נפשי. ורבים כאלה. ולהיות שהוא היה לבו חלל בקרבו. מה שאין כן שאר כל אדם מה טוב ומה נעים אם יזכה להתפלל בדמעה אשריו כי מובטח לו שתפלתו תקובל ברצון יען כך מקובל אצלינו, כי כל השערי' ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו וסימניך והנה נער בוכה ותחמול עליו וגו':
אחר הדברים האלה הנאמרים באמת שמעתי דבת רבים ויהי העם כמתאוננים עלי היו כל תלונותם. אשר המה מלינים. ויביטו אחרי משה גם בני אדם גם בני איש. יראי ה' וחושבי שמו. חבל נחלתו ועמו. עלי יתלחשו לאמר מדוע ככה עשית. להיות נאה דורש ומזרז לאחרים להתפלל ברבים. ואתה לא כן נאה מקיים להתפלל תדיר עם הצבור ונמצאת מכשילן לעתיד לבוא. גם בניהם עליך יסמוכו. בקהל רב שלא להתפלל. ונמצא שם שמים מתחלל. לכן אז אמרתי זו היא עת לעשות לה'. ויכתב סרחוני. דכגון האי. מכסה פשעיו לא יצליח. ועתה באתי במגילת ספר אכתוב עלי ובאלפי ישראל אודיע נאמנה כי לא אוכל להתעלם שנפשי יודעת מאד שהמכשלה הזאת יוצאה מחמתי. ולא כחוטא בהעלם חסרון ידיעתי כי ידעתי גם ידעתי אוזל לו אז יתהלל, רק קנאת ה' צבאות תעשה זאת לי בחושבי כי קלקלתי תקנתי וענתה בי צדקתי. כי הוא היודע ועד אהבתי מעון ביתו. ומקום משכן כבודו. ותפלתי זכה וקולי אל ה' אקרא תמות נפשי מות ישרים העומדים בבית ה' בלילות. משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואנחותי וסיבותי על הדבר הרע הזה. אשר אני עושה. ממנו יתברך לא נסתרו. ועל כי אין לאל ידי לתקנם. דטריחא לי מלתא ולא יכילנא. לבי חלל בקרבי. עת אזכור מאמרם ז"ל על פ' למי אוי למי אבוי. וכאלה רבות. אשר שם שמות. וזו רעה חולה. היא העולה. על מורשי לבבי. כי לא די צרתי בחובי. כי אם לשאת עלי את משא העם המתנצלים בי. ותולין קלא באילן שהוא אזוב ארץ ולכן כדי לצאת קצת ידי חובתי לא אתי תלין משוגתי. כי האמת והצדק אהבתי ובזאת יתהלל המתהלל. החכם יהיה הסכל וידוע לתקן את אשר עותו וידכה ישוח ויסתפק בהכרחי כמוני היום שבשפתים נעות וברכים כושלות וכורעות אמרתי אודה עצי פשעי אל ה' ומכל הכתוב בפרשת האגרת הזאת. תשמענה הגבעות. שיודע אני בעצמי כי אין בי לא תורה ולא מצות. ואיני ראוי שיסמוך שום אדם דעתו עלי להקל אפילו בקלות כל שכן בחמורות. כמו שהיא מצוה זו להתפלל במקהלות. רבבות עמך בית ישראל שכן חובת כל היצורים לפניך. ולכן יאו"א בושתי ונכלמתי מהרים פני אליך. על כל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי. ומבית קדשיך חדלתי. והרע בעיניך כזאת וזאת עשיתי. וממך לא כסיתי. כי כבן סורר ומורה הייתי. והן בעון חוללתי. וחטאי לו יריחון בהם שכני אז ברחו ורחקו מעלי ובדד ישבתי. אין בלשוני מלה. לספר את כל התלאה. הן ה' ידעת כלה. ועם היות כי לך דומיה תהלה. ממך נאוה כל שאלה. כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך תשמע השמים וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע לבבו ואתה לבדך ידעת את לבב כל בני האדם. גם אני כאחד מהם כמוני כמוהם. רצונינו לעשות רצונך כרצונך. ואין כונתינו להכעיסך חלילה רק כי אין אדם אשר לא יחטא ואשם מכח הצר הצורר הוא היצר הרע העובר ומתעבר אשר בכל יום הולך ומתגבר. וכאיש גבורתו תחבולותיו וערמימותו ולהפילו אל תוך פח מצודתו. הולך ומתנכר. וההמון כאשר לא ידעו כי אם דבר. מצליח השטן במעשיו וטרף ואין מציל. כי דוב אורב הוא לי. ארי במסתרים. וכאשר ידעתי והאמנתי כי אין זולתך