אלה המצות· רבי משה חגיז
ואתחנן
יש בה י"ב מצות שמנה עשין וארבעה לאוין:
תיו
(ול"ת רמה) שלא להתאוות שום דבר מחבירו אפילו בלב, שנא' ולא תתאוה בית רעך שדהו וגו':
ולשון המכלתא כ"ה נאמר כאן לא תחמוד ונאמר להלן לא תתאו' לחייב על התאו' בפני עצמה. ועל החמוד בפ"ע. ועוד אמרו מנין שאם התאוה שסופו לחמוד. שנא' לא תתאו' ולא תחמוד ומנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול ת"ל וחמדו שדות וגזלו ופוק חזי מעשה אחאב ונבות. הרי לך מבואר שאם ראה אדם טליתו של חבירו ונתאוה לה עבר על לא תתאוה ואם אחר שנתאוה לה השתדל שימכרנה לו או יחליפנה אפי' בדבר ששוה כפלים מאותו דבר שנתאוה לו עבר גם על לא תחמוד ואם האיש ההוא מחזיק בטליתו ואינו רוצה למוכרו ולהחליפו כמו שאומר לו החמדן ויקחהו באונס הנה הוא עובר על לא תגזול והרי לך ההפרש שיש בין לא תתאוה ללא תחמוד ושים עיניך לאזהרות אלו שבנקל האדם נכשל בהם בחושבו כי אין טעם לאיסור ותא חזי שמגיעי' הדברים לבוא אל שפיכות דמים השם יצילנו:
תיז
(עשה קעב) ליחד שמו ית' באמונה שלמה שיהיה לנו שהוא פועל כל המציאות וסיבתו הראשונה והוא אחד אדון הכל. בלי שיתוף. ונקבל על עצמינו עול מלכות שמים באחדות גמורה, וזהו שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד:
וזהו עיקר האמונה. אחר הידיעה ראשונה שיש אלוה בעולם צריך להאמין בכל שעה ורגע שהוא ית' אחד. ואין שני לו. ומבלעדיו אין אלהים. וכל אחד מישראל חייב ליהרג. ולא לעבור על מצות היחוד. ולקיים מקרא שכתוב כי עליך הורגנו כל היום וגו'. צריך שיכוין האדם בדעתו ויגמור במחשבתו כשאומר פסוק זה שהוא מוסר עצמו למיתה על יחוד קדושת שמו ית' ואם ח"ו המצא ימצא אויב שירצה להכריח אותו להכחיש יחוד אמיתות זה שיקבל עליו כל הארבע מיתות ותולדותיהן והוא לא יכחיש אמיתות זה לא בדיבור ולא במחשבה ולא במעשה שיוכיח ההפך מזה ואזי יתרצה האיש הלזה אל אדוניו כאילו בא לידי גמר ומעשה ויהיה לפניו כקרבן אשה כי מחשבה טובה כזו שיעשנה בהסכמת הלב הוא יתברך שהוא בוחן הלבבות ויודע בו שכמחשבתו זאת היה עושה אילו היה בא לידו הנה שכרו אתו כאילו עשאה בפועל ודבר זה יש לכוין כשמאריך בדלי"ת של אחד כי אחרי היותו אחד והוא הבורא הוא היוצר השש קצוות שהם הארבעה רוחות ומעלה ומטה ומלכותו בכל משלה ומבלעדיו אין אלהים לאל אחד ששמו אחד ראוי להעבד ולמסור בעבורו הגוף והנפש והממון וכל דבר הנאהב אצל האדם כמו אברהם אבינו ע"ה שנאמר לו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולא נמנע מלעשותו בעבור אהבתו וידיעתו אחדות שמו יתברך וזו היא אהבה ואחדות. דרך כלל ואשריו למי שיזכה לידע אחדות שמו בכל פרטיו כאברהם שזו היא מעלה שאין הכל זוכין בה להיות שהיא צריכה תלמוד גדול בנגלה ובנסתר ומפי סופרים בקיאים ומומחים. וסיוע מן השמים. ואל תתמה על זה. כי ודאי ידיעה זו אינה ביד כל אדם פרטי שהרי דוד לא היה מצוה לבנו החכם היורש עשר קדושות החכמה שידע את אלהי אביו ויעבדהו על הידיעה שכל אחד מההמון הולם בדעתו ליודעה וגם לא על ידיעה כללית זו נאמר אשגבהו כי ידע שמי וגו' ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה להשיג פרטיות אמיתות יחוד זה אם יוכל לזכות בו ואם לאו די ומספיק לו בדרך כלל זה דלא סגי בלאו הכי שהמגמגם בעיקרים אלו נוח לו שלא נברא:
תיח