גואל. לכן ממך אני שואל. כי מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ועל משמרתי אעמודה ומאימת דיניך אנוסה אל חמלתך. ומפחדך ארוצה אל חסדיך ומזעמיך אברח אל היכל קדשך ואפיל תחנתי לפניך ולא אעזבך עד אשר תאמר סלחתי כדבריך. אנא ה' רצה להצילני תנתן לי נפשי בשאלתי וסלחת לעוני כי רב הוא. ורוחי בבקשתי. אנא שא נא לפשע אני עבדך מב"מ אמתך. וחטאתי. כי רעה גמלתיך. ורצה וחלצני ה' אלהי ואלהי אבותי ולמענך עשה ולא למעני הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי הושיעני מפי אריה והרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני וברחמיך הרבים כוף רוע יצרי הרע להשתעבד אליך ולשוב בתשובה שלמה לפניך ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך ואני ברוב חסדיך אבוא ביתך. אלמדה פושעים דרכיך וחטאים ישובו אליך ונחני במעגלי צדק למען שמך הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי תרנן לשוני צדקתך ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ויערב עליו שיחי אנכי אשמח בה' אגילה באלהי ישעי ישמיעני אלהי:
תלד
(עשה קפד) להתחבר ולהתיחד ולהתמיד עם חכמי התורה האמיתיים, שנא' ובו תדבק:
כי הם קיום הדת ויסוד חזק לתשועת הנפשות וכמו שהמלכים ובניהם לעולם מחזיקים הרופא מומחה בחברתם כדי שיודיע להם מה לאכול מהמאכלים הטובים לבריאות ולהתרחק מזולת' ויראו בחכמת הרגשת הדפק גדר בריאותם כיצד הוא. וכל אשר יאמר להם יאמינוהו ויעשו התרופה ההיא או ההרחקה שיאמר בנתינת טעם לדבריו. ולפעמים מבלי שיודיע להם טעם הדבר. לפעמים מכח שלא מצא הטעם בספרי הרפואות. ולפעמים מכח שאינו רוצה לומר להם טעם ולפי הזמן המעותד לפניו יתנהג. והם עם תוקף מלכותם לא יכריחו לרופא על נתינת הטעם. ולא ימאנו מלעשות הדבר ההוא אלא ישמרו לעשות ככל אשר יצוה. כך ישראל בני מלכים צריכין להדבק תמיד עם רופאי הנפש שהם החכמים האמיתים כדי שהם ילמדו אותנו אופני העבודה ומצותיה ויודיעו לנו האמיתות שקבלו בה ונאמין אותו האמיתות היוצא מפיהם ומפי כתבם ומתוך כך נכיר את מי שאמר והיה העולם שלא לחנם אמרו ז"ל והוי מתאבק בעפר רגליהם. ואמרו באבות דרבי נתן ד"ה כל המדבק בעושי מצוה. אע"פ שלא עשה כמעשיהם. הרי זה מקבל שכר. כיוצא בהם עי"ש:
ועל טוב יזכר שמם של אחינו אנשי פולין וטורקיא ה"י שמקיימים החיוב שנכלל בזה המאמר להתחתן בניהם ובנותיהם עם ת"ח ומהנים אותן מנכסיהם שע"י כך מקיימים מצוה זו שהוכפלה ולדבקה בו כי מכח קורבה זו קובעים בלבם אהבת הי"ת ולומדים סדר העבודה ומחלקים ביניהם לעה"ב חלק כחלק שחלק משה רבינו ע"ה בקדימת זבולון ליששכר לפי שזבולון לחוף ימים יושב ויוצא לפרקמטיא בספינו' ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר היושב ועוסק בתור' נמצא שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה. ואשריהם ליחידי סגולה שבישראל שמקיימים מצוה זו בכללותיה ופרטותיה ובפרט בדורות הללו כי התור' בעונותינו אזלה ומתדלדלה (מחסרון מי שיחזיק ביד לומדיה באופני' שצותה תורה) כי הנה שכרם אתם גדול ומפורסם כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה וגמירי גדול המעשה יותר מן העושה וברוך אומר ועושה יהי' לנו למחסה:
תלה
(עשה קפה) להשבע בשמו יתברך בעת הצורך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, שנאמר ובו תשבע:
כי בהיותו נשבע במי שאמר והיה העולם על קיום הדבר ההכרחי ונצרך יורה גדולתו ורוממותו וכבודו כי לא יחליף את דברו מכח השבועה בשמו ית'. ולכן אין להשבע בשום דבר מכל הנבראים. והשבועה שהאדם נשבע בחיי אביו ואמו ובניו. אינו אלא כאילו נשבע בחיי הי"ת אשר בראם ולא זולת כי ח"ו אז היה האדם נכנס בתגר כל המשתף שם שמים לדבר אחר שנעקר מן העולם ולכן יש להזהר הרבה שלא להשבע כל, עיקר כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ובפרט בשבועת שקר שחמורה מרוצח וגונב ונואף כי הרי אלו לא יעשו את רשעתם בכל עת שירצו ואם יעשו יעשו בשביל ההנאה וסוף כל סוף ימנעו מלעשותו אמנם ההרגל בשבועות כאשר שפתינו אתנו יכול אדם לישבע על כל דבור ודבור כמה מאות של שבועות בלי הנאה כלל אלא מכח כי הורגל וההרגל נעשה לו טבע והוא טבע רע וכלתה אותו ואת עציו ואת אבניו כמ"ש בינאי המלך שהיו לו אלפים עירות וכלן נחרבו על שבועת אמת לפי שנאמר כי לא ינקה. ומה יעשה לנשבע לשקר ובדבר אחד דוקא מותר להשבע דהיינו לקיים את המצות כמ"ש נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ועם היות שמושבע ועומד הוא מהר סיני עכ"ז כשיצרו אונסו ומעכב על ידו או מפתהו כמעשה בועז שנשבע ליצרו שלא להזדוג עם רות באותה הלילה כי אם הבוקר אור באורה של תורה אזי מצוה שיתקשר ויתחייב בשבועה חדשה שלא לעבור על רצון קונו הואיל ויצה"ר מתגרה בו ודע כי הראב"ד והרמב"ן ז"ל והרא"ם משיגין על מצוה זו שאינה חובה אלא רשות לפי דעתם וגרסתם אמנם הממליצים בעד הרמב"ם ז"ל יצאו כמנהגם לישע סברתו דהכי מסתברא:
ואני בעניי כאחד מאוהביו ומליציו בפרורים שיש לי על רש"י ז"ל כתבתי בביאור דבריו אשר כתב ז"ל לפניך ואלו ואלו גבי הדדי כתיבן כדי להקל על הקורא בזכרון טוב הגון וראוי למחברי ספרים. שיציגו לפני הקורא. עיקרן של דברים שמדברים עליהם. דאם לא כן איידי דזוטרן מילייהו יהיו כל דבריהם כדבר ספר החתום ואם הכל מודים דנתמעטו הלבבות. איך יהיו נזכרים מילי דרבנן. בקיצור אמרים. לכן לראשונים הוה שרי. ולדידן אסיר. אם לא בפסקי ההלכות. הצריכין מעשה אומן חכם ובקי במלאכת הקיצור וד"ל וז"ל.
ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו וכו' אז בשמו תשבע וכו' דודאי כוונתו ז"ל היא לומר לך שאינו דבר חובה ומצוה לישבע אפילו באמת חלילה. אלא כוונת הכתוב היא רשות עפ"י תנאי זה שבהיות בידך כל המדות הללו. אם תרצה להשבע באמת יכול אתה. ודלא כהרמב"ם והסמ"ג שמנאוה בכלל המצות. וראיתי שכתב הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל סמך עמ"ש אמרה תורה השבע בשמי. ואמרה תורה אל תשבע בשמי כלומר כשם שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת. והיא מצות ל"ת. כן השבועה בעת הצורך חובה והיא מ"ע. וכן גילה דעתו בסמ"ק. ואני תמיה היאך סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה. והיא מ"ע. והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים. ואיך לא השגיח בזה. וחייב מה שחייב. וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכו'. בזמן שאתה חולה. ותאכל צונן וכו' בזמן שאתה בריא. היחוייב מזה שיהיה דיבורו השני חיוב כמו דיבורו הראשון שכמו שהראשון חיוביי. כן יהיה השני. ודאי לא. אלא הראשון חיוביי. והשני רשותיי. שאם ירצה שיאכל צונן וכו' הרשות בידו. כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו לו והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות ופי' שאי אתה רשאי לאכול חמץ. אבל אתה רשאי לאכול מצה. ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה. אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה נצרכת. לא שהוא חובה לישבע. עכ"ל הרא"ם ז"ל ע"ע ומה שכתב עליו ה"ה במ"א ז"ל בחיבורו מצוה ז' דנ"ה:
ולע"ד שדברי הרא"ם ז"ל צדקו יחדיו. אם פסוק ובשמו תשבע היה סמוך ונראה קרוב לפסוק לא תשא את שם ה' לשוא. אזי ודאי אם אח"כ נכתב ובשמו תשבע היה חובה עלינו לפרשו כמו שפירשו הרא"ם ז"ל דכוונתו רשות. כעין החבר שבקש לו לעזר במקרא מפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שהוא מנגדו. לענ"ד. וכל זמן שכל פסוק הוא נפרד בפני עצמו ומרוחקים הם. ופ' השבועה הוכפל ג"כ בפ' עקב. מוכרח הוא שהוא ענין בפני עצמו נפרד. גם מטעם דבר הלמד מעניינו והואיל ורישיה דקרא הם מ"ע. ראוי הוא שגם סופו כתחלתו למ"ע יחשב. והמשל בזה אם יאמר הרופא אל תאכל ענבים. ותאכל רמונים. ודאי שאני אומר. שמ"ש ותאכל רמונים הוא רשות. שר"ל הענבים הם באזהרה שאני מזהירך שלא תאכלם. אבל הרמונים אם תרצה תאכל אמנם אם הרופא יאמר יום אחד ראה שלא תאכל ענבים ומיניה משמע שעל דברים אחרים אינו מזהירו אלא הרשות בידו. א"כ אח"כ כשיאמר לו ביום אחר תאכל רמונים מוכרח לומר שמצווה לו שיאכל רמונים. דאם הכוונה על הרשות. הרי נתונה לו מיום אתמול בציווי שצוה עליו שלא לאכול ענבים. א"כ דבור שני זה ביום שני ודאי שבא להודיע לו שאכילת הרמונים מועלת לו. וצריך שיאכל מהם. כי הדיבור הראשון הוא הרחקת הנזק. והשני הוא הקרבת התועלת שהוא חובה על כל אדם חולה לשמוע אל דברי הרופא בשתי החלוקות וא"כ כיון שציווי הי"ת הוא מפורד זה מזה שניהם על צד החיוב באו הא' בל"ת והשני במ"ע. ולכן אמרו רז"ל א"ת השבע. וא"ת אל תשבע. שלכל ענין היתה אמירה אחת מפורדת. ולא סמכינהו קראי אהדדי. מוכרח לומר שהיא מצות עשה:
וא"ת שהרא"ם ז"ל היתה כוונתו להקשות שמלשון רז"ל אין הכרח כיון שדבריהם הם סמוכים לקרא לתרץ מ"ש. הנה מלבד דבמה שכתבתי יש די יספיק חנני אלהים ויתן לי גם את זה דהוא הנכון שאם כוונ' רז"ל כדברי הרא"ם ז"ל הול"ל אמרה תורה אל תשבע. ואמרה תורה השבע. ואזי היינו מפרשים שדבריהם השניים. הם רשותיים. לפי שקודם באה האזהרה. באומרו אל תשבע. ואח"כ אמרה שהרשות בידו לישבע כשהוא באמת והיה מעין הפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות שהכונה רשות. ועיקר האזהרה הוא שלא יאכל חמץ. אבל כיון שרז"ל בלשון חכמים מרפא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. שינו את לשונם מסדר הכתוב בתורה. והקדימו ואמרו אמרה תורא השבע ואמרה תורה א"ת. מוכרח לומר. דהא דא"ת השבע. הוה מ"ע כמצות ל"ת דא"ת אל תשבע. וללמדינו חדוש זה דמצוה להשבע בשמו באמת שנו והקדימו המאוחר לקודם בתורה דוק והבן בנועם שיח דבריו של הרמב"ם ז"ל דאינם לשון הגמרא ברביעי דשבועות דף ל"ה ע"ב דבאו בדיוק כמורה באצבע שנדקדק בהם:
ואל תשבני ממה שהיום מידי קוראי בהלכות השחר במסכ' כתובות מצאתי ראיתי דכתב התוספות שם בדף מ' ע"א ד" אחד כדרכה וכו' דשלא כדרכה הול"ל למינקט ברישא. אלא שכן דרך הש"ס להקדים הן ללאו עי"ש. דכבר ידעת כחו של הרמב"ם ז"ל דכח תנא היה לו ופליג מכ"ש על בעלי התוספות שהם רבותינו האחרונים אליו. והוא ז"ל לא ס"ל ויפרש הסוגיא בפי' אחרים אשר חדשתי. וכתבם מוהר"א בן חיים ז"ל בשטתו עי"ש:
ליום הששי