(עשה קעג) לאהוב את הי"ת באופן שישים האדם את כל לבו ודעתו וכל מגמתו לדעת דרכיו ולאהבה אותו, כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך:
ומן הפעולות יודעו הכחות כמ"ש. ז"ל אהבה זו איני יודע כיצד ממה שנאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו' הוי אומר שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ותשיג אמיתותו עד שתגיע למעשיו של א"א ע"ה שבעוצם השגתו השליך עצמו לכבשן האש ויקרא שם בשם ה' והודיע אמיתות זה לכל באי עולם:
תיט
(עשה קעד) ללמוד תורה וללמדה, שנאמר ושננתם לבניך:
וידוע הוא שתלמוד תורה כנגד כולם מאחר שהוא המביא לידי מעשה ולא סגי בלאו הכי כי מי שאינו לומד אינו יודע בין האסור למותר וכיוצא מחקי האלהים ותורתיו וחיוב זה הוא על כל ישראל בין עשיר בין עני בין בריא בין בעל יסורין עד יום המות שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ונאמר כי היא חייך ואורך ימיך ובדבר הזה תאריכו ימים ולמען תחיה אתה וזרעך חייב אדם ללמד את התורה לבניו ולתלמידיו כמ"ש ולמדתם ועשיתם ונאמר ולמדתם אותם את בניכם ואמרו ז"ל ושננתם לבניך בניך תלמידיך כמ"ש ויצאו בני הנביאים ועוד אמרו שצריך שהלימוד יהיה שנון ומורגל ומסודר בתוך פיו ויחלק כל יום ויום לג' חלקים שליש בעסק תורה שבכתב ושליש בעסק ידיעת התורה שבעל פה כגון משנה גמרא שיהיה לו בקיאות בה ושליש להבין הדברים שבתורה בשורש ולא יאמר די לי בלמוד המקרא כי לימוד כזה לא יספיק לו כי בתורה שבכתב לא נתפרשו הדברים כהווייתן כי מי יגיד לו שטטפת הם תפילין ומה פרשיות יהיו נכתבים בהן. וכעז"ה. לכן צריך הוא גם ללימוד תורה שבע"פ והלימוד תורה שבע"פ אם לא יהיה עפ"י החקירה והעיון לחפש אחר שורש הכתוב. לא יספיק לו כי לא ידע על מה אדני התורה שבע"פ הוטבעו וסוף דבר דע לך כי התורה שבכתב היא הגוף והשבע"פ הנפש. והחקירה בעיון להבנת הדברים בשורש הם הבנים אשר פריו יתן בעתו וגו' כל אחד לפי הרחבת שכלו ובלבד שיכוין לבו לשמים כי תכלית הגוף והנפש הוא הפרי היוצא ממנו כי לימוד בלי הבנה יתנו לו שכר. אבל ידמה לסריס שאינו עושה פירות וממילא משמע כי גוף בלא נפש ונפש בלא גוף כל אחד לבדו והיו כלא היו. שמענה ואתה דע לך כי לתכלית זה נתעוררתי לאסוף לי ולך מכל המחנות סדר נכון זה למנין המצו' כדי שנתעסק בו פחות משע' אחת משעות הפנאי שיש ביום ולתכלית זה חלקתיו לימי השבוע כמ"ש בהקדמתי למען תלמוד לעשות ככל הכתוב בו מתורת ה' תמימה ויספיק זה לגרסא בעלמא לתלמידים המתחילין. ולבעלי בתים היראים אשר חשקה נפשם בתורה. ואזכה בעבורם גם אני להיות מזכה את היחידים הרבים שיקבעו בביתם לימודם בו פחות מחצי שעה ביום אחר שיורגלו בו. ובעיני שכל הירא את דבר ה'. ישית לבו להרגיל עצמו בקריאתם ומסברם למען תהיה תורת ה' בפינו אמת. וה' אלהים אמת ינחנו בדרך אמת:
תכ
(עשה קעה) לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית, שנאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך:
כי מכח קריאתה שני פעמים ביום הרי האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ביחוד שמו הגדול ביום ובלילה. והיו הדברים האלה לזכרון בין עיניו. ואם ישים אליו לבו בכונה הנצרכת. השכל מחייב שלא במהרה הוא חוטא. כי זכור יזכור מה שהוציא מפיו וכיוון בלבו. כי יש אלוה אחד בעולם. וכי הוא מושל ומשגיח בעליונים ובתחתונים. ועיניו ולבו כל היום תמיד על ישראל עם קרובו בנו בכורו. ומקדים ובורא להם רפואה קודם שיביא המכה. א"כ איך ימלאנו לבו לחטוא חלילה. (ודע כי היה מקום למנות הק"ש שביום מצוה א' והק"ש שבלילה למצוה אחרת מאחר שזו אינה מעכבת את זו וזמנה של זו אינה של זו. אמנם דעת הרמב"ם אינו אלא בתפילין):
תכא
(עשה קעו) להניח תפילין של יד, שנאמר וקשרתם לאות על ידך:
והרמב"ם ז"ל הפך סדר הפסוק להורות לך שהן שתי מצות מאחר שתפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד לשתי מצות יחשבו ולכך הקדים ומנה של יד תחלה:
תכב
(עשה קעז) להניח תפלין של ראש, שנאמר והיו לטטפת בין עיניך:
ופרשת קדש. והיה כי יביאך. שמע והיה אם שמוע הן הארבע פרשיות שבתפילין להיות שיש בהן קבלת עול מלכות שמים ואחדות השי"ת וענין יציאת מצרים שהוא המכריח אמונת חידוש העולם והשגחתו ית' בתחתונים כמש"ל במצות כ"א ובאשר אלו הן יסודות הדת הישראלית נצטווינו לעשות הישר והטוב להניחן לאות ולזכרון על לוח לבינו ובין עינינו לחזק אמונתינו. (אופן סדר הכתיבה וסדר הכריכה ועשיית הבתים בצורתן וקשירת הרצועות ומקום הנחתן היכן הוא על לבבך ובין עיניך. הכל בחמלת הי"ת אתנו מסורת בידינו מאבותינו המה רבותינו בעלי הקבלה האמיתית. ומתנהג אצלינו האומה הנבחרת עם היותה בארבע פנות מפוזרות. כאשר צוה ה' ביד משה לו. וכל החולק ומגמגם לשנות שום פרט מפרטי קבלתינו כמו הקראין ימח שמם דבריו כדבריהם בטלים ומבוטלים מאליהן. והדין נגמר עליהם דמורידין ולא מעלין. ואין טוענין למסית). גודל מעלת התפלין וצורך הנחתן כבר רשמתי לך לעיל במצות שע"ח עי"ש:
תכג
(עשה קעח) לקבוע מזוזה במזוזת פתח הבית, שנא' וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך:
ופרשת שמע עם פרשת והיה אם שמוע עד על הארץ הוא הנכתב בקלף כדי לקבוע אותם במזוזה לזכרון אמונת הי"ת בבואו ובצאתו. כנגד ובכל מאדך שהוא תוך הבית:
תכד
(ל"ת רמו) שלא לנסות ולהסתפק ביעודין שיעדו הנביאים שהוחזקו אצלינו לנביאי האמת והצדק, שנאמר לא תנסו את ה' אלהיכם:
מציאות הנסיון היא שאחר שנתאמת אצלינו היות האיש ההוא תם וישר ירא אלקים וסר מרע הגון לנביאות ובאו דבריו בעתידות פעמים שלש מכוון כמ"ש ולא בדרך מקרה אזי אין מן הצורך להעמיס עליו עוד לחייבו שיעש' לנו נפלאו' גדולו' כמו שעשו הנביאים הראשוני' ומחוייבים אנו לשמוע למוסריו ויעודיו שיעיד בנו כדי להדריך אותנו בדרכי התשובה ושמירת הדת שנמסרה לנו על יד אדון הנביאים מרע"ה. ולא יחרוך רמיה צדו הקנאי אשר ירצה לחלוק על דבריו ולהתיר הרצועה כדי להמציא את חנו בעיני ההמון במתיקות לשונו שהם ודאי שונאים את השמועות הרעות והתוכחות שיעידו להם נביאי האמת כי לא מן השם הוא זה שהרי בהכחשת הנביא המתנבא בשם השם ואמונת הנביא השקר שכל נבואותיו הן יעודי הטובה מתרשלים ישראל מלחזור בתשובה כמו שהנסיון הוכיח במעשה חנניה בן עזור שהכחיש נבואת ירמיה ותא חזי מאי סליק ביה נחרב הבית ונפלו כמה רבבות מישראל. ואם היו שומעין לדבר ירמיה וחוזרין בהם כל אותן היעודין היו מתבטלין ולא מפני כך חזקת ירמיה היתה מתקלקלת שזה הוא כלל הנביא שמבטיח על רעה שתבוא אפילו על הא"ה ואנו רואין שלא תבא אין כאן הכחשת נבואתו ולא אתרע חזקתו כי הי"ת בטובו וחסדו עם בריותיו חוזר בו ואפילו בא"ה ופוק חזי מעשה ננוה. אמנם כשהיתה הבטחתו לטובה על ישראל ולא נהיתה הטובה ההיא אז ודאי לא ה' שלחו דגמירי אין הקב"ה חוזר מדיבורו הטוב הנאמר לישראל מפי נביא אפילו שיהיה על תנאי. ועל הרעה לבד נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר. (ועוד אמרו שבכלל לאו זה. נכנס שלא לעשות המצות על מנת לקבל שכר חוץ מהפרשת המעשר שהותר כמו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת כי רצה הקב"ה להורות אהבתו עם משרתיו הנהנים מאותו מעשר שבעבורם הוא יברך ויתן שכר טוב למביאיהם שעשרו בשביל שיתעשרו ויחזיקו תמיד בידם כדי שיהיו יכולים לעשות עבודתם):
תכה
(עשה קעט) להרוג ולאבד בכל מקום שיהיו נמצאים משבעה עממים שהיו מחזיקין בא"י קודם שנכבשה והם כנעני וגו', שנאמר החרם תחרים אותם:
תכו
(ל"ת רמז) שלא לחמול על ע"ז כלל ולא ליפות ולספר בשבח וחן שום דבר ממה שמיוחד לכם, שנאמר ולא תחנם:
תכז
(ל"ת רמח) שלא להתחתן בעכו"ם, שנאמר לא תתחתן בם:
וענין חיתון זה ר"ל אפילו שנתגיירו. כיון שהן מהשבעה עממים אסרה תורה. כי בהיותן כופרים לא שייך חתנות. אמנם שאר עממים אחר שנתגיירו מותרין כמו שהכה פנחס לזמרי זכה בו. כי הוא התיר דמו והתורה התירה לבא בקהל. ובגיותן הבועל בת עכו"ם בפרהסיא כל מי שיהרגהו בשעת מעשה לקנאין שיפגעו בו ועפ"י התנאים המפורשים באותו מעשה. ואם לא עשה את המעשה הרע הזה בפרהסיא. הנה עונשו מבואר בדברי הקבלה שהוא בכרת. כמו שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב. ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ער ועונה. ועל פי הכלל שאמרתי לך דלא שייך חתנות אלא אחר שבאו לכלל הדת תבין באמת כי עונש זה אינו אלא על מי שבועל אותה דרך זנות ולא בעילה דרך אישות כי אין אישות בגויה ובלא ימנע הכרת הוא חל א"ת שהיא בשר אדם כמוך הרי לך בתורה מפורש שהבועל נדה הוא בכרת ואם תרצה לשמוע אל דברי חכמים כמו שמוטל עלינו לחובה הרי הכתובים מוכיחים שאינם. אלא כבשר חמורים וכל שוכב עם בהמה מות יומת וקאי בארור (עיין מש"ל במצות ר"י ממספר הכללי) המעט בעיניך בן המלך ה' צבאות להשפיל עצמך להשוות כבודך עם מי שמנעהו הי"ת מכבוד חלילה לך מעשות כדבר הזה ולא דפחיתא מינה כי בן יכבד אב זה יצחק ועבד אדוניו זה אליעזר עבד אברהם שעם היותו זקן ביתו ונתגייר בת היתה לו ואלי לא תאבה האשה ללכת אחריו היה מזמינה לו ליצחק ואמר לו אבינו אברהם בני ברוך והוא ארור ואין ארור מתדבק בברוך א"כ עתה אתה ברוך ה' השמר פן ואל תשכב עמה בעה"ז להיות עמה לעה"ב כי איסור חמור הוא וכלהו איתנהו בה וגזרו עליה משום נדה. שפחה. גויה. זונה. אבל משום אישות לית להו ופקח עיניך כי לא חס הקב"ה על חייהן וחס על כבודך ולפי שבאה תקלה לישראל על ידם אמרה תורה וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. כי הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וכדי שלא יאמרו זו היא שנתקל פלוני על ידה התיר דמה. ואיך לא תחוס אתה על כבודך שהוא כבוד שמים ומאחר שישראל נקראו בני מלכים ובנים אתם לה' אלהיכם לא הוצרכה תורה לאוסרו בפירוש כי הוא דבר שאדם יכול לדון ק"ו מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו ובעיני כל מי שיש שכל בקדקדו ראה יראה שהוא אצלינו כמו דבר פשוט כאילו נתפרש בתורה כאיסור הבת שלא נכתב ילפי לה מק"ו מבת הבת. ולולי שאין עונשין מן הדין הוצרכו לג"ש. אמנם בהא כבר אמרתי לך כי עונשו ברור בלא ספק מן החלוקה. ואין לך בו אלא חידושו במה שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וזולת אותה עת ועונה שעונשה בצדה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כדקאי קאי באיסור מוחלט מכל צדדיו. ותחת סוג ג"ע הוא נכנס ליהרג ולא לעבור מכ"ש לעשות ברצון ופוק חזי ספ"ק דקדושין מה שעשה רבי צדוק כשתבעתו ההיא מטרוניתא וכן נמי מה שעשה רב כהנא ואם איסור הגויה אינו תחת סוג ג"ע למה סכנו את עצמן למיתה א' ליכנס לתנור וא' להפיל עצמו מן הגג והלא אין אדם רשאי לחבל בעצמו אלא ודאי דהוי דבר שעיקרו מן התורה ולריבוי העונשים שבה כבוד אלהים הסתר דבר. ולא פורש בתורה מה יעשה לו כי נשאר הדבר ברצון האב. אם ירצה למחול על כבודו אם לאו. שקרוב הדבר לומר שאופן קלון כזה. שאין עליו טענת פטור. שאמור יאמר האב הלה' תגמלו זאת. טול מה שבחרת ותיסרך רעתך והרי שלך לפניך. ואחרי היותך ערל לב,. תהיה ערל בשר. ואיני מכירך מצבאותי. אשר הוצאתי ממצרים ששמי העיד עליהם שלא נתערבו בגוים. ואחת שהיתה פרסמה הכתוב. ודי לך בהערות אלו כדי שלא תדרוש שלומם כי אין שלום אמר ה' לרשעים. ונצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך וקשור דבריהם על לבך תמיד ענדם על גרגרותך בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה אל תחמד יופיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה. כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות ועל כרחך לא דבר שלמה על אשה רעה לבד אלא על היוצא ממנה ע"ז שהיא שקולה כנגד הכל ואין לך ע"ז ואשה רעה כגויה זונה המביאך לידי ע"ז ולא יהיה אלא מכח הבנים שתלד מזרע הבא עליה כי דבר זה ודאי הוא מעוות שאינו יוכל לתקן ונאף אשה כזו חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה וטעם לדבר מדוע התירה תורה לקנאים שיפגעו הבועל ארמית מבלי העמדה לדין. כבר אמרו כי הנה נודע כי מבעילת הערל האשה נהנית יותר מביאת המהול. וכשהמהול בועל את הגויה ומרגיש בה שאינה משתוקקת אליו כאילו היתה ביאתו ביאת ערל. אזי יצרו תוקפו וכדי לחבב את עצמו לגויה יפעול בציור מחשבתו באותו חיבוב מיותר שמראה לה בבעילה. כאלו הוא ערל והויא ליה מחשבת ע"ז שנאמר בה למען תפוס את ישראל בלבם ולכן דוקא בשעת מעשה חיוב מיתה כי באותו זמן הוא שמהרהר. אמנם אחר שפירש לא גרע משאר עריות שאין להורגו עד עמדו בדין ואם אין דין למטה מפורש בתורה יש דין למעלה ויבא בעל המחשבות ויתפרע ממי שחשב בדבר נגדיי למחשבת האלהות ולפי' אין בידינו להורגו כי אין מחשבת זולתינו ודאית אצלינו. ולא עוד אלא אם פרש זמרי והרגו פנחס היה נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס. אין נהרג עליו שהרי רודף הוה. כי מאחר שפרש דינו מסור לשמים שהוא יודע המחשבות ולאיש אשר אלה לו אוי לו כי נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה וגו' שהרי על ע"ז וגילוי עריות הנגעים באים כאשר הנסיון מוכיח בכל אותם שהלכו בשרירות לבם למלאות תאותם הבהמית. שנתמלאו בנגעים ואלות וקללות מכח הארס של נחש שבה הנדבק בגוף הבועלה והולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא וכעכס אל מוסר אויל עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא ועתה התורה מכרזת על הבנים בניה דברים של טעם שישמעו לאמריה אמרי בינה וישמרו מצותיה ויחיו ימים רבים כימי השמים על הארץ